יום שני, 15 ביולי 2013

עוף נהדר, רטינות וחדשות

(הפוסט הזה נכתב ביום שני שעבר, אבל איכשהו תוך כדי נהיה לי כאב ראש ונאלצתי לשכב ולהפיק קולות של שטיח והיום כולו המשיך באיכסה-פיכסה ואפילו בשלב כלשהו שקלנו לנסוע למיון. אז בעצם לא כתבתי שלושה שבועות וחלק מהדברים נכונים ורלוונטיים ליום שני לפני שבוע. עמכם הסליחה)

מרגיש לי כאילו לא כתבתי המון זמן. שבועיים, זה די הרבה אבל גם לא המון. שיהיה.

התירוצים הקבועים כוללים בתוכם עבודה מרובה ועייפות מחוץ לשעות העבודה. ומעבר לזה, משהו בנסיעה המתקרבת לארץ מרוקן אותי מכל תוכן אחר וכל מהותי ותכליתי מוקדשת לכמיהה לימים שיעברו, ליום הטיסה שיגיע, לפגישה עם המשפחה והחברים האהובים, לשיכוך קל וזמני של הגעגועים.

ואולי זה גם הקיץ, במידה. לא חם כאן מאוד, אבל הלחות, אוי הלחות. אל-אלי-א-לוהים. האפילקציה של וות'ר צ'אנל שמותקנת לי על המחשב מספרת שכרגע 26 מעלות צלזיוס בחוץ, טמפרטורה שפויה בהחלט לבוקר קיצי של אמצע יולי. אבל הלחות - 90%. תשעים. אחוז. וזה הופך הכל למרק סמיך ודביק שמקשה על התנועה והנשימה ומאתגר מאוד את הרצון לחיות מעבר לקימה בבוקר, רחיצת הפנים במים קרים ורביצה על הספה בסלון המחודש שלנו. לפחות בבית החולים יש מזגן ובאוטו שלוקח אותי לשם גם כן וברגע שאני יוצאת מהבית ומתחילה את המסע לעבודה, כבר אני נרגעת קצת ומסוגלת לנשום לרווחה. ואולי גם לאכול משהו. כי אני, כשחם לי, מיד באה הבחילה ונעלם לי התיאבון.

את התה שלי אני בכל זאת שותה. טקס בוקר הוא טקס בוקר ונראה לי שמזמן אני כבר תלויה פיזית במנת הקפאין הזאת, שבלעדיה כל היום עובר עם כאב ראש ובתחושת ערפול כללית.  אז אני שותה את התה שלי, עם מאוורר מכוון לפרצוף.

אנחנו אנשים של תה. עם ובלי קפאין, ברגע נתון אפשר לספור על המדף שלנו עשרה סוגי תה שונים. אני מאוד אוהבת את התה של טווינינגס. עד שעברנו לארה"ב שתיתי בעיקר ארל גריי של ויסוצקי ומדי פעם את ה"ילו לייבל" של ליפטון. מתישהו כאן קניתי את "אריזת המבחר" של טווינינגס ובעקבות הגילוי החדש התחלנו לקנות בנפרד גם אינגליש ברקפסט (להלן, התה האדום) ואייריש ברקפסט (התה הירוק). אתמול בקרוגר אספתי לעגלה שלי דרג'ילינג, התה הסגול של טווינינגס. מעולם לא ניסיתי אותו והסתקרנתי. הוא עדין יותר מהאייריש ברקפסט, שהוא החביב עליי ביותר, תה בעל צבע וטעם עמוק. אבל אחרי כמה דקות בהן התיון שורה במים החמים מתווספת איזו מרירות חמקמקה שאני עוד צריכה להחליט אם אני אוהבת. המשך יבוא.

כמו תמיד, הקיץ גם קצת מגרש ממני את הרצון לבשל. כבר כמה שבועות שאוכלים כאן בעיקר חביתות וסנדביצ'ים ולאחרונה החזרתי עטרה ליושנה ואני מפציצה כאילו אין מחר בטוסט לחיץ, שבארה"ב קוראים לו פאניני או grilled cheese. וגם כשאני כן מכינה איזה עוף בתנור, אני לא מסוגלת לאכול אותו מרוב כובד. זה מתכון בדוק לירידה במשקל, אגב. יש לי תוצאות מוכחות על גבי המאזניים שבעבודה ולראשונה מזה עשר שנים, אני הכי רזה שהייתי בחיי הבוגרים. ובוא לא נדבר במספרים. זה מצחיק איך כבר שנים יש תקופות בהן אני חושבת שאשמח אולי לרדת קצת במשקל, קילו או שניים או חמישה ופתאום מתחילים לעבוד במיון ומתרוצצים כל הזמן, יש התקף של קרוהן שמחסל את התיאבון והופלה - חזרתי למשקל של 2003.

בכל אופן, אני סוטה מן העיקר (כן, יש כאן עיקר, אני נשבעת!) - אתמול החלטתי שמספיק ודי. גם אם אני לא מסוגלת כל-כך לאכול עוף, לא מגיע לאלון לשלם את המחיר. אלתרתי איזה עוף ברבע שעה ובאתי לספר לכם כי יצא מעולה באופן מפתיע.

ממגש אחד של חזה עוף שלם (לא שניצל, בערך קילו) חתכתי קוביות בינוניות, נגיד 2*2 ס"מ. בקערה רחבה פיזרתי 3 כפות קורנפלור, כפית מלח ופלפל שחור, כמה שיצא. פידרתי היטב את קוביות העוף, בלי סדר ובלי שיטה, בעיקר כדי לעזור לייבש נוזלים עודפים ולתת להן קצת פריכות בהמשך.

במחבת עמוקה עם מכסה (או שמא זה סיר שטוח?) חיממתי שתי כפות שמן קנולה והקפצתי/טיגנתי את העוף עד שרוב הנתחים השתזפו קלות. הוספתי למחבת שתי כוסות מים, שן שום כתושה ושתי כפות רוטב צ'ילי מתוק והבאתי לרתיחה. אחרי כמה דקות של בעבוע קרצפתי את תחתית המחבת בעזרת כף עץ והוספתי לחגיגה שקית תערובת ירקות "כמו סנפרוסט", שהכילה תירס, אפונה, גזר, שעועית ירוקה ובייבי שעועית לימה (ירוקה). בישלתי חצי-מכוסה בבעבוע עדין אך נחוש כחצי שעה, אחריה בחרתי נתח בגודל ממוצע ובדקתי אם מוכן.

יצא מושלם, בעיקר מפני שבניגוד לפעמים רבות בהן מקפיצים/מבשלים חזה עוף בשיטה זאת, החזה לא התייבש ולא יצא צמיגי אלא התקבל רך ועסיסי. אני תולה את התוצאה המופלאה בציפוי העמילני ובטיגון המקדים. נסו ותהנו!

ובפינת החדשות, חדשות-חדשות וחדשות-ישנות:

העונה השמינית והאחרונה של דקסטר עלתה לאוויר ואני בעננים. שודרו כבר שני פרקים ובשניהם ישבתי צמודה למסך, ממלמלת "אין מצב" ו"this is just too good" חליפות ואומרת לאלון שהם הולכים עד הסוף הפעם ולא מבזבזים זמן. על הפרק הראשון הם זרקו כל-כך הרבה דברים לאוויר ואני לא יכולה לחכות שיגיע הפרק הבא והבא והבא אחריו. תענוג.

בנוסף לדקסטר ו-Offspring, אלון סיפר לי שאתמול בסקירת הטלוויזיה של "הארץ" המליצו על סדרת דרמה של הבי-בי-סי שנקראת "קראו למיילדת" (Call the Midwife), דרמה בריטית שמתארת את עלילותיה של אחות-מיילדת צעירה שמצטרפת לקליניקת מיילדות של נזירות כדי לטפל בעניים ומעוטי היכולת של האיסט-אנד  והרציפים בלונדון של שנות החמישים, בימים שלאחר כניסת שירותי הבריאות הציבוריים לתוקפם בבריטניה. אלון אמר שאולי אתעניין ואהנה מהסדרה ואכן, אתמול צפיתי כבר בשלושה פרקים, כל אחד באורך שעה, כמו שהבי.בי.סי יודעים.

בפינת הגינה, כבר בערך שלושה שבועות שלא הייתי צריכה להשקות את הגינה שלי, מפני שיורד כאן גשם כל כמה ימים. הנענע שלי, שהתחילה את דרכה כשלושה ענפים (שאחד מהם לא שרד), תופסת אחיזה ומתפתחת יפה.


כובע הנזיר גדל ומתגבה ובקרוב אוכל אולי לנסות "להטפיס" את הגבעולים הקרובים לשבכת המדרגות האחוריות שלנו.

ואלה, סתם בלי סיבה, הפרחים היפים שלי. וסליחה על האובר-אקספוז'ר.





וזוכרים את הפסיגים מהפוסט הקודם, שנבטו אחרי הגשם? עכשיו כבר לא צריך לנחש, כי במרכזם כבר הנץ עלעל אופייני שמסגיר את זהותם - חלק שמיר (או שומר?)



 וחלק כוסברה. הידד!



בין לבין היה גם 4th of July עם חגיגת הזיקוקים המופלאה של Burns Park שהיינו בה גם בשנה שעברה ונהנינו מאוד.

וגם - קניתי בגד ים חדש של ספידו, במקום האנדורנס הקודם שלי שלדעתי היה כבר בן שבע, ואני לא מגזימה, חישבתי. לחדש יש דוגמה מגניבה בהחלט ואני מצפה בקוצר רוח להשוויץ איתו בבריכות השונות ברחבי ישראל.

בנוסף, החלטתי שהקיץ הזה יהיה בסימן שמלות, מפני שכל הבגדים בארון שלי גדולים עליי, בעיקר מכנסיים, ולא מתחשק לי להשקיע במלתחה שלמה רק בשביל הביקור בישראל (בימים רגילים אני לובשת כאן מדים או בגדי בית מהוהים). מאז ההחלטה כבר נוספו 3 שמלות למלתחה שלי והזרוע עוד נטויה.

ומה עוד? שוקו! שברתי מחסום וקניתי מותג מקומי בשם Lactaid, חברה שמייצרת מגוון מוצרים נטלי לקטוז ובהם חלב וגם שוקו. אני מאוד נהנית מהמרענן החדש של הקיץ ומזכרונות של ארוחת עשר בקייטנה.

עוד עשרה ימים ממריאים לישראל. יותר טוב מזה - אין.

5 תגובות:

  1. דרג'ילינג זה מה שבחרתי כששתינו ביחד תה בלונדון. זה טעם מאוד מורכב, אז דווקא כמי שלא משתגע על תה זה יותר מעניין מבחינתי...

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה יודע מה, זה מה שחשבתי שזכרתי ששתית.

      ואכן, טעם מורכב שנפתח אחרי חליטה ארוכה ובשתייה רבת התכוונות :)

      מחק
  2. רגע, את לא גרה ליד שיקגו? חשבתי שבווינדי-סיטי תמיד ווינדי. אפילו הייתי שם בקיץ, לפני מיליונתלפים שנה, וזכור לי שהיה סגרירי (מצד שני, יכול להיות סגרירי וחם, שזה ממש איכסה).

    אני מסכימה איתך שסוד הקסם לעוף עסיסי הוא בקורנפלור - לבצק אלים יש מתכון אגדי, שבזכותו הצלחתי להכין בפעם הראשונה עוף שהיה לי ממש ממש ממש טעים:

    http://www.bazekalim.com/2010/12/28/cashew-chicken/

    השבמחק
    תשובות
    1. לא בדיוק ליד שיקגו. א', פה זה מישיגן ושם אילינוי. ב', כחמש שעות נסיעה ברכב פרטי, זה כמו להגיד שמישהו שגר בת"א גר "ליד אילת". get my drift?

      וג', Windy City נקראת כך לא בגלל רוחות אמיתיות, אלא בגלל הפוליטיקאים המקומיים ש"עושים רוח".

      וכן, הקיץ המקומי הוא בעיקר Muggy, חם ומהביל כמו מרק סמיך שמדי פעם נהיה כל כך סמיך עד שהוא מוריד גשם (טוב, נראה לי שברגע זה האנלוגיה שלי הפסיקה לעבוד).

      בכל אופן... לפעמים יש רוח ואיזה יום צונן של חסד. כמו בשנה שעברה, אני טוענת שאנחנו פשוט צריכים לישון באוהל על הדשא, מפני ששעתיים לתוך החשכה נהיה קריר וכ"כ נעים בחוץ, אבל כמובן שזה לא נכנס הביתה.

      מחק