אין הרבה דברים מתוקים יותר בעולם הזה מאשר תינוק שנרדם בזרועותייך. מתוק כמו סוכר, כמו כפית דבש. כמו גלידה קרה שנמסה על הלשון ביום קיץ חם. כמו שערות סבתא ביריד. מתוק-מתוק, כזה בדיוק במידה, לא חונק. מתוק שנותן טעם לחיים, שנותן אוויר לנשימה. עוגן.
לקח לו הרבה זמן להירדם, לילד שלי, הלילה. לא רצה לוותר. שרתי לו שירים, ערסלתי. בסוף שכבנו מכורבלים חצי שעה או משהו. ולא ככה בדרך כלל. אבל זה היה לי כל-כך נעים. לא רציתי להיות בשום מקום אחר.
כמה נחמה הוא יכול להציע לי, במיוחד ביום כזה. יום בו הפקדתי את הגוף שלי בידיי אחרים וקיבלתי זריקות והערו לתוכי חומרים וכל הריחות והטעמים של הגוף שלי השתנו. יום בו קצת הופקרתי מעצמי.
אבל בשבילו אני חייבת. ואני רוצה. הוא לוקח את המוקד שלי מעצמי החוצה ואז מחזיר לי אותו לבפנימה של הבפנים. לאמצע הכי אמצעי של לב-לבי.
המבט בעיניים, האהבה ללא תנאי. התחושה שהוא היה איתנו הרבה לפני שהוא הצטרף אלינו בגופו. ההיכרות העמוקה, העל-זמנית. ההקשבה ההדדית. הביטול העצמי, לעיתים, מבלי להרגיש שמשהו נאבד, נחסר, נדרש להידחק הצידה או לוותר. הבחירה שמצויה בכל זה, הראשונה וכל אלה שבאות אחריה, ברגעים קטנים וגדולים.
לא כל רגע, לא כל שעה, אבל יש רגעים מזוקקים כאלה, שבהם אני והוא. זה מתוק. כמו סוכר.
עברתי היום MRE, כמתוכנן. אולי בזכות זה שידעתי לקראת מה אני הולכת ונערכנו בהתאם (ביקשתי זונדה וקיבלתי, לחסוך לי את שתיית חומר הניגוד. תקראו לי משוגעת או איך שאתם רוצים, אבל גם טראומות אפשר לדרג לפי רמת נוראות ולבחור את זאת שמתאימה), לא היו הפתעות והיה באמת הרבה פחות נורא מהפעם הקודמת. אבל עדיין, בדיקה, מגעיל. לפחות זה מאחוריי. מקווה שזה מסמן עוד תחנה בדרך להחלמה. אני קצת מתחרפנת כבר, מהדיאטה המשעממת, משגרת המחלה. ואין לי כל-כך מה לעשות. מבחוץ רואים אולי איזה שיפור, ככה אלון מספר לי. אבל אני מרגישה שזה תקוע, עומד במקום. ולא קל לי עם אובדן הסבלנות. בינתיים, אני הולכת לישון. ומתכרבלת עם אלון ועם עדו כל כמה שמזדמן לי. ועוד קצת יותר.
ב"תוויות" הפוסט המתוק הזה מוּתוֵוה "אמהוּת".
השבמחקאני מסכימה איתך.
"לא כל רגע, לא כל שעה, אבל יש רגעים מזוקקים כאלה".
לקַדֵש אותם.