יום ראשון, 20 ביולי 2014

שיניים

ביום שני לפני שבוע, התהפך לנו הילד.

התינוק המתוק והקל לניהול שלנו הפך לתינוק מתוק אך אומלל ולא-כל-כך קל לניהול. בעיקר, הוא התחיל פתאום לבכות יותר ולהתלונן יותר. עד כדי כך שביום שני מדדנו לו חום וביום חמישי לקחנו אותו לרופאת הילדים, כדי לבדוק שהכל בסדר.

מאחר והשינוי בהתנהגות הגיע יחד עם התעסקות גוברת באזור הפה שלו; דחיפת צעצועים, חיתולי טטרה, את האצבעות שלו ושל כל מי שמוכן להלוות לו - ניחשנו שמדובר בהתחלה של שיניים. הוא גם התחיל לדחוף את הלשון שלו החוצה מהפה יותר ולעשות בועות עם רוק, וגם לקשקש עם הלשון בחוץ. ילד מצחיק.

אבל התחלה של שיניים לא אומר כלום. יש תינוקות שמתחילים לעבוד על זה בגיל 3 חודשים ולא רואים את השן הראשונה שלהם עד 9 חודשים. לפני שהשיניים בוקעות הן מסתדרות וזזות מתחת לפני השטח, בתוך החניכיים, וגם זה כואב. והטווח אדיר - השן הראשונה בוקעת בין גיל 4 חודשים לשנה, אצל רוב התינוקות בין 4 ל-7 חודשים. אבל, בינתיים לא ראינו או הרגשנו כלום בתוך הפה.

במקביל, הבחורצ'יק גם עבר קפיצת גדילה והגדיל את כמויות האוכל שהוא דורש, מה שבכלל סיבך את העניינים וקצת בלבל - אתה רעב, כואב לך, אתה עייף... מה הולך? הרופאה אישרה שאכן הילד בריא, רק מתפתח. לפעמים לגדול זה קשה וכואב. היא נתנה אור ירוק להשתמש באקמול פחות בקמצנות. בשישי היה נראה שמתחיל שיפור איטי ברמת המעיכות והתלונות.

ואז, אתמול בערב, בזמן שעבדתי, אלון דיווח שהוא חושב שאולי הרגיש משהו קשה וחד בזמן שעדו השתמש בו בתור נשכן אנושי. אחרי ההאכלה של אמצע הלילה, הכנסתי בעדינות אצבע ומיששתי. אכן, קשה וחד.

יש לנו שן ראשונה!

בלסת התחתונה, ימינה מהאמצע, מתחילה לבצבץ לה, לבנה אחת. משמאלה כבר רואים את חברתה שלא מאחרת הרבה אחריה. אפשר כבר להרגיש אותה מתחת לשכבה דקיקה של רקמת חניכיים.

לכבוד המאורע המשמח נתתי לעדו לגלות היום בעצמו מהו טעמה של בננה. אמנם אנחנו עוד לא מתחילים להכניס אותו לעולם האוכל המוצק, אבל קצת בננה עוד לא הזיקה לאף אחד.

כמובן שכשהוא נסחף בהתלהבות וכמעט בלע את כל החתיכה בנשימה אחת, לקחתי את השארית ואכלתי אותה חיש-מהר. בתגובה הילד נהם וליקק את האצבעות שלי אחת-אחת. מה יש לומר, אם ככה הוא יהיה עם אוכל, הוא בהחלט הבן שלי ושל אבא שלו, כי פה בבית אוהבים לאכול.

הנה הוא לפניכם - עוד לא בן חמישה חודשים, חוגג בעלות חדשה על שן ראשונה ועוד אחת בדרך.


ואני? אמא לתינוק שכבר מוציא שיניים. הקלישאה "הם גדלים כל-כך מהר" מעולם לא הרגישה מתאימה יותר. אמא'לה!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה