יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

משרה מלאה

עדו בן שבעה חודשים וחצי. הוא זוחל, מנסה לעמוד, מתנדנד על שש. יש לו כבר ארבע שיניים; שתיים בחוץ במלואן, שתיים שרק מבצבצות וגם יש עוד שתיים בדרך, ממש על הסף. שש שיניים לפני שמונה חודשים. מגניב וקצת מוזר. אבל בעיקר מגניב. או כמו שדודה נועה אמרה היום, "הוא כזה ממהריק!".

ביום שישי שעבר עברתי קולונוסקופיה. אחרי התאוששות בת יומיים וחצי, ביום שני, חזרתי לעבודה במשרה מלאה. מאז עבדתי שתי משמרות של 12 שעות ומה אני אגיד לכם? אחח.

אילו רק החיים היו פשוטים, אבל הרגשות שלי בנוגע לחזרה למשרה מלאה מעורבים. בשני בבוקר התעוררתי עם עדו בשבע וחצי. בתשע וחצי בבוקר הוא הלך לישון וכשיצאתי מהבית קצת אחרי עשר הוא עדיין ישן. התראינו למחרת בבוקר לכמה רגעים, לפני שהוא שוב הלך לישון ואני שוב יצאתי מהבית למשמרת נוספת. אמנם בשני בלילה הוא זחל לעברי במיטה וטמן את הראש הקטן והחמים שלו בחיקי ואמנם אתמול לא עבדתי והבאתי אותו לגן וגם אספתי אותו קצת מוקדם מהרגיל והיו המון צחוקים וכיף לפני שהוא נרדם ללילה (מוקדם מהרגיל. להצמיח שיניים זה מעייף!) ואמנם זה בעצם לא כזה הבדל מהעבודה במשרה חלקית, או לפחות זה מה שאני מנסה להגיד לעצמי.

אבל זה מרגיש כמו הבדל ענק. ושוב צובט לי בלב, ושוב מרגיש לי כמו בור ענקי באמצע הבטן וחור בלב וקשר במפתח הלב. מועקה. זה מציק ומעיק ולא מרפה. ואמנם אין כמו שמחת המפגש המחודש, אבל אללי, הפרידה כואבת לי כל-כך.

וממש לא עוזר שהוא התחיל לבכות בשעת הפרידה בגן. אני פונה להיגיון שלו, מסבירה לו שאני צריכה ללכת לעבודה, מבטיחה שאבא יבוא לאסוף אחה"צ ושיהיה לו כיף בגן. אבל הוא רק בן שבעה חודשים וחצי והוא בוכה. חברה אמרה שחרדת הנטישה של הבת שלה עוד תשלח אותה לקבר. אחרי שהגעגועים אתמול גרמו לי להסתובב על עקבותיי באמצע הדרך לקרוגר, לוותר על הקניות ולנסוע לקחת את עדו מהגן, אני מבינה שפעם נוספת, אני ניצבת בפני אתגר הסתגלות. צריך לנשום ולנשוף קצת עד שהקוועץ' בחזה יעבור.

מאוד מאוד ספציפית, לא עוזר ששלשום במשמרת הייתי באזור רווי מטופלים פסיכיאטריים, שלושה מתוך החמישה שבטיפולי בהתקף פסיכוטי אקטיבי במיוחד. הרגשתי שמצצו ממני את החיים. רוצה קצת להיות ליד אחרים שלא רק דורשים כל הזמן אלא גם נותנים בחזרה. שלא רק מרוקנים אלא גם עוזרים למלא. בחיי, מטופלים פסיכיאטריים יכולים להוציא לבנאדם את הנשמה. חלקם ממש נותנים לך תחושה שאת שקופה, בלתי נראית. זה לא קל לדבר אל הקיר במשך שמונה שעות. לרגעים זה אולי משעשע, אבל בתמונה הגדולה זה מכרסם גם בשפיות של המטפל.

לפיכך, ביומיים האחרונים אני במוד התאוששות. אתמול בבוקר הפרידה מעדו הייתה קשה לי במיוחד, אז  למרות שהייתי עייפה מאוד כשחזרתי הביתה ורציתי למהר וללכת לישון, הכנתי לי ארוחת בוקר מושקעת מהרגיל. טיגנתי בצל והוספתי לו שני תפוחי-אדמה סגולים מגוררים. אחרי שהנ"ל התאדו-היטגנו קצת, קשקשתי שלוש ביצים עם קצת חלב, מלח ופלפל והוספתי למחבת. יצא משהו בין חביתה ללביבה. אם תרצו אני מרשה לקרוא לזה פריטטה. אכלתי את היצירה עם ערימה שערורייתית בגודלה של יוגורט סמיך וחמצמץ. מאוחר יותר חשבתי לעצמי - חביתה או לביבה? אקרא לה חביבה!

וחשבתי גם - בחנוכה הקרוב עדו יוכל לאכול לביבות. איזו חגיגה שזאת תהיה!

אמנם אני מבשלת הרבה פחות ממה שנהגתי ולרוב אני בוחרת באפשרויות קלות ומהירות, אבל כשפרצי היצירתיות האלה מבליחים לפתע, אני נהנית לתת להם לסחוף אותי ולהיות בתוכם, לכמה רגעים, במרחב שהוא קצת נטול-מחשבה. מפני שהעבודה-בתשלום שלי דורשת ממני נוכחות מחשבתית בלתי פוסקת, תשומת לב, עירנות וחדות. בימים שאני לא עובדת אני נהנית להתמסר למן הילוך-ניוטרל מוחי.

וכדי לא לתת למרה השחורה לסחוף אותי, אני מזכירה לעצמי לקחת כל יום בפני עצמו, צעד-צעד, רגל אחת לפני השנייה וחוזר חלילה, שמאל-ימין. בסוף זה יהפוך להליכה בוטחת יותר, לשגרה והרגל. עד אז, אני מוצאת נחמה בדברים קטנים ויומיומיים, כמו חביתה חביבה ועתירת פחמימות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה