יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

שבוע 29, טרימסטר שלישי

היום ישבתי על האסלה וחשבתי לעצמי - עוד חמישה שבועות, שבוע 34.

ככה אני, מקצרת זמנים. היום נר ראשון של חנוכה, מחר חג ההודיה ואני עובדת ובשישי טסים לבוסטון ומבלים שני לילות ושלושה ימים שכבר חיכיתי וצפיתי להם מאוד. שבוע וחצי אחרי החזרה מבוסטון עוברים דירה ואז אני כבר רואה איך הכל יעבור בהילוך מהיר. כבר עובר.

לפני שבוע היינו בהערכת משקל ראשונה. עוד אחד מאותם תענוגות שאנחנו זוכים להם מתוקף היותי הריון בסיכון בגלל הקרוהן, עם שני סיכונים עיקריים תחת ההגדרה הזאת - משקל לידה נמוך ופגות מאוחרת (ז"א, לידה משבוע 34 ואילך). אני ממש לא מתלוננת. מציעים לנו להתראות עם התינוק המתבשל שלנו אחת ל-4 שבועות מעתה ועד לידה, מה רע בזה?

הסקירה הייתה מעולה. הדרדק שוקל בול כמו שהוא צריך. גם זכינו להיזכר, אחרי הפסקה של 9 שבועות, שאשכרה יש שם תינוק אנושי, אמיתי ממש, עם שתי ידיים ורגליים וראש ופנים והכל, וגם גילינו שהוא כבר התמקם לו עם הראש למטה, בגבו לצד שמאל של הבטן שלי, תנוחה ממש אידיאלית ללידה טבעית, כזאת כמו שאני רוצה.

"אני יודעת שהוא עוד יכול לזוז ולהתהפך", אמרתי באותו ערב בשיעור יוגה-הריון, "אבל בינתיים אני מבסוטה. איזה mommy pleaser, over achiver". הייתי שמחה עד הגג, כי הפחד הכי גדול שלי בקשר להריון הזה הוא שנזדקק לקיסרי, עוד לפני שתתחיל לידה. קיסרי חירום זה דבר אחד, קיסרי מתוכנן? דבר אחר לגמרי ומאוד לא עדיף עם ההיסטוריה העשירה שלי של ניתוחי בטן. את הבטן אני מעדיפה לשמור לניתוחי-קרוהן עתידיים.

אחרי התלבטויות בסגנון "האם זה מתאים לי" החלטתי לתת לבנות בעבודה לתכנן ולחגוג לי baby shower. לא רוצה לחרב להן את הכיף ורוצה קצת להתפנק בחגיגות של אחרים אותי ואת התינוק שצומח לי בבטן, מה יש? לעצמנו ולחברינו שאינם-מהעבודה נארגן חנוכת בית שהיא גם מסיבת שנה אזרחית חדשה וגם baby shower. אבל לא רציתי שהמטרת המתנות תהיה המוקד.

כל השאוורז מתוכננות לקרות בסביבות השבוע ה-35 להריון שלי. ככה אני, לוקחת סיכונים. גם ככה אנחנו כל הזמן אומרים בצחוק שיהיה פה ממוצע בין הנטייה המשפחתית (של האמהות, שלי ושל אלון ושל האחיות של אלון) לסחוב עד סוף שבוע 41 לבין הנטייה של קרוהניסטיות ללדת מוקדם. אולי בסוף ייצא שבוע 38, ככה, באמצע. הדבר היחיד שאני מתכוונת לארגן בעצמי זה את העריסה ואת כיסא הבטיחות, עד שבוע 34. בגדים כבר קיבלתי מחברות ואני מכוסה, אלא אם יוולד איזה רבע עופניק במשקל נוצה, שאז נצטרך יותר בגדים במידת NB ממה שאני מנחשת, אבל את הכל אפשר לקנות בנסיעה מהירה לטארגט, מאייר או וול-מארט, ובדירה החדשה יש מכונת כביסה.

בינתיים עבר עוד שבוע ואני מגלה ששבוע 29 מביא איתו חיפוש מתמיד אחרי חלבון באיכות גבוהה ובכלל - אוכל. בשבת חזרתי מהעבודה בחצות ועשרים בלילה ואכלתי חביתה מקושקשת משתי ביצים עם כף של יוגורט וכוס חלב חם בצד. בראשון בבוקר אכלתי בדיוק את אותו הדבר, עשר שניות אחרי שפקחתי עיניים. בעבודה צחקו עליי, מפני שמהרגע שהגעתי למחלקה ועד שתיים בצהריים לא הפסקתי לאכול. לשמחתי, תנועת המטופלים הייתה איטית ויכולתי לעבור ביסודיות על תכולת תיק האוכל שלי. בשתיים הכרזתי שאני חושבת שאני מלאה. בשלוש הייתי רעבה שוב.

יום למחרת ביליתי יום חופשי בבית וכל מה שרציתי הוא לישון. ומרק עוף. אם אין אני לי מי לי, נסעתי לקרוגר, קניתי מצרכים והעמדתי מרק על האש. אחר כך פרשתי לשנ"צ של שעה וחצי. בחוץ ירד שלג והיה אפור וחשוך. לא חשבתי שיש פעילות מתאימה יותר מאשר התכרבלות בינות למצעים. בישרתי לאלון שאני חושבת שהקטנצ'יק עובר קפיצת גדילה, איך נסביר אחרת את הרעב המשתולל ויום לאחר מכן את הצורך הגדול בשינה ומנוחה? אלא שכל השליש האחרון של ההריון הוא בעצם מן קפיצת גדילה מתמשכת, שכן עד שהצאצא יעבור לצד של הבטן הוא אמור עוד לשלש את משקלו. אני רואה אכילה רבה בעתיד שלי.

עוד אבן דרך, היא שבשבוע החולף, תוך ארבעה ימים בערך, גדלתי כל-כך שחולצות המדים שלי כבר לא עולות עליי יותר. קניתי מבחר חולצות כחולות כהות באולד נייבי וגאפ ואיתן אשרוד, אני מקווה, עד סוף ההריון.

בתוך כל זה, הבריכה היא נס מופלא. אני מצליחה להגיע לביקור פעמיים-שלוש בשבוע. בלי להשתולל, אני מבלה במים רק חצי שעה בכל פעם. יותר מזה אני כבר נהיית רעבה. חלק מהזמן סתם תומכת את העורף על הגדה, צפה ובוהה בתקרת העץ שמעל, חלק מהזמן צוללת ועושה עמידות ידיים בעמוקים. לפעמים אני גם ממש עושה בריכות. אבל לא משנה מה, זה כל-כך נעים לי. כל הזמן. תוקפו של המנוי פג באמצע פברואר. אני לא זוכרת אם לפני או אחרי התל"ם שלי. אם לפני, נצטרך להאריך. אם יש דבר אחד שברור לי, הוא שאני רוצה להיות בבריכה עד הרגע האחרון.

ככל שמזג האוויר מתקרר יותר, נהיה יותר מעניין ללכת לבריכה. להיכנס אל הרחם החם והמגונן הזה כשבחוץ אפור ולחזור החוצה כשבאוויר מתעופפים פתיתים של שלג. מציאות מיוחדת.

בעוד חודשיים בדיוק אני מתוכננת לצאת לחופשת לידה מהעבודה. הריון זה באמת לא דבר כזה ארוך וצדק מי שאמר שאחרי החצי זה עובר מהר יותר, מידרדר במדרון התלול. במיוחד כשמפרקים את זה לתחנות ביניים וציוני דרך. כבר אמרתי שאני נוהגת לקצר זמנים.

בינתיים אני מנסה לגלגל את ימי העבודה מעליי ולספוג לתוכי כל דקה של ערות ושינה מהימים החופשיים שלי. אני גם מחפשת בי את הכוח לאפות לי עוגת שיש, כי שוב, א.א.א.ל.מ.ל. וכבר כמה ימים שאני מתעוררת עם חשק עז לעוגת שיש. אפילו שאין בזה חלבון.



חג אורים שמח, חברים! שיהיה לכם חם ושמח בבטן ובלב.

2 תגובות:

  1. תודה כתבה חמודה מאוד ! אני מבינה שאת אוהבת עוגות שיש ... בתאבון ! אני שומעת מארבה נשים על חשק עז למאכל כלשהו. התופעה מוזרה לי, זה פשוט לא קרה לי ....

    השבמחק
  2. תודה רבה על הבלוג הנהדר שלך.. גם אחותי מוגדרת כבהריון בסיכון וממש מרגיע לקרוא את הדברים שלך ולראות שאפשר להמשיך בשגרה שלווה גם כאשר העננה הזו מרחפת מעל המשפחה.
    http://saloona.co.il/blog/%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9F/?ref=hpc

    השבמחק