ביש מזל וצרות אחרות

אז אנחנו בארץ.

נדמה לי שכך מתחילים כל הפוסטים שלי שנכתבו בזמן ביקור מאז שעזבנו.

אנחנו בארץ כבר שבועיים ואני חולה כבר שבועיים. או קצת יותר. כמעט ברצף וללא הפסקה.

בפוסט הקודם דיברתי על החלמה ובריאות והשגרה שמגיעה איתן. וסיפרתי גם על החיסונים של עדו לגיל חודשיים. ואז נדבקתי ממנו ברוטה וירוס. זאת אומרת, הוא לא היה חולה, כי הוא חוסן. אבל אני, מדוכאת חיסונית שכמוני, עם מערכת חיסונית בעייתית אף יותר מאז הלידה (מעניין אם עשו על כך מחקרים, על ההשפעה של הריון ולידה על חולות במחלות אוטואימוניות), נדבקתי.

חשבנו שמדובר בחיסון חי מוחלש ולכן שאלנו את רופאת הילדים ביום החיסון. האסיסטנטית שלה אמרה שהיא חושבת שאסור לעדו לקבל את החיסון בגללי. שאלנו גם את הרופאה והיא אמרה שהיא חושבת שאין בעיה, אבל היא תבדוק שוב. חזרה אחרי בדיקה ואמרה - בדקתי. כתוב במפורש שאין בעיה גם בבני משפחה מדוכאים חיסונית. אבל האם באמהות מדוכאות חיסונית? האם במטפל עיקרי מדוכא? רק תרחצי ידיים, היא אמרה.

ואני רחצתי. אבל במקביל לעדו הייתה קצת תפרחת באזור החיתול והרופאה הציעה שימוש בוזלין. קצת קשה לשטוף וזלין מהידיים. להוסיף חטא על פשע, אני מכניסה ידיים לפה ה-מון. כנראה שנתקעתי בשלב האוראלי. קטע. וכך, במסלול ההדבקה הקלאסי של רוטה, הקרקע נחרשה והופרתה. עדו קיבל את החיסון ביום רביעי ובראשון חזרתי מקרוגר עם צמרמורת. לבשתי סווטשירט ואמרתי לעצמי שכנראה סתם קר קצת בבית, למרות שמד הטמפרטורה סיפר על 22 מעלות. כשכל השערות בזרוע שלי סמרו, החלטתי למדוד חום. 37.7. לא נעים אבל לא נורא.

כעבור יום וחצי התחילו השלשולים. למזלי, נחסכו ממני ההקאות המגיעות עם הוירוס. החום עלה ועלה עד שהגיע לשיא של 39.3. חום כזה גבוה אני לא זוכרת לאחרונה. ביום שני בערב הגיעה אלינו הביתה חברה מהעבודה שלי, פראמדיקית, כדי לתת לי עירוי נוזלים ולחסוך לי נסיעה למיון. הטיסה לישראל למחרת בערב, צריך לצאת מהבית בשלוש וחצי אחה"צ.

התלבטנו אם לדחות את הטיסה או להמשיך כרגיל. החלטנו לטוס ויהי מה. זאת הייתה חוויה נוראית, שום הגזמה. בטיסה הפנימית בין דטרויט לניו-יורק חשבתי שאני הולכת להקיא, להתעלף ולמות, הכל בעת ובעונה אחת. חשבתי שאם ארגיש ככה בטיסה הטרנסאטלנטית, עוד יצטרכו להנחית את המטוס באירופה בגללי, כדי לקחת אותי למיון בארץ זרה. לא הצלחתי להבין איך אעבור עשר שעות של עינוי כזה, על כיסא לא נוח, בלי אפשרות לשכב, עם תינוק קטן על הידיים. אבל איכשהו דווקא הטיסה הארוכה הייתה סבירה יותר ושרדתי. רק כדי להמשיך לקדוח מחום עוד שבוע, הפעם בארץ.

מזל שבאנו. מפני שבמחלתי לא יכולתי לעזור לאלון וכל הטיפול בעדו נפל עליו. וכאן יש לו המון עזרה. על הנקה אין מה לדבר ואני יושבת ושואבת במעט הכוחות שעוד נותרו לי. כבר ארבע פעמים חשבתי שאולי זה הזמן לגמול וחמש פעמים חזרתי בי, פשוט כי כל-כך חשוב לי שהילד שלי יקבל חלב אם, משלל סיבות. כל-כך חשוב שאני מציבה את טובתו לפני טובתי. Is this what being a parent means? כנראה שכן. יש רגעים שאני יודעת שמה שאני עושה הוא לא רציונלי בעליל, אבל מעולם לא טענתי שאני בנאדם קר ומחושב. הרציונל שלי נדחק הצידה כשאני מתחילה לחשוב ברצינות על גמילה ויבוש.

אחרי שבוע של חום ושלשולים פניתי לרופא קופ"ח, שהפנה אותי למיון. רמות האשלגן בדם שלי היו נמוכות באופן מסוכן, אבל לא התרגשתי. רק רציתי שכל זה יעבור כדי שאוכל שוב להיות אמא לילד שלי. אשפזו אותי באסף הרופא, במסדרון. חוויה מפוקפקת בהחלט. לראשונה מאז עדו נולד, ביליתי שני לילות בנפרד ממנו. הלב שלי נקרע. החום ירד מעצמו כבר במיון, נשארתי בביה"ח לאיזון האלקטרוליטים בדם ומתן נוזלים. על הדרך השחילו לי קצת סטרואידים לוריד, כדי לעזור למתן את הדלקת שנוצרת עם כל זיהום, ויראלי או בקטריאלי. רצו לתת לי אנטיביוטיקה וסירבתי. אם באמת מדובר ברוטה, כפי שאני חושדת, למה אנטיביוטיקה? הרי זה וירוס.

אחרי יום וחצי הרופאה רצתה להשאיר אותי לעוד לילה של נוזלים ואשלגן לוריד. ביקשתי ללכת הביתה ולהמשיך את הטיפול דרך הפה. הרופאה החביבה כיבדה את רצונותיי. חזרתי הביתה והתחלתי להתאושש, לאט. הבטן מעורבבת לגמרי, שלשולים במשך כמעט שבועיים מוחקים את מעט הטוב שאני מצליחה לבסס במערכת המופרעת שלי. עוף מכובס, תפו"א מבושלים, אורז. שום דבר לא תופס. בסוף זה ייעצר באופן מסתורי ונעלה על דרך המלך. לפחות אין חום...

ואז ביום ראשון בבוקר התעוררתי עם חום וכאבים בבית שחי ושד שמאל. הידד, יש לי דלקת בשד!

איזה חרא. מה נהיה?!

תור מהיר לרופאת המשפחה של ההורים שלי, מרשם מיידי לאנטיביוטיקה, שאיבות תכופות יותר, מקלחות חמות, המון עיסוי. במהלך היום כולו הייתי שרועה במיטה עם מיגרנה נוראית כתוצאה מהחום. לא מסוגלת לחשוב או לשמוע. בערב החום התחיל לרדת וחזרתי להרגיש קצת כמו בנאדם.

שילמנו כמעט שלושת אלפים דולר כדי שאהיה חולה בארץ. ממש תיירות מרפא.

בביקור בשנה שעברה הייתי מאושפזת כמה לילות בשערי-צדק. הפעם נסעתי לאסף הרופא. מה קורה? כבר כמה אנשים רמזו שהארץ עושה אותי חולה. זאת בדיחה חביבה, אבל בשורה התחתונה, זה מבאס מאוד. כבר שבועיים שאנחנו בארץ וכל מה שאני עושה זה לקדוח מחום, פעם בבית של ההורים שלי ופעם אצל ההורים של אלון. כמובן שחלק גדול מהסיבה לביקורנו היה שכולם יכירו את עדו ויהנו ממנו ולפחות זה קורה. אבל זאת גם החופשה השנתית שלנו. החופשה היחידה של אלון. הפרק האחרון של חופשת הלידה שלי (חה! חופשה!) לפני שאנחנו חוזרים לארה"ב ואני חוזרת לעבודה. איזה בזבוז.

אתמול ירד לי החום (תודה אופטלגין) ונסענו לרמלה כדי לרשום את עדו במרשם האוכלוסין. הרגשתי כמו אשת העולם הגדול. הפעם הראשונה מאז הגענו לארץ לפני שבועיים שאני יוצאת מהבית שלא רק למטרות בריאות - נסיעה לביה"ח או לרופא. הראש הסתחרר לי מרוב חופש. קניתי פאנטה וטורטית בסופר פארם ואחרי שסיימנו הכל אמרתי, על החיים ועל המוות, ונסענו לאכול פלאפל. אכלתי חצי מנה בפלאפליה החביבה עליי, ולעזאזל ההשלכות. אני לא יכולה יותר להיות בבועה ולאכול מזון בלי טעם ומרקם. והרי אני גם ככה משלשלת, אז זה באמת משנה מה?

