יום שבת, 10 באוגוסט 2013

תיירת

אז, אנחנו בישראל. למעשה, הגענו כבר לפני שבועיים ויום, ובלילה שבין שלישי לרביעי אנחנו טסים בחזרה.

אני כבר מוכנה לחזור לארה"ב.
אני חושבת שבביקור הזה, לראשונה, אני מרגישה יותר כמו תיירת. הרבה ישראלים שעוברים לגור בחו"ל מתארים תחושת תלישות, מרגישים לא שייכים לא לכאן ולא לשם. אצלי זה קצת אחרת. מאז שהתחלתי לעבוד במיון התגברה תחושת השייכות שלי ל"שם". ואולי בגלל זה ואולי בלי קשר, בביקור הזה אני מרגישה קצת פחות שייכת הנה.

כמובן שזהו כיף בלתי רגיל להיפגש עם המשפחה, לתפוס רכבת ממודיעין לחיפה כדי לפגוש את רות ולפגוש לראשונה את בתה עלמה ואחר-כך להיפגש עם אחותי בפעם השלישית בביקור הזה לפגישה ספונטנית ולא מתוכננת, להיכנס לראות סרט קיץ מטופש אבל מהנה בלב המפרץ ואחר-כך לשבת בארומה ולשתות אייס קטן (גאוני האייס הקטן הזה, הלוואי שהיה לי כזה שם, במישיגן).

בביקור הזה פגשנו לראשונה אחיינית ואחיין חדשים, האחת בת שבעה חודשים כמעט, השני בן חודשיים. וזה היה נהדר.

אבל אני מתגעגעת כבר לעבודה. בחיי.
ואני מתגעגעת לגינה שלי. ולחלב ושוקו נטולי לקטוז.
אני מתגעגעת לסביבה היומיומית שלי, לשגרה, לחיים שלי. למה שכבר, לאט-לאט ובלי לשים לב, התרגלתי אליו.

ישראל פתאום נראית לי מאוד זרה ולא קשורה. מוזר לי שריח הסיגריות ברחוב בת"א הוא יותר נפוץ מאשר לא. מוזר לי ללכת בירושלים (וגם להיות שם במיון ולהתאשפז, בהמשך), כשכולם חובשי כיפות או כמעט כולן עם כיסוי ראש. מוזר לי העומס בכבישים, התשתיות הרעועות. הצפירה שמגיעה מהנהג שמאחוריך שני רגעים לפני שהרמזור התחלף לירוק. במקום ממנו אני באה, כמעט ולא משתמשים בצופר של הרכב.

ומוזר לי שכל זה מוזר לי. פעם זאת הייתה הנורמה שלי, החספוס הזה, היעדר הנימוס הבסיסי, היעדר המרחב האישי, היעדר כבוד שבין אדם לאדם. ואז נסעתי וכבר שנתיים אני גרה במקום אחר, ויש לי יותר מרחב, אוויר נקי יותר, תשתיות טובות יותר. והתרגלתי. התפנקתי. כמה מוזר.

ופתאום לא נעים לי שפונים אליי ברחוב בלי לומר "סלחי לי" לפני התביעה לדעת, "איפה פה התחנת רכבת?". וכולם אומרים, אבל זאת ישראל, ככה זה פה. ומוסיפים לפעמים שזה היופי. אני לא יודעת אם הטיעון הזה מספק אותי כבר. אני לא יודעת אם מספיק לי זיכרון חסד הנעורים, ה"כאן ביתי פה אני נולדתי". סביר להניח שלפחות חלק מילדיי יוולדו במקום אחר ואולי גם יגדלו במקום אחר וירגישו שייכים אליו. אני בונה את ביתי בשתי ידיי במקום אחר, לא דווקא ולא כדי להכעיס (ואיך לכל הרוחות יוצא שדווקא את דץ ודצה אני מצטטת פתאום?).

אני נשבעת שאני ממש לא באה בטענות למי שכן חי את חייו כאן. אני גם יודעת שאילולא פגשתי את אלון ואלמלא הוא היה רוצה ללמוד בחו"ל ולולא הוא היה מתקבל, עוד היינו חיים פה ולא היינו מכירים שום דבר אחר. אבל פתאום, כשיוצאים החוצה, ונחשפים לאלטרנטיבה, קשה לחזור. זה קצת מוזר וקצת מפחיד. אולי אפילו יותר מקצת. אבל אלה החיים. ולפתע מתבהרת לי עוד אחת מהמשמעויות של הצעד שעשינו. וכל זה, כל הנתיב הזה שלא ידעתי שהיה מתוכנן לי, כתוב לי בכוכבים, משנה אותי עוד קצת.


ומה שנורא אפילו יותר בכל זה, הוא שאני כותבת את הדברים הללו ומרגישה אשמה. כופרת. בישראל אסור להגיד את זה. מפני שזאת הארץ המובטחת שניתנה לנו, האוד המעשן. וככה אני כופרת ברעיון הציוני. טפו.

המחשבות הללו נרקמו חרישית באפלת ראשי כבר כמה ימים, ואז באה חווית שערי צדק וניפחה את המחשבות האלה לגודל אנושי לפחות.

ביום חמישי עלינו לירושלים לפגישה השנתית במרפאת הגסטרו של שערי צדק. למרות שאני מטופלת בארה"ב, חשוב לי לשמור על הקשר עם הרופאים בישראל. הפגישה עם "ישראל הקשה" התחילה כבר בימים שלפני הפגישה בשע"צ, כשהייתי צריכה להתקשר לקופ"ח למעלה מחמש פעמים כדי להצליח לקבל מהם התחייבות בפקס, מול מזכירה שבתגובה לנסיונותיי להסביר לה מדוע התקשרתי אמרה לי, "נו, אז?". כשזה לא הצליח, ביקשנו שישלחו את ההתחייבות ישירות למרפאה. בחמישי בצהריים הגענו למרפאה, וכמובן שהתחייבות לא הייתה כשהגענו. במשך חצי שעה ניסינו לעבוד מול מזכירה מאוד לא מעוניינת, כדי להצליח להשיב את ההתחייבות האבודה, כשבאמצע היא עונה לשיחות נכנסות בטלפון הסלולארי האישי שלה, קמה מהשולחן ואפילו יוצאת ונעלמת מהאשנב מבלי להגיד לנו למה בדיוק אנחנו מחכים ומתי היא צפויה לחזור, אם בכלל.

אני, שלחץ הדם והדופק שלי ממהרים לעלות מאז הגענו לישראל, הלכתי לשבת והשארתי את אלון לעמוד בחזית. בסופו של דבר שילמנו פיקדון בקופה והחלטנו לטפל בעניין ההתחייבות בפעם אחרת.

הרופאות היו נהדרות כתמיד, אבל הפגישה איתן זיכתה אותי בהפנייה למיון עם הוראה לאשפוז במחלקה כירורגית, לשם קבלת אנטיביוטיקה בעירוי וניקוז כירורגי של מה שהיה נראה כמו אבצס פריאנלי (ובהמשך התברר כמשהו אחר).

הכניסה למיון זימנה לי הלם תרבות שלכמותו לא התכוננתי. למען האמת, אני לא יודעת אם הייתי יכולה להתכונן לכזה דבר. אנשי צוות עמוסים, אחיות שמטפלות ב-12 אנשים במקביל, אנשים ששוכבים על מיטות במסדרון ואחרים יושבים על כיסאות ומחכים שהרופא יקרא להם, רק כדי לחפש חדר אחד פנוי בו יוכל לבדוק אותם במשך חמש דקות קצרות ומעוטות קשב, בהם אולי ימצא ואולי יפספס את הסיבה האמיתית לשמה הגיעו למיון. מערכת באי-ספיקה.

בתהליך הקליטה לעבודה במיון בארה"ב יצא לי לשמוע הרבה אנשים מסבירים, שאנשים שמגיעים למיון פוגשים אותנו באחד מהרגעים הקשים ביותר בחייהם, אם לא הרגע הקשה ביותר. דובר רבות על היחס הדרוש הנגזר מהנחת היסוד הזאת - חמלה, סבלנות, כבוד ורוך. תקשורת בינאישית מוגזמת, הסבר מפורט ובשפה פשוטה של כל פעולה וכל צעד בתוכנית הטיפול. כל מה שצריך כדי להפחית את החרדה, את תחושת האסון.

ישבתי על אלונקה והסתכלתי על הכוורת הרוחשת, איש במדים ירוקים ניגש למישהי ושואל אם היא אחות, שואל איפה אפשר למצוא את המטופלת הזאת. רופא צועק על אם מודאגת, "אבל מה את רוצה ממני?!", בתגובה לטענתה שבנה נמצא בצום מהבוקר מפני שהוא אמור לראות כירורג וכבר שעות שהם מחכים ואף אחד לא ראה אותם. אישה שוכבת לבדה בחדר ובמשך עשרים דקות קוראת לאחות ואף אחד לא ניגש. לא מפני שמתעלמים, פשוט מפני שאף אחד לא עובר שם, כולם עסוקים עד טביעה. הסתכלתי על כל זה ומלמלתי לעצמי ולאלון שורה משירו של דיוויד בואי - This is not America.

שהיתי שתי יממות באשפוז. במהלך 24 השעות הראשונות קיבלתי אנטיביוטיקה לוריד ואתמול בערב נלקחתי לחדר ניתוח ותחת הרדמה ספינאלית (נורא ואיום, אבל זה בהזדמנות אחרת) הסתכלו וראו שאין בכך מה. אני מרגישה טוב. אין לי הרבה כאבים מפני שלא ממש עשו כלום. הבטן שלי מחורפנת מהאנטיביוטיקה אבל זה היה צפוי. אחרי ההליך שאלתי את הכירורג מתי אוכל להשתחרר והוא אמר - מחר, ואז עצר וחשב ואמר, בעצם מחר שבת, אז ביום ראשון.

מיד אחרי הניתוח ביטלו לי את האנטיביוטיקה וחזרתי לאכול ולשתות. כשחזרה לי התחושה ברגליים כבר קמתי והתקלחתי בעצמי, החלפתי מחלוק לבגדים רגילים. ואז אלון אמר - אם לא נותנים לי דבר דרך העירוי, אם אני אוכלת ושותה ולובשת את הבגדים מהבית ואם המנתח אמר שאני יכולה להשתחרר בשבת, למה בעצם אני נשארת בבית החולים עד יום ראשון? כדי לכבד את השבת.

הבוקר סיכמתי עם הרופאים במחלקה שאסע הביתה ואחזור מחר לקחת את מכתב השחרור. אחד הרופאים, חובש כיפה, ביקש בצחוק שלא אספר לאף אחד. "בכל זאת", הוא אמר בחיוך, "פה זה שערי צדק". ירדתי במעלית שבת, שעוצרת בכל קומה מתוך העשר שבבניין. מאוחר יותר אמא שלי סיפרה לי שהחרדים עולים במדרגות בבית החולים, כי מעלית השבת לא נחשבת כשרה מספיק בעיניהם המחמירות. הלכתי עד מחוץ לשער בית החולים כדי לתפוס מונית ונסעתי לבית הוריי שבמושב. נסעתי דרך רחובות ריקים, מרוצפים חנויות סגורות ודלתות מוגפות וחשבתי לעצמי - כמה אבסורדי זה, עיר שלמה, מדינה שלמה, שעוצרת כמעט לגמרי למשך למעלה מיממה. כבר שכחתי שיש דברים כאלה בעולם. שכחתי שהדברים הללו קיימים במקום בו גדלתי. שכחתי שפעם, לא מזמן, במשך רוב חיי, זה בכלל לא נראה לי מוזר.

ועכשיו, אני מוכנה לחזור הביתה.

9 תגובות:

  1. טוב, זה היה מדכא
    :(
    תרגישי טוב

    השבמחק
    תשובות
    1. סליחה.

      אבל אני שמחה לראות שאת עדיין קוראת :)

      מחק
    2. לא חושבת שיש לך על מה לסלוח, אני אמשיך לשבת פה ולקנא
      :P

      מחק
  2. תראי, לא אכחיש שגם הפטריוטיות שלי התמלאה בסימני שאלה בשנה האחרונה - אני כן אוהבת לחיות כאן, אבל הלימודים פתחו את עיניי לשרירותיות שב"לאהוב מדינה". הרי אין בזה ממש (ומארקס יגיד - זה סתם אמצעי לשליטה בהמונים, שנועד לעוור את עינינו מהדברים שאמורים באמת להעסיק אותנו). אם כבר אני אוהבת את האנשים שמקיפים אותי, אני אוהבת מקומות מסוימים כאן, יש לי נוסטלגיה שמציפה אותי בתקופות ומקומות מסוימים, אבל האדמה הזאת לא צרובה לי בגנים.

    ובכל זאת, אני חושבת שגם הגעת לפה בתקופה שהכי קשה לאהוב את הארץ. חום רוצח, חופש גדול וכולם טרוטי עיניים ומתים כבר שהילדים יחזרו למקום האפסון שלהם. קחי עוד חודשיים, ותראי שבאוקטובר הכל מדיף כאן ריח קלמנטינות, אפשר כבר לנשום מחוץ למזגן וכולם רגועים ומצפים לחגים. וירושלים? זאת עיר קשה. אפילו לאקס-ירושלמים. אפילו לפונטיוס פילאטוס (סתם, מרמורים על ירושלים תמיד מזכירים לי את "האמן ומרגריטה").

    עוד נקודה, שטחית פי מיליון, שהעלית לי - אחד הדברים שמקסימים אותי כתיירת זה היכולת להתלהב ממה שלמקומיים הוא פרוזאי לחלוטין. נגיד מה שכתבת על האייס של ארומה. את יודעת כמה שנים כף רגלי לא דרכה בארומה? :P ובאותו האופן, אני זוכרת את ההתלהבות שאחזה בי בסופרפארמים של ברלין, בסופרמרקטים של ברגן (יש להם שם טופי חלב מדהים!) וברשת הקופי-טו-גו "קאלדי'ז" של סנט לואיס. היומיומי הופך למיוחד. כנראה שגם אני צריכה לנסוע שוב לחו"ל :)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על התגובה, אבל... אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך.

      חייתי כאן 27 שנים. הייתי כאן גם באוקטובר. ובדצמבר, מרץ ואפריל. בחודשים האלה הדת פתאום נפרדת מהמדינה באופן פלאי? אנשים כן אומרים פתאום סליחה, בבקשה ותודה?
      את אומרת לי שאם אנחת בבן גוריון בנובמבר אנשים לא יידחפו במרווח הצר שבין אבא שלי וביני כשאנחנו עומדים ומתלבטים מול מכונת המשקאות בשדה התעופה?

      התרגלתי למרחב רב יותר והתרגלתי לאנשים שמכבדים את המרחב הזה. במקום העבודה הנוכחי שלי, אם הייתי בוחרת, עד היום איש לא היה יודע שאני נשואה או שאני מישראל. כי זכותי.

      מצטערת.

      מחק
  3. אני קוראת אותך כבר הרבה זמן אבל מעולם לא הגבתי.
    אני כל כך מסכימה איתך.
    העלית נקודות כאובות מאוד שאני מתמודדת איתן היום- אני מסיימת תואר שני בבצלאל ומודעת לעובדה שהתחום שבחרתי פורח בחו''ל ולארץ אפילו לא הגיע... אני מתמודדת עם זה שירושלים חרדית, שישראל מטונפת ורועשת וכולם פולשים למרחב הפרטי שלי, אנשים, ריחות קולות ופרסומות. אני מתמודדת עם זה שלחזור למושב שלי בצפון יעלה לי בקריירה אבל אין סיכוי שאי פעם אוכל לקנות בית בעיר..
    אני חייתי שנתיים באפריקה וההבנה שלי הייתה שאנחנו כל כך קרובים למנטליות שלהם, בסגנון הדיבור, במערכת הבירוקרטית, בכל כך הרבה דברים. עצוב.
    הלוואי והייתה לי את ההזדמנות לגור כמה שנים בחו''ל. אני חושבת שכמו בקיבוצים של פעם הייתה "שנת חופש" כך כל אזרח שפוי צריך שנת חופש מהארץ.. אולי היחשפות לתרבות אחרת תביא לשינוי.
    אז טיסה טובה חזרה הביתה
    ותכתבי הרבה- זה כיף ומרענן

    השבמחק
  4. גם אני קראתי בשקט עד עכשיו :) . את צודקת, אחרי שנחשפים לאפשרות של חיים אחרים נהיה קשה לחזור לארץ, אפילו לביקור. אנחנו נסענו לארה"ב לשנה, 10 שנים אחרי, אנחנו עדיין כאן. אבל כל ביקור מציף את ההבדלים- כל נסיעה על הכביש מרגישה כמו קרב. באחד מהביקורים בארץ הלכתי לבקר חברה שילדה וחשכו עיני, לא ציפיתי לראות חדר פרטי כמו שאני זכיתי לו בסאברביה שבה אני גרה, אבל גם לא ציפיתי לראות עשרות אנשים מעשנים על הכניסה למחלקה. לא שפה מושלם, ככל שגרים יותר זמן וככל שנחשפים יותר לכל שכבות החיים- מערכות חינוך , מערכות בריאות... גם פה עדיף להיות צעיר, בריא ועשיר :) . ובכל זאת - לפחות ההתנהלות בין אנשים היא נעימה. גם אם החיוך של הפקידה לא אותנטי, לפחות היא לא לועסת מסטיק או עושה פרצוף "למה באת להפריע לי?". לא כל עליה על הכביש גורמת לעליית לחץ הדם. ואחד ההבדלים הענקיים - יש תחושה של חוק וסדר. יצא לנו פעם אחת לקרוא למשטרה, הם הגיעו תוך שתי דקות והתייחסו אלינו ברצינות. גם אם פוגשים אותם ברחוב הם תמיד משדרים ניסיון לעזור, ותמיד נחמדים לילדים.
    ירושלים היא עיר בעייתית, מאוד- מקום שעדיף להיות בו תייר ולא מקומי. כשגרתי שם תמיד התפלאתי שעושים פרויקטים - למשל - פארק, אבל אח"כ לא משקיעים בתחזוקה ובפיקוח, ואנשים זורקים זבל ומהר מדי זה נהיה מזבלה ולא פארק.
    מצטערת שנאלצת להיחשף למערכת הבריאות הישראלית, יש לי כמה קרובות במערכת והן מבכות את ההתדרדרות כבר שנים.
    אני אצטט חברה שגרה כמה שנים בארה"ב ואח"כ חזרה "אנחנו כבר נהיה שרוטים לתמיד"...

    השבמחק
  5. אני טסה לביקור בישראל בעוד 10 ימים אחרי ש-3 שנים לא הייתי שם. יש לי תחושה שיהיה לי לא קל....

    השבמחק