Back In The Groove

אז עברנו לדירה החדשה. הידד!

ביום שבת שלפני המעבר ירד שלג כל היום, אבל התחזית אמרה שבראשון יהיה נאה. השלג באמת הפסיק לרדת מאוחר בשבת בערב. בראשון בבוקר התעוררתי עם שעון מעורר בשבע וחצי ובדרכי למקלחת ראיתי שלא יורד שלג. מעולה. כשיצאתי מהמקלחת ירד שלג והוא הלך והפך כבד יותר ככל שהדקות חלפו. חרא.

המובילים איחרו בשעה וחצי בגלל מזג האוויר. כמובן שכבר חשבתי שהם לא יגיעו לעולם וחיכיתי לטלפון שמודיע שהם תקועים בשלג וצריך לדחות את המעבר. אבל בתשע בבוקר הם התקשרו ואמרו שיהיו אצלנו תוך שעה. הם הגיעו תוך שעה וחצי.

הכל כבר היה ארוז, למעט כמה פיצ'יפקעס במטבח - שתי כוסות התה מהבוקר, קצת סכו"ם, דברים שתיכננו להעמיס על האוטו ולקחת בעצמנו. בזמן שהמובילים העמיסו את המשאית אלון העמיס את האוטו ואני נשארתי בפנים, מכוונת את התנועה.

המעבר הלך באמת חלק, למעט כמה אבידות בגוף - כוס אחת שלקחנו איתנו נשברה ודלת הזכוכית של המיקרו שהמובילים הצליחו איכשהו לנפץ. אחד החבר'ה אמר לנו שזה קרה בגלל שהוא נגע בדלת הקפואה (מינוס 14 מעלות צלסיוס) בלי כפפות, אבל אחרי שחשבתי על זה קצת, הגעתי למסקנה שזה קצת לא סביר. גם דפוס הניפוץ של הזכוכית מספר סיפור אחר. אחח, הייתי צריכה להיות חוקרת מז"פ. פספסתי את ייעודי. בין כך ובין כך, היינו מחוסרי מיקרו למשך שבוע. עכשיו, אני לגמרי מכבדת את הבחירה לחיות ללא מיקרו, לאכול אוכל טרי שבושל באותו יום או לחמם אוכל על הכיריים ובתנור. אבל כשסגנון החיים הזה מתקבל כגזירה ולא כבחירה, זה בהחלט עלול להיות קשה ומאתגר. במיוחד כשרוב כלי המטבח שלכם ארוזים בארגזים. נו, מילא. בסוף התגברנו. אכלנו הרבה בחוץ ולבסוף קנינו מיקרו חדש. והרי עברנו את פרעה...

אחרי שהמובילים סיימו לפרוק את כל הציוד בדירה החדשה ועזבו, רצינו לפרוק את האוטו, לנסוע העירה לאכול צהריים ולהמשיך משם לדירה הישנה, להעמיס על האוטו את הנגלה האחרונה של הדברים שהשארנו מאחור ולסיים עם המעבר. אבל...

שביל הגישה החדש שלנו הוא על גבעה תלולה. בכניסה ירידה, ביציאה - עלייה. בבוקר יום ראשון לא הגיע אף אחד לגרוף את השלג מהאדמה הבוצית והשביל היה מכוסה בשלג, שכבר התהדק פעם אחת כשנכנסתי לחנייה כשהגענו לדירה עם המובילים. נכנסתי לאוטו, הנעתי והסתובבתי, התחלתי לטפס בעלייה, הגעתי לאמצע הדרך ו... הגלגלים מפרפרים במקום וכלום לא קורה. האוטו לא זז לא קדימה ולא אחורה. עד שאני לוחצת על הקלאץ' והממזר מידרדר בחזרה בירידה.

עם כל ניסיון נוסף נתקעתי בנקודה נמוכה יותר, כי השלג הלך והתהדק יותר והפך למעין שלג-קרח חלקלק. כבר אמרנו שהגיע הזמן לקנות צמיגי שלג. אמרנו ולא עשינו, כי היינו עסוקים בדברים אחרים. לבסוף, כעבור קרב שנמשך חצי שעה ואחרי ששפכנו את תכולתו המלאה של שק מלח במשקל 7 קילו בשני נתיבים לאורך תוואי הגלגלים, הצלחתי להעפיל אל ראש הגבעה, לרמת הרחוב. אנחנו חופשיים! ברגליים קפואות ובטנים מקרקרות נסענו לעיר לאכול צהריים.

אלי הזמין אותנו לארוחת ערב אצלו. הוא ידע שנהיה עייפים מהמעבר ושלא יהיה לנו אוכל בבית והוא הציע מבעוד מועד לעזור לנו לסגור את הפינה. בזמן שנותר בין ארוחת הצהריים המאוחרת לארוחת הערב המוקדמת, אלון לקח את האוטו ונסע לבית קפה בעיר לעבוד, שכן זוהי עונת ה-finals, והסטודנט החרוץ ניסה לסיים עם חובותיו כסטודנט לפני שיצטרך להתחיל לבדוק מבחנים במסגרת חובותיו כעוזר הוראה.

נותרתי לבדי בבית החדש, בחושך. זה אולי נשמע כמו בדיחה פולנית קלאסית, אבל אני רצינית. סיפרתי לכם שלא היה לנו אור בדירה? לא? אז הנה אני מספרת.

בערב שישי, כשהפוליש החדש כבר סיים להתייבש על הרצפה המשופצת, לקחתי את האוטו ונסעתי להתרשם ממצב הדירה, לראות אם כדאי שנבוא לנקות בשבת, לפני המעבר. הגעתי לדירה באור אחרון וכל מתג שניסיתי להפעיל השיב את פניי ריקם. "מוזר", חשבתי לעצמי, "הרי היה חשמל כשביקרנו כאן ביום שני". או-אז החימום התחיל לפעול, המקרר טרטר וגיליתי שגם גורס האשפה עובד. מסקנה - יש חשמל בדירה. אבל משום מה אין אורות.

רגע לפני שנואשתי והלכתי, ניסיתי אחד-אחד את כל ארבעת המתגים שעל הקיר ליד הדלת האחורית. אחד מהם הדליק את האור במרתף. ירדתי למרתף ושם גיליתי את לוח החשמל, לוח ישן עם פלאגים ופיוזים ובו ארבעה פיוזים, אחד מהם בהחלט שרוף ומתחתיו כתוב באותיות קידוש לבנה "First floor lights". גררר.

בחיים שלי לא התעסקתי עם ארון חשמל שאינו מבוסס על מתגים. כזאת אני, מפונקת. בהיותי הבת של אבא שלי וגם בעלת מידה של מוח, הבנתי מה הבעיה. אלא שלא ידעתי איך לתקן אותה ואם בכלל מותר לי (הדירה החדשה היא נכס מנוהל ויש חברת אחזקה ואני לא רוצה לחרוג מגבולותיי ולדרוך לאף אחד על האצבעות). אז חזרתי לדירה הישנה והתקשרתי למספר שנתנו לי, של איש האחזקה האחראי על הדירה שלנו.

אז מסתבר שנתנו לנו מספר שגוי. הבחור איתו דיברתי אכן עובד עם חברת הניהול, אבל הוא לא אחראי על הדירה החדשה. אז מי כן? למחרת התקשרתי אל אותו אחד שוב והוא אמר שזאת בהחלט לא אחריותו. חיפשתי  באתר חברת הניהול ומצאתי את המספר של חברת האחזקה הנכונה. השארתי להם הודעה בקו החירום שלהם... וחיכיתי.

חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ולא שמעתי מהם חזרה. לכן, ביום ראשון בערב, עייפה מיום ארוך של מעבר ורעב וקור, נשכבתי על הספה בסלון, הרמתי רגליים לראשונה באותו יום ובגישת "אין לי מה להפסיד" התקשרתי שוב למספר שמצאתי ברשת והשארתי הודעה. אחרי חמש דקות חזרה אליי בחורה חביבה שהסבירה לי בדיוק מה עליי לעשות ואמרה שגם בהחלט מותר לי לעשות את זה. צריך רק לקנות פיוז חדש ולהחליף את השרוף. אלא שאין לי אוטו, כי אלון לקח אותו, זוכרים?

התקשרתי אל אלי ושאלתי אם הוא יסכים לעשות לי טובה, בתנאי שאין לו כלום על הכיריים. הוא השיב שהוא מיד מכבה את האש מתחת לכל הסירים ובא. ואכן, תוך עשר דקות הוא הגיע ונסענו יחד לחפש פיוזים. אחרי עשרים וחמש דקות חזרנו לדירה עם השלל, הברגתי את הפיוז למקום ו... קסם! חזיז ורעם! יש אורות בכל הדירה! עכשיו נוכל להתקלח באור מלא ולא רק לאורו של נר, נוכל לפרוק ארגזים גם אחרי רדת החמה. איזו שמחה!

למחרת בבוקר הקפצתי את אלון לאוניברסיטה וחזרתי הביתה, להתחיל לפרוק ולסדר. אז גיליתי את האמת המרה והמכוערת. הבית מטונף! לדיירים שהתגוררו כאן לפנינו היו כלב וחתול שכמו בני מינם, השירו הרבה שערות בכל מקום. בנוסף, לפי כמות קורי העכביש שמצאתי בכל פינה, נראה שהם חיבבו את הרעיון של עכבישים כחיות מחמד. וכנראה שגם אבק הוא לא מפגע שמטריד אותם במיוחד. נכון, גם אני קצת הזנחתי את ניקיון הדירה הקודמת שלנו אחרי שהתברר שאנחנו עוזבים אותה, אבל יום אחרי שעזבנו הזמנתי שירות ניקיון שהבריק אותה מהמסד ועד הטפחות, כולל ניקוי יסודי של כיריים, תנור ומקרר. חוץ מזה, הלכלוך בדירה החדשה הוא בהחלט לא משהו שהצטבר במשך חודש. הו לא. אין סיכוי.

וכך, במקום לפרוק ארגזים במטבח, מצאתי את עצמי מעבירה יום שלם בשאיבה יסודית של הסלון וחדרי המגורים. שואב אבק הוא דבר ממכר, בחיי. ברגע שרואים דבר אחד שצריך לשאוב העין מתחילה לראות עוד דבר ועוד ועוד. נראה שקורי העכביש והאבק מתרבים רק כדי שיהיה מה לשאוב. על אף התרעומת שעורר בי המצב של הבית - באמת שאני לא מבינה מי יכול לחיות ככה - די נהניתי לעבור מחדר לחדר עם השואב והסמרטוט שלי (עכשיו תדמיינו את העטיפה של "הדבר היה ככה"). זה הרגיש קצת כמו כיבוש, סימון טריטוריה. מעכשיו הבית הזה הוא שלי!

שבוע אחרי המעבר, המטבח כולו היה מסודר. כל הדברים סודרו בארונות ולא היו יותר ארגזים שקשורים למטבח שדרשו פריקה. לפחות זה. יומיים אחרי המעבר חזרתי לעבודה ומצאתי בכך נחמה לא קטנה - בעבודה יש מיקרו והכל הרבה יותר מסודר, אני לא צריכה לפרוק ארגזים אלא רק לטפל באנשים (תובעניים יותר או פחות). אלון, שעכשיו כבר יצא לחופשת כריסמס, המשיך לסדר ולנקות בהיעדרי. ביום שני שעבר נסענו לחנות הרהיטים המקומית בה קנינו את המיטה והספה שלנו, וקנינו ספה נוספת וגם ארונית ספרים, שהגיעו שתיהן אתמול. וכך פרקנו גם את ארגזי הספרים. לפני כמה ימים סידרתי את ארון הבגדים שלנו ואתמול בערב סיימתי לסדר את הארונות במקלחת, כולל סידור מגבות ומצעים. עכשיו נותר רק לארגן את הציוד המשרדי חזרה בשולחן העבודה של אלון ולקנות וילונות יפים שיכסו את הרפרפות הונציאניות המכוערות שמעטרות כל חלון בבית.

ביום שלישי לפני שבועיים היה לי תור למסאז', אבל נאלצתי לבטל כי בדיוק באותו זמן הייתי צריכה לחכות בבית לטכנאי של הכבלים. לפני שבוע היה עוד תור, אבל הפעם המטפלת הייתה צריכה לבטל כי הייתה לה שפעת והיא לא רצתה להדביק אותי. בשלושת השבועות שאחרי חג ההודיה הגוף שלי עוד התעקש להיאחז בצינון שתפס בו ולא הרפה, אז לבריכה לא יכולתי ללכת. ואפילו ביוגה יצאנו לחופשת כריסמס. מעבר הדירה גבה ממני כזה מחיר פיזי, כל העבודה עם השואב וההתכופפות לארונות וארגזים נמוכים, ודווקא בזמן הזה כל מערכות התמיכה ושימור הגוף שלי דפקו נפקדות. מי שיגיד לכם שלעבור דירה בחודש שמיני זה בדיוק כמו כל מעבר דירה אחר משקר במצח נחושה.

הדירה באמת נהדרת. מרווחת והרבה יותר מוארת ממה שזכרתי. צריכה קצת חום ואהבה, כמו שאומרים, יש לה המון פוטנציאל. אבל בחיי, כמה שהמעבר היה קשה. המעבר עצמו והשבוע שאחריו. לא מזמן הלכנו לראות סרט, "American Hustle", ולמרות שלא מאוד נהניתי מהסרט, הדמות שג'ניפר לורנס (שגם עליה אני לא מתה) מגלמת אומרת שם איזה משפט, "I don't like change. Sometimes I think I'll die before I'll change". ואמנם אני נוהגת לחשוב על עצמי כעל אדם שמסתגל בקלות יחסית לשינויים ומצבים חדשים, באותו שבוע, כשראינו את הסרט הזה, המשפט הזה הדהד אצלי במעמקים ופרט על כמה מיתרים.

נו, אבל עברנו את פרעה... ובאמת שעכשיו הרבה יותר טוב. עברנו את החלק הקשה.

מאז שאני מרגישה טוב יותר, אני משתדלת להגיע לבריכה בכל יום חופשי שיש לי. הדבר הפך חשוב הרבה יותר אחרי שביום שישי לפני שבוע עברתי את האולטרסאונד החד-חודשי וראו שהצ'יפמנק, שבסקירה הקודמת נח לו בתנוחת ראש-כלפי-מטה, עכשיו מתפנן לרוחב, משל הייתה הבטן שלי ערסל על חופי סיני הקסומים. יום לפני הסקירה שכבתי על הספה והרגשתי איזה כדור גדול וקשה חובט לי במותן שמאל, אבל סברתי שמדובר בטוסיק. הה! איך הייתי תמימה. מאז שקיבלנו את החדשות אני מנסה אבל לא לגמרי מצליחה לא להתעסק באובססיביות בתנוחה של הפלא שעוד לא נולד. אני משננת לעצמי מנטרות שונות, בהן, "הוא עוד מספיק קטן ויש לו מספיק מקום כדי שיוכל להיכנס לתנוחה הנכונה", "אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לעזור לו להיכנס לתנוחה", "חלק מהתינוקות יורדים עם הראש למטה רק ימים ספורים לפני הלידה" וגם, "אם בסוף הוא ישאר במנח עכוז כנראה שיש לו סיבה טובה ואני מכבדת את זה". אני מוכרחה לומר שאני לא לגמרי מצליחה לשכנע את עצמי, ולפיכך חוזר על עצמו המעגל הנצחי - אני ממשיכה להתעסק בכפיתיות וממשיכה לשנן וחוזר חלילה.

מה שכן, כדי להרגיש שאולי בכל זאת יש לי קצת שליטה על המצב, חזרתי לשחות ובנוסף הורדתי לנגן שלי סשן היפנוזה בן 40 דקות שנקרא "Turn your breech baby", מבית היוצר של Hypnobabies. כאמור, רכשתי את ההיפנוזה יותר בשביל השקט הנפשי שלי ולמרות שהרשת מלאה עדויות נרגשות מפי נשים שמשוכנעות שזה ממש עזר להן, אני עדיין מחכה לראות תוצאות. בינתיים זה עוזר לי לתפוס אחלה חרופים באמצע היום. או שאני מאוד קלה לסוגסטיה או שאני מאוד עייפה, אבל מאחר ואומרים שהיפנוזה יעילה גם אם נרדמים במהלכה, לא אכפת לי. אני תמיד מופתעת כשהסשן נגמר ולא לגמרי מבינה על מה המנחה מדברת כשהיא אומרת "כשאסיים לספור עד שלוש תפקחי את העיניים ותרגישי רעננה ומלאת אנרגיה". אני פוקחת את העיניים ורק רוצה להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון.

המעבר בהחלט עזר לזמן לזנק קדימה. ביום רביעי הקרוב אגיע לשבוע 34 ובעוד 12 משמרות אני יוצאת לחופשת לידה וכן, אני בהחלט סופרת את הימים. כל שנותר עכשיו הוא לקנות את כיסא הבטיחות לרכב ואת השידה של הצ'יפמנק, לסדר את שניהם ולהבין מה עוד חסר לנו כדי לפצוח בתהליך הזה כמו שצריך. ואם נפספס משהו, תמיד אפשר לקנות באמאזון ולקבל אותו בדואר תוך 24 שעות.

אז זהו. אם יש לכם איזה רגע פנוי ביום אשמח אם תחשבו עליי ותדמיינו את הצ'יפמנק צף לו בחדווה עם הראש כלפי מטה. אומרים שתפילה המונית עוזרת במקרים האלה ולי אין מה להפסיד.

ולסיום, אחלוק קצת תמונות מהבית החדש ואתם, כמובן, תתעלמו מהבלאגן ותראו כמה יופי וכמה אור :)

חדר אוכל, מכיוון הסלון. הלאה ממנו - המטבח

חדר האורחים, שבהמשך יהיה החדר של הצ'יפמנק וכרגע הוא "החדר של הבלאגן".
דרושים וילון ושטיח.

חדר השינה שלנו, שבקרוב מאוד יכלול גם עריסה

חצי סלון וחצי אלון. דרושים וילונות וסדר

חציו השני של הסלון. רק סדר, בבקשה ותודה.

לקראת פרידה רק אאחל עוד שנה אזרחית חדשה טובה. שנישאר כולנו בריאים ושפויים. אמן.

על פירה ודברים אחרים: שבוע 31 להריון

בהתחלה, כשגילינו שאני בהריון, חשבנו שיש לנו בת. בלי סיבה מיוחדת, הסתמכנו על כל מיני היוריסטיקות מאוד לא מדויקות - לאמא של אלון אחות בכורה, לאמא שלי אחות בכורה ולכל בני הדור שלנו שילדו לפנינו בנות בכורות. הטוויסט הוא שאלון הוא הבן היחיד במשפחתו ובגלל זה אני אמרתי שהמצב יהיה הפוך. ובכל זאת, חשבנו שתהיה בת. עד סקירת המערכות שהוכיחה ההיפך.

אז ב-18 השבועות הראשונים לחייו, קראנו לעובר שלנו "זינוחת" (על משקל תינוקת). זה שם שניתן לו בהשראת עלמה, האחיינית הבכורה שלי, שאחרי שלמדה לדבר והיו מוציאים אותה מהמקלחת ועוטפים אותה טוב-טוב במגבת הייתה משחקת ב"להיות תינוקת" ובוכה "ווה-ווה". ואז היא הייתה אומרת, "אני תינוקת זינוחת". כמו הרבה המצאות לשוניות אחרות של עלמה (אנחנו עדיין אומרים משאש במקום מסאז'), גם את זאת חיבבנו מאוד וכשנודע לנו שאנחנו מצפים לתינוק והחלטנו שעד הודעה חדשה מדובר בתינוקת, קראנו לה "זינוחת".

אבל אז גילינו שיש לנו בבטן אחד שהוא XY ולמשך כמה ימים לא ידענו איך להתייחס אליו. "זינוח" נשמע לי מטופש. אני קראתי לו "דגי-דג" בהשראת השיר של מיכה שטרית, אבל אז אלון התקומם ואמר שהוא כבר גדול מדי, ממש לא בגודל של דגיג ואפילו לא דג. באותו יום חזרתי הביתה ובעודי חונה ראיתי צ'יפמאנק חוצה את השביל, רץ ומקפץ מפה לשם. ומאז העובר שלנו הוא "הצ'יפמאנק". יש אפילו כמה חבר'ה בעבודה שלי שכבר יודעים לקרוא לו ככה.

. . .

יש הבנות שמגיעות מאוחר. למשל, ההכרה הפשוטה בכך שאני חולקת את הגוף שלי עם עוד יצור חי, שיש לו רעיונות משלו, עצמאיים לגמרי, של מה הוא רוצה לעשות עכשיו או אחר-כך.

נראה שבשבועות האחרונים הצ'יפמאנק פיתח לו סדר יום סדיר ועקבי. הוא נרדם קצת אחרי אחת ומתעורר בסביבות תשע. לא בכדי הוא התייצב על השעות האלה, שכן בימים שאני עובדת השעון המעורר שלי מצלצל בתשע ולרוב אני הולכת לישון בסביבות אחת בלילה. אלא, שבימים שאינני עובדת, הייתי שמחה אולי לפעמים ללכת לישון קצת יותר מוקדם או להמשיך לישון עד יותר מאוחר. לא היה ולא נברא! לצ'יפמאנק יש רעיונות משלו. וקצת קשה לישון כשיש מסיבה בבטן שלי והצ'יפמאנק הוא הדי-ג'יי.

בשבוע האחרון אני נוטה כמעט לשכוח שאני בהריון. אני כל-כך עסוקה עם המעבר, עם ניהול המשבר בגזרת הבטן-קרוהן (בינתיים הכל נרגע וטוב, טפוטפוטפו) והתמודדות עם הצינון המעצבן והעקשן שלא עוזב אותי מאז חזרנו מבוסטון. נחמד שיש פה מישהו שנוגח לי בשלפוחית מדי פעם ולא נותן לי לשכוח לשם מה נתכנסנו כאן כולם.

. . .

בפוסט השני שכתבתי על ההריון כתבתי שעד אותו רגע לא היו לי הרבה קרייבינגס.

אז שיקרתי.

לא סיפרתי, למשל, על כך שמתחילת ההריון נורא התחשק לי נקטר מנגו. לא הצלחתי למצוא נקטר מנגו בשום מקום באן ארבור. יש המון סוגים של מיצי פירות שיש בהם *גם* מנגו, אבל לא מצאתי משהו שהוא *רק* מנגו. חלמתי על נקטר מנגו בלילות ובימים. ואז הגענו לישראל וביום הראשון שלנו בקיבוץ הלכנו לכלבו וקניתי נקטר מנגו. שתיתי קרטון של ליטר בארבע לגימות בערך (רק אחרי שהוא היה קר מאוד, עם קרח), אמרתי תודה ומיד דרשתי שנלך לקנות עוד. בסוף אותו שבוע, כשנסענו למושב, ביקשתי מההורים שלי שיחכה לי גם שם נקטר מנגו. חצי כוס מזה ונהייתה לי צרבת. זה היה סופה של ההרפתקה הזו.

כמה שבועות אחרי שחזרנו מהביקור בישראל, אגב, אכלנו ארוחת ערב בקפה זולה וראו זה פלא - יש להם מיץ מנגו "סחוט טבעי", 100% מנגו ללא תוספות. שתיתי ונהניתי.

את החשק הגדול לנקטר מנגו החליפה תשוקה עזה לא פחות לבירה שחורה. אני לא סובלת את הבירה השחורה האמריקאית, אבל הבירה השחורה הישראלית. מממ... בכל הזדמנות שהייתה לי שתיתי בירה שחורה בבקבוק זכוכית. אם היה לי עכשיו בקבוק של בירה שחורה הייתה גומעת את תכולתו בלי היסוס.

חשקים באו והלכו ובשבוע האחרון הופיע לו חשק חדש - פירה. לא שהאהבה לפירה היא עניין חדש אצלי. אחרי שבגיל 11 אובחנתי והרבה מהימים שלי עברו עליי באכילה של ג'לי, עוף מכובס ותפו"א מבושלים, זה פלא שאני עוד בכלל מעוניינת במזונות האלה. אני מניחה שישנן שתי אפשרויות - או שהייתי מפתחת סלידה עמוקה מהנ"ל לשארית חיי, או שהם דווקא היו מתחבבים עליי. אצלי מדובר באפשרות השנייה.

בשבת בערב ישבתי בעבודה ופתאום נמלאתי הבנה עמוקה וטהורה, שהרגישה כמו התגלות כמעט-דתית. "אני מוכרחה לאכול פירה. עכשיו! ברגע זה! ללא דיחוי!". אבל הייתי בעבודה, היו לי מטופלים ומחוייבויות ולמרות שעבדתי בהשהייה (הולדינג, האזור בו כמעט אין מה לעשות ברוב הימים), לא רציתי לנסוע לאיזו מסעדה מקומית רק בשביל לקנות שם פירה. במקום זה טרפתי שני בייגלים עם מיונז וביצה קשה.

כשיצאתי מהעבודה התקשרתי לאלון וביקשתי שישים תפוחי-אדמה על האש. עד שהגעתי הביתה התפוחים היו מבושלים ונפניתי למלאכת המעיכה. באתי על סיפוקי. אחרי שאכלתי מלוא הקערית פירה, נשארה עוד קערית קטנה בצד. לקחתי את תכולתה איתי לעבודה למחרת, למקרה שהצורך יחזור על עצמו. והוא אכן הופיע שוב, רק כשהגעתי הביתה בלילה. ואחרי שאכלתי כוס פירה, לא באתי על סיפוקי. באחת וחצי בלילה עמדתי במטבח וקלפתי תפוחי-אדמה. בשתיים בלילה מעכתי פירה וישבתי ואכלתי קערית גדושה. רק אז, קצת לפני שלוש, הלכתי לישון, שבעה ומאושרת.

ומאז שבת, כל יום אני אוכלת קערית גדולה של פירה. למעט יום אחד, אולי. זה די משעשע אותי, האמת. ביום שני הלכתי ליוגה. לא ממש רציתי ללכת, בעיקר מפני שעל הכיריים כבר עמד סיר בו התבשלו תפוחי אדמה והבנתי שאם אלך לשיעור יוגה אצטרך לדחות את אכילת הפירה בשעתיים. פסיכי, אני יודעת. חיסלתי שק תפוחי אדמה במשקל 2.5 קילו תוך ארבעה ימים. זה מחזיר אותי לימי חטיבת הביניים, בהם כל מה שהיה מותר לי לאכול הוא תפוחי אדמה והייתי אוכלת פירה כמשקל הגוף שלי כל יום כמעט.

. . .

ביום ראשון אנחנו עוברים לדירה החדשה. כמעט הכל ארוז, למעט המטבח והמקלחת ועוד קצת פיצ'יפקעס. הייתי אמורה לעבוד היום, אבל נאלצתי לבטל את המשמרת מפני שלפני יומיים איבדתי את הקול שלי ומאז הוא לא חזר. אחות בלי קול היא כמו... ובכן, אחות בלי קול. אין קול, אין עבודה. מישהו יכול למצוא לי אנלוגיה מוצלחת?

איבוד הקול הוא מעניין. מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים יודע שאני דברנית לא קטנה, וכשאני לא מדברת, אני שרה. עכשיו אני מסתובבת בבית, שומעת מוזיקה וכל מה שאני יכולה לעשות הוא לרקוד ולעשות תנועות עם השפתיים (אני מעולה בתזמורת בצורת). כשאלון לא נמצא אני אפילו לא מנסה לדבר, והשקט הרועם הזה גורם לי לקלוט כמה הרבה אני מדברת לעצמי גם כשאני לבדי. הדממה הזאת שונה, מוזרה ומעניינת.

לפחות זכיתי בעוד קצת זמן לאריזות. המשמעות העיקרית של כל זה היא שאני אורזת לאט יותר, עם יותר הפסקות. וזה בסדר, כי אני עדיין נאבקת בצינון המפלצתי הזה, שמלווה אותי כבר שבועיים וחצי וממאן להרפות.

לכבוד המעבר, התחזית מדברת על סופת שלג ורוחות שתתחיל הערב בתשע ותימשך עד מחר באותה שעה.  צופים הצטברות של 10-20 ס"מ. בראשון יש רק 30% סיכוי לשלג. אני מקווה שמזג האוויר יתחשב בנו ובמובילים שלנו ואף אחד לא יסבול יותר מדי. לפחות אין לנו יותר מדי רכוש, אז אני צופה שכל העניין לא ייקח יותר משלוש-ארבע שעות.

ביום שני הדיירת היוצאת שלחה לאלון סמס שהודיעה שהם עזבו. נסענו לדירה והסתובבנו בין החדרים הריקים, מרעננים את זיכרוננו לגביי גודל החדרים ומצבה הכללי של הדירה. היו יותר נקודות של צבע מתקלף ממה שזכרנו, אבל אני עדיין שמחה מאוד על ההחלטה שקיבלנו לעבור לדירה הזאת. אני שמחה על החלוקה ההגיונית שלה, על המרחב שאין לנו כרגע, בדירה הנוכחית. וכל זה בעבור מחיר לא יקר בהרבה משכר הדירה שאנחנו משלמים כעת.

אני מתרגשת מאוד לקראת העיצוב של דירה חדשה, השלמת רהיטים ואביזרים שיחסרו לנו. עכשיו סופסוף אוכל להתחיל לקנן. אני מתאפקת כבר כמה שבועות!

אז כל שנותר הוא להתפלל למזג אוויר סביר (אני אפילו לא מעזה לבקש "נאה") ולמעבר חלק. אה, ואם אפשר - שיחזור לי הקול?

. . .

לפני שבוע בערך מילאתי בקשות לסידור העבודה הבא. הסידור הבא נפרש בין ה-5 בינואר ל-1 בפברואר. נחשו מה קורה בסידור הזה? ב-29 בינואר אני יוצאת לחופשת לידה! הה! ולא בגלל שאני יוצאת לחופשה מוקדמת. פשוט בגלל שאז אהיה בשבוע 38 ורוב הבנות יוצאות לח"ל בערך בזמן הזה. אוי, כמה סיפוק ועונג שאבתי מחסימת הימים שאחרי ה-29 בינואר. כתבתי בגדול "maternity leave" ונתתי לכל מי שהיה סביבי לראות. התאריך המדובר מגיע עוד שבעה שבועות פחות יומיים. אלון אמר ששבעה שבועות לא נראים לו כמו כזה מעט זמן, ואני השבתי שלי זה דווקא נראה כלום ואני בטוחה שזה יעבור מהר יותר מרבע מצמוץ.

ולסיום, אשאיר אתכם עם המראות הקשים מהבית שלנו, דקה לפני שנפרדים.

Good days are ahead of us. I'm certain of it.

(טפוטפוטפו, בליעינהרע)

This & That

חנוכה היה ונגמר.

הדלקנו השנה נרות באופן ספורדי ובלתי מחייב; נר ראשון, נר שלישי ורביעי ונר שביעי, שהסתבר שבכלל היה אמור להיות שמיני (ותודה לגוגל קלנדר שלי וליכולתי הפגומה לספור מאחד עד שמונה), אבל הטעות תוקנה. נרות שלוש וארבע קרו הרבה בזכות תומר ואורלי, או הנסיעה שלנו לבוסטון.

בשישי בערב, הוא יום הגעתנו, המארחים שלנו הינדסו ארוחה מרובת מנות לרגל חג ההודיה וחנוכה ובעיקר, לציון שבת-אחים-גם-יחד. היו שם גם תומר (האחר) וטורי אשתו שעכשיו גרים גם הם בקיימברידג' וגם אבא של תומר. היה שמח.

לכבוד הנר הראשון של חנוכה הכנתי לביבות. השתמשתי ב-4 תפוחי אדמה, אכלתי ארבע לביבות ואלון אכל את כל היתר. אני אוהבת מאוד לביבות תפוחי-אדמה, במיוחד בסגנון שהיה נהוג בבית ילדותי - תפוחי אדמה מגוררים עם בצל, מלח ופלפל ומעל החגיגה המטוגנת שמנת חמוצה וסוכר. שילוב של מלוח, מתוק חמצמץ ומפולפל. מי אמר פולנים ולא קיבל?

"דיברתי" בפייסבוק עם אח שלי על כך שאנחנו משתייכים לשני חוגים שונים, אני מעולם לא הייתי אדם של סופגניות, בעוד הוא מוכן לאכול בכל יום את משקל גופו באלה. אני, תנו לי לביבה ושמחה אנוכי. על אף אהבתי האדירה ללביבות, אני יודעת שהן, או אוכל מטוגן באשר הוא, לא חברים של הבטן שלי ולכן הגבלתי את עצמי לארבע - ודי. כנראה שאפילו המשטר הזה לא היה שמרני מספיק ויום למחרת הבטן שלי קצת כאבה. לשמחתי, היה זה יום חג ההודו ורוב המטופלים בחרו להישאר בבית ולא לבוא לבקר אותי במיון. היה יום איטי מאוד. אפילו נבואות הזעם שלנו, שכולם יתחילו להגיע בסביבות שבע בערב, לא התגשמו. אכלנו הרבה, צחקנו ונהנינו מהיום הרגוע. היה כיף מסוג אחר באותו יום במיון.

בשישי בערב אכלנו אצל תומר ואורלי ארוחה שלעולם לא אוכל לכנות "דלה בשומן" ולמחרת בבוקר השבעתי את תיאבון הבוקר ההריוני שלי בכריך סלט ביצים ואבוקדו ב"דארווין". הבטן שלי התחילה להתמרמר כבר לפני ארוחת הבוקר, אבל אני לא שעיתי לאזהרותיה. וכך, חזרתי הביתה עם בטן דואבת ורגוזה.

אתמול הייתי אמורה ללכת לעבודה, אבל בצעד מאוד יוצא דופן ובלתי אופייני לי, ביטלתי. הרגשתי שיותר מדי דברים קורים לי בגוף בבת אחת - הבטן הגועשת, סינוסיטיס שהתחיל מיד עם חזרתנו מהסופ"ש, הרפס שליווה אותי לנסיעה ועוד לא חלף לגמרי ובנוסף על כל אלה, אהמ... אני גם בהריון. אז סידרתי לעצמי שלושה ימי חופשה רצופים ושלשום העליתי את עצמי על "דיאטת הדבק" הידועה שלי. הרבה עמילנים, פחמימות וחלבונים דלי-שומן. תוך פחות מיום החלו להיראות סימני שיפור ובינתיים אני מתמידה ולא מאתגרת את הבטן שלי. קודם נחזור לעבודה ואז נראה מה היא מסוגלת לסבול. בתור צ'ופר, יצא לי מזה פודינג אורז ומרק כתום נהדר שאכלתי בשיטת "הטבע את הלחם".

היינו אמורים לעבור דירה ביום חמישי הבא, אבל נראה שהמעבר ידחה לשבוע שלאחר מכן. כשחתמנו על החוזה שאלתי אם יש סיכוי שישפצו את רצפת העץ בדירה, מה שנקרא בשפה המקומית finishing. לא דיברנו בכך עוד, אבל היום הסוכנת התקשרה ואמרה שבעל הדירה הסכים וזה ייעשה בשבוע הבא ואנחנו לא יכולים לעבור בחמישי, כי הרצפה עוד לא תהיה יבשה.

מצד אחד, אני שמחה, מפני שאנחנו יורשים דירה שגרו בה כלב וחתול ועשו שמות ברצפת העץ. זאת ועוד, אני אשמח הרבה יותר שהתינוק שלי יזחל על רצפה משופצת ולא אחת עם פוליש מתקלף (שרק נהיה בריאים, טפוטפוטפו, בליעינרע). אבל... כבר קבענו עם המובילים ליום חמישי, כבר קבעתי עם חברת הניקיון שיגיעו לדירה הישנה בשישי למחרת, כבר התחלתי לארוז, סידור העבודה שלי חושב בזהירות סביב כל זה וגם - כבר ממש רציתי לעבור!

אז מיד אחרי סוף השבוע אני צריכה להתקשר למובילים ולחברת הניקיון ולנסות לדחות הכל לשבוע שלאחר מכן. אני מקווה שכולם יהיו פנויים ולא נצטרך לבטל את העסקה ולחפש לנו מובילים אחרים.

בינתיים, אני שמחה שלא ארזתי את המטבח, מפני שאחרת לא הייתי יכולה להכין היום עוגת שיש.

בכלל לא תכננתי לאפות היום, אבל כבר כמה ימים שאני מסתובבת את חשק לעוגת שיש שפשוט לא עובר. כן, אני לא בחורה עם טעם מתוחכם. רובכם כבר יודעים שאני אוהבת עוגות ביתיות בחושות. לא צריכה קרם ולא מיליון שכבות. רק טעם של בית.

ניסיתי להבין מאיפה הגיע החשק הספציפי הזה. אני בטוחה שמשהו גרם לו להופיע, כי חשקים אצלי לא נולדים מעצמם, יש להם טריגרים סביבתיים, רק שלא תמיד אני מצליחה לזהות אותם. בכלל לא רציתי לאפות בעצמי, אבל אני בכל זאת בנאדם ריאלי. אין לי חברים שאופים לפי בקשה ולא רציתי עוגה קנויה. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שלא הייתה ברירה. נותרתי אני עם עצמי. נראה שכל עוגות השיש שלי נולדות מתוך "אם אין אני לי מי לי".

כשנסעתי לקרוגר כדי לקנות שוקולד וקמח לעוגה, קניתי גם עלי מרווה טריים. הסינוסים שלי כבר בסדר, אבל עכשיו הגרון מציק ומחר אני צריכה ללכת לעבודה, הפעם בלי תירוצים והיעדרויות. רק עם בקבוק ענק של תה צמחים עם לימון ודבש והמון-המון סוכריות מציצה. נקווה שגם עוגת השיש שהתאוויתי לה כל-כך תעזור להחלמתי המהירה.

ומה שלומכם?