היה שווה כל ביס וכל שקל. היה תענוג.

אני באמת מקווה שאחרי שהמסטיטיס יעבור, אני אזכה להפוגה ארוכה יותר ואולי, מי יודע, הבריאות שלי תתחיל להתייצב חזרה. קצת קשה לי לחשוב שהמערכת החיסונית שלי תישאר פגועה לעד, שבירה עד כדי כך, למרות שהמחשבה חולפת לי בראש מדי פעם והיא מפחידה אותי מאוד. לא יודעת מה עובר עליי, שוב, זה הכשל האנושי הנפוץ, לחשוב שמחר יהיה יותר טוב, אבל אני ממשיכה לשמור על אופטימיות. כי בלי זה, בשביל מה בכלל לחיות?

מקווה שהשבועיים הנותרים לחופשה שלנו יהיו יותר מוצלחים מהשבועיים החולפים.

Here's to hoping.

עדו בן חודשיים

היום היה לנו ביקור "טיפת חלב" של גיל חודשיים. הגוזל קיבל שלושה חיסונים בזריקה ואת החיסון האוראלי לרוטה וירוס ומאז הוא קצת קוועץ'. אני לא רגילה לראות את הילד שלי ככה, מבט מזוגג בעיניים, לא יוצר קשר עין, מתעורר משינה בבכי ונרדם בבכי, לא מוצא אף תנוחה נוחה. לא מחייך, לא עצמו. אפילו היה לו קצת חום ולראשונה בחייו נתתי לו קצת אקמול לתינוקות. אני מרחמת עליו כל-כך, עולה על גדותיי מרחמים. כנראה שאני אמא שלו.

לפני שבוע הוא עבר פרוצדורה לתיקון לשון ושפה קשורה אצל רופאת שיניים שמשתמשת בלייזר. האפשרות שהוא סובל מלשון ושפה קשורות הועלתה לראשונה בגיל שישה שבועות. יכול להיות שחלק גדול מהבעיות שיש לנו בהנקה נבעו מזה. שבוע לאחר מכן כבר היינו אצל רופאת השיניים היחידה במישיגן שמבצעת את הפרוצדורה בלייזר, עושה אותה רק בימי חמישי וההמתנה לתור פנוי אליה מתפרשת על פני חודשים. למזלנו, הגענו דרך הפנייה של יועצת הנקה נחשבת. לראשונה כמעט מאז הגענו לארה"ב, יש לנו קשרים והם עובדים עבורנו. פגשנו רופאה צנועה, מקצועית וסופר מגניבה. אני מודה, קצת נדלקתי עליה.

מאז הפרוצדורה אני צריכה למתוח את האזור ולעסות אותו לפחות כל שש שעות. עדו לא אוהב את הטקס השש-שעתי, בלשון המעטה. עד לפני שבוע לא שמעתי אותו בוכה כל-כך הרבה. כל העניין אורך חצי דקה לכל היותר והוא נרגע די מהר כשאני נותנת לו למצוץ את האצבע שלי, אבל האשמה, אללי, האשמה. בכל פעם שהוא בוכה אני מאבדת אמונה ביכולת שלי לעשות את זה שוב בעוד שש שעות. ואז אני עושה את זה, כי כמו החיסונים, אני יודעת שזה לטובתו. ואני מזכירה לעצמי את זה שוב ושוב.

וחוץ מזה? הוא תינוק אדיר. מדהים. מעולה. בן חודשיים, ארבעה קילו (וכמעט) וחצי מרוכזים של מתיקות חסרת גבולות, ממיסת לבבות. הוא מחייך מיליון ועושה רוורסים וצווח ומצפצף וצוהל. הוא כבר ישן שש שעות בלילה (טוב, יותר בערב, מתשע עד שלוש בבוקר בערך) וביתר הזמן הוא באמת נהדר. כיף איתו. אפילו כשקשה.

הילד שלי בן חודשיים, אבל אני עדיין לא מרגישה כמו אמא. זאת אומרת, יש פה תינוק אחד, ואני אמא שלו ואני אוהבת אותו אהבה ללא גבול ותנאי ואני דואגת לו ומטפלת בו ומגדלת אותו, אבל אני עדיין מרגישה אני. ממש אותו דבר. רק פלוס תינוק.

מדי פעם אנחנו מסתכלים עליו כשהוא ישן ואז מחליפים מבטים ואומרים בפליאה, אנחנו יצרנו את זה. בנאדם שלם, מאפס. כל האיברים, במספרים הנכונים, מתפקדים כמו שצריך (בלי עינהרע), תאי מוח ועצם ועור ודם שמתחלקים ומתחלקים ומאפשרים את הגדילה האדירה שמתרחשת בראשית החיים, אותה גדילה שהתחילה ברחם בקצב מסחרר... זה הכל אנחנו עשינו. ובעצם לא עשינו כלום. רק התחלנו את כדור השלג ומכאן הוא מתגלגל מעצמו. איזה פלא.

לפני שבוע אמרתי לאלון שאני חושבת שאני מתחילה להיות מוכנה לחזור לעבודה. עכשיו, אחרי שרוב הסוגיות הרפואיות שלי נפתרו, חמסה חמסה בלי עין הרע, אני נהנית קצת מהשקט שאחרי הסערה ולאט-לאט מגיחה ומתבססת לה איזו שגרה. יש רוטינה - האכלה, חיתול, הרדמה, שינה וחוזר חלילה. כל הסוגיות כרגע נוגעות להאכלתו של עדו, אבל כשאני בריאה, יש לי משאבים רגשיים ופיזיים להתמודד עם הכל. אני לא מרגישה סחוטה כל הזמן ויותר מזה - אני מרגישה שסופסוף הצלחתי ליהנות מעדו באמת, לא דרך מסך של משככי כאבים או אנטיהיסטמינים או סתם כאב משתק. כשהייתי בתוך כל הצרות הבריאותיות נחרדתי מהמחשבה על החזרה לעבודה, כי חששתי שלא אזכה לחוות את עדו מספיק, שאתלש ממנו בטרם עת וכל זמן איתו אחרי חזרתי לעבודה יהיה זמן גנוב, קצוב ובלתי מספק. חשבתי על העתיד מתוך החוויה של ההווה.

אבל מתוך השגרה והרגיעה אני מתחילה להתגעגע לחברת מבוגרים ולאתגר האינטלקטואלי שהעבודה שלי מספקת. אני מתגעגעת לקצב המהיר, לאדרנלין, לחיוניות שמגיעה עם העבודה שלי, התפקיד הייחודי של אחות בחדר מיון. לתחושה שאני חיה, חדה ומדויקת, מבעבעת. אני מתגעגעת למשמעות שהעבודה נותנת, לקבלה שמגיעה מתוך הנתינה. ואני מתגעגעת לחיבה והאהבה של חבריי לעבודה, לתחושה שאנשים שמחים לראות אותי מגיעה לעבודה בלילה, שמחים לחלוק איתי אזור במחלקה, מתבאסים כשאני הולכת ומישהו אחר בא. לצחוקים, להקנטות, לקונצים שאנחנו עושים אחד לשני. גם לימים האיטיים והמשעממים.

פעם חשבתי שארצה להישאר שנה בבית עם התינוק שלי. חשבתי שארצה להיות stay at home mom, אילו רק מצבנו הכספי היה מאפשר. אבל גיליתי שלא. אני זקוקה לעבודה במקצוע שלי יותר ממה שחשבתי, על כל מה שאני מקבלת ממנה. זה גילוי מעניין לגביי עצמי. מעניין לגלות כמה תפיסות שיש לי לגביי עצמי הן לא מדויקות. ואני נהנית לגלות באיזו גמישות אני מקבלת את השינוי התפיסתי- מחשבתי הזה. ואולי זה לא כל-כך גילוי, כמו תזכורת. תזכורת לתשוקה ולאהבה שיש לי למקצוע בו בחרתי לפני כמה שנים. הבערה הזאת, ההנעה הפנימית, כמו שהיה לפני שהתחלתי לעבוד. זאת תזכורת חשובה אחרי שנה וחצי של עבודה, בה יש ימים טובים, אבל גם ימים לא-כל-כך-טובים, בהם קצת שוכחים ולא לגמרי בטוחים למה בכלל בחרנו בזה ואיך הגענו לכאן.

אני מתוכננת לחזור לעבודה בתחילת-אמצע יולי, כשעדו יהיה בערך בן ארבעה וחצי חודשים. ביום רביעי הבא ננחת בישראל ונשהה בארץ חודש. אני משתדלת מאוד לא לתת למחשבות שלי לרוץ קדימה ולדלג מעבר לחופשה הארוכה הזאת, הישר אל החזרה לעבודה. יש עוד זמן.

בינתיים אני משעשעת את עצמי פה ושם בצפייה בתוכניות הטלוויזיה אחריהן אני עוקבת בקביעות, אבל בעיקר, בשבועות החולפים אני מאזינה לתוכניות מהארכיון של This American Life, תוכנית הרדיו של איירה גלאס. התוודעתי לתוכנית ממש לאחרונה ולגמרי במקרה ולשמחתי בשבועות האחרונות היא מספקת לי בידור ועניין. מומלץ לחובבי הז'אנר, מעולה באוזניות לשוטפי כלים או רצים או מיניקות. הפרק האחרון מוקדש למוות ומסים, שני דברים שלא ניתן לחמוק מהם בחיים האלה. הקטע שעוסק במוות מציג את הנושא דרך הזווית של אחות שעובדת בהוספיס והוא מאלף, גם אם לא קל להאזנה. אני ממליצה מאוד.

אני חושבת מדי פעם על הדברים שההורות לעדו כבר מלמדת אותי, דברים שהתחלתי ללמוד כבר בהריון ובלידה שלו, על גמישות, על פשרות, על הסתגלות ומעל הכל, על איך להיות רכה וסלחנית יותר כלפי עצמי. על איך לחזק את עצמי על מה שכן ולא להלקות את עצמי על מה שלא. על איך להיות בטוחה שאני האמא הכי טובה שהוא היה יכול לקבל. עמוק בפנים אני יודעת שזה נכון. ושהכל קורה בדיוק כמו שהוא אמור לקרות. זה אולי יוצא רוחניקי כזה, אבל זאת באמת לא הכוונה. אני מתכוונת לזה באופן הכי פשוטו-כמשמעו. עכשיו אני רק צריכה ללמוד לחיות את המה-שיש ולהרפות ממה ואיך חשבתי שהדברים יהיו. אלון אומר שאני עושה את זה הוא צודק. אני משתדלת לא להשוות הכל ל"what if". אבל לפעמים אני עדיין תופסת את עצמי נופלת לבור הלולא, אילולא ואלמלא.

לפני כמה זמן קראתי באחד הבלוגים שאני עוקבת אחריהם התחלה של פוסט. מעבר לכך לא היו לי סבלנות וזמן. אבל קראתי שם על חברה של הכותבת ששאלה אותה מתי בפעם האחרונה היא שתתה קפה עם שתי ידיים. זאת אומרת, החזיקה את הספל בשתי ידיים. היא כתבה קצת על שתייה בשתי ידיים.

מאז, אני משתדלת לפחות פעם ביום לשתות קפה או תה בשתי ידיים. זאת סוג של מדיטציה. זה מחייב את השותה לא לשתות "על הדרך". זה מחייב כבוד מסוים לאקט היומיומי הזה, התבוננות בו. זה מכריח ליחד לזה זמן, לעצור רגע. להתרכז במגע של הספל בשתי כפות הידיים, במשקל שלו, בחום שהוא מפיץ. ללגום לאט. תמיד כשמחזיקים ספל בשתי ידיים, כששותים בישיבה, שותים לאט יותר. לשים לב לנשימה, לתיאום בינה ובין הלגימות, בינה ובין תנועת הגשת הספל אל השפתיים. להתבונן בתחושה של הנוזל החם המתפשט בפה, נבלע, יורד במורד הגרון. לקחת עוד נשימה.

רגע של עצירה בתוך היום.

שקט. שלווה. שפיות.

עוד שבוע נטוס מעבר לאוקיינוס. הפעם, לראשונה, עם תינוק. איזו התרגשות! אולי הקיץ הישראלי יפצה קצת על החורף הנוראי שהיה לנו כאן.

לסיום, אני אשאיר אתכם עם זה. מזהירה, סכנת דמע לנוטים לכך.

ומה אצלכם?