יום שבת, 2 במרץ 2013

חומות של שלג

ביום שלישי חזרתי מהעבודה סחוטה, כמו שקורה תמיד ביום הראשון ברצף ימי העבודה. ערב לפני אני עוד עובדת על "שעון יום חופשי", מה שאומר שהתעוררתי מאוחר וישנתי הרבה ועכשיו אין סיכוי שאני הולכת לישון מוקדם מספיק, אבל עדיין, אני צריכה לקום בחמש בבוקר. אז אני ישנה מעט ואז קמה בבוקר ועובדת 12 שעות. ובערב אני כבר עייפה מספיק כדי ללכת לישון מוקדם ולישון בערך שבע שעות לפני יום העבודה השני ברצף.

הנסיעה הביתה הייתה ארוכה ואיטית. השלג התחיל כמה שעות לפני שהמשמרת שלי נגמרה, אבל בשונה משלג "רגיל", השלג הזה ירד קצת אחרת. לא היה קר מספיק, אז הפתיתים ירדו בצרורות, כל אחד בגודל של תפוזון סיני. העצים היו מצופים לגמרי, כאילו מישהו עטף אותם בקצף עבה. זה היה מרהיב. נסעתי במהירות 30 מייל לשעה, בממוצע, גם על הכביש המהיר. יותר ממצב הכבישים הגרוע, הראות המוגבלת היא שהפריעה לנהיגה. אבל בסוף הגעתי בשלום, אספתי את אלון מהאוניברסיטה ונסענו הביתה. לאט.

כמו בכל ערב-של-אחרי-משמרת, חזרתי הביתה, התקלחתי, פנטזתי על זה שיהיה מישהו שיכין לי ארוחת ערב , או שפשוט ימצאו דרך לקבל הזנה מבלי להכין את האוכל או לאכול אותו. ואז חזרתי למציאות והכנתי לנו משהו לאכול. לפני שהלכתי לישון חיפשתי את הפלאפון שלי כדי לכוון שעון מעורר לרביעי בבוקר, וקלטתי שהשארתי אותו באוטו. חיש-מהר נעלתי נעליים, פתחתי את הדלת האחורית ו...

הופס'לה!

נפלתי מהמדרגה העליונה עד התחתונה, ארבעה מדרגות שלמות, על הטוסיק. בלמתי את עצמי עם אמות-זרועותיי ושכבתי לרגע על מצע השלג העבה, המומה, חנוטה בתוך מעיל הפוך הענק שלי כמו צב שהתהפך על גבו, מנסה להבין איפה נפגעתי וחושבת מה לעשות הלאה. מזל שהשארתי את הדלת האחורית פתוחה כשיצאתי, מה שאפשר לאלון לשמוע את השאגה ששחררתי בזמן הנפילה. הוא חש לעזרתי, הביא את הפלאפון מהאוטו ועזר לי לקום. נכנסנו הביתה, ניגבתי את הדמעות, כיוונתי שעון והלכתי לישון. התעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה, בכל פעם ששיניתי תנוחה והחבורה היבשה שעל העכוז שלי התעקשה להזכיר לי את עוצמת המכה והעלבון שספגתי.

ברביעי בבוקר התעוררתי עשר דקות מוקדם מהרגיל. בתחזית אמרו שהשלג ימשיך לרדת כל הלילה ואולי גם בבוקר ולקחתי בחשבון שאצטרך לנקות את האוטו לפני שאני יוצאת וגם שחלק מהכבישים יהיו לא נקיים ואצטרך לנסוע לאט יותר. לפני המקלחת הצצתי החוצה מהחלון לבדיקת מצב: השלג כבר פסק, הכביש נראה נקי, רק קצת רטוב. לא נראה שיש סיבה למהר. לפיכך, רק צריך לקחת בחשבון זמן לנקות את האוטו משמיכת השלג העבה שעליו.

התארגנתי כהרגלי, מקלחת ותה. עוגת הלימונים שאפיתי לפני שבוע נגמרה ולא התחשק לי לאכול פרוסה עם יוגורט וריבה, אז הכנתי לי דייסה. כבר המון זמן שלא אכלתי דייסה ושכחתי כמה זה טעים ונעים. סטיתי מהמתכון הקלאסי, דבש-קינמון-צימוקים וערבבתי לתוך הקוואקר חופן שוקולד-צ'יפס, כפית מייפל וקצת חלב שקדים-קוקוס. יצא שוקולדי, לא מתוק מדי ומאוד מפנק. ליקקתי את הקערית עד להבריק. נפרדתי מאחי, שלאחרונה מנצל כמה דקות בכל בוקר מוקדם שלי/צהריים בטלים בישראל כדי לקשקש ולהתעדכן ויצאתי לאוטו. בחוץ לא היה קר מאוד, אפילו לא מתחת לאפס והעצים כבר התחילו לטפטף מעליהם את השלג של הלילה החולף. הייתי בטוחה שצפויה לי נסיעה חלקה ועוד אגיע לעבודה מוקדם. סילקתי מעל הגג והשמשות בערך עשרים ס"מ של שלג שהיה רטוב וחצי-נמס בגלל הטמפרטורות הגבוהות יחסית. נכנסתי לאוטו, התנעתי וביד בוטחת שילבתי לרוורס. שחררתי קלאץ' ו... כלום. האוטו תקוע.

קצת תמרונים עם ההגה לכאן ולשם והצלחתי לזוז בערך חצי מטר לאחור. ושוב, תקוע. שילבתי לראשון והצלחתי לזוז שוב קדימה וימינה, בכיוון הנכון כדי להתחיל ולסובב את האוטו עם האף לכיוון היציאה. עוד רוורס ועוד קצת תמרונים ושוב נתקעתי. חלפה רבע שעה במהלכה הגלגלים מסתובבים במקום, האוטו מדומם ואני מתניעה, עוברת מהילוך אחורי לראשון ומנסה להזיז את האוטו, אפילו קצת. אבל השלג שמתחתיי רטוב ולגלגלים אין אחיזה. אני יוצאת וחופרת מתחת לגלגלים שלג רטוב ודחוס. רצה הביתה, שולפת כמה קרטוני-ביצים ריקים מארגז המחזור ודוחפת אותם מתחת לגלגלים, מפני שאבחנתי את הבעיה כמחסור בחיכוך. נכנסת בחזרה לאוטו ומנסה שוב, ללא הועיל. השעה שש וחצי וכבר אין סיכוי שאגיע לעבודה בזמן. אני שונאת לאחר.

התקשרתי לחברת גרירה שאמרו שיגיעו תוך שעה-שעה וחצי. אם אני רוצה להגיע לעבודה בזמן אני צריכה גרר כאן ועכשיו. או לזנוח את האוטו ולהזמין מונית. התקשרתי לעבודה והודעתי שאאחר. נכנסתי הביתה להעיר את אלון, שיקום ויבוא לעזור לי. אפילו בייאושי הגדול הצלחתי לא לבכות מרוב חוסר-אונים כשהערתי את אלון.

בדרך חזרה החוצה היה לי רעיון - מלח! אפזר מסביב לגלגלים קצת מהמלח שאנחנו מפזרים על המדרגות ועל השבילים ואולי הוא ייתן קצת אחיזה ויספוג קצת מהשלג הרטוב ואצליח להיחלץ מהמלכודת החלקלקה הזו. אלון ביקש שאכנס לאוטו ואראה לו מה בדיוק קורה, אבל ביקשתי דקה והוצאתי לפועל את תוכנית המלח שלי. עוד כמה הטיות של ההגה לכאן ולשם ואכן - הגלגלים נאחזו בקרקע והצלחתי לזוז. נסעתי עד קצה שביל הגישה שלנו, לנקודה בה הוא פוגש את הכביש ועצרתי. במהלך כל הריצות הלוך-חזור פשטתי את המעיל מרוב שהיה לי חם. רצתי הביתה, לקחתי את המעיל וחזרתי לאוטו. שילבתי לראשון ו... שוב תקוע. בין שביל הגישה לבין הכביש סוללה של שלג דחוס שהמפלסות זרקו מוקדם יותר והגלגלים הקדמיים שלי שוב לכודים. לעזאזל, זה לא אמיתי, זה לא קורה לי!

אישה אחת שעברה בצידו האחר של הכביש חצתה אליי והציעה לתת לי דחיפה, אבל זה לא עבד. יצאתי עם כף-השלג שלי וחפרתי את הגלגלים החוצה. נכנסתי לאוטו וניסיתי, אבל שוב - הגלגלים מחליקים במקום ואין שום תזוזה. פתאום, השכן מלמטה הופיע לי בחלון והציע את עזרתו. סיפרתי לו על הטריק עם המלח ורצתי לחנייה המקורה, להביא את השקית. פיזרתי סביב הגלגלים, השכן נתן לי דחיפה והופ! השתחררתי אל הכביש. חששתי לעצור, שלא אתקע שוב, אז רק הוצאתי יד מהחלון ונופפתי, בעודי צועקת אחריו, "תודה!". אחרי מאבק בן חמישים דקות יצאתי לדרך.

איחרתי למשמרת רק בחצי שעה ולשמחתי הבוקר התחיל איטי והמקרים לא היו מסובכים או קריטיים מדי, אז היה לי זמן לנשום ולהתאושש מחוויית הבוקר. עד סוף המשמרת כמעט כולם שמעו את הסיפור שלי ואחד מהפראמדיקים שהגיע למשמרת ערב אמר לי, "אה, אז את זאת שנתקעה בדרייב-ווי שלה!". יש סיכוי שהסיפור שלי יהפוך לפיסת פולקלור במחלקה, לפחות לזמן הקרוב. כשחזרתי על הסיפור שוב ושוב חבריי המקומיים לימדו אותי מילה חדשה: Slush, שהיא המילה שנועדה לתאר שלג נמס מעורבב במים ובוץ. תענוג.

אני לא יודעת כמה זמן החורף הזה עוד יימשך, אבל לפחות למדתי טריק חדש, לפעם הבאה...

תגובה 1: