יום שלישי, 29 בינואר 2013

שיעור אנגלית

בהיתי בכיור מלא הכלים במשך כמה רגעים, לפני שהחלטתי ללכת על זה. הבאתי את הטלפון שלי מהחדר הסמוך וחיברתי אותו לרמקולים. פתחתי את האפליקציה של רדיו פנדורה וניסיתי לחשוב מה אני רוצה לשמוע. לא אנני לנוקס, לא סטיבי וונדר. משהו אחר. שוטטתי קצת בין התחנות הקבועות שלי ובחרתי לפתוח תחנה חדשה - בילי ג'ואל.

בזמן ששטפתי כלים, השירים התחלפו ומתישהו הגיע I guess that's why they call it the blues של אלטון ג'ון (יש פה מישהו שלא מכיר את השיר הזה?! בחייכם!). השיר הזה הדליק בי מחשבה שכבר עברה בי בעבר; מהשיר הזה למדתי אנגלית. כשאני שומעת אותו היום, הוא בעיקר מעלה חיוך על פניי. המילים הדרמטיות, שכל כך התאימו לעולמה הרגשי של ילדה בת תשע והלאה, שתמיד נמשכה לרומנטיקה מוגזמת והצהרות אהבה עם ניחוח מסוכן.

I simply love you more than I love life itself.
שיואו... לגמרי...

גם קייט בוש לימדה אותי אנגלית. בעיקר עם התקליט הזה, שהיה של אחי הגדול אורי, שהאשים אותי ששרטתי אותו באחת הפעמים שהאזנתי לו, וגם אמר שהוא לא מאמין לי שאני יודעת את המילים של אחד השירים. כי בכל-זאת, זאת קייט בוש, היא לא באמת מפרידה בין המילים כשהיא שרה. למדתי אנגלית גם מהפסקול המקורי של "קברט", שהיה בארון התקליטים שלנו. ומהביטלס, כמובן, שאני חושבת שלימדו גם את ההורים שלי אנגלית. 

אה, וגם משיעורי אנגלית בבית הספר. המורה שלימדה אותי אנגלית בתיכון, הייתה שואלת אותנו בשיעורי דקדוק, "איך אתם יודעים שזה נכון?". כשהייתי אומרת שזה פשוט נשמע נכון, היא הייתה מתקצפת-בצחוק ואומרת, "אני מורה לאנגלית, לא מורה למוסיקה". ובכל זאת, זה פשוט נשמע נכון...

הרבה מהמטופלים שלי שואלים אותי מאיפה אני. חלקם, בגלל השם שלי, שהוא יוצא דופן בנוף המקומי והאוזן לא רגילה בו. חלקם, בגלל שהם מבחינים באיזה בדל מבטא כשאיזו מילה סרבנית מתלעלעת ומתעקשת להידבק לי לחך וללשון, מתגלצ'ת החוצה מהפה שלי קצת מצחיק ומוזר. חלקם שואלים בישירות, חלקם בעקיפין. כמו אלה ששואלים איפה למדתי סיעוד. אלי הבטיח לי שההיסטוריה האקדמית שלי לא באמת מעניינת אותם. They're just trying to place you, הוא קבע.

החיים באנגלית נהיו קלים לי יותר לאחרונה. כך, עם כל קילומטר נוסף שאני עוברת בשפה הזאת (אני עדיין חושבת בשיטה המטרית), אני שמה לב איך לפעמים הדברים יוצאים אוטומטית. כשהעייפות גדולה, לפעמים אני מרגישה שאני מסתכלת על עצמי מבחוץ, מדברת בשפה זרה, ומתפלאת על עצמי - איך זה שזה יוצא כל-כך חלק וקל. אני מתבדחת באנגלית, אני מזדהה עם רגשות של אחרים באנגלית. ואני משנה את השפה, מעגלת פינות ומקצרת דרכים, אומרת hurtin' במקום hurting ו-waz da? במקום what was that? זה די מגניב, אני חושבת. עוד סימן של היטמעות. כשהגעגועים הביתה לא מכלים אותי, אני מצליחה לראות שזה נחמד.

אתמול הייתה לי משמרת טובה בעבודה. מה טובה, ממש נהדרת. יש לי כבר הרגלים והעדפות. אני אוהבת לדחות את הפסקת הצהריים שלי ולצאת מאוחר, כך כשאני חוזרת לא נותר עוד הרבה זמן עד החלפת משמרת. כשיצאתי לצהריים אתמול, קצת אחרי שלוש, אלון שאל אותי איך הולך. השבתי - יציב. זאת התשובה לשאלה הזאת, כשעובדים במיון. נגד עין הרע. אם מישהו שואל אותי מה שלומי, מותר לי להגיד "מעולה", אבל אם מישהו שואל איך העבודה או המשמרת, כדאי להגיד, "יציב", או "אין תלונות". לא להרגיז את הקארמה, לא לזמן את הגורל שיתאכזר ויוכיח אחרת.

אבל אחרי שיצאתי מהעבודה, והמזל שלי כבר לא היה יכול להתהפך, הסכמתי להודות בקול, ביני לביני ובפני אלון, שהיה באמת מוצלח. הרבה הצלחות ומינימום פספוסים, אני מחשיבה את זה ליום טוב. וגולת הכותרת של אותו יום - שהסתכלתי על תוצאות בדיקות הדם של המטופל שלי לפני הרופאה, וראיתי שהאשלגן שלו נמוך, ומיוזמתי פניתי לרופאה ושאלתי אותה אם היא רוצה לעשות משהו בדבר... והיא כתבה הוראה לתוסף אשלגן. הייתי בעננים.

בעצם לא סיפרתי כאן הרבה על התהפוכות הרבות שעברו על מקום העבודה שלי בתקופה האחרונה. לא להאמין שאני שם רק שלושה חודשים וחצי. דייב, המנהל ששכר אותי, פוטר מטעמים תקציביים. במקומו הביאו מנהלת קלינית אחרת. לא קל שהאדם ששכר אותך מפוטר לאלתר, מהיום למחר, אבל עמיתי הותיקים הרגיעו אותי והציעו לי להתרגל. במיון שלנו, שנאבק להשאיר את הראש מעל המים, זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה. מנהלים מתחלפים, הצוות נשאר. ואחרי שוידאתי שבאמת אין לי סיבה לחשוש למשרתי, חזרתי להתרכז במלחמת ההישרדות היומיומית שהיא השנה הראשונה של אחות חדשה במיון.

אחד הדברים החיוביים מאוד ברונדה, המנהלת החדשה, הוא שהיא מחויבת לבניית הצוות במיון. בעוד שעם דייב הייתה תחושה שהוא מנהל מאוד ריכוזי, רונדה מדברת הרבה על צוות שינהל את העבודה ויקבע את חוקי המשחק. היא שם רק כדי להשיק את התהליך ובהמשך, לפקח ולהציע הכוונה. ואחד הדברים הגדולים שהיא התחילה כבר לעשות, הוא לתקן את העוול שנגרם לי ולאחיות החדשות שנכנסו לעבודה איתי, מבחינת האופן בו נקלטנו למחלקה.

כשהועסקתי הובטחו לי שישה חודשים של הכשרה, שתנוהל על ידי מדריכה קלינית מעולה. התוכנית שהוצגה לי נשמעה מושלמת - בהתחלה, אני אעקוב אחרי אחות-חונכת ולאט-לאט האיזון ייטה ואני אעשה יותר ויותר דברים, עד שאטפל בחולה מא' ועד ת', ואז במספר חולים במקביל. סיפרתי לכל מי שיש לו אוזניים כמה אני מרגישה ברת מזל, שהגעתי למוסד שמבין כמה הכשרה יסודית היא חשובה.

בפועל, אותה מדריכה קלינית (שכבר קראתם עליה כאן, מישל) דאגה להסביר לנו מהרגע הראשון כמה אנחנו לא רצויות ואיזו טעות נוראית היא להעסיק אחיות חסרות ניסיון לעבודתן הראשונה במיון. ואיך מתוך השש שאנחנו, שתיים לא ישרדו, קביעה שבימים הראשונים לעבודתי הלחיצה אותי והילכה עליי אימים, עד שזיהיתי את דימיונה לנאום המטופש הזה מהפרק הראשון של "האנטומיה של גריי", דבר שמיד הגחיך אותה ואת הדוברת שהמציאה אותה וגם עזר לי לעבור את נקודת המפנה הראשונה מבין רבות ביחסי לאנשים שאני פוגשת במקום העבודה שלי. התפכחות ראשונה, התחלתית, שעדיין ממשיכה ומתגלגלת. אין לי ספק שאני מאבדת את תמימותי.

מישל, שהייתה אחראית על ההדרכה שלנו בהתחלה ולא ממש עשתה את עבודתה, עברה לתפקיד אחר במערכת ורונדה כבשה את אחד היעדים הראשונים בתוכנית שלה - מעתה, ההדרכה של עובדים חדשים במיון תיעשה על ידי אחות מהמחלקה, nurse educator שגם עובדת במיון, מכירה את רוחו והלכותיו. וגם, לראשונה מאז הועסקתי, המערכת וההנהלה הכירה בכך שנעשה לנו עוול. רונדה הציעה לי את התנצלותה. אחרי כל המצוקה והתסכול של החודשים הראשונים, עצם העובדה שמישהו הכיר בכך שהדברים לא התנהלו כפי הראוי וכפי שהובטח לנו הייתה חשובה וגרמה לי להעריך מאוד את המנהלת החדשה שלי. מפני שלהודות בטעות ולקחת אחריות, במיוחד כשמדובר בטעות של אחר וקלקול שלא אתה גרמת לו, הם דברים מעוררי כבוד.

כבר היו לנו שני מפגשים עם המדריכה הקלינית החדשה, דניס. אמנם התפקיד שלה חדש, אבל היא עובדת במיון שלנו כבר 40 שנה ומכירה אותו לפני ולפנים. יש לה תשוקה אמיתית להדרכה וחינוך בסיעוד, ובשונה ממישל, היא לא משתמשת בטקטיקה הזולה של החלשת אחרים והקטנתם כדי לגרום לעצמה להרגיש גדולה וחזקה. היא פשוט בטוחה בעצמה וביכולותיה ולא צריכה לעשות עוונטות על אף אחד כדי להבהיר את זה. כמו רונדה, היא משדרת כוח שקט, מים שקטים חודרים עמוק ולא רוח וצלצולים, עוד תכונה שאני מעריכה מאוד. היא גם החונכת של אחת הבנות שהתחילו חודשיים לפניי ולכן היא מחוברת למציאות ומכירה היטב את כל העוולות והעקמומיות שאפיינו את הכנסתנו לעבודה.

עד כה, הפגישות איתה היו מועילות ואינפורמטיביות ואחריהן הרגשתי מועצמת. הרגשתי בטוחה יותר בעבודה שלי, הרגשתי שאני פועלת עם בסיס. סופסוף הרגשתי שיש לי גב, שיש מי שתומך בי ובהחלטות שאני מקבלת יום-יום, דקה-דקה. היא המליצה לנו על ספר בסיסי, מן תנ"ך לאחיות מיון, שעוסק במצבים נפוצים במיון, והבדיקות והטיפולים השכיחים לכל מצב ומצב. בסיס ידע שמאפשר לנסח כללים ולצפות את תוכנית הטיפול במקרים מסוימים, במקום שאצטרך להתייחס לכל מטופל עם כאב בטן והקאות כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה מישהו עם כאבי בטן והקאות.

קניתי את הספר בשבוע שעבר, יחד עם מדריך-כיס לתרופות, מפני שהחלטתי שהגיע הזמן שאעבור להתבסס על ספרות ולא רק על האנשים שעובדים איתי באותה משמרת ספציפית בה מתעוררות אצלי שאלות. ב"תנ"ך" אני מתכוונת להשתמש בימיי החופשיים, כדי לקשור קצות חוט של דברים שראיתי ועשיתי ולא הייתי בטוחה לגביהם. עוד חיזוק והטמעה של הדרך הנכונה לעשות את הדברים שאני עושה יום-יום.

כבר די הרבה זמן שאני חונכת את עצמי, למעשה. שרי הבהירה את עמדתה באותה שיחה ראשונה שהייתה לנו, בה היא נזפה בי על כך שדיברתי עם דייב "מאחוריי גבה". תוך חמש דקות, היא לימדה אותי את ה-law of the land. המיון הוא ג'ונגל וכולנו כאן גנגסטרים, ואת לא רוצה למצוא את עצמך ישנה עם הדגים הלילה. אחרי כמה משמרות בהן שרי עבדה איתי, היא חזרה לכיסא האחראית. בהתחלה בתואנות שונות, כמו "אין אף אחד אחר שיעשה את זה". בהמשך, אפילו בלי להתאמץ למצוא תירוץ משכנע. כשהיא אחראית היא "מוצאת לי פתרון" עם אחות אחרת, בדרך כלל מישהי שלא עברה שום הכשרה כפרצפטורית (חונכת) לאחיות חדשות. בדרך כלל מישהי שלא ממש מעניין אותה ללמד מישהו משהו. כולן נחמדות, אל תבינו אותי לא נכון. אבל הן לא מדריכות. ובטח שלא חונכות או מנטוריות, התקווה שהייתה לי לפני שהתחלתי לעבוד במיון ונגוזה במהרה. התקווה שיהיה לי עם מי לדבר על הדברים שראיתי ועשיתי. לדבר על הפן הפרקטי אבל גם על רגשות. על הפחדים, החששות, המחסומים. לשאול שאלות, מקצועיות ומוסריות. לנהל דו-שיח. ולחשוב.

בפגישה הראשונה שלנו עם דניס היא אמרה לנו בצחוק, "הצרה של כולנו, היא שאנחנו אחיות מיון וזה אומר שאנחנו צריכות לחשוב". אני מוסיפה על זה, שהצרה של אחות חדשה במיון, היא שלאחיות מנוסות קשה לעצור רגע את רצף הפעולות שלהן ולתאר את מה שהן עושות ואת תהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות שעומדים מאחורי המעשים שלהן. זה דורש מידה של אינטרוספקציה שלא כל בני האדם ניחנו בה. וזה דורש רצון ונכונות שאינם תמיד שם. הבעיה הגדולה יותר של המיון בו אני עובדת, היא שאין סטנדרט אחד לכולם. וגם אם בתחומים מסוימים יש סטנדרט, למתבונן מבחוץ נראה שהמיון מתנהל לפי שיטת מצליח. איש כטוב בעיניו יעשה. אני חושבת שזה מקום רע מאוד להיות בו, בשביל מחלקה שאמורה להיות חוד-החנית של העשייה הסיעודית ואמורה להיות השער והפנים של בית-החולים.

מאז שהשלמתי עם המציאות והפסקתי להיאבק בה, איכות החיים שלי והסיפוק שלי מהעבודה השתפרו פלאים.  ויתרתי לגביי על הציפיות שהיו לי משרי ומצאתי כמה אחים ואחיות אחרים, כמו גם רופאים ורופאות, שיש להם ידע רב והם מעוניינים לחלוק אותו. לפעמים, אפילו כששרי נוכחת, אני מעדיפה לפנות למישהו אחר, שאני מעדיפה את האינטראקציה איתו על פני זו עם שרי.

אני מקדישה תשומת לב יתרה למעשים שלי. אני שואלת את עצמי שאלות. אני מנהלת דו-שיח ער עם עצמי, בודקת מה הייתי יכולה לשפר, מנסה ללמוד מכל מקרה לפעם הבאה. אני מזכירה לעצמי שאני נמצאת במיון בשביל המטופלים ובשביל המשפחות שלהם. בשביל להרגיע, להסביר, לשכך קצת את הפחדים והמצוקה. הפידבק שאני מקבלת מהמטופלים הוא אדיר. ובסופו של דבר, זוהי חוויה מעצימה - אני מגלה בי כוחות שלא ידעתי שקיימים, במימדים גדולים מכפי ששיערתי, שמגלים את עצמם בפניי בשל הכורח ובגלל שנבעטתי שוב ושוב אל מחוץ ל-comfort zone שלי.

החלטתי שאם הישועה לא תבוא מהעמיתים שלי, אביא אותה לעצמי, בעצמי, מהספרות המקצועית ומכל מקור שאצליח למצוא. כבר עם תחילת עבודתי במיון עשיתי מנוי ל- Journal of Emergency Nursing ואחרי שאתמול הגיליון השני הגיע בדואר, החלטתי שאני הולכת ממש לקרוא אותו ולא רק להניח אותו בצד ולתת לו לצבור אבק. בסוף השבוע השתתפתי בקורס ACLS, הכשרה שהיא דרישה בסיסית עבור כל אחות שעובדת בסביבה אקוטית.

אחיות בארה"ב נדרשות להמשיך ללמוד. לימודי המשך, בצורת הכשרות ותעודות, הם דרישה מחייבת לחידוש הרישיון. לא ניתן לחדש את הרישיון מבלי שצברת מספר מינימאלי של נקודות זכות לכל תקופת רישוי. המערכת לא מאפשרת לאף אחד להישאר בדיוק בנקודה בה היה כשסיים את בית הספר לסיעוד, מבחינת השכלה. בעוד שלפעמים זה קצת "תיק" לקרוא מאמרים מקצועיים, להשתתף בקורסים ובכנסים, אני מסכימה מאוד עם הרעיון שעומד בבסיס הדרישה המערכתית הזו. אני חושבת שאחות מקצועית היא אחות שממשיכה להתעדכן ולהתפתח ללא הפסקה. אחות ששואלת, חוקרת ומחפשת תשובות לנושאים שמפריעים לה ולדברים שהיא לא בטוחה לגביהם. אני חושבת שחובתנו כלפי מטופלינו, היא להיות מצוינות במה שאנחנו עושות.

לכל הרוחות, נראה לי שאני אידיאליסטית. קללה ארורה שהוריי העבירו לי בירושה. ביום בו אני אחנוך אחיות חדשות לתוך המיון, או לתוך כל מחלקה אשר תהיה, אני מקווה שאזכור את מה שאני יודעת עכשיו, מה שהחודשים האלה במיון לימדו אותי.


יום שני, 21 בינואר 2013

מדיטציה יומיומית

בשבוע הראשון של ינואר עברתי לעבוד 36 שעות בשבוע, במקום 40. פתאום, יש לי ארבעה ימים חופשיים בשבוע, ולא רק שלושה. ההבטחה של החוזה עליו חתמתי מתגשמת סופסוף. אני חיה בחלום (כשאני לא במחזור ומבואסת עד עמקי נשמתי, זאת-אומרת).

לפני שבוע בערך, חשבתי שאולי אני צריכה להתחיל לעשות מדיטציה. העבודה המלחיצה במיון גובה ממני מחיר פיזי, רגשי ומנטלי, ולפעמים גם כשאני מגיעה הביתה לוקח לי הרבה זמן "להוריד הילוך". שוב, כמו בעבר, אני מרגישה את הכתפיים נסגרות, את הלסת נחשקת, הפה נקפץ והלשון נצמדת אל החך. הנשימות מתקצרות והגוף במצב כוננות שאינו כבה לעולם. רק בשינה. אבל זאת לא חוכמה. מפני שאחרי 12 שעות של עבודה אני עייפה כל-כך, שאין כוח בעולם שיעצור אותי מלהירדם.

אז בשבוע שעבר הלכתי לשיעור יוגה, אחרי היעדרות של כמה חודשים. אני לא יודעת כמה בדיוק, רק יודעת לומר שבפעם הקודמת שהלכתי עוד לא היה לנו אוטו, ורכבתי על האופניים בטייטס 3/4, מה שגורם לי לנחש שהיה סתיו, לכל המאוחר. אני מנחשת - תחילת ספטמבר. כשרק חזרנו מהביקור בארץ.

כמובן שביומיים שלאחר מכן הייתי תפוסה כולי, אבל שמחתי, שהנה-הנה, סופסוף, אני חוזרת להרגלים הטובים שלי. אני מקווה להתמיד בתרגול פעם בשבוע.

אבל החדשות המשמחות אף יותר הן, שחזרתי לשחות. כבר כמה זמן שאני מהרהרת בעניין, אבל עד עכשיו לא היה לי זמן. ארבעת ימי העבודה דרשו ממני כל-כך הרבה אנרגיה, שבזמן הפנוי שנותר לי יכולתי רק לנוח, להתאושש ולטפל בענייני משק הבית. לפני חודש בערך בדקתי באינטרנט את מחירי המנויים בכמה מקומות בעיר, ומצאתי מרכז ספורט שנמצא מרחק שבע דקות נסיעה מהבית והוא זול ממש. לקח לי עוד קצת זמן להוציא את העניין מהכוח אל הפועל, עד שאתמול, כשעוד הייתי קצת מבואסת, אלון הציע שאעשה את הצעד ואלך להתרשם מהמקום. אז גיליתי שאין לי כובע ים. ולמרות שניסיתי להיאחז בעניין כתירוץ, אלון עזר לי למצוא חנות קרובה שמחזיקה ציוד שחייה ושכנע אותי לנסוע ולקנות כובע. לקחתי איתי את הציוד הדרוש לבריכה וכך, אתמול בארבע אחה"צ, נכנסתי לבריכה ושחיתי חצי-שעה.

אני לא חובבת גדולה של מיסטיקה או אסטרולוגיה, אבל נחמד לי מאוד לדעת שאני בת למזל דגים. בעיקר, מפני שבאופן כלשהו, זה מספק הסבר חביב לאהבה העצומה שלי למים.

שחיתי במשך חצי שעה ועצרתי, מפני שבכל-זאת, מאז שעזבנו את ישראל לא שחיתי ממש, למטרות ספורט. התחלתי להרגיש את הכתפיים שלי ולא רציתי שהזרועות שלי יתלשו מהמקום, אז עצרתי. אבל כמה נהניתי! היה לי כל-כך נעים, משקיט ומרגיע. יש עניין כזה עם שחייה - היא מכריחה אותך לנשום. אי-אפשר לעצור את הנשימה בזמן השחייה. אם עוצרים את הנשימה, מפסיקים לשחות. בשבילי, זה מושלם, מפני שהדבר הראשון שקורה לי כשאני מתוחה, הוא שאני מפסיקה לנשום כמו שצריך.

היום נסעתי לבריכה שוב וקניתי מנוי בן חודש, לניסיון. אם אראה שאני מתמידה, אקנה מנוי לחצי-שנה. יצאתי מהבית בשמונה ורבע, עובדה שבעיני היא סימן מקדים לנכונותי להתמיד, מפני שבשמונה ורבע בערב, אחרי שעשיתי כביסה וקניות ושטפתי כלים ובישלתי... הרבה יותר קל פשוט להישאר בבית, לא לצאת לחושך הקפוא והמושלג, להגיע לבריכה, להחליף לבגד-ים ולהיכנס למים. בכלל, שחייה במזג אוויר כזה, היא חוויה מעניינת שמעולם לא עברתי. זה מצחיק, ללבוש בגד-ים ולשכשך בבריכה כשבחוץ מינוס תשע מעלות ושלג.

אתמול, כשחזרתי מהבריכה, נסענו לארוחת ערב אצל אלי. פגשנו את אחיו, שהגיע לביקור בסוף השבוע. אלי אמר שהוא מכין פשטידת כרישה וסלט, וכששאלנו מה להביא, הוא אמר "כל דבר שיתאים". אז צ'יקצ'ק לשתי והתפחתי בצק לפוקצ'ה, שכולה מקמח מלא (כי נגמר לנו הקמח הלבן בבית) והכנתי גם סלט תפוחי-אדמה גאוני.

האמת היא, שכשאלי הזמין אותנו אליו ושאלנו אם להביא משהו, לא הייתה לי השראה בכלל. אבל אחרי חצי שעה של שחייה, בנהיגה הקצרה הביתה, ידעתי בדיוק מה אני רוצה להכין. ככה זה בבריכה. הכל נפתח, מתנקה וזורם. המחשבות נהיות צלולות, גם אלה הקשורות לבישול.

אני חושבת שהזכרתי את הסלט הזה כאן בעבר, אבל אף פעם לא ממש כתבתי עליו. זהו סלט תפו"א של דורעם גונט שהתפרסם ב"הארץ" לפני כמה שנים וקנה אותי. קוביות תפו"א עם פולי אדממה ורוטב פסטו-שקדים וצ'ילי מתוק. כל-כך פשוט להכנה וכל-כך מתגמל. קולפים תפו"א, חותכים לקוביות ומבשלים במים מלוחים. במקביל, מבשלים שקית של אדממה במיקרו או על הכיריים. אם במיקרו - חמש וחצי דקות אצלי. תפוחי האדמה שלי היו מוכנים שבע דקות אחרי הרתיחה.

את הפסטו המיוחד שבמתכון החלפתי בפסטו רגיל שחיכה יפה-יפה במקפיא וכבר היה מוכן שיעשו לו כבוד. כדי להתאימו למתכון, הוספתי לקערת הסלט שתי כפות של רוטב צ'ילי מתוק. ערבבתי עם הידיים כדי לא לעשות פירה מתפוחי האדמה. כולם מאוד התלהבו מהסלט (ברור, מה יכול להיות יותר טוב מאדממה שמישהו אחר קילף עבורך?!) וגם אלון הזכיר לי שהסלט הזה מצא חן בעיניו מאז ומתמיד. אז היום הכנתי אותו שוב, כי הוא נגמר לי מהר מדי. השחזור המחיש לי שוב כמה הכנת הסלט הזה היא בדיחה, במיוחד לאור התוצאה המשובחת. מנות כאלה הן הכיף הכי גדול - השקעה מועטה ותשואה כבירה.

כשנסעתי אתמול לקנות כובע-ים, נסעתי גם ל-Lowe's, אחת מהרשתות המקומיות סטייל "הום-סנטר". אחרי שהחלטנו שאנחנו נשארים בדירתנו החביבה עוד שנה (עדיין לא בדקנו עם בעלת הבית שגם היא בעניין. זה כדאי...), התחלנו לסגור לאט-לאט עוד ועוד דברים שמתבקש לעשות בדירה, כדי להפוך אותה לבית שלנו, עוד קצת. לפני כמה ימים ישבנו בסלון החדש שלנו, זה עם הספה החדשה, הירקרקה והחביבה ושולחן הקפה מאיקאה, ובלי תיאום מראש, אמרנו שנינו שאולי הגיע הזמן לצבוע את דלתות חדר השינה שלנו, שעד עכשיו היה להן צבע של דיקט מאובק ומלוכלך.

לפני
אתמול קניתי צבע "לבן שבור" ורולר קטן והיום פירקנו יחד את הדלתות ממסילתן וניגשתי למלאכת הצביעה.עבדתי על דלת אחת בכל פעם וכל צד היה צריך להתייבש לפחות שעה, אבל זה היה סידור מושלם ליום שבו היו לי כמה מטלות מחוץ לבית וכמה לתוכו. פתחתי את היום בצביעה של צד ראשון ואז דיברנו עם ההורים של אלון בסקייפ. אחר-כך צבעתי צד שני ויצאתי למכבסה. כשחזרתי צבעתי צד ראשון של דלת ב', שטפתי כלים והכנתי סלט תפו"א וכשהצד הראשון התייבש הפכתי, צבעתי צד ב' ויצאתי לבריכה. מושלם.

אחרי
צבעתי את הדלתות באופן מרושל בכוונה, כך שיראו את תנועות הרולר וגם קצת את צבע העץ המקורי מתחת. זה החזון שהיה לי והלכתי איתו, ואני מרוצה מאוד מהתוצאה. ועכשיו הבית שלנו נעים קצת יותר. מדהים כמה  צבע של שתי דלתות במרכז הבית יכול לשנות. רק עוד כמה תמונות על הקירות ולא ישאר מה לשפר :)

ארוחת ערב של אחרי הבריכה
לסיום, קבלו שיר מתוך דיסק חדש שקניתי בשבוע שעבר והגיע שלשום בדואר. זה אפילו לא השיר הטוב ביותר מהאלבום, אבל הוא זה שהולך איתי עכשיו. אם הסגנון מוצא חן בעיניכם, אני ממליצה לחפש עוד שירים שלהם. אני נתפסתי ללחנים הרכים וההרמוניות הקוליות. תהנו.


יום ראשון, 20 בינואר 2013

למצוא פתרון

כבר כמה ימים שנושבת כאן רוח. זאת רוח שבאה ממקום אחר והיא נושאת איתה חוסר שקט. רוצה לפרוע, להזיז, להפוך. העצים הזקנים שראו כבר הכל לא מתרגשים ממנה, רק פה ושם מניחים לאיזה עלה אחרון שעוד לא נשר להרפות ולהינתק, או לענף צדדי, בודד, לנוע באיטיות. לעומתם, חפצים שהם דוממים בדרך כלל יוצאים מדעתם, כאילו כל הזמן הזה רק חיכו להזדמנות להינשב יחד איתה. פחים מתהפכים על צידם, חלונות נחבטים בעוצמה במסגרת עייפה. ופעמון הרוח שלנו, שגם הוא הגיע מרחוק, מנהל איתה שיחות ערות, מבוקר ועד ליל. אולי הוא מספר לה על המסע שהוא עבר, אולי מנחש איתה את הדרך שעוד צפויה לה.

במבט חטוף החוצה מהחלון, כמעט לא ניתן להבחין שמשהו מתרחש. ברגע הראשון הכל נראה כל-כך דומם. אבל הטיית האוזן מספרת סיפור אחר, שמתנגן בסימפוניה של חבטות, רשרושים וחריקות.

כבר שלושה ימים שאני מתעוררת מוקדם בבוקר. הרוח החדשה לימדה את הרשת החיצונית שעל חלון חדר השינה שלנו, שגם היא יכולה להיענות לה ולהתדפק נואשות, שוב ושוב, מבלי באמת לנוע ממקומה. בכל פעם, סדרה של שלוש דפיקות ומנוחה וחוזר חלילה. שנתי, שכבר קלה יותר בכל שעה שהיא אחרי חמש בבוקר, נפערת מספיק כדי שהאוזן תיתפס לאיזה צליל תועה. אז, אני כבר מספיק ערה כדי לשים לב לשלפוחית המלאה. אני מנסה להתעקש, לתקן את התנוחה, לעצום את העיניים מחדש. אבל אני כבר יודעת שאני ערה. נותר להשלים עם המציאות ולקום מהמיטה. לפעמים, אחרי שקמתי לשירותים, אני חוזרת ומנסה להירדם שוב. אבל מה שמנע ממני מלהירדם קודם עוד נמצא שם. אני שוכבת במיטה ושומעת את הנשימות של אלון, ובסוף מוותרת וקמה שוב.

באמצע הלילה, כשעוד היה חושך לגמרי, התעוררתי לפיפי (אתם מתעוררים לפיפי? העולם נחלק לשניים - אנשים שמתעוררים באמצע הלילה לפיפי, ואלה שלא). בדרך מחדר השינה שלנו לשירותים, אני עוברת במטבח, שם אני מציצה בשעון של התנור ובשעון של המיקרו, רושמת לעצמי באיזה חלק צדדי של המוח כמה כבר עבר מהלילה הזה ומה עוד נשאר. הלילה, בדרכי חזרה, שמתי לב ששני השעונים מהבהבים. כנראה שהייתה הפסקת חשמל קצרה. כמה מוזר ומרגש לחשוב על הדברים שקורים בעולם בזמן שאנחנו ישנים.

כבר כמה ימים שאני דואגת. על המון דברים ועל שום דבר מסוים. אני רוצה לחשוב שאני לא אדם חרדתי בדרך כלל, אבל בימים האחרונים המון מחשבות מטרידות מרחפות לי בראש, מה אם ואיך יהיה ומתי. זה לא נעים לי. אני רוצה לסלק את המחשבות הללו, אני רוצה שהן לא יהיו שם, אבל התחושה הזאת בדיוק גורמת להן להידבק חזק יותר. חרדות קטנות ניזונות מהיותן בלתי-רצויות.

מאז שהפסקתי להשתמש באמצעי מניעה הורמונליים, לפני כמעט שנה, התסמונת הקדם-וסתית שאני חווה שינתה את פניה. פעם-פעם, לפני שבכלל שהתחלתי להשתמש באמצעי מניעה הורמונליים, לא הייתה לי תסמונת קדם-וסתית. כשהשתמשתי בגלולות הרגשתי מחורבן כל הזמן. ואז בחמש השנים שחלפו מאז זנחתי את הגלולות ועברתי להשתמש בטבעת, שמתי לב בעיקר לתופעות פיזיות בימים שלפני הוסת. באפריל האחרון הפסקתי להשתמש בטבעת ומאז, כמעט כל חודש, אני חווה משבר רגשי של ממש. אני עצובה, אני בוכה, אני מרגישה שהעולם מגיע אל קיצו.

לפעמים אלה חרדות מעורפלות, כאלה שאני לא מצליחה לתת להן מילים, רק תחושה מבשרת רע. לפעמים המחשבות קונקרטיות מאוד, כמו הפעם - התחלנו לחפש כרטיסי טיסה לישראל, לקיץ. כרטיסי הטיסה מאוד יקרים ובתקופה בה אנחנו יכולים לנסוע, לא ניתן לקחת יותר משבועיים חופשה בבית החולים. אין ברירה, זה לא יילך, זה לא יסתדר. לא נגיע לביקור הקיץ ולעולם יותר לא נבוא לביקור בישראל לתקופה של יותר משבוע וחצי. ואין סיכוי שנפגוש את כל מי שאנחנו רוצים לפגוש בזמן כל-כך קצר. ואיך אצליח לחזור לעבודה אחרי שתי טיסות טרנס-אטלנטיות בזמן כל-כך קצר ובלי הפסקה להתאוששות מהג'טלג. אבוד. לעד. במערבולת המחשבות והרגשות הכל סופי וכללי. העתיד מאיים וצופן רעות. ועל הדרך קיבלתי גם עוד תזכורת לכך שאני מתגעגעת הביתה, ושאני גרה מרחק אוקיינוס שלם ממשפחתי ויקיריי.

יום רביעי דווקא היה יום טוב בעבודה. אבל בערב הייתי עייפה מאוד ומשהו קטן שאלון אמר הביא אותי לדמעות. למחרת בבוקר התעוררתי לעבודה עם אותו גוש בגרון ובדרך לעבודה בכיתי במשך רבע שעה. התגעגעתי הביתה ובנסיעה לעבודה, לבד באוטו, עם יהודית רביץ ששרה לי ברקע, התמסרתי לתחושת האומללות.

לקח לי עוד קצת זמן להתנער מהבאסה, אבל כשההחייאה הראשונה של היום התגלגלה אל תוך המיון לא הייתה לי ברירה, היום התחיל ואני הייתי צריכה לגייס את עצמי. המשך המשמרת היה מטורף מספיק כדי שלא אשים לב לעצמי. ורק בערב, בנסיעה הביתה ואז במפגש עם אלון, שיתפתי אותו בתחושות שלי. שוב מחשבות שליליות, שוב ראיית שחורות. והעובדה שהמחזור שלי איחר בעשרה ימים לא עזרה בכלל. נלחצתי. ואמנם השיחה עם אלון קצת הרגיעה אותי, אבל עדיין הרגשתי חנוקה, רדופה. ותחושת חוסר השליטה והיעדר הפתרון רק החמירו את ההרגשה, שמשהו רע הולך לקרות.

למחרת בבוקר התחיל הדימום. ושוב, כמו תמיד, חשבתי לעצמי - לעזאזל, אי-אפשר היה לקבל איזו הודעה מראש? אם הייתי יודעת, אולי לא הייתי לוקחת את כל זה כל-כך ברצינות. אולי לא הייתי מתמסרת לזה, נסחפת בשיטפון הזה. וכמו תמיד, קצת התביישתי. מפני ששוב הרגשתי שכוחות חיצוניים, זרים, השתלטו עליי, ניהלו אותי, עשו בי כרצונם ובאותה שרירותיות בה הגיעו, עכשיו הם עוזבים ומשאירים אותי לעצמי.

בנוסף לכל זה, המשמרת של יום חמישי הייתה כל-כך רבת-אירועים, שנדרשו לי יומיים וחצי לגמרי להתאושש ממנה. הדאון הרגשי שהייתי בו לא עזר.

אבל הבוקר, כשהתעוררתי מהמהומה שהרוח הנשיבה בחוץ, ואלון עוד ישן והבית עמד שקט ונקי וגם אני הרגשתי סופסוף קצת פחות מסוערת, בזמן שחלטתי תמצית תה טרייה, ראיתי שהשמש זורחת בחוץ. ואפילו שידעתי שזאת לא שמש שמביאה איתה חום, האור הנעים שהיא הציעה ניחם אותי והשקיט את נפשי עוד קצת. הפשטות של השמש הזורחת הספיקה לי. זה כל מה שאני צריכה. לפשט, לא לסבך. לשהות בהווה, לא לחשוש מהעתיד.

רגע אחרי רגע, זאת הדרך היחידה.

ובתוך השקט הזה, לקחתי בננה אחת שהייתה כבר מוכנה מאוד, ומצאתי לה פתרון.



רציתי לשמח את אלון, לפנק אותו בהתעוררות לבית מלא בריח של עוגיות. אני זכיתי בהתעוררות איטית ושקטה. עבודה ברוגע, מדידה של כל החומרים, הוספת לקערה וערבוב ביד. מדיטציה של אפייה. רק אני והרוח הנושבת מחוץ לחלוני.

כמה מילים על העוגיות האלה: בכלל רציתי להכין את העוגיות האלה של אפרת, שהקסימו והרשימו אותי מאוד. אבל הייתה בננה שהתחננה לתפקיד אחרון בחייה והעוגיות של אפרת לא מבקשות בננה. אז ביקשתי מגוגל מתכון לעוגיות שיבולת שועל ובננה, כי זה מה שרציתי. לא הייתי בטוחה שיש לי שיבולת שועל רגילה, לא אינסטנט, אבל הצלחתי למצוא איזו שארית של שקית באחת מקופסאות המזווה שלי. אור ירוק, סע!


ביום שלישי אפיתי עוגת שמרים ונשארה לי חמאה מומסת, שהעברתי לצנצנת והכנסתי למקרר. למרות שמתכוני עוגיות מבקשים בדרך כלל חמאה רכה ולא נוזלית, החלטתי לקחת את הסיכון ולנסות להשתמש בחמאה נוזלית. החמאה שבמקרר הייתה בדיוק בכמות שביקש המתכון - 3/4 כוס. זה עבד יופי גם עם חמאה נוזלית. פשוט, כל מרכיב שהוספתי לחמאה - סוכר לבן, סוכר חום ואז ביצה - קירר אותה עוד קצת ובסופו של דבר, הביא את התערובת למרקם הרצוי - קרם בהיר ותפוח.

הקצפה ידנית, כי יש ישנים בבית
המתכון שמצאתי זכה סופית כשביקש רק בננה אחת, לא שתיים או שלוש. הייתה לי רק בננה אחת בשלה מאוד-מאוד (מאוד!). וגם - לא היה לי מספיק קמח לבן. אז השתמשתי בכמעט-כוס-קמח-לבן, אותה השלמתי עם קמח עוגיות והיתר - קמח מלא. וכמה התאפקתי להישמע להוראות המתכון, לא להוסיף קינמון ותבלינים אחרים ולהסתפק בוניל, בננה, שוקולד וזהו. הקשבתי לאינטואיציה שלי והשתמשתי רק בכוס שוקולד צ'יפס אחת. שתי כוסות נשמע לי מופרז.

הטועם המלכותי התעורר בדיוק כשהעוגיות כולן יצאו מהתנור ואישר את איכות התוצאה.


עוגיות שיבולת שועל, בננה ושוקולד צ'יפס


מה צריך?
2 כוסות קמח רב תכליתי, או מלא, או מה שיש בבית
1 כפית מלח
1 וחצי כפיות סודה לשתייה
3/4 כוס חמאה רכה או נוזלית
1/2 כוס סוכר לבן
1/2 כוס דחוסה סוכר חום בהיר
1 ביצה
1 וחצי כפיות תמצית וניל
1/2 כוס בננה בשלה, מעוכה (בננה אחת גדולה)
1 כוס שיבולת שועל שלמה (לא אינסטנט)
1-2 כוסות שוקולד צ'יפס (לשיקול דעתכם, אני השתמשתי בכוס אחת, המתכון מבקש שתיים)

מה עושים?
בקערה, מערבבים קמח, מלח וסודה לשתייה ומניחים בצד. במיקסר או ביד, מערבבים חמאה וסוכר לקרם בהיר ותפוח. מוסיפים ביצה ותמצית וניל ומערבבים להטמעה. מוסיפים בננה. מוסיפים את תערובת הקמח ומערבבים כמעט עד הטמעה. מוסיפים שיבולת שועל ושוקולד ומערבבים. מכסים שתי תבניות אפייה גדולות בנייר אפייה. בעזרת כפית מפילים על התבנית כדורי-בצק בגודל הרצוי במרחק 3-4 ס"מ זה מזה. אופים ב-190 מ"צ (375 מ"פ) כ-13 דקות, עד שהעוגיות שחומות והמטבח כולו מתמלא ריח של בננה אפויה וריחנית.


יום שישי, 11 בינואר 2013

פוסט חפוז של בוקר: חנות קטנה ומטריפה ואוצרות קטנים

מייקו חזרה מיפן ביום שני, ואתמול נפגשנו כדי להשלים כל מה שנפער בבמהלך שלושת השבועות האחרונים.

אספתי אותה מהקמפוס בארבע וחצי אחה"צ ויחד חשבנו לאן אנחנו רוצות ללכת. שאלתי אותה אם אכפת לה ללכת קצת, היא אמרה שממש לא, ואז, כמעט פה אחד, אמרנו שאולי נלך ל-TeaHaus. צעדנו לאט דרך רחוב Ann, כשפתאום נתקלנו בשלט מסקרן: Heavenly Metal. הצצנו דרך הדלת ומיד אמרתי - אולי לא כדאי שניכנס, יש פה דברים יפים מדי. אבל נכנסנו, כמובן.

זאת חנות בנות מושלמת, מלאה שמונצעס, רובם (או כולם) בעבודת-יד של אמנים מקומיים. בכישרון השמור רק לבנות אמיתיות, בילינו שם חצי שעה בערך, תועות בין שני החדרים הקטנטנים ומחפשות מציאות.

קניתי שלוש אבנים בצורת לב, שההכנסות ממכירתן הן קודש לשיקום האיטי.

מאוד נעים להחזיק אותן ביד - הגודל והצורה מושלמים והן קרירות ומלטפות
במהלך השיטוטים בחנות נתקלתי גם בקנווס מודפס שמאוד מצא חן בעיני, מעשה ידיהן של שתי אחיות-יוצרות, האחת צלמת והשנייה מדפיסה. היצירה המקורית עלתה 69 דולר, קצת מחוץ לתקציב הקישוטים החודשי שלי. שאלתי אם יש בקטן יותר, והציעו לי כרטיס ברכה עם אותו אימאג', בדיוק בגודל של מסגרת זהב שכבר הייתה לי בבית, שקניתי בסלביישן ארמי ולא מצאתי לה שימוש. כעבור 9 דולר פחות וחיסכון של 60, הייתי הבעלים הגאה והמאושרת של זה:

תזכורת חשובה

כשהגעתי הביתה מיד גזרתי את השוליים ותליתי את התמונה הקטנה בחדר השינה שלנו, מקום מושלם, לטעמי, להצהרה שכזו.

מוקדם יותר אתמול נסעתי לטארגט לקנות כל מיני דברים שצריך. אחרי שיצאתי מלימבו החנויות הגדולות עם אורות הניאון שמטמטמים את השכל ומעוררים מצוקה פיזית ממשית, החלטתי לנסוע ל-Mediterranean Market שנמצא על מפגש הרחובות סטון-סקול ואלסוורת'. למרות שעברתי ליד החנות הרבה פעמים בעבר, מעולם לא נכנסתי. אימאן ביקרה שם לפני כמה זמן והביאה לאחת הארוחות אצל אלי לחם שטוח עם שומשום וזיתים טובים. מאחר ואני מחפשת טחינה כבר הרבה זמן, החלטתי לנסוע לשם. מצאתי שקית של עשר פיתות טריות ואיכותיות, עם כיס, שלא נקרעות, בטעם ומרקם והכל שמזכיר את מה שיש בישראל. לא כמו הפיתות העבשות של קרוגר. והמחיר? כולה 1.75 דולר. הכרזתי שמהיום נגמר עידן הלחמניות של קרוגר. יחי שלטון הפיתות המחודש. איזו שמחה!

מהמקרר שליד הקופה קניתי גם סלט חצילים עם טעם של עשן, כזה טוב-טוב. אתמול אכלנו ממנו כל-כך הרבה, ששנינו סיכמנו שבפעם הבאה, נקנה קופסא גדולה יותר. כיף.

ועכשיו - לעבודה. רצף של שלוש משמרות לפני. נתראה מצדו השני.
שיהיה סופשבוע טוב, חורפי ונעים :)

יום רביעי, 9 בינואר 2013

מעלילות סוף השבוע: עוגת קוקוס בלי קוקוס ושאר הפתעות

בסוף השבוע האחרון, היו לי שלושה ימים חופשיים והקדשתי חלק ניכר מהם לבישול ולאפייה.

כפור של בוקר על האוטו שלנו
ביום שבת קמנו בבוקר ופגשנו את אלי בקיוואניס, אחת מחנויות היד-השנייה של העיר. הפעם נסענו למחסן שלהם, שפתוח רק יומיים בכל חודש ושם הם מאחסנים את הפריטים הגדולים שלהם, בעיקר רהיטים. זה היה הסיבוב השלישי שלנו בחנויות יד-שנייה, בחיפוש אחרי שולחן קפה לסלון החדש שלנו. אחרי שלא מצאנו את שחיפשנו בקיוואניס, נסענו למחסני צבא-הישע ואחרי שהשולחן היחיד שמצא חן בעיני היה שבור, ניסינו פעם אחרונה ודי בחנות של ה-PTO. גם משם יצאנו בידיים ריקות ועם השלמה עם כך שאולי הגיע הזמן לנסוע לאיקאה.

כבר כמה זמן שאלי ואני רוצים לאפות יחד, ועכשיו שהגיע "אחרי החגים", אלי חזר לעיר ממסעותיו ואני לא עבדתי בסופ"ש, מצאנו זמן. אלי רצה לאפות עוגה שכבר עשר שנים הוא מתכנן עליה, אבל בגלל שאין לו מיקסר, לא עלה בידו לעשות כן. מדובר בעוגה לבנה בסיסית, עוגת וניל פשוטה, ספוגה בחלב קוקוס, עם פרוסטינג שנקרא Divinity Frosting וקישוט של פתיתי קוקוס. אלי אמר שזאת עוגה אמריקנית קלאסית - לבנה ויפה. כזאת שמרוב יופי כמעט ולא הגיוני לאכול אותה.

התכנסנו במטבח שלי, זה עם התנור הגדול והמיקסר העומד, בשבת בצהריים. מאחר והעוגה עצמה דרשה 8 חלבונים והפרוסטינג דרש 4, נשארנו עם 12 חלמונים יתומים, שלא היה בהם שימוש. מצב ביש של ממש. אלי הגה רעיון - יש לו כמה לימונים במקרר שכבר רצה להיפטר מהם, אז אולי נכין lemon curd? "אבל אם נכין למון קרד, חייבים להכין סקונס!", אמרתי. זה מדרון חלקלק! החלטנו שנעצור שם. נכין למון קרד, לא נאפה סקונס. בפעם הבאה.

בזמן שהעוגות כבר היו בתנור, לפני שפנינו להכין את הפרוסטינג, הכנו למון קרד לפי המתכון של אלטון בראון. אני גיררתי את הקליפה, אלי סחט. אחרי שסיננו המיץ מגרעינים וציפה מיותרת, מצאנו מזכרת על שולחן העריכה שלי. כנראה שהלימונים היו מאוד חומציים.

חמוץ!
בגלל שהכנו פי 2.4 מהכמויות המצויינות במתכון (בעוד אני פניתי לעשות ערך משולש, אלי חישב את זה בראש תוך שנייה! מה? איך?! הייתי עפר לרגליו), זמן הבישול התארך בהרבה ועמדתי וערבבתי את התענוג חצי שעה, לפחות. אבל בסופו של דבר הנוזל התחיל להסמיך והגיע הזמן לכבות את האש. טבלתי אצבע וטעמתי - פשוט מושלם. בחיי שצריך סקונס!
תודו שיצא לי הכי לוּק של קרין גורן (צילום והצחקת המצולמת: אלי)
אחרי שהעוגות הצטננו, פרסנו אותן לרוחב. המתכון מניב שתי עוגות שטוחות, שמניבות ארבע שכבות, שכן כל עוגה נחתכת לשניים. אלא שאנחנו החלטנו לוותר על שכבה אחת. התחזרנו ואכלנו אותה מיד, תוך שאנחנו טובלים אותה בלמון קרד הטרי שלנו. טעימטעים!

ועכשיו, הגיע הזמן להכין את הפרוסטינג. מוקדם יותר קנינו מדחום סוכר בקרוגר ועכשיו הגיע הזמן להשתמש באחד כזה, לראשונה בחיי. אלי הופקד על בישול סירופ הסוכר, בזמן שאני הקצפתי קלות את החלבונים. כשהסירופ הגיע לשלב ה-soft-ball, הגברתי את מהירות ההקצפה ואלי מזג את הסירופ החם בזרם דק אל תוך קערת המיקסר ובה קצף הביצים. רק בשלב הזה הבנתי שהפרוסטינג המהולל שלנו הוא, בעצם, מרנג איטלקי. אף פעם לא הכנתי מרנג איטלקי. מגניב!



כשהכל היה מוכן והגיע הזמן להרכיב את העוגה, אלי נתקף ספקות. פתאום הוא פחד שהעוגה שעליה חלם זמן רב כל-כך תצא "לבנה מדי", חסרת טעם. ברגע אחד התרחשה תפנית לא צפויה, כשאלי הציע שנחליף את הקוקוס בלמון קרד. הספגנו כל שכבת עוגה בלמון קרד, מעל מרחנו פרוסטינג, והנחנו עוד שכבת עוגה. מעל השכבה העליונה הפכנו את הסדר - קודם פרוסטינג ואז שלולית של למון קרד. יצאה עוגה מאוד צהובה.

קישוט מאולתר
אחרי  שסיימנו עם העוגה, פנינו לפרוייקט האחרון של היום - Pao de Queijo, כדורי גבינה ברזילאים (או כמו שסבתא שלי אומרת, ברזיליאנים). יצא לי לקרוא על הכדורים החביבים הללו בכמה מקומות. הפעם האחרונה הייתה בפוסט של בלוג דיי בביסים. המתכון בביסים מפנה לבלוג "שירה אכילה", שם פורסם המתכון לפני כן והוא מכיל הצעות נוספות (וגם שיר נפלא של יהודה עמיחי. שווה). בשונה ממה שהילה הציעה בפוסט שלה, הלחמניות שלי דרשו 35 דקות אפייה, ולא 25 דקות. יכול להיות שבתנור עם חום עילי הן גם יצאו פחות לבקניות, ואני גם מנחשת שזמן האפייה יתקצר (יש לי תנור גז עם חום תחתון בלבד).

ההכנה של לחמניות הגבינה הללו כל-כך קלה, שזה כמעט מטופש. מערבבים כמה דברים יחד בקערה, מגלגלים לכדורים ושולחים לתנור. שווה. כשאמרתי לאלי שאני רוצה להכין אותן, הוא שמח מאוד. הוא ביקר בברזיל כבר כמה פעמים בעבר, ובביקור הראשון שלו, שתי לחמניות כאלה היו הדבר הראשון שאכל בשדה התעופה, מיד אחרי שירד מהמטוס, ומאז הוא זוכר אותן.

המרקם של הלחמניות מצחיק. מאחר ו"קמח טפיוקה" הוא למעשה עמילן (מזכיר מאוד קורנפלור), הלחמניות יוצאות קצת דביקות. אבל בהחלט מתרחשת פה איזו אלכימיה מסתורית. בפעם הבאה שאכין אותן אחליף את השמנ"ז בחמאה ואנסה להוסיף שום לבצק, כמו שיובל הציע בפוסט שלו.

התמונה הבאה ממחישה כמה המצלמה של הטלפון שלי גרועה וכמה הגיע הזמן שנקנה מצלמה נורמלית. אם היינו חוגגים פה כריסמס כהלכתו, זה מה שהייתי מוצאת מתחת לעץ. אני עדיין מחכה לשעת כושר. אולי ביומולדת 29?

רואים שהפוקוס לא במקום הנכון? זה בגלל שהטלפון מחליט בעצמו ולא מתייחס אליי
בנוסף לכל אלה, רציתי גם לאפות לחם, אבל היה נראה לי שכבר יש לנו מספיק תוכניות ליום שבת, וצדקתי. סיימנו הכל בשבע בערב והיינו סחוטים (ובעורקים זרם לנו סוכר במקום דם, אבל זה משהו אחר). החלטתי לחכות עם הלחם למחר.

ביום ראשון בבוקר קמנו ונסענו לאיקאה, לקנות שולחן קפה ב-20 דולר. משום מה, חשבתי שזה רעיון טוב לאכול לארוחת בוקר את מה שנשאר משכבת העוגה שלא כללנו בעוגה.

זוהי אינה אילוסטרציה
תראו איזה ציור יפה גיליתי על הניילון הנצמד, כשהורדתי אותו מהעוגה.


ומאחר ולדעתי, לא היה מספיק למון קרד על העוגה, הוספתי כמה שמצאתי לנכון.

זה מספיק
זה היה כל-כך מתוק, שלא הרגשתי בכלל את הטעם של התה-של-הבוקר שלי. אחרי שגמרתי לטרוף את ארוחת הבוקר הבריאה והמאוזנת שלי, הרגשתי שאולי עשיתי טעות. הרגשתי קצת כבדה ועייפה. ולזה, ילדים, אנחנו קוראים Sugar Coma. אל תנסו את זה בבית.

מיד אחרי איקאה נסענו העירה, לבראנץ' מאוחר עם יוני וסמדר, שחזרו משלושה חודשים בישראל. עד שחזרנו הביתה ועד ש ועד ש... גם ביום ראשון לא אפיתי לחם. מזל שהיה לי יום חופשי גם ביום שני.

זוכרים שכתבתי באחד הפוסטים האחרונים שאני שוקלת להפסיק לנסות לאפות לחם שאור שמבוסס על שאור בלבד? זה היה אחרי שאפיתי עוד בלטה ובאמת שכבר חשבתי שהשאור שלי פשוט לא חזק מספיק כדי להרים כיכר שלמה בעצמו. זה ביאס אותי, מפני שלמה אני בכלל מחזיקה את השאור שלי בחיים, מאכילה אותו ומטפחת אותו, אם לא כדי לאפות לחם שאור אמיתי, ללא שמרים מלאכותיים? כמשפר טעם באפייה? זה לא שווה את זה. חוצמזה, השאור שלי כבר בן שנה ושלושה חודשים ויש לו את הריח הנכון והמראה הנכון. אז למה הוא לא עובד? מבאס.

עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות בסיטואציה שכזו. התקשרתי למאמן האפייה האישי שלי - אבא. תיארתי לו בדיוק מה אני עושה והמומחה קבע: את לא מתפיחה את הבצק מספיק זמן, את לא משתמשת במספיק שאור ואת לא לשה מספיק באגרסיביות לפני העריכה ("מה זו השטות הזאת של הקיפול? אני לש חזק אפילו את הבצק פוקאצ'ה והיא קופצת לי עם כאלה בועות!").

חזרתי למעבדה.

ביום שני לפני הצהריים לקחתי קערה וניגשתי לעבודה בלב חושש. אבא שלי הציע שאופה לחם ביחסים של 1:1 בין המחמצת לקמח, אז רציתי לאפות לחם עם שלוש כוסות קמח ושלוש כוסות שאור, אבל אחרי שהוספתי שתי כוסות שאור לקמח, נבהלתי למראה הקרקעית של הכלי בו אני מגדלת את השאור. החלטתי להסתפק בשתי כוסות שאור. הוספתי כוס מים ועוד קצת, בערך 4 כפות שמנ"ז וכפית גדושה של מלח (לא מדדתי, לפי העין). ומעתה יקרא הלחם הזה, לחם שלוש-שתיים-אחד, לפי היחסים שבין חומרי הבסיס. הה.

לשתי את הבצק, בהתחלה בקערה ואחרי שנהיה נוח יותר לעבודה, על משטח מקומח קלות, כעשר דקות, עד שהבצק הפך חלק וקפיצי. הנחתי להתפחה בקערה משומנת, עטופה בשקית ניילון.

ממש לפני שהתחלתי להכין את הבצק, היולדת התקשרה וביקשה את עזרתי. הנני הבריזה (שוב) והיא הייתה צריכה לצאת לפגישה. אמרתי שאשמח לבוא לשמור על הפיצפיץ. הצורך לצאת מהבית שירת כהסחת הדעת המושלמת ומנע ממני התעסקות מיותרת עם הבצק. בסופו של דבר, נעדרתי מהבית כשש שעות וכך הבצק תפח לו בשקט, ללא הפרעה. שש שעות, זה שיא אישי עבורי.

אחרי שש שעות לשתי את הבצק טוב-טוב, כמו שאבא הורה לי, וערכתי אותו לכיכר. הנחתי בתבנית כיכר ונסעתי לקניות. התפחתי את הלחם עוד שעתיים ורבע אחרי העריכה והתחלתי לחמם את התנור. אפיתי בחום 230 מ"צ במשך 50 דקות. התוצאה לפניכם.


אז מה הבעיה עכשיו?
אני לא רוצה שהלחם יתבקע ככה! חרצתי שלושה חריצים אלכסוניים על פני הכיכר לפני שהכנסתי אותה לתנור, אבל הם נסגרו מיד עם תחילת האפייה. מה עושים?

כתבתי עוד אימייל לאופה המנוסה, שהמליץ לי לנסות שוב והפעם - להוסיף עוד 30 גרם שומן לכיכר, לנסות להוסיף עוד קצת נוזלים ו... להתפיח אפילו זמן רב יותר אחרי העריכה. אפילו ארבע-חמש שעות.

ביום שני הקרוב יש לי עוד יום חופשי ואז אנסה שוב. זה הולך להיות פרויקט לחם בן 12 שעות, מה שאומר שאצטרך להתחיל להכין אותו בתשע בבוקר. או להישאר ערה עד מאוחר. בינתיים אני מאכילה את השאור שלי כל יום, כדי לשקם אותו, שלא יחסר באפייה הבאה.

ככה אני, אין גבול למסירות שלי.

Hibernation

בזמן האחרון, נדמה לי שאני עייפה יותר. יכול להיות שזאת העובדה שאני עובדת בין 36 ל-40 שעות בשבוע, במשמרות ארוכות, במחלקה עמוסה וקשה, אבל יש לי תחושה שזה פשוט החורף. אולי אני סוג של דובה, וכשהטמפרטורות צונחות כל מה שאני רוצה לעשות זה לישון. זה נראה לי מאוד הגיוני. למעשה, נראה לי שההיפך הוא מוזר - למה לצאת החוצה בחורף, כשקר? לא עדיף להישאר בבית ולראות סרטים בדיוידי, מכורבלים מתחת לפוך?

אתמול היה יום מיוחד בעבודה. תנועת האנשים הייתה שונה מבדרך כלל ולקח זמן עד שהתחיל השיא הקבוע של הבוקר, בו נדמה שכולם נוהרים לכיוון בית החולים וצובאים על דלתות המיון. אחרי שהעליתי למחלקות האשפוז את שני המטופלים שירשתי ממשמרת הלילה, ציידתי את כל החדרים שלי ווידאתי שיש לי את כל מה שדרוש לי כדי לעשות את עבודתי כראוי, חיכיתי למטופלים שיבואו. ישבתי וחיכיתי, מי היה מאמין. לא רצתי ממקום למקום, לא ניסיתי לעשות שלושה דברים במקביל. ישבתי. וחשבתי, שאולי כולם הבינו שכשמרגישים לא טוב נעים יותר להישאר בבית. אז אולי צינון קל או בטן קצת כואבת לא מצדיקים פנייה למיון. אבל אז הם התחילו להגיע והיום התחיל באמת.

אתמול, לראשונה, הצלחתי לנהל בעצמי שלושה חדרים, בלי שום עזרה. עד אתמול, הצלחתי להתמודד די טוב עם שני חדרים, אבל ברגע שהשלישי התווסף איבדתי פוקוס, איבדתי שליטה ונלחצתי. המשמרת האחרונה שלי הייתה ביום שישי, ואז יצאתי לשלושה ימים חופשיים. וכמו שקורה לפעמים, ההפנמה התרחשה דווקא רחוק מהשטח. אחרי מנוחה של שלושה ימים בבית, חזרתי אתמול למשמרת והייתי מפוקסת יותר מאי-פעם. עשיתי הכל כמו שצריך, מא' ועד ת'. שניים מהמטופלים שלי לא היו כל-כך חולים ולכן לא דרשו הרבה מתשומת הלב שלי. המטופל השלישי היה קצת יותר רציני, היה צריך הרבה טיפולים ובדיקות. אבל תוך כדי שעבדתי איתו, שמתי לב איך יש חלק בראש שלי שחושב על האחרים, שזוכר שגם הם ישנם.

אחרי ששחררתי מטופל אחד, העליתי את השני לאשפוז והעברתי את השלישי לבית חולים אחר, התמלאתי תחושת סיפוק. בפעם הראשונה הצלחתי להשלים "סיבוב" שלם של טיפול בחולים, מהקבלה ועד סיום המקרה במיון. בפעם הראשונה הצלחתי לקבוע בעצמי את סדרי העדיפויות, כמעט מבלי להיעזר בשרי. בפעם הראשונה החדרים לא ניהלו אותי, אלא אני אותם. זאת הייתה תחושה מעצימה.

אני יודעת שזה עוד יכול להשתנות. שיהיו נסיגות. שהעובדה שאתמול היו לי 4 וחצי שעות מוצלחות מאוד בתוך משמרת של 12 שעות מושפעת מהמון נסיבות - מורכבות המקרים שהגיעו לחדרים שלי, הסדר בו הם הגיעו, התזמון המדויק בו הם "נחתו" אצלי. אני יודעת שיכול להיות שיהיו מקרים בהם יהיה קשה יותר לתמרן בין שלושה חדרים במקביל. אבל אני גם יודעת שלא הכל נסיבתי ושחלק מזה קשור לכך שאני לומדת, מתפתחת ומתקדמת.

עד עכשיו הלמידה הגלויה ביותר לעין הייתה למידת המיומנויות - החדרת עירוי, לקיחת דם, החדרת קטטר. הייתי צריכה ללמוד גם פרוצדורות מנהלתיות - איך עושים טריאז, איך מתעדים במחשב. אלה דברים מעשיים, קונקרטיים וברגע שיודעים אותם - יודעים. כמו לרכב על אופניים. עכשיו הלמידה הסמויה יותר תופסת את מרכז הבמה - החשיבה הקלינית, חידוד החושים המקצועיים, שיקול הדעת, יכולת קבלת ההחלטות, היכולת להאציל סמכויות, לקבוע סדרי עדיפויות. זאת למידה שמתרחשת כמעט לא במודע ופתאום אתמול קיבלתי תצוגת תכלית לכך שהיא מתרחשת, ומהר יותר ממה שתיארתי לעצמי. ולמרות שהשעתיים האחרונות של המשמרת היו קצת משוגעות ורצתי במעגלים סביב עצמי, יכולתי לראשונה לומר לעצמי בביטחון שהסיבה לכך היא לא שאני אחות לא טובה, או שאני לא מתאימה לעבודה במיון. הסיבה לכך היא שקיבלנו כמה חולים קשים בבת-אחת, שהרופא לא הגיב במהירות המצופה ובגלל העיכוב שהוא יצר, היה קשה לי לתאם בין העבודה בשלושת החדרים שלי וגם - שאני עדיין לומדת. וזה בסדר.

ומסביב לכל זה, יש גם איזו מטא-הבנה שעוטפת הכל: ההבנה שלצד המשמעות הגדולה שיש בעבודה שאני עושה, לצד תחושת השליחות שהזריקו לנו בבית הספר, מדובר בעבודה שלי. מקצוע. לקום בבוקר, לנסוע למשמרת, לדפוק כרטיס, לחזור הביתה וחוזר חלילה. ובתור אחות חדשה, שזאת העבודה הראשונה שלה, יש בזה איזו תהליך דה-רומנטיזציה שלא שובר את ליבי. להיפך, אני מרגישה שהוא חשוב, הוא הכרחי. מפני שהוא מכווץ דברים לגודל המתאים להם, לגודל אמיתי, לא גדול מהחיים.

עכשיו יש לי יומיים חופשיים וזאת כזאת מתנה. השבוע הפסקתי לעקוב אחרי הלו"ז של שרי, שעובדת 40 שעות בשבוע, והתחלתי לעבוד לפי הלו"ז שלי, כמו שחתמתי בחוזה ההעסקה שלי - 36 שעות בשבוע. מאחר ואני עדיין בהכשרה, אני מצטרפת אל שרי ל-2 משמרות בנות 12 שעות ובאחד הימים בהם היא עובדת רק 8 שעות, אני נשארת ל-4 שעות נוספות.

מדהים איזה הבדל יש בין 40 שעות בשבוע ל-36. כשעובדים רק 3 ימים בשבוע, יש 4 ימים חופשיים. אז פתאום אני עובדת שניים כן ואז שניים לא ואז אחד כן ופתאום אחרי סוף השבוע יש לי ארבעה ימי חופשה רצופים. ובימים האלה אני נחה כמו שצריך. ישנה הרבה בלילה, ישנה בצהריים. מבשלת הרבה, אופה, רואה טלוויזיה, רוקדת עם החישוק שלי. לוקחת את הזמן ונושמת עמוק.

ואחרי תקופה של ספקות, שלמרות שנמשכה רק חודשיים וחצי, היו רגעים שהיא הרגישה לי כמו שנים, אני מרגישה שאני יכולה להאמין בעצמי קצת יותר. ואני מרגישה שיש בי קצת יותר מקום לתקווה.

יום שלישי, 1 בינואר 2013

שלג על עירי, רהיטים חדשים ובצק שמרים גאוני

כמו שכבר סיפרתי, קיצרנו את שהייתנו בקנדה ביום, בגלל האזהרות מפני סופת שלגים רצינית שנדדה ועלתה מדרום ארצות הברית אל חלקה הצפוני, חצתה את הגבול וכיבדה גם את קנדה בכמויות שלג יפות.

הנסיעה מקנדה הביתה לאן ארבור הייתה קצת מתאגרת, מפני שיצאנו לדרך ברבע ל-11 בערב ועד שהגענו הביתה השעה הייתה כמעט ארבע לפנות בוקר. אני נהגתי מטורונטו ועד קצת אחרי שחצינו את הגבול בחזרה לארה"ב, עד שבהחלטה של רגע, עצרתי באחד מאזורי המנוחה על הכביש המהיר והכרזתי שאני מוכנה להתחלף. בעצם, אני נהגתי חלק לא מבוטל מהקילומטראז' שעשינו בטיול הזה; 450 ק"מ מא"א לטורונטו ביום הראשון, 250 ק"מ מטורונטו לליונז-הד ביום השני ועוד בערך שני-שליש מהדרך מטורונטו לא"א ביום השלישי. אחרי הנהיגה לטורונטו הרגשתי רעננה יחסית, והייתי מרוצה מהמחשבה שפיתחתי סיבולת של ממש בעזרת הנסיעות היומיות לעבודה. אבל כשהגענו לליונז-הד בערב חג המולד הודעתי לחבורה הצוהלת שאני לא נוהגת מחר. 700 ק"מ ביומיים זה מספיק, תודה. חשוב לציין שאני בחרתי לנהוג ביומיים האלה וגם נהניתי מהנהיגה, אבל הברכיים ומפרקי הירך שלי התחילו להביע מחאה רועמת, אז החלטתי שיהיה נבון להעביר את השרביט הלאה.

אחרי שאלון החליף אותי, האתגר האמיתי, מבחינתי, היה להישאר ערה ולארח לו חברה בזמן שהוא נוהג, אבל אחרי כמה דקות של מאבק הוא הרשה לי להירדם בשמירה. שקעתי בשינה עמוקה וכשהתעוררתי, כבר באן ארבור, הייתי מבולבלת לגמרי.

אז אמנם היינו קצת עייפים, אבל תנאי הנסיעה היו מצוינים מבחינת בטיחות, ללא רוח או משקעים. אלון שמח שהחלטנו לחזור והרגיש שקיבלנו את ההחלטה הנכונה ואני חיכיתי לראות אם למחרת באמת מגיעה סופה אדירה. רק אז אסכים להודות בניצחון ההיגיון.

ואכן, התעוררנו למחרת לבוקר לבן מאוד ושלג שירד ללא הפסקה במשך שעות ארוכות. על הקרקע הצטברו יותר מעשרה ס"מ של שלג ואלון הציע שנצא לטיול שלג בעיר. חיכינו שהמדרכות והכבישים יעלמו וערימות השלג יגדלו ואחר-הצהריים יצאנו לנדוד בערבות המושלגות. טוב, לא בדיוק ערבות, אבל מאוד מושלגות. כשהלכנו והשלג היכה על גבנו זה היה די מגניב. לעומת זאת, ללכת מול השלג היורד, כשמדי פעם איזה פתית תועה מוצא את דרכו לתוך העין... זה כואב.


בשנה שעברה לא היה לנו ממש חורף. לפחות לא חורף מישיגני אמיתי, כזה כמו שהיה פה לפני שנתיים, ארוך וקר ומרובה משקעים. אני יודעת שיש ימים שבהם מקללים את הקור ואת השלג, מייחלים לאיזו קרן שמש שתפרוץ מתוך כל האפור ותגרש אותו קצת, אבל בינתיים, כשזאת רק ההתחלה, יש לי הרבה סבלנות לשלג.

כשחזרנו הביתה מהטיול לא התאפקתי ונשכבתי על הדשא הקדמי, שהיה מכוסה שכבה עבה של שלג. מלאך השלג הראשון שלי יצא מכובד בהחלט.

מרוב שכבות לא רואים את הדפנה. נשבעת שאני שם בפנים.
Snow Angle
לפני שנסענו לקנדה, ניצלנו את הימים החופשיים שלי כדי לנסוע לחפש לנו רהיטים. אנחנו שוקלים לעבור דירה השנה, אבל נוטים להישאר בדירתנו הנוכחית, למרות הכל, אם בעלת הבית תרשה לנו. שכר הדירה הגיוני לכיסנו, המיקום שלה מעולה לאלון, שהולך ברגל לאוניברסיטה ולי, שקרובה יחסית ליציאה מהעיר אל הכביש המהיר, המטבח ענק ובאמת שלמעט היעדר מכונת הכביסה, כמעט אין לדירה חסרונות ומעלותיה רבות. אם נישאר בה שנה נוספת, נרוויח הזדמנות לחסוך כסף וגם לדחות קצת את כאב הראש של החיפוש והמעבר.

אבל עד עכשיו לא היה לנו סלון, בעצם. בחלל המשותף של הדירה, אליו מתחברים כל החדרים, הצבנו את שולחן האוכל ואת כורסת הקריאה של אלון. זה היה יותר חדר מעבר מאשר סלון. סובבנו את שולחן האוכל, העברנו שלושה כיסאות לאחסון והשארנו רק שלושה כיסאות לידו, מפני שגם ככה, המקרים בהם אנחנו מארחים ארבעה אנשים וזקוקים לשישה מקומות ליד שולחן האוכל הם נדירים.

כששולחן האוכל במקומו החדש, העברנו את הכורסא של אלון לחדר העבודה-חדר האורחים שלנו וכך התפנה מקום רב ב"סלון", מושלם בדיוק לספה אחת. ומפני שבחלנו באיקאה, שמנו פעמינו לחנויות היד-השנייה שבעירנו ואחרי שלא מצאנו שם מה שחיפשנו, פנינו ל-Art Van, רשת רהיטים מישיגנית שמציעה איכות גבוהה במחירים סבירים. בעיקר, אפשר להשיג שם מציאות נאות במחסן "החיסול". ואכן, מצאנו ספה, שהגיעה אלינו ביום חמישי האחרון. מאז, הבית שלנו הוא קצת יותר "בית".


בארט ואן קנינו גם מיטה חדשה. כבר המון זמן שאני רוצה להחליף את המיטה הרעועה שקנינו באיקאה, כשרק הגענו לארה"ב. כשהרכבנו את מיטת איקאה שלנו, חלק מהברגים לא נכנסו למקומם עד הסוף ובערך אחרי שבוע מהרכבתה היא החלה לחרוק. הרי למה כבר אפשר לצפות ממיטה שעשויה כולה מקורות עץ סנדביץ' המצופים בפורמייקה. המיטה החורקת הוחלפה במיטה ראויה, מעץ מלא, שנרכשה גם היא במכירי חיסול שניצחו את המחירים של איקאה ומאז, כבר כמעט שבוע שאנחנו ישנים על מיטה יציבה ואני נרדמת כל לילה עם חיוך.

. . .

ביום שישי שאחרי חג המולד חזרתי לעבודה. אחרי חופשה בת שבוע, יותר משהרגשתי רעננה ומוכנה לחזור לעבודה, הרגשתי שאני לא זוכרת בכלל שיש לי עבודה. כשהשעון המעורר צלצל בבוקר, קמתי בצייתנות אוטומטית וניהלתי את טקס הבוקר הרגיל שלי, אבל בדרך לעבודה התפלאתי ביני לביני - אז יש לי עבודה, אה? מעניין. אתם אומרים שאני אחות? הה. ואני לובשת מדים? הו.

מעניין.

אחרי שלושה ימי עבודה רצופים כבר חזרתי לקצב, אבל ביום ראשון עזבתי את העבודה מוקדם מכפי המתוכנן. באמצע היום נתקפתי כאב ראש עז, שהביא איתו בחילה וסחרחורת וגם כפה על עין ימין שלי להיסגר למצב חצי-עצום. כשיצאתי להפסקת צהריים, לקחתי שני אופטלגינים. שעה לאחר מכן, כשכאב הראש שלי לא שעה להפצרותיהם של הכדורים שנגדו, הסכמתי להודות שאולי עדיף שאלך הביתה, כמו ששרי הציעה קודם לכן. מעל הכל, זה היה עניין של בטיחות, שכן איך אני אמורה להכניס עירויים ולהזריק תרופות ולהשתמש בשיקול דעת, אם ראשי מעורפל וראייתי מטושטשת.

היציאה לאוויר הצח שיפרה קצת את הרגשתי, ונסעתי הביתה בזהירות יתרה. כשהגעתי הביתה התקלחתי ומיד נכנסתי למיטה. אחרי שינה קצרה הרגשתי טוב יותר, אבל הבחילה עוד הייתה שם וגם איזה זיכרון עמום של אותו כאב ראש. נסעתי להביא את אלון מבית הקפה בעיר, בו ישב ועבד כל היום. הנסיעה רק החמירה את הסחרחורת והבחילה שלי. כשחזרנו הביתה נכנסתי שוב למיטה ונאחזתי במזרון כטובעת.

כעבור כמה דקות, כשראיתי שאני לא נרדמת, ביקשתי מאלון שיכין לי טוסט יבש, בניסין להילחם בבחילה. אחרי כמה ביסים, יצאתי וישבתי על הספה בסלון. אלון הצטרף אליי ויחד ראינו קצת טלוויזיה. הסחת הדעת עזרה והרגשתי טוב יותר. ואז נפתח לי קצת התיאבון ובהשראת ארוחת הבוקר מה-B&B, הכנתי לי ביצה רכה, שהיא לדעתי אוכל הנחמה המושלם כשחולים ומרגישים מסכנים.


חיפשתי בגוגל ומצאתי הנחיות לבישול ביצה רכה מושלמת, כזאת שהחלבון שלה קשה אבל החלמון רך (או נוזלי, לפי הטעם) ואפשר לקלף אותה בשלמותה. אי-אפשר לתאר את תחושת ההישג האדירה שמילאה אותי כשלראשונה בחיי, בישלתי ביצה רכה והיא התקלפה בלי בעיות ויצאה ממש-ממש מושלמת. איזה פינוק. תענוג.

אתמול, אחרי שישנתי 12 שעות ו-15 דקות בלילה, כבר הרגשתי קצת יותר טוב ושמחתי לבלות את רוב היום החופשי שלי במטבח. זה התחיל כשמצאתי חציל בודד במגירת הירקות, שנשאר מחוץ לפרוייקט המוסקה שלי. זרקתי אותו לתנור חם, עטוף בנייר כסף, ופניתי לדבר עם ההורים שלי בסקייפ. אחרי שעה וחצי כיביתי את התנור ונתתי לחציל להצטנן. אז אלון חזר הביתה, אחרי שלקח את האוטו למוסך ועשה קניות. הוא שאל אם אפשר כבר לאכול צהריים. הצעתי לבשל אורז שילווה את השניצלים וליהנות מארוחה חמה, במקום להסתפק בסנדביץ' הקבוע. אלון שאל איזה רוטב יש לאורז, ואז החלטתי שבמקום להפוך את החציל הקלוי לחציל במיונז, אכין ממנו איזה סלט חצילים חם. אידיתי קצת בצל, הוספתי לו רבע פלפל אדום ושתי עגבניות, שתי שיני שום נאות, פתיתי צ'ילי וקצת טימין. המשכתי להקפיץ את התערובת עד שהעגבניות נכנעו ואז הוספתי למחבת את החציל הקלוי, שבינתיים חתכתי ברשלנות, שיתיידד עם יתר החברים ויתמסר לטעמיהם. בתום הבישול הוספתי לחגיגה כפית שמנ"ז וחצי כפית חומץ בלסמי. יצא מעולה.

מאוחר יותר העמדתי בצק ללחם שאור. שוב ניסיתי לאפות בלי תוספת שמרים, שוב קיבלתי כיכר נמוכה ודחוסה, למרות שאפשרתי לבצק 5 שעות תפיחה ועריכה, סך-הכל. אולי אפסיק לנסות וזהו.

וגולת הכותרת הקולינרית של אתמול - עוגת שמרים-קינמון, Cinnamon rolls, לפי מתכון של The pioneer woman. הבצק הזה הוא פשוט גאוני ואני מפצירה בכם, אופים מנוסים וטירונים כאחד, לכו ונסו אותו! זמן ההכנה והעריכה קצר יחסית לבצקי-שמרים אחרים, פחות משעתיים בסה"כ. אבל הגאונות לא נגמרת שם. זהו בעצם בצק שמרים רבוך, בערך. והמתכון לא דורש בכלל ביצים (מעולה למי שאלרגי או סתם לנמנעים). מחממים חלב, סוכר ושמן בסיר בינוני עד כמעט-רתיחה. מניחים בצד עד שפושר, מוסיפים שמרים יבשים ואחרי דקה מוסיפים קמח ומערבבים. מתפיחים שעה ואחריה מוסיפים עוד קמח, אבקת אפייה, סודה לשתייה ומלח - הכל בסיר אחד, מבלי ללכלך קערה אחת נוספת. עורכים את הבצק מיד, מושחים בכמות נאה של חמאה, מפדרים בסוכר וקינמון, מגלגלים לרולדה, חותכים לפרוסות ומסדרים בתבנית משומנת.


מתקבל בצק מאוד נוח לעבודה, שדורש אפייה קצרה מאוד (15-20 דקות), בחום גבוה יחסית (400 מ"פ). מתקבלת עוגה רכה ואוורירית, שאף מתכון שניסיתי, מעולם, לא התחרה איתה. מול גאונות שכזו, אי-אפשר להישאר אדישים.


השיפור היחיד שהייתי מכניסה למתכון, ואיישם בפעם הבאה שאופה את העוגה הזאת (בקרוב מאוד!), הוא שהייתי מרדדת את הבצק לעלה פחות דק. רידדתי אותו לעלה בעובי 3 מ"מ, וכתוצאה מכך התקבלה עוגה עשירה מאוד בקינמון, עד שחלקים ממנה ממש השאירו בפה תחושת חריפות. אחרי שאכלתי את השושנה הראשונה ממש שרף לי החך והרגשתי כאילו נכוויתי. בפעם הבאה ארדד את הבצק לעלה עבה יותר, אהיה נדיבה יותר עם הסוכר ואנהג בפחות פזרנות עם הקינמון, בניסיון להגיע לאיזון המדויק.

ועוד שתי הערות: החלפתי את החלב שבמתכון בחלב שקדים-קוקוס, שהוא החלב היחיד שאני מחזיקה במקרר. זאת אלטרנטיבה נהדרת למי שנמנע ממוצרי חלב (בחמאה אין כמעט לקטוז, לרגישים). אם רוצים לטבען לגמרי את העוגה, אפשר להחליף את המילוי ולהיפטר מהחמאה. העניין היחיד, אני לא יודעת אם בגלל החלב האחר או בגלל הקמח האמריקני, אבל הבצק יצא קצת יבש יחסית לאיך שהוא נראה בתמונות שבמתכון המקורי וכשהוספתי את הקמח לפני העריכה, לא כולו נספג. הוספת שלוק נוסף של חלב פתרה את הבעיה. לתשומת לבכם.

וגם - הכנתי רבע מהכמויות המצוינות במתכון, שכן המתכון המקורי משתמש בליטר חלב ושמונה כוסות קמח ומניב שבע עוגות עגולות. זה המון! רבע הכמות (כוס חלב אחת, שתי כוסות קמח וכן הלאה) הניבה כמות שהספיקה לתבנית 24 עגולה בדיוק. אם לא מתכוונים לחלק לחברים ושכנים, לא צריך יותר. נסו ותהנו!

Happy New Year!