האביב התחיל רשמית לפני חודש, אבל רק בימים האחרונים הוא מורגש יותר. אחרי כמה ימים בהם הייתי מותשת כל-כך שהיה לי קשה לקום מהמיטה בבקרים ואת היום כולו ביליתי בשכיבה על הספה, נחתי מספיק ואני מרגישה טוב יותר. דפוס ההתאוששות שלי מעניין - זה התחיל מסחרור רגשי, משם עבר למצוקה פיזית ועכשיו, כשהפיזי מתחיל להשתפר, שוב המצוקה היא בעיקר רגשית. אבל אני עובדת על זה.
פתאום זה נהיה קשה, להרפות, לשהות ברגע, לנשום ולהאמין שהכל יסתדר לטובה. אבל אני מנסה. מנסה לא לנסות כל-כך חזק, לא להשתדל כל הזמן. לתת לדברים למצוא את הדרך שלהם ולהאמין שהם אכן ימצאו. כמו נחל שנתקל בקיר, המים תמיד ימצאו איזה סדק לעבור דרכו. זה חוק טבע, פיזיקה.
הבוקר כשקמתי עשיתי יוגה. הרבה נשימות בישיבה, קצת תנוחות ותנועה. ושוב אני חושבת לעצמי שזה יהיה נהדר אם לפחות בימים החופשיים שלי אוכל להקדיש לעצמי את הזמן הזה, להשקיע בעצמי חצי שעה בתחילתו של כל יום של שקט, נשימה עמוקה ומנקה, התכווננות והתכוונות. מצד אחד אני רוצה לאמץ לי את הטקס הזה, שיהפוך להרגל. מצד שני, אני רוצה ללמוד לא להיות שיפוטית כלפי עצמי אם לא אצליח. חוסר שיפוטיות כלפי עצמי היא נקודת חולשה אצלי בימים האחרונים. אני מעלה את עצמי ראשונה על דוכן האשמים. צריכה לתרגל קצת חמלה עצמית. אולי תרגילי נשימה בבקרים הם מקום טוב להתחיל בו.
האביב הגיע ואתמול אלון חזר הביתה בערב והציע לי לצאת לסיבוב. הקפדנו ללכת בצד של הרחוב שהשמש נוגעת בו והאוויר היה מלא הבטחה לעוד טיולי ערביים קיציים, בחולצה קצרה וצעד קל. היום יצאתי מהבית בצהריים ושוב בחרתי ללכת ברגל למרכז העיר. בלי הצורך לתאם בין הרגל של דוושת הגז לרגל של הקלאץ', בלי חיפוש חנייה. הליכה של עשרים דקות עם גוף שצריך עוד קצת להתאושש אבל כבר מסוגל לטפס בעלייה מתונה. מחוץ לבית שלנו, בטלאי העשב הקטנטן שליד העץ שנפל, שוב פורחות סיגליות. עוד מעט כבר יהיה אפשר למצוא מרבדים סגולים ולהשתכר מהניחוח.
בערב התחיל גשם. זה סימן שהאביב כאן. כבר לא שלג, קצת פחות קר, והמשקעים נוזליים, לא קפואים. החצר האחורית שלנו בוצית ואני מזהה ריח מוכר, אותו ריח שקיבל את פניי כשהגעתי הנה בספטמבר. כשאני יוצאת מהאוטו במגרש החנייה של קרוגר, אני חושבת לעצמי שגם הריח הזה כבר מדליק לי בראש את המילה "בית". כמה נחמד שעם הפשרת השלגים משתחררים ניחוחות לאוויר. השלג מקפיא גם את חוש הריח ואצלי זה חוש כל-כך דומיננטי. אני צריכה את הריחות כדי להרגיש בטוחה, כמו עוגנים קטנים סביבי. כמו בימים שמילצרתי בדיקסי והייתי משתהה ליד הבר בקצה המסעדה, מרחרחת פקק שעם של בקבוק יין אדום שזה עתה נחלץ או סוחבת הסנפה מכוס אספרסו שעוד רגע נאספת ופונה אל יעדה. והריח היה מעיר אותי ומזכיר לי מי אני. ושהכל יהיה בסדר. שהכל כבר בסדר.
הלוואי והייתי רואת-עתידות, מסוגלת להסתכל הלאה, כמה חודשים אל תוך העתיד ולראות לאן כל זה התגלגל, לדעת מה בחרתי בסוף ולגלות שזאת הייתה הבחירה הנכונה. שטוב לי, שאני שמחה, מרוצה ובריאה. אבל אני לא.
גשמי האביב נותנים לי תקווה. שתמיד אחרי החורף בא האביב. שאחר כך עוד יבוא הקיץ. שהזמן לא נעצר והטבע ממשיך לנהל את המחזוריות שלו. אחרי כמה ימים של רוחות וסופות ברקים ורעמים, דווקא היום הגשם פשוט התחיל לרדת והוא ממשיך וממשיך, בלי דרמה. פשוט עושה את מה שהוא יודע לעשות, בלי לעשות מזה עניין.
כמו הטבע, גם החיים שלי נעים באיזו מחזוריות שחלקה צפויה וחלקה לא. יש נחמה בכך שהטבע ממשיך בשלו, מפני שהוא מאותת לי על הסיכויים שלי, שאחרי הירידה תגיע עלייה. שיהיה בסדר. שאולי גם אני אשטף קצת בכל המים האלה שנופלים מהשמיים ואצליח לראות דברים יותר בצלילות. שאחזור להאמין בעצמי ובכל הדברים שפעם ידעתי לגביי עצמי בביטחון רב כל-כך. שאצא חזקה יותר מהצד האחר של כל זה. ושלמה.
שהסירה שלי סופסוף תעגון שוב בחוף מבטחים.
אני יודעת שאת בתקופה לא טובה אבל אולי ישמח אותך לדעת שכל פעם שאת מפרסמת בבלוג זה משמח אותי
השבמחקואני מצפה לכך ממש
באמת משמח :)
מחקתודה!