איך זה

כשעוד היינו בבית החולים עם עדו והייתי בטוחה שדעתי נתברחה לה ממני, שלפנו את הלפטופ של אלון והשמענו מתי כספי. הייתי צריכה עברית שתחבר אותי בחזרה ותמרכז ותזכיר לי מי אני. אז גם למדתי שפרקוסט עושה לי הזיות ובפעם הראשונה בחיי חוויתי דיסוציאציה (זה מפחיד ממש!) ולמדתי שצריך להיזהר עם המינון.

בעיניים שהדמעה עוד לא יבשה בהן ישבתי ושרתי לעצמי ולעדו "איך זה שכוכב" וניסיתי מאוד להגיע עם מתי לטונים הנמוכים. מצליח לי יותר לשיר את השיר הזה עם תיקי דיין. כוכב אחד לבד, אני לא הייתי מעז,

ואני, בעצם, לא לבד.

כשחזרנו הביתה, אחרי מה שנדמה כמו שבועות ארוכים בבית החולים, הכל מתארך כל-כך כשתשושים, המשכתי עוד קצת לשיר לעדו את השיר הזה בהחלפות. הוא היה קטן ואדום וכועס מאוד על כל הפשטה והרגשתי שאני קצת מנחמת אותו. או את עצמי. לפעמים הוא היה משתתק ופוקח עיניים ומקשיב.

אלון לא מאוד אוהב את נתן זך וגם לי אין איזה משהו מיוחד איתו או כלפיו, אבל השיר הזה (ו"כולנו זקוקים לחסד") הם שניים שתקועים אצלי בעשירייה הפותחת. או בעשרים, או בחמישים. אני לא מתחייבת. רק רוצה לומר - הם מדברים בשפת הנפש שלי ובאים לעזרי כשאני זקוקה להם.

. . .

בשבת שעברה הפרדנו את המיטות שלנו. עכשיו עדו ישן איתנו בחדר, בעריסה שלו. והוא כבר לא יכול לזחול אליי באמצע הלילה או בתחילת היום. והוא לא במרחק של זרוע ממני, בקצות אצבעותיי המלטפות. רוב הזמן הוא מוצא את המוצץ שלו לבד אם הוא מתעורר, אבל לפעמים צריך לקום ולעזור לו.

ההחלטה להפריד מיטות התקבלה לפני כמה שבועות, כשעדו התחיל לזחול הרבה יותר, מהר יותר ובמיוחד כשהוסיף לזה גם עמידה על הברכיים וכמעט מיד אחר-כך עמידה של ממש, בהתחלה בעולם בכלל ובהמשך, מאוד ספציפית, במיטה.

כאן השתלטה עליי אחות המיון שממיינת את כל אותם תינוקות עם בולקלע על המצח כי עשו קפיצת ראש מגובה רב - לא בבית ספרי. כל גדרות הפוך והררי הכריות לא הרגיעו את חרדתי. אם המיטה שלנו לא הייתה בגובה מטר, אלא קצת יותר קרובה לרצפה, הייתי שמחה להמשיך עם סידורי השינה המקוריים שלנו עד שעדו היה מחליט שדי לו, או לפחות עד גיל שנה.

בשבת בערב, אחרי שנרדם במיטה שלנו והעברתי אותו למיטה שלו לראשונה, יצאתי מהחדר קצת דומעת. "הורות", אמרתי לאלון, "היא סדרה של פרידות קטנות". ולמרות שבדרך כלל אני לא מתעכבת ומתאבלת על השינויים הללו, בשבת פתאום הרגשתי את זה והתעצבתי לכמה רגעים.

באחד הערבים, אחרי שנרדם, התעורר בבכי. הלכתי לעזור לו למצוא מחדש את המוצץ, ליטפתי את הראש החמים והרך שלו וכשחזרתי לסלון אמרתי לאלון - הוא כזה קטן. אני אוהבת אותו כל-כך.

. . .

האוויר שסביבנו הולך ומתקרר. העצים מחליפים צבעים ונפרדים מעליהם. זה התחיל באוקטובר, לאט ומהוסס ואז באו כמה ימים רוויי רוחות שכאילו ניערו את כל העלים מהעצים בנשיפה אחת.

בסוף השבוע האחרון החלפנו שעון ועכשיו מחשיך מוקדם הרבה יותר.

לפעמים, בערבים, הרוח מביאה לכאן צליל של פעמון רוח רחוק שתלוי במרפסת האחורית של אחד הבתים ברחוב המקביל והוא נשמע כמו פעמון בקר, כזה שתלוי סביב צווארן של פרות במרעה והוא מעורר בי געגועים למקומות שמעולם לא הייתי בהם.

וכל מה שאני רוצה זה להישאר בבית עד אין קץ.