יום חמישי, 4 בפברואר 2016

This Is Not a Post About New Year's Resolutions

Oh, but it is. אבל לא בדיוק. אבל קודם,

Meta
הכותרת של הפוסט הזה היא באנגלית. החיים שלי הם, ברובם, באנגלית. אני עובדת במשרה מלאה באנגלית והולכת לסופר באנגלית. מדברת עם העמיתים ועם המטופלים שלי באנגלית. אני מתבדחת באנגלית ונעלבת באנגלית. יותר ויותר, אני חולמת וחושבת באנגלית. זה פיצול לא פשוט. אבל זה גם מאוד מעניין. אני יותר ויותר מתוודעת לקסם המורכב של חיים בשתי שפות, האחת השפה בה נולדתי וגדלתי, האחרת השפה בה אני חיה. מסע מרתק.

Body
לקראת סוף השנה האזרחית שעברה, עברתי משבר. זה היה משבר רב רבדי, די מתמשך, חלקו מזדחל ושקט, חלקו פתאומי ורועש. זה היה משבר מקצועי, אישי, בריאותי. אדוותיו עדיין ניכרות ביומיום שלי. נו, כמובן, הרי זה שהתחלפה שנה אזרחית לא אומר כלום. הרי אלה רק מספרים.

מותה של סבתא שלי טלטל את ליבת הווייתי לעומקים אינסופיים-כמעט, שאני נאלמת בניסיון לתארם. אני חשה בחסרונה באופן יומיומי. לפעמים אני יותר מודעת לזה ולפעמים פחות, אבל זה כמעט תמיד שם. אני עדיין נתקפת תחושת כובד ומחנק כשאני חושבת על ימיה האחרונים. התמונות שחולפות בעיני רוחי לא נותנות לי מנוח.

לא זכור לי אם סיפרתי כאן, בפעמים הספורות שכתבתי מאז חזרתנו מישראל, על הדבר הכי גדול שנולד מתוך מותה של סבתא. כשחזרנו הביתה התחלתי לעבוד יותר ברצינות על השתלבות בעבודה בהוספיס. שיחה מקרית עם חברה שעובדת במיון הביאה אותי די מהר לשבת מול שתי מנהלות בהוספיס שנמצא מרחק עשר דקות נסיעה מהבית שלנו. קיבלתי הצעה יום-יומיים לאחר מכן ואחרי התמקחות קלה על התנאים התקבלתי לעבודה.

לקח הרבה זמן עד שממש התחלתי לעבוד, בגלל שלל המשברים הבריאותיים שתקפו אותי מאז תחילת ספטמבר 2015 (אלוהים, איך שהזמן עובר). אבל באמצע דצמבר ישבתי שוב בכיתה במשך שלושה ימים ארוכים ועמוסים, במה שבעיני הוא משול לאחד ממדורי גיהינום. שתי המשמרות הראשונות בהכשרה המעשית היו משעממות וכבר ממש התבאסתי. חשבתי לעצמי, "ככה זה הוספיס? כל כך כל כך שונה ממה שחשבתי?!", אבל אז הגיעו עוד שתי משמרות מוצלחות הרבה יותר ושמחתי לגלות שלא טעיתי במחשבה המקורית, שהוספיס הוא משהו שאני רוצה לעשות.

וזהו. אני עדיין מתלמדת וצפויות לי עוד כמה משמרות עד שאפרוש כנפיים ואהיה לבדי, אבל בינתיים החוויה מאוד חיובית ואני מאוד שמחה שהדברנות האופיינית לי זימנה לי את הראיון הזה וכל מה שבא בעקבותיו.

ככה, בדרך עקיפה, אני זוכה לתקן קצת את הרגשות שהותיר בי המוות של סבתא שלי. אני עדיין כועסת נורא. ומרגישה אשמה. ועצובה. שפע של רגשות שליליים וחזקים שלפעמים מאיימים לבלוע אותי, שורפים כמו מגע בעצב חשוף. אבל דרך העבודה החיובית, ההשפעה שיש לי על המסע של אנשים בדרכם האחרונה, אני מרגישה שאני עוזרת לעצמי לעבד את האובדן הגדול שחוויתי.

זאת עבודה קשה מאוד ולפעמים היא כואבת כמעט עד מעבר לכוחותיי, אבל אני מרגישה ויודעת שהיא הכרחית בשבילי. כדי שאוכל להמשיך לחיות, להמשיך להתהלך מעל פני האדמה הזאת, לנשום, לאהוב, להרגיש, מבלי שכל החוויות הפשוטות של היומיום יאיימו להכריע אותי בכל הזדמנות.

בסופו של דבר, לב המשבר שעברתי הוא משבר אמונה ומשמעות. אמונה בחיים האלה, בצדקתם והצדקתם ומשמעותם. ועכשיו אני עובדת בכוח רב לשקם את תחושת המשמעות. למלא את הבור האדיר שנפער בי. לא בניסיון להוכיח שסבתא שלי מתה למען איזו מטרה. היא מתה כי היא הייתה חולה וזקנה וזמנה הגיע. אלא בניסיון לכבד את זכרה ולוודא שהוא חי הלאה. אולי היא איננה בגופה, אבל רוחה ממשיכה איתי.

אני תופסת את עצמי מדברת איתה ולפעמים אני יכולה עדיין ממש לשמוע את הקול שלה. וזה הדבר הכי עצוב אבל הכי מנחם בעת ובעונה אחת.

אז בפרוש 2016 לפניי (ובאיחור אלגנטי של חודשיים, כי בכל זאת, אני עובדת עכשיו בשתי עבודות, האחת במשרה מלאה), אני מבטיחה ומתחייבת בפני עצמי, לנסות ולמלא את החיים שלי במשמעות. ההתחייבות האישית הזאת התחילה בראש ובראשונה בכך שאחרי כמה חודשים בהם לא ענדתי את הטבעות שלי, הן עכשיו שוב מאכלסות את שתי הקמיצות שלי. טבעת נישואין בשמאל וטבעת הכסף שנועה קנתה לי בימין (הקטנתי אותן בשיא ההתקף לפני שנה ואז עליתי שוב 15 קילו כמעט והורדתי אותן רגע לפני שהיה מאוחר מדי. לפני כמה ימים קיבלתי אותן מתיקון והרגשתי שקיבלתי בחזרה חתיכה מעצמי שמאוד חסרה לי).

ערב לפני שביקרתי בחנות התכשיטים לשם הגדלתן מחדש של הטבעות, חזרתי ממשמרת במיון ובעודי עומדת מול המראה אחרי מקלחת חמה, טובה ומנקה, חשבתי לעצמי שאולי אני רוצה להתחיל לענוד תליון מגן דוד סביב הצוואר, לזכרה של סבתא. למחרת, בחנות התכשיטים, שאלתי את המוכרת שעזרה לי אם יש להם במלאי מגן דוד כסוף, קטן ופשוט. היא הגישה לי בדיוק מה שדמיינתי לעצמי. ואז הראש שלי התחיל לעבוד ובתוך פחות משעה יצאתי מהחנות אחרי שבעזרתה של מעצבת התכשיטים במקום עיצבתי תליון מאפס, בעיצוב אישי. השבועיים שחלפו מרגע העיצוב וההזמנה ועד קבלת התכשיט היו מהארוכים בחיי והם היו מלאים ציפייה.

ביום רביעי שעבר אספתי את התליון ואת הטבעות והלב שלי כמעט התפקע מהתרגשות.


האות B, לזכר שמה של סבתי (רבקה, ועד שעלתה לישראל הייתה ברומניה בעיקר Becca, כמעט עד גיל עשרים, אז בישראל החליפו לה לריטה). רק בדיעבד ובאדיבותה של אמי קלטתי שזה גם שם נעוריי והאות הראשונה של שמו האמצעי של עדו, ברוך. האות משובצת בשלוש אבני אמטיסט קטנטנות, שהייתה האבן החביבה על סבתא. בכלל, היא אהבה מאוד סגול ואני כמוה. ועוד מקרה מקרי בהחלט, אמטיסט היא אבן הלידה של חודש פברואר, חודש הולדתו של עדו. בחרתי בשלוש אבנים מתוך איזה דחף פנימי, מתוך הבטן והמוכרת עודדה אותי. שלוש אבנים, היא אמרה, קושרות שלושה דורות יחדיו. מפה לשם, בגלל האבנים והעיצוב האישי יצא שאני עונדת עכשיו על הצוואר את התכשיט הכי יקר שהיה לי אי-פעם בחיי. הבחור המתוק והנפלא שהתחתנתי איתו לא הניד עפעף כשביקשתי את רשותו לעשות את זה. "זה חשוב", הוא אמר, "ותחשבי על זה כעל בונוס החתימה שלך בהוספיס".

אני נכנסת לעידן חדש בחיים שלי, בו אני לא יכולה לחכות שישאלו אותי למה אני עונדת דווקא את האות הזאת על הצוואר. מי שישאל לא יודע איזה סיפור מחכה לו :)

השרשרת הפשוטה הזאת מנחמת אותי ונותנת לי תחושת שלווה מסוימת. אני מרגישה שככה סבתא תמיד איתי.

אז, בחזרה למשמעות-
זה לא פוסט על החלטות לשנה חדשה, זה פוסט על החלטות לחיים. משהו שנולד ומתגלם מתוך אובדן גדול. לפני כמה ימים נזכרתי בציטוט של אורסון וולס;
We're born alone, we live alone, we die alone. Only through our love and friendships can we create the illusion for the moment that we're not alone.

אני רוצה להעביר את השנה הזאת, ואז את החיים שלי, בפוקוס על הדברים החשובים באמת. על אנשים וקשרים משמעותיים. על השראה. על רוח. על יצירת זכרונות שהם חלק ממארג של חיים שמדי פעם מזמנים תחושת התעלות.

אז אני מדברת עם אנשים ובאמת מקשיבה. אני מתעניינת באחרים. כשמישהו שואל אותי משהו אני מנסה לנטרל את הציניות ואם אני מרגישה ששואלים כי באמת רוצים לדעת, אני עונה באמת. אני מתגברת על הפחד שיש בי לפעמים מחיבור אמיתי, מהחשיפה והפגיעות שמגיעות איתו. אני מעיזה. אני מפגינה רוך כלפי אחרים ומנסה לנהוג בהם כפי שהייתי רוצה שינהגו בי. באותה עדינות, באותו כבוד. בלי שיפוט.

לסיום ולהשלמת התמונה, חזרתי לקרוא פרוזה ושירה אני מקווה שאצליח להתמיד בכך. זה חלק מההכרה בצורך והרצון להזין את הנפש.

שתהיה לכולנו שנה טובה.

שנהיה לראש ולא לזנב, כי גרים היינו בארץ מצרים ;)