יום שני, 24 במרץ 2014

ארבעים דקות של חסד

עדו ישן, הבית שקט יחסית, בחוץ אור אחרון לפני חושך ואני יושבת ליד המחשב. יושבת, ולא בכדי.

My life is a cluster fuck, כפי שאלון הגדיר את המצב בדיוק רב לפני כמה ימים.

ולהלן הרשימה:

בביה"ח עדו איבד רק 4% ממשקל הלידה שלו. מגניב.
בגיל חמישה ימים, ביקור ראשון אצל רופא ילדים, ראו שעלה בערך 60 גרם ביום וחצי, כשהצפי הוא שתינוק בגילו יעלה 30 גרם ביום. שמחה רבה וגאווה לאם הצעירה.
באותו יום ביקרה כאן אחות ביקור בית ונתנה לנו "אישור" לתת לעדו לישון קצת יותר. כשישנים יותר אוכלים בתדירות פחות גבוהה.
בביקור השני אצל רופאת הילדים, גיל עשרה ימים, עדו ירד במשקל. הושמנו על משטר האכלה רצחני - להעיר כל שעתיים, יום או לילה.
יומיים לאחר מכן פגשתי יועצת הנקה שהציעה לשאוב אחרי כל ארוחה ולתת לעדו ארוחת בקבוק אחת של חלב שאוב.
הדרכה לקויה גרמה לכך שכבר ביום השני שאבתי שלוש פעמים, בחורה אמביציוזית שכמותי.
שאיבת יתר הובילה ליצור יתר שעדו לא הצליח להשתלט עליו. הביקוש גדל באופן מלאכותי והאיזון הופר. השדיים שלי לא התרוקנו כראוי בזמן הנקות. יומיים לאחר מכן פיתחתי מסטיטיס, דלקת אכזרית בשד שמאל.

כדי לטפל במסטיטיס קיבלתי אנטיביוטיקה, שהיא כמו ירייה מטווח אפס בבטן של חולי קרוהן. ביומיים הראשונים עוד הייתי בסדר. ביום השלישי התחלתי לשלשל. כל דבר שנכנס לי לפה מניע את המערכת וגורם ל"זריקה" מהצד השני. אימודיום עוזר באופן חלקי ביותר.

לפני שבוע, שקילה נוספת. עדו עלה 70 גרם ב-6 ימים. עלה, אבל לא מספיק. אותה רופאה קשוחה פקדה להוסיף עכשיו פורמולה, להאכיל לסירוגין - ארוחה אחת מהציצי, ארוחה אחת מבקבוק, עדיין כל שעתיים. שעתיים נספרות מתחילת ארוחה עד תחילת הארוחה הבאה. בפועל נשאר הרבה פחות זמן.
למרות שהרופאה אמרה שאין כזה דבר האכלת יתר, עדו ביקש יותר ויותר אוכל בהאכלות הבקבוק. אחרי האוכל הוא היה כמו שיכור, פלט והבטן שלו נפוחה. מההתחלה הרגשתי שזו טעות, אבל "הרופאה אמרה", וכמובן שכשזה מגיע לבריאות של הבן שלי, אני לא משחקת משחקים ולא ממרה את פיה של בעלת הסמכות המקצועית.

למרות שהרופאה אמרה שאין כזה דבר בלבול פטמה, רק העדפת פטמה, עדו התרגל לאוכל שיוצא מהבקבוק מכוח הגרביטציה, ללא עבודה מצדו. הוא התחיל להיות מתוסכל בזמן הנקות ועוד ציפה שגם מהציצי הוא יקבל כמויות מסחריות של חלב. ההנקות התארכו, מה שאמר פחות זמן פנוי בין לבין, פחות מנוחה, שינה ואכילה עבורי.

ביום חמישי הופיעה לי פריחה על עכוז שמאל. חשבתי שזאת סתם תפרחת חיתולים. כאב לי גם הגב התחתון, כאבה לי הבטן וכאב לי אזור פי הטבעת. היה גם כאב שהרגיש כמו סיאטיקה. חשבתי שמתחתי שריר, שהבטן כואבת מדברים ש"זזים" באזור הניתוח הקיסרי ומהשפעותיה של האנטיביוטיקה, שאזור פי הטבעת "עצבני" מרוב שלשולים. אבל הכאב הרגיש לי קצת יותר מדי כמו מה שמרגישים לפני שיוצא הרפס על השפתיים.
ביקשתי מאלון שיסתכל והוא אמר שזה לא נראה כמו שלפוחיות. אבל חששתי. בוקר למחרת ביקשתי מאמא שלי שתסתכל. בהתחלה היא אמרה שלא, אבל אז הרכיבה משקפי קריאה, הסתכלה מקרוב ואמרה -אולי.

קבעתי תור דחוף לרופא משפחה. כפי שניחשתי, אובחנתי עם הרפס זוסטר, שלבקת חוגרת, מה שקוראים באנגלית שינגלז. הכאב עצום, איום ונורא. אקמול ואדויל לא מקלים. בנדריל, אנטיהיסטמין ללא מרשם, הוא היחיד שעוזר קצת לגרד ולשרפה הנוראים. המערכת החיסונית שלי מנופפת בדגל לבן - מילא לידה של 60 שעות ובסופה ניתוח קיסרי, אבל מחסור מצטבר בשינה ותזונה לקויה לאורך זמן? זה כבר יותר מדי.

אחרי שאובחנתי פצחנו במבצע בזק לבירור האם מותר לי לקחת תרופות אנטיויראליות בהנקה (סקופ, התרופה Valacyclovir בטוחה יותר מאציקלוביר). התקשרתי לשלושה מקומות שונים, משאירה הודעות ומחכה שיחזרו אליי. כל זה ביום שישי אחה"צ, רגע לפני שכל המשרדים נסגרים, מנסה להספיק לפני ארבע וחצי, אז הרופא שראה אותי עוזב גם הוא את המרפאה לפני שנתן לי מרשם.
ביום שבת לא יכולתי לדרוך על רגל שמאל. הכאב העצבי שנגרם כתוצאה מהפריחה הויראלית עובר לאורך תוואי העצב ובמקרה של עצב הסיאטיקה, מהגב התחתון ועד קצות האצבעות. תחושה של מחטים שנתקעות בעור, רגישות בלתי נתפסת למגע הקל ביותר. קשה כל-כך למצוא תנוחה נוחה להנקה ולשינה. ובינתיים אני ממשיכה לקחת אנטיביוטיקה וממשיכה לסבול מתופעות הלוואי המגיעות איתה ונמשכת הדאגה לעלייתו במשקל של עדו.

מרגיש כאילו כל יום עובר עלינו מכבש.

אתמול התחלתי למרוח על הנגעים חלב אם. האינטרנט אמר שזה עוזר עם הגרד ומאיץ החלמה. מאחר ויש לי את זה, זמין ובחינם, חשבתי שאין לי מה להפסיד. היום נראה שחלק מהנגעים כבר מתחילים להתייבש. מפה לשם חלפו חמישה ימים, שהם הזמן שהממוצע בו בדרך כלל נגעים חדשים מפסיקים להופיע. את התרופה עליי לקחת במשך שבוע, ההתלקחות כולה עלולה להימשך חודש או יותר, מהסימפטום הראשון ועד היעלמות מוחלטת של הפריחה והכאב. למזלי, תפסתי את זה מוקדם, מה שמגדיל את הסיכויים שההתלקחות תהיה קצרה יותר.

כבר הזכרתי שבמקביל לכל זה יש לי תינוק בן שלושה שבועות לטפל בו?

בחיים, בחיים-בחיים, בחלומותיי הפרועים ביותר, לא תיארתי לעצמי שכך תיראה תקופת הפוסט פרטום שלי, הימים והשבועות הראשונים עם התינוק שלי, בני הבכור. כאובה ומוגבלת, אני מנסה לשמור על מצב רוח טוב, על אופטימיות, אבל יש רגעי משבר והאתגר גדול.

גם זה יעבור, ובסופו של דבר כל מה שישאר הוא סיפור משוגע ואקזוטי, אולי אפילו מעט מבדח. אבל כרגע? לרגעים זה מרגיש כאילו נפלתי לבור ואין לי חבל או סולם.

והנה עדו מתעורר לאכול. ארבעים הדקות שלי תמו.

משאירה אתכם עם זה.


תוספת מאוחרת (אחרי ההנקה, העובר ישן בידיים של סבתא שלו): אני כן מרגישה שהדברים מתחילים להשתפר ומרשה לעצמי אופטימיות זהירה. כמו שאמרתי - היום נראה שחלק מהנגעים מתחילים להתייבש וגם אם הכאב לא ומקל, לפחות אני לומדת להכיל אותו ולהתמודד איתו טוב יותר. ביום רביעי אני מסיימת עם האנטיביוטיקה ומקווה שהבטן שלי תיסגר על עצמה במהירות. מחר אנחנו הולכים למרפאת ההנקה של האוניברסיטה ואני מקווה סופסוף לקבל שם את הייעוץ וההכוונה שהיו כל-כך חסרים לי עד כה. היום יצאתי לראשונה מהבית למשהו שאינו תור לרופא, עבורי או עבור עדו. שמתי אותו בעגלה למרות שהיה מינוס אחת בחוץ, עטפתי אותו טוב-טוב והלכתי עם אמא שלי לסיבוב קצר בשכונה, למרות הטוסיק הבוער שלי. לרגע קט נזכרתי שאני בנאדם ולא רק פקעת של סימפטומים ומחלות שלוקחת עשר תרופות שונות ביום והיא גם מפעל חלב. אז כן, אני מקווה שמפה והלאה דברים יתחילו להשתפר, אבל יש בי חלק שחושש ותוהה - מאיפה תבוא הסטירה הבא ומה היא תהיה. אני מעדיפה להיות מופתעת לטובה ולא להיפך.

ולסיום סיומת:
קיבלתי שלל תגובות לפוסטים האחרונים שכתבתי. בעוד שהמחלות הנוכחיות הרחיקו אותי מהמחשב ולא אפשרו לי להגיב לכל תגובה בנפרד, רציתי שתדעו שאני קוראת את כל התגובות דרך המייל שלי. אני מודה לכולם על הברכות, האיחולים, הפרגון, התמיכה והמילים החמות. תודה!

7 תגובות:

  1. הי דפנה, אין לי קרוהן ועד היום חויתי הרפס רק על השפתיים (ואני מאוד מקווה ששם הוא יישאר) , אבל, כן ילדתי פעמיים, רחוק מהמשפחה ועם סביבה לא מאוד תומכת (ז"א אמא שלי והאיש כן תמכו בכל יכולתם אבל לשניהם היו מגבלות של חזרה לשגרה ואני נשארתי עם "חברות"). אז אני קצת יכולה להגיד שאני יכולה לנסות להבין את מה שעובר עלייך. לפי מה שאת כותבת נשמע שאת פועלת בכל הכיוונים הנכונים, שומרת על עצמך ועל עדו.
    אני מקווה שיעבור במהרה בימינו ועדו יתחיל לעלות במשקל בקצב שישמח את כל הסובבים, ושמכאן והלאה הכל יהיה יותר קל . הסרט שלך קלע לי בול - (בהקשרים שונים לגמרי) אז תודה.

    השבמחק
  2. אוי אברוך. מאחלת לך רפואה שלמה וזריזה (שזה יותר ממהירה) --
    נסי לשמור על מורל גבוה, נראה לי שזה עוזר בתהליך ההחלמה.

    השבמחק
  3. חיבוק, חיבוק ועוד חיבוק. את לביאה אמיתית,
    שיעבור כמה שיותר מהר. נשמע שמכאן זה רק ישתפר!
    תמר

    השבמחק
  4. כמו כולם גם אני מציעה חיבוק וירטואלי, את הרבה יותר חזקה ממני

    (ונראה לי שגם מרובנו :) )

    השבמחק
  5. bloody hell, no half measures with you!

    השבמחק
  6. לא היו מקרים רבים בהם התחשק לי לתלוש שערות (ולחילופין להקדים את הטיסה שלנו לארה"ב בארבעה חודשים כדי שאוכל לבוא לעזור למישהי שמעולם לא פגשתי) כתוצאה מקריאת פוסט!
    הלוואי שתעבור התקופה הזאת בשלום, ומזל גדול שיש לכם שם את ההורים כרגע.
    המון המון חיבוקים וירטואליים! את חזקה ומדהימה!
    שירי

    השבמחק
    תשובות
    1. ורק אחרי שכתבתי ראיתי את הסרטון החמוד והחשוב ששמת, ואני אנסה תגובה קצת יותר אמפטית: אני זוכרת כשעילאי נולד, ביום החמישי ללידתו ספציפית, 3 בבוקר, אני יושבת בחדר חשוך ומניקה אותו אחרי שהוא קם כל שעה לאכול בשלושת הימים האחרונים. בעלי נכנס ואני פשוט מסתכלת עליו בבלבול ואומרת "מה קורה פה? אני לא יודעת מה קורה פה!"
      אז אני מבינה את ההרגשה (למרות שלא ברמות שלך...) ואני שמחה שאת חולקת איתנו את מה שעובר עליך. חיבוק!

      מחק