יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

Back In The Groove

אז עברנו לדירה החדשה. הידד!

ביום שבת שלפני המעבר ירד שלג כל היום, אבל התחזית אמרה שבראשון יהיה נאה. השלג באמת הפסיק לרדת מאוחר בשבת בערב. בראשון בבוקר התעוררתי עם שעון מעורר בשבע וחצי ובדרכי למקלחת ראיתי שלא יורד שלג. מעולה. כשיצאתי מהמקלחת ירד שלג והוא הלך והפך כבד יותר ככל שהדקות חלפו. חרא.

המובילים איחרו בשעה וחצי בגלל מזג האוויר. כמובן שכבר חשבתי שהם לא יגיעו לעולם וחיכיתי לטלפון שמודיע שהם תקועים בשלג וצריך לדחות את המעבר. אבל בתשע בבוקר הם התקשרו ואמרו שיהיו אצלנו תוך שעה. הם הגיעו תוך שעה וחצי.

הכל כבר היה ארוז, למעט כמה פיצ'יפקעס במטבח - שתי כוסות התה מהבוקר, קצת סכו"ם, דברים שתיכננו להעמיס על האוטו ולקחת בעצמנו. בזמן שהמובילים העמיסו את המשאית אלון העמיס את האוטו ואני נשארתי בפנים, מכוונת את התנועה.

המעבר הלך באמת חלק, למעט כמה אבידות בגוף - כוס אחת שלקחנו איתנו נשברה ודלת הזכוכית של המיקרו שהמובילים הצליחו איכשהו לנפץ. אחד החבר'ה אמר לנו שזה קרה בגלל שהוא נגע בדלת הקפואה (מינוס 14 מעלות צלסיוס) בלי כפפות, אבל אחרי שחשבתי על זה קצת, הגעתי למסקנה שזה קצת לא סביר. גם דפוס הניפוץ של הזכוכית מספר סיפור אחר. אחח, הייתי צריכה להיות חוקרת מז"פ. פספסתי את ייעודי. בין כך ובין כך, היינו מחוסרי מיקרו למשך שבוע. עכשיו, אני לגמרי מכבדת את הבחירה לחיות ללא מיקרו, לאכול אוכל טרי שבושל באותו יום או לחמם אוכל על הכיריים ובתנור. אבל כשסגנון החיים הזה מתקבל כגזירה ולא כבחירה, זה בהחלט עלול להיות קשה ומאתגר. במיוחד כשרוב כלי המטבח שלכם ארוזים בארגזים. נו, מילא. בסוף התגברנו. אכלנו הרבה בחוץ ולבסוף קנינו מיקרו חדש. והרי עברנו את פרעה...

אחרי שהמובילים סיימו לפרוק את כל הציוד בדירה החדשה ועזבו, רצינו לפרוק את האוטו, לנסוע העירה לאכול צהריים ולהמשיך משם לדירה הישנה, להעמיס על האוטו את הנגלה האחרונה של הדברים שהשארנו מאחור ולסיים עם המעבר. אבל...

שביל הגישה החדש שלנו הוא על גבעה תלולה. בכניסה ירידה, ביציאה - עלייה. בבוקר יום ראשון לא הגיע אף אחד לגרוף את השלג מהאדמה הבוצית והשביל היה מכוסה בשלג, שכבר התהדק פעם אחת כשנכנסתי לחנייה כשהגענו לדירה עם המובילים. נכנסתי לאוטו, הנעתי והסתובבתי, התחלתי לטפס בעלייה, הגעתי לאמצע הדרך ו... הגלגלים מפרפרים במקום וכלום לא קורה. האוטו לא זז לא קדימה ולא אחורה. עד שאני לוחצת על הקלאץ' והממזר מידרדר בחזרה בירידה.

עם כל ניסיון נוסף נתקעתי בנקודה נמוכה יותר, כי השלג הלך והתהדק יותר והפך למעין שלג-קרח חלקלק. כבר אמרנו שהגיע הזמן לקנות צמיגי שלג. אמרנו ולא עשינו, כי היינו עסוקים בדברים אחרים. לבסוף, כעבור קרב שנמשך חצי שעה ואחרי ששפכנו את תכולתו המלאה של שק מלח במשקל 7 קילו בשני נתיבים לאורך תוואי הגלגלים, הצלחתי להעפיל אל ראש הגבעה, לרמת הרחוב. אנחנו חופשיים! ברגליים קפואות ובטנים מקרקרות נסענו לעיר לאכול צהריים.

אלי הזמין אותנו לארוחת ערב אצלו. הוא ידע שנהיה עייפים מהמעבר ושלא יהיה לנו אוכל בבית והוא הציע מבעוד מועד לעזור לנו לסגור את הפינה. בזמן שנותר בין ארוחת הצהריים המאוחרת לארוחת הערב המוקדמת, אלון לקח את האוטו ונסע לבית קפה בעיר לעבוד, שכן זוהי עונת ה-finals, והסטודנט החרוץ ניסה לסיים עם חובותיו כסטודנט לפני שיצטרך להתחיל לבדוק מבחנים במסגרת חובותיו כעוזר הוראה.

נותרתי לבדי בבית החדש, בחושך. זה אולי נשמע כמו בדיחה פולנית קלאסית, אבל אני רצינית. סיפרתי לכם שלא היה לנו אור בדירה? לא? אז הנה אני מספרת.

בערב שישי, כשהפוליש החדש כבר סיים להתייבש על הרצפה המשופצת, לקחתי את האוטו ונסעתי להתרשם ממצב הדירה, לראות אם כדאי שנבוא לנקות בשבת, לפני המעבר. הגעתי לדירה באור אחרון וכל מתג שניסיתי להפעיל השיב את פניי ריקם. "מוזר", חשבתי לעצמי, "הרי היה חשמל כשביקרנו כאן ביום שני". או-אז החימום התחיל לפעול, המקרר טרטר וגיליתי שגם גורס האשפה עובד. מסקנה - יש חשמל בדירה. אבל משום מה אין אורות.

רגע לפני שנואשתי והלכתי, ניסיתי אחד-אחד את כל ארבעת המתגים שעל הקיר ליד הדלת האחורית. אחד מהם הדליק את האור במרתף. ירדתי למרתף ושם גיליתי את לוח החשמל, לוח ישן עם פלאגים ופיוזים ובו ארבעה פיוזים, אחד מהם בהחלט שרוף ומתחתיו כתוב באותיות קידוש לבנה "First floor lights". גררר.

בחיים שלי לא התעסקתי עם ארון חשמל שאינו מבוסס על מתגים. כזאת אני, מפונקת. בהיותי הבת של אבא שלי וגם בעלת מידה של מוח, הבנתי מה הבעיה. אלא שלא ידעתי איך לתקן אותה ואם בכלל מותר לי (הדירה החדשה היא נכס מנוהל ויש חברת אחזקה ואני לא רוצה לחרוג מגבולותיי ולדרוך לאף אחד על האצבעות). אז חזרתי לדירה הישנה והתקשרתי למספר שנתנו לי, של איש האחזקה האחראי על הדירה שלנו.

אז מסתבר שנתנו לנו מספר שגוי. הבחור איתו דיברתי אכן עובד עם חברת הניהול, אבל הוא לא אחראי על הדירה החדשה. אז מי כן? למחרת התקשרתי אל אותו אחד שוב והוא אמר שזאת בהחלט לא אחריותו. חיפשתי  באתר חברת הניהול ומצאתי את המספר של חברת האחזקה הנכונה. השארתי להם הודעה בקו החירום שלהם... וחיכיתי.

חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ולא שמעתי מהם חזרה. לכן, ביום ראשון בערב, עייפה מיום ארוך של מעבר ורעב וקור, נשכבתי על הספה בסלון, הרמתי רגליים לראשונה באותו יום ובגישת "אין לי מה להפסיד" התקשרתי שוב למספר שמצאתי ברשת והשארתי הודעה. אחרי חמש דקות חזרה אליי בחורה חביבה שהסבירה לי בדיוק מה עליי לעשות ואמרה שגם בהחלט מותר לי לעשות את זה. צריך רק לקנות פיוז חדש ולהחליף את השרוף. אלא שאין לי אוטו, כי אלון לקח אותו, זוכרים?

התקשרתי אל אלי ושאלתי אם הוא יסכים לעשות לי טובה, בתנאי שאין לו כלום על הכיריים. הוא השיב שהוא מיד מכבה את האש מתחת לכל הסירים ובא. ואכן, תוך עשר דקות הוא הגיע ונסענו יחד לחפש פיוזים. אחרי עשרים וחמש דקות חזרנו לדירה עם השלל, הברגתי את הפיוז למקום ו... קסם! חזיז ורעם! יש אורות בכל הדירה! עכשיו נוכל להתקלח באור מלא ולא רק לאורו של נר, נוכל לפרוק ארגזים גם אחרי רדת החמה. איזו שמחה!

למחרת בבוקר הקפצתי את אלון לאוניברסיטה וחזרתי הביתה, להתחיל לפרוק ולסדר. אז גיליתי את האמת המרה והמכוערת. הבית מטונף! לדיירים שהתגוררו כאן לפנינו היו כלב וחתול שכמו בני מינם, השירו הרבה שערות בכל מקום. בנוסף, לפי כמות קורי העכביש שמצאתי בכל פינה, נראה שהם חיבבו את הרעיון של עכבישים כחיות מחמד. וכנראה שגם אבק הוא לא מפגע שמטריד אותם במיוחד. נכון, גם אני קצת הזנחתי את ניקיון הדירה הקודמת שלנו אחרי שהתברר שאנחנו עוזבים אותה, אבל יום אחרי שעזבנו הזמנתי שירות ניקיון שהבריק אותה מהמסד ועד הטפחות, כולל ניקוי יסודי של כיריים, תנור ומקרר. חוץ מזה, הלכלוך בדירה החדשה הוא בהחלט לא משהו שהצטבר במשך חודש. הו לא. אין סיכוי.

וכך, במקום לפרוק ארגזים במטבח, מצאתי את עצמי מעבירה יום שלם בשאיבה יסודית של הסלון וחדרי המגורים. שואב אבק הוא דבר ממכר, בחיי. ברגע שרואים דבר אחד שצריך לשאוב העין מתחילה לראות עוד דבר ועוד ועוד. נראה שקורי העכביש והאבק מתרבים רק כדי שיהיה מה לשאוב. על אף התרעומת שעורר בי המצב של הבית - באמת שאני לא מבינה מי יכול לחיות ככה - די נהניתי לעבור מחדר לחדר עם השואב והסמרטוט שלי (עכשיו תדמיינו את העטיפה של "הדבר היה ככה"). זה הרגיש קצת כמו כיבוש, סימון טריטוריה. מעכשיו הבית הזה הוא שלי!

שבוע אחרי המעבר, המטבח כולו היה מסודר. כל הדברים סודרו בארונות ולא היו יותר ארגזים שקשורים למטבח שדרשו פריקה. לפחות זה. יומיים אחרי המעבר חזרתי לעבודה ומצאתי בכך נחמה לא קטנה - בעבודה יש מיקרו והכל הרבה יותר מסודר, אני לא צריכה לפרוק ארגזים אלא רק לטפל באנשים (תובעניים יותר או פחות). אלון, שעכשיו כבר יצא לחופשת כריסמס, המשיך לסדר ולנקות בהיעדרי. ביום שני שעבר נסענו לחנות הרהיטים המקומית בה קנינו את המיטה והספה שלנו, וקנינו ספה נוספת וגם ארונית ספרים, שהגיעו שתיהן אתמול. וכך פרקנו גם את ארגזי הספרים. לפני כמה ימים סידרתי את ארון הבגדים שלנו ואתמול בערב סיימתי לסדר את הארונות במקלחת, כולל סידור מגבות ומצעים. עכשיו נותר רק לארגן את הציוד המשרדי חזרה בשולחן העבודה של אלון ולקנות וילונות יפים שיכסו את הרפרפות הונציאניות המכוערות שמעטרות כל חלון בבית.

ביום שלישי לפני שבועיים היה לי תור למסאז', אבל נאלצתי לבטל כי בדיוק באותו זמן הייתי צריכה לחכות בבית לטכנאי של הכבלים. לפני שבוע היה עוד תור, אבל הפעם המטפלת הייתה צריכה לבטל כי הייתה לה שפעת והיא לא רצתה להדביק אותי. בשלושת השבועות שאחרי חג ההודיה הגוף שלי עוד התעקש להיאחז בצינון שתפס בו ולא הרפה, אז לבריכה לא יכולתי ללכת. ואפילו ביוגה יצאנו לחופשת כריסמס. מעבר הדירה גבה ממני כזה מחיר פיזי, כל העבודה עם השואב וההתכופפות לארונות וארגזים נמוכים, ודווקא בזמן הזה כל מערכות התמיכה ושימור הגוף שלי דפקו נפקדות. מי שיגיד לכם שלעבור דירה בחודש שמיני זה בדיוק כמו כל מעבר דירה אחר משקר במצח נחושה.

הדירה באמת נהדרת. מרווחת והרבה יותר מוארת ממה שזכרתי. צריכה קצת חום ואהבה, כמו שאומרים, יש לה המון פוטנציאל. אבל בחיי, כמה שהמעבר היה קשה. המעבר עצמו והשבוע שאחריו. לא מזמן הלכנו לראות סרט, "American Hustle", ולמרות שלא מאוד נהניתי מהסרט, הדמות שג'ניפר לורנס (שגם עליה אני לא מתה) מגלמת אומרת שם איזה משפט, "I don't like change. Sometimes I think I'll die before I'll change". ואמנם אני נוהגת לחשוב על עצמי כעל אדם שמסתגל בקלות יחסית לשינויים ומצבים חדשים, באותו שבוע, כשראינו את הסרט הזה, המשפט הזה הדהד אצלי במעמקים ופרט על כמה מיתרים.

נו, אבל עברנו את פרעה... ובאמת שעכשיו הרבה יותר טוב. עברנו את החלק הקשה.

מאז שאני מרגישה טוב יותר, אני משתדלת להגיע לבריכה בכל יום חופשי שיש לי. הדבר הפך חשוב הרבה יותר אחרי שביום שישי לפני שבוע עברתי את האולטרסאונד החד-חודשי וראו שהצ'יפמנק, שבסקירה הקודמת נח לו בתנוחת ראש-כלפי-מטה, עכשיו מתפנן לרוחב, משל הייתה הבטן שלי ערסל על חופי סיני הקסומים. יום לפני הסקירה שכבתי על הספה והרגשתי איזה כדור גדול וקשה חובט לי במותן שמאל, אבל סברתי שמדובר בטוסיק. הה! איך הייתי תמימה. מאז שקיבלנו את החדשות אני מנסה אבל לא לגמרי מצליחה לא להתעסק באובססיביות בתנוחה של הפלא שעוד לא נולד. אני משננת לעצמי מנטרות שונות, בהן, "הוא עוד מספיק קטן ויש לו מספיק מקום כדי שיוכל להיכנס לתנוחה הנכונה", "אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לעזור לו להיכנס לתנוחה", "חלק מהתינוקות יורדים עם הראש למטה רק ימים ספורים לפני הלידה" וגם, "אם בסוף הוא ישאר במנח עכוז כנראה שיש לו סיבה טובה ואני מכבדת את זה". אני מוכרחה לומר שאני לא לגמרי מצליחה לשכנע את עצמי, ולפיכך חוזר על עצמו המעגל הנצחי - אני ממשיכה להתעסק בכפיתיות וממשיכה לשנן וחוזר חלילה.

מה שכן, כדי להרגיש שאולי בכל זאת יש לי קצת שליטה על המצב, חזרתי לשחות ובנוסף הורדתי לנגן שלי סשן היפנוזה בן 40 דקות שנקרא "Turn your breech baby", מבית היוצר של Hypnobabies. כאמור, רכשתי את ההיפנוזה יותר בשביל השקט הנפשי שלי ולמרות שהרשת מלאה עדויות נרגשות מפי נשים שמשוכנעות שזה ממש עזר להן, אני עדיין מחכה לראות תוצאות. בינתיים זה עוזר לי לתפוס אחלה חרופים באמצע היום. או שאני מאוד קלה לסוגסטיה או שאני מאוד עייפה, אבל מאחר ואומרים שהיפנוזה יעילה גם אם נרדמים במהלכה, לא אכפת לי. אני תמיד מופתעת כשהסשן נגמר ולא לגמרי מבינה על מה המנחה מדברת כשהיא אומרת "כשאסיים לספור עד שלוש תפקחי את העיניים ותרגישי רעננה ומלאת אנרגיה". אני פוקחת את העיניים ורק רוצה להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון.

המעבר בהחלט עזר לזמן לזנק קדימה. ביום רביעי הקרוב אגיע לשבוע 34 ובעוד 12 משמרות אני יוצאת לחופשת לידה וכן, אני בהחלט סופרת את הימים. כל שנותר עכשיו הוא לקנות את כיסא הבטיחות לרכב ואת השידה של הצ'יפמנק, לסדר את שניהם ולהבין מה עוד חסר לנו כדי לפצוח בתהליך הזה כמו שצריך. ואם נפספס משהו, תמיד אפשר לקנות באמאזון ולקבל אותו בדואר תוך 24 שעות.

אז זהו. אם יש לכם איזה רגע פנוי ביום אשמח אם תחשבו עליי ותדמיינו את הצ'יפמנק צף לו בחדווה עם הראש כלפי מטה. אומרים שתפילה המונית עוזרת במקרים האלה ולי אין מה להפסיד.

ולסיום, אחלוק קצת תמונות מהבית החדש ואתם, כמובן, תתעלמו מהבלאגן ותראו כמה יופי וכמה אור :)

חדר אוכל, מכיוון הסלון. הלאה ממנו - המטבח

חדר האורחים, שבהמשך יהיה החדר של הצ'יפמנק וכרגע הוא "החדר של הבלאגן".
דרושים וילון ושטיח.

חדר השינה שלנו, שבקרוב מאוד יכלול גם עריסה

חצי סלון וחצי אלון. דרושים וילונות וסדר

חציו השני של הסלון. רק סדר, בבקשה ותודה.

לקראת פרידה רק אאחל עוד שנה אזרחית חדשה טובה. שנישאר כולנו בריאים ושפויים. אמן.

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

על פירה ודברים אחרים: שבוע 31 להריון

בהתחלה, כשגילינו שאני בהריון, חשבנו שיש לנו בת. בלי סיבה מיוחדת, הסתמכנו על כל מיני היוריסטיקות מאוד לא מדויקות - לאמא של אלון אחות בכורה, לאמא שלי אחות בכורה ולכל בני הדור שלנו שילדו לפנינו בנות בכורות. הטוויסט הוא שאלון הוא הבן היחיד במשפחתו ובגלל זה אני אמרתי שהמצב יהיה הפוך. ובכל זאת, חשבנו שתהיה בת. עד סקירת המערכות שהוכיחה ההיפך.

אז ב-18 השבועות הראשונים לחייו, קראנו לעובר שלנו "זינוחת" (על משקל תינוקת). זה שם שניתן לו בהשראת עלמה, האחיינית הבכורה שלי, שאחרי שלמדה לדבר והיו מוציאים אותה מהמקלחת ועוטפים אותה טוב-טוב במגבת הייתה משחקת ב"להיות תינוקת" ובוכה "ווה-ווה". ואז היא הייתה אומרת, "אני תינוקת זינוחת". כמו הרבה המצאות לשוניות אחרות של עלמה (אנחנו עדיין אומרים משאש במקום מסאז'), גם את זאת חיבבנו מאוד וכשנודע לנו שאנחנו מצפים לתינוק והחלטנו שעד הודעה חדשה מדובר בתינוקת, קראנו לה "זינוחת".

אבל אז גילינו שיש לנו בבטן אחד שהוא XY ולמשך כמה ימים לא ידענו איך להתייחס אליו. "זינוח" נשמע לי מטופש. אני קראתי לו "דגי-דג" בהשראת השיר של מיכה שטרית, אבל אז אלון התקומם ואמר שהוא כבר גדול מדי, ממש לא בגודל של דגיג ואפילו לא דג. באותו יום חזרתי הביתה ובעודי חונה ראיתי צ'יפמאנק חוצה את השביל, רץ ומקפץ מפה לשם. ומאז העובר שלנו הוא "הצ'יפמאנק". יש אפילו כמה חבר'ה בעבודה שלי שכבר יודעים לקרוא לו ככה.

. . .

יש הבנות שמגיעות מאוחר. למשל, ההכרה הפשוטה בכך שאני חולקת את הגוף שלי עם עוד יצור חי, שיש לו רעיונות משלו, עצמאיים לגמרי, של מה הוא רוצה לעשות עכשיו או אחר-כך.

נראה שבשבועות האחרונים הצ'יפמאנק פיתח לו סדר יום סדיר ועקבי. הוא נרדם קצת אחרי אחת ומתעורר בסביבות תשע. לא בכדי הוא התייצב על השעות האלה, שכן בימים שאני עובדת השעון המעורר שלי מצלצל בתשע ולרוב אני הולכת לישון בסביבות אחת בלילה. אלא, שבימים שאינני עובדת, הייתי שמחה אולי לפעמים ללכת לישון קצת יותר מוקדם או להמשיך לישון עד יותר מאוחר. לא היה ולא נברא! לצ'יפמאנק יש רעיונות משלו. וקצת קשה לישון כשיש מסיבה בבטן שלי והצ'יפמאנק הוא הדי-ג'יי.

בשבוע האחרון אני נוטה כמעט לשכוח שאני בהריון. אני כל-כך עסוקה עם המעבר, עם ניהול המשבר בגזרת הבטן-קרוהן (בינתיים הכל נרגע וטוב, טפוטפוטפו) והתמודדות עם הצינון המעצבן והעקשן שלא עוזב אותי מאז חזרנו מבוסטון. נחמד שיש פה מישהו שנוגח לי בשלפוחית מדי פעם ולא נותן לי לשכוח לשם מה נתכנסנו כאן כולם.

. . .

בפוסט השני שכתבתי על ההריון כתבתי שעד אותו רגע לא היו לי הרבה קרייבינגס.

אז שיקרתי.

לא סיפרתי, למשל, על כך שמתחילת ההריון נורא התחשק לי נקטר מנגו. לא הצלחתי למצוא נקטר מנגו בשום מקום באן ארבור. יש המון סוגים של מיצי פירות שיש בהם *גם* מנגו, אבל לא מצאתי משהו שהוא *רק* מנגו. חלמתי על נקטר מנגו בלילות ובימים. ואז הגענו לישראל וביום הראשון שלנו בקיבוץ הלכנו לכלבו וקניתי נקטר מנגו. שתיתי קרטון של ליטר בארבע לגימות בערך (רק אחרי שהוא היה קר מאוד, עם קרח), אמרתי תודה ומיד דרשתי שנלך לקנות עוד. בסוף אותו שבוע, כשנסענו למושב, ביקשתי מההורים שלי שיחכה לי גם שם נקטר מנגו. חצי כוס מזה ונהייתה לי צרבת. זה היה סופה של ההרפתקה הזו.

כמה שבועות אחרי שחזרנו מהביקור בישראל, אגב, אכלנו ארוחת ערב בקפה זולה וראו זה פלא - יש להם מיץ מנגו "סחוט טבעי", 100% מנגו ללא תוספות. שתיתי ונהניתי.

את החשק הגדול לנקטר מנגו החליפה תשוקה עזה לא פחות לבירה שחורה. אני לא סובלת את הבירה השחורה האמריקאית, אבל הבירה השחורה הישראלית. מממ... בכל הזדמנות שהייתה לי שתיתי בירה שחורה בבקבוק זכוכית. אם היה לי עכשיו בקבוק של בירה שחורה הייתה גומעת את תכולתו בלי היסוס.

חשקים באו והלכו ובשבוע האחרון הופיע לו חשק חדש - פירה. לא שהאהבה לפירה היא עניין חדש אצלי. אחרי שבגיל 11 אובחנתי והרבה מהימים שלי עברו עליי באכילה של ג'לי, עוף מכובס ותפו"א מבושלים, זה פלא שאני עוד בכלל מעוניינת במזונות האלה. אני מניחה שישנן שתי אפשרויות - או שהייתי מפתחת סלידה עמוקה מהנ"ל לשארית חיי, או שהם דווקא היו מתחבבים עליי. אצלי מדובר באפשרות השנייה.

בשבת בערב ישבתי בעבודה ופתאום נמלאתי הבנה עמוקה וטהורה, שהרגישה כמו התגלות כמעט-דתית. "אני מוכרחה לאכול פירה. עכשיו! ברגע זה! ללא דיחוי!". אבל הייתי בעבודה, היו לי מטופלים ומחוייבויות ולמרות שעבדתי בהשהייה (הולדינג, האזור בו כמעט אין מה לעשות ברוב הימים), לא רציתי לנסוע לאיזו מסעדה מקומית רק בשביל לקנות שם פירה. במקום זה טרפתי שני בייגלים עם מיונז וביצה קשה.

כשיצאתי מהעבודה התקשרתי לאלון וביקשתי שישים תפוחי-אדמה על האש. עד שהגעתי הביתה התפוחים היו מבושלים ונפניתי למלאכת המעיכה. באתי על סיפוקי. אחרי שאכלתי מלוא הקערית פירה, נשארה עוד קערית קטנה בצד. לקחתי את תכולתה איתי לעבודה למחרת, למקרה שהצורך יחזור על עצמו. והוא אכן הופיע שוב, רק כשהגעתי הביתה בלילה. ואחרי שאכלתי כוס פירה, לא באתי על סיפוקי. באחת וחצי בלילה עמדתי במטבח וקלפתי תפוחי-אדמה. בשתיים בלילה מעכתי פירה וישבתי ואכלתי קערית גדושה. רק אז, קצת לפני שלוש, הלכתי לישון, שבעה ומאושרת.

ומאז שבת, כל יום אני אוכלת קערית גדולה של פירה. למעט יום אחד, אולי. זה די משעשע אותי, האמת. ביום שני הלכתי ליוגה. לא ממש רציתי ללכת, בעיקר מפני שעל הכיריים כבר עמד סיר בו התבשלו תפוחי אדמה והבנתי שאם אלך לשיעור יוגה אצטרך לדחות את אכילת הפירה בשעתיים. פסיכי, אני יודעת. חיסלתי שק תפוחי אדמה במשקל 2.5 קילו תוך ארבעה ימים. זה מחזיר אותי לימי חטיבת הביניים, בהם כל מה שהיה מותר לי לאכול הוא תפוחי אדמה והייתי אוכלת פירה כמשקל הגוף שלי כל יום כמעט.

. . .

ביום ראשון אנחנו עוברים לדירה החדשה. כמעט הכל ארוז, למעט המטבח והמקלחת ועוד קצת פיצ'יפקעס. הייתי אמורה לעבוד היום, אבל נאלצתי לבטל את המשמרת מפני שלפני יומיים איבדתי את הקול שלי ומאז הוא לא חזר. אחות בלי קול היא כמו... ובכן, אחות בלי קול. אין קול, אין עבודה. מישהו יכול למצוא לי אנלוגיה מוצלחת?

איבוד הקול הוא מעניין. מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים יודע שאני דברנית לא קטנה, וכשאני לא מדברת, אני שרה. עכשיו אני מסתובבת בבית, שומעת מוזיקה וכל מה שאני יכולה לעשות הוא לרקוד ולעשות תנועות עם השפתיים (אני מעולה בתזמורת בצורת). כשאלון לא נמצא אני אפילו לא מנסה לדבר, והשקט הרועם הזה גורם לי לקלוט כמה הרבה אני מדברת לעצמי גם כשאני לבדי. הדממה הזאת שונה, מוזרה ומעניינת.

לפחות זכיתי בעוד קצת זמן לאריזות. המשמעות העיקרית של כל זה היא שאני אורזת לאט יותר, עם יותר הפסקות. וזה בסדר, כי אני עדיין נאבקת בצינון המפלצתי הזה, שמלווה אותי כבר שבועיים וחצי וממאן להרפות.

לכבוד המעבר, התחזית מדברת על סופת שלג ורוחות שתתחיל הערב בתשע ותימשך עד מחר באותה שעה.  צופים הצטברות של 10-20 ס"מ. בראשון יש רק 30% סיכוי לשלג. אני מקווה שמזג האוויר יתחשב בנו ובמובילים שלנו ואף אחד לא יסבול יותר מדי. לפחות אין לנו יותר מדי רכוש, אז אני צופה שכל העניין לא ייקח יותר משלוש-ארבע שעות.

ביