כוחה של תפילה

ככה הסלון שלי נראה מאז אתמול בלילה.

לא בתמונה - עגלה וכיסא בטיחות לאוטו

אתמול היה השאוור-פיצוי בעבודה. שרי (אחראית הסידור והחונכת שלי בעבר) קיצרה לי את המשמרת בארבע שעות. במהלך היום נתנו לי הפקדה קלה ובשבע וחצי נפגשנו במסעדת ליאונרדו, מסעדה איטלקית מקומית. הגיעו 14 בנות. זה פי כמה אחוזים מאפס האנשים שהופיעו בפעם הקודמת?

אנשים לגמרי איבדו את הראש. לא הייתה חברה אחת שהביאה לי מתנה בודדת. הכל הגיע בשקיות ענק ובתוך כל שקית ערימה של מתנות קטנות, עטופות בקפידה בנייר משי צבעוני. אני חושבת שלקח לי שעה לפתוח הכל ובאמצע הייתי חייבת לעשות הפסקת לפיפי. אפילו העוגה, שאדריאן הזמינה במיוחד בשבילי, הייתה עוגת שיש, כי היא יודעת שזאת אחת מהעוגות האהובות עליי. ההתרגשות עוד פעמה בי הרבה זמן אחרי שחזרתי הביתה ולא הצלחתי למחוק את החיוך מהפנים. כאבו לי הלחיים.

עכשיו באופן רשמי יש לצ'יפמנק יותר רכוש ממה שלי יהיה אי-פעם בחיים האלה. והוא אפילו לא נולד עדיין!

אלון ואני אמרנו אתמול פה אחד, שזה מזל ענק שעברנו דירה, אחרת בשלב הזה היינו כבר ישנים באוהל על הדשא. ולחשוב שהתלבטנו ורצינו להישאר בדירה הקודמת עד סוף החוזה, עד שימלאו לצ'יפמנק חמישה חודשים.

ביום ראשון חגגנו כאן את חנוכת הבית והשאוור לחברים מהלימודים של אלון. בלילה בין שבת לראשון לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות לקראת האירוע, כמו בלילה שלפני טיול שנתי. ישנתי חמש שעות וחצי, התעוררתי בשמונה וחצי בבוקר וישר התחלתי לבשל.

פתחנו את שולחן האוכל שלנו לגודלו המקסימלי והעמסנו עליו כל טוב. כולם כל-כך התלהבו מהתקרובת. כמה קל להרשים ולרצות סטודנטים רעבים שלא מרבים לאכול אוכל ביתי.

חנוכת הבית יצאה בדיוק כמו שרציתי. אנשים באו והלכו והכל היה מאוד טבעי ואורגני. אחרי שהחברים הפחות קרובים עזבו, נשארו כמה מהגרעין היותר קרוב וקשה ובסוף, אחרי שרובם עזבו גם הם, מייקו נשארה עוד שעתיים רק היא וישבנו ודיברנו והשלמנו פערים, אחרי שהיא בילתה חודש בגרמניה והתגעגענו אליה מאוד.

קיבלנו כמה מתנות באותו יום ובעיקר קיבלנו המון התנצלויות מחבר'ה שהזמינו מתנה אבל בגלל מזג האוויר היא תגיע באיחור. מאז בכל בוקר מחכות לנו לפחות שתי חבילות על המרפסת הקדמית ואני שמחה לקראתן מאוד. האירוח היה נינוח ונעים והיה כיף לראות קצת את הדירה החדשה דרך עיניהם של המבקרים שהחמיאו על הגודל והמרחב והאור הרב שנשפך פנימה מכל חלון. זאת באמת מציאה.

הבוקר הייתה הערכת המשקל האחרונה של הצ'יפמנק. מעתה והלאה סקירות אולטרסאונד נוספות יוזמנו לפי צורך ולא לפי פרוטוקול. אמרתי לאלון, "We graduated from the fetal diagnostic center". הבן יקיר לי מצא את דרכו חזרה עם הראש למטה והוא חפון כמו אפון (זה התרגום הגרוסמני ל-snug as a bug in a rug). במקביל הוא מנגח את כלוב הצלעות הימני שלי עם הטוסיק שלו ומדגדג אותי בצד שמאל עם רגל אחת ויד אחת. מאוד אקספרסיבי.

כאן המקום להודות לכולם על האנרגיות החיוביות, התפילות החזקות, המחשבות המכוונות וכל מה שעשיתם שאולי עזר. אני עצמי לא יודעת מה מכל מה שעשיתי עבד. העמידה על הראש, ההיפוכים האחרים, סיבובי האגן בעמידה ועל כדור ההתעמלות, השחייה, הדיקור, ההיפנוזה, אור הפנס שכיוונתי לבטן התחתונה שלי?

אולי יותר מהכל, הביולוגיה והסטטיסטיקה עמדו לצידנו, שכן תנוחת הראש-למטה היא התנוחה הטבעית יותר עבור עוברים בחצי השני של הטרימסטר השלישי להריון, ו-97% מהעוברים ימצאו את דרכם למטה ללא סיוע עד השבוע ה-37 להריון וישארו שם. אני רק סיפקתי לצ'יפקו את התנאים המיטביים שיעזרו להבטיח שהוא ידע לאן לפנות ברגע שיתחשק לו.

נכון להערכה של היום, הגוזל שוקל 5 ליברות ו-9 אונקיות בערך, שהם שניים וחצי קילו בשפה של (כמעט) כל בני האדם שחיים מחוץ לאמריקה הצפונית. אני מאוד גאה בעלייה המהירה במשקל, 700 גרם בארבעה שבועות וגם קצת תמהה על הגודל - עם הבטן הלא-מדי-ענקית שלי, איפה בדיוק כל זה מאוחסן? כנראה שהבדיחה שלי נכונה - I carry it all in my back.

אני חושבת שהוא התהפך סופית בלילה שבין ראשון לשני. בראשון עמדתי כל הבוקר מול הכיור והכיריים ורקדתי לצלילי הרדיו במטבח ובשני בבוקר התעוררתי והרגשתי שמשהו השתנה. הבטן שלי, שעד עכשיו הייתה עגולה ופרצה את גבולות המותניים שלי, נדמתה מאורכת יותר והרגשתי שאני סוחבת את המשקל אחרת.

בדרך לעבודה הייתה לי התכווצות אחת (לא יודעת אם לקרוא לזה ציר או ברקסטון היקס, אז נסתפק ב"התכווצות") שגרמה לכאב גב ודי אימללה אותי כי הייתי תקועה בכיסא הנהג, על הכביש המהיר ולא יכולתי אפילו להתנועע קצת או למצוא תנוחה חלופית שתביא לי הקלה. כשהגעתי לעבודה כאב הגב לא הרפה ולמרות שעבדתי בטריאז', הפקדה קלה יחסית, בכל פעם שהולכתי מטופל לחדר וקצת האצתי צעדים, הרגשתי את הבטן מתכווצת בתגובה. זה הרגיש כמעט כאילו הבטן שלי מכווצת ללא הפסקה.

בסביבות שתיים התקשרתי לאחות במרפאת ההריון בסיכון ותיארתי את הסימפטומים שלי. היא הציעה שאקח אקמול ואבצע ספירת תנועות כדי לוודא שהכל בסדר עם העובר. בשביל לעשות ספירת תנועות צריך לשכב בנחת, במקום שקט, למשך שעה. הבנתי שהגיע הזמן שאלך הביתה ואנוח קצת ואולי גם אזמין את כל הדברים הבסיסיים מהרג'יסטרי, כיסא בטיחות ועריסה ומזרון, מפני שאם הופעת הבכורה של הצ'יפמנק מתקרבת, כדאי שתהיה לנו דרך להביא אותו מביה"ח הביתה ושיהיה בבית מקום בטוח להניח אותו.

אחרי שהגעתי הביתה ועשיתי כפי שצווה עליי, נרדמתי תוך כדי ספירת התנועות, שהייתה תקינה, והתעוררתי קצת אחרי חמש. כאב הגב עדיין היה שם והתחלתי לתהות ברצינות אם הצ'יפמנק החליט שנמאס לו והוא יוצא. מילאתי לי אמבטיה חמה בניסיון לגרש את כאב הגב. בזמן שהותי באמבטיה היו לי שני צירים. בראשון שאלתי את אלון מה השעה וגם בשני. מרווח של שבע דקות. לא פלא שמהבוקר אני מרגישה כאילו עובר עליי ציר בלתי-נגמר.

בשעתיים שלאחר מכן ספרנו תשעה צירים, מספר מרשים ביותר, לא צחוק. הצפופים ביותר במרווח של שבע דקות, המרווחים ביותר במרחק של חצי שעה זה מזה. התקשרתי שוב לבית החולים לבקש עצה. האחות מהצד השני של הקו שאלה אם שתיתי מספיק ועניתי שכן. זה היה הדבר הראשון שעשיתי כשכל העסק התחיל בבוקר, ועד לאותו זמן שתיתי בערך שלושה ליטר. דיווחתי שספירת התנועות הייתה תקינה ושהאקמול לא עזר בכלל. האחות הציעה לי לבוא להיבדק, אבל אמרה שממש לא חייבים והוסיפה שנשמע שאני עושה את כל הדברים הנכונים. קבענו שאשאר בית ואתקשר שוב לפני שאלך לישון או אם משהו ישתנה, כמו ירידת מים או הצטופפות צירים.

מתישהו במהלך הערב אמרתי לאלון שזה הכל בגלל חנוכת הבית. שידרנו לגוף ולפסיכה שלי שהכל כבר מוכן ולא נותר עוד שום דבר שצריך לארגן לפני הופעת הבכורה, אז הוא החליט להתרווח ולהיכנס לעניינים. המחשבה הזאת עברה לי בראש ביום ראשון - הנה, עכשיו כבר באמת אין עוד למה לחכות. אבל באמת שאף פעם, אפילו עם הסיכוי המוגבר של חולות קרוהן ללידה מוקדמת, אף פעם לא האמנתי שאלד לפני שבוע 36.

בחצות נכנסתי למיטה בכוונה ללכת לישון. עד אחת וחצי ריחפתי אבל לא ממש הצלחתי להירדם. כאבו לי הגב והירכיים ומפרקי הירך והרגשתי לחץ עצום באגן. באחת וחצי אלון הביא לי בנדריל אחד, לבקשתי. אחרי שגם איתו לא הצלחתי להירדם קמתי וטבלתי שוב באמבטיה. כשיצאתי שתיתי כוס חלב חם והרגשתי מספיק ישנונית וחופשייה מכאבים כדי לנסות בשנית. נרדמתי והתעוררתי בערך בעשר בבוקר. התופעות שהתחילו ביום שני המשיכו גם ביום שלישי וביליתי את היום במציאת הסחות דעת. כיבסתי חיתולים, מיינתי בגדי תינוקות.

לאט-לאט הצירים דעכו וגם כאב הגב החל להרפות. היה נראה שהסערה חולפת. בערב כבר הרגשתי טוב מספיק בשביל ללכת לבריכה. שני הצירים שעברו עליי תוך כדי השחייה היו קלים מספיק כדי שלא אצטרך לעצור ולהתרכז בהם או בנשימה שלי. נראה שזה באמת עובר.

למזלי לא עבדתי גם ביום רביעי. בבוקר היה לי תור למרפאת הגסטרו ואחריו פניתי לשיטוטים בחנויות בעיר. קניתי לי ארוחת צהריים בחוץ, שלחתי לעלמה מעטפה עם ברכת יומולדת בדואר. נסעתי מפה לשם, לקחתי את הזמן וזזתי לאט, מדדה מהאוטו לחנות ובחזרה לאוטו. חזרתי הביתה בשלל גדול - שתי שקיות סולת לדייסה של הבוקר, ארבע קופסאות זיתים של בית השיטה וקופסא אחת של חמוצים, פיתות וחומוס וגם גריסיני נהדרים מהול פודס וקופסא של אננס טרי, קלוף וחתוך.

בערב, אחרי הבריכה, טיגנתי שניצלים, כי מאז יום שלישי לבי יצא אליהם ולא הצלחתי לנער מעליי את ההשתוקקות. לארוחת ערב מאוחרת סעדתי את לבי בשניצלים עם פירה ומלפפון חמוץ של בית השיטה. מושלם.

כל הציוד שהזמנו בחופזה ביום שני כבר הגיע, למעט שידת ההחתלה. בעצתה הטובה של המדקרת שלי, הוצאתי את המזרן מעטיפתו והנחתי אותו במרפסת הקדמית, שיתאוורר ויפרד מכל הכימיקלים ששימשו בתהליך ייצורו. מאוחר יותר הערב, כשאלון יחזור, נשתמש עוד פעם אחרונה במברגה שהשאלנו ממליסה, חברתי לעבודה, כדי להרכיב את העריסה. ואז יישאר רק למיין את כל מתנות השאוור, מי לכביסה, מי לאחסון ומי בחזרה לחנות. ואז... אז באמת נהיה מוכנים, פיזית, ככל הניתן. רגשית? זה כבר עניין אחר. אני לא חושבת שאי-פעם ניתן להיות מוכנים לחלוטין למאורע הזה, של צלע נוספת שמצטרפת לתא המשפחתי. זה משהו שלומדים דרך הרגליים.

אז מה, אתם חושבים שאגיע עד שבוע 38, ה-29 בינואר, היום בו אני יוצאת באופן רשמי לחופשת לידה מהעבודה? אני מניחה שנחיה ונראה.

ובינתיים, רק בשורות טובות ומי ייתן שגם הקארמה שלכם תתאזן ורוחות טובות ינשבו מעליכם.

תמשיכו לעמוד על הראש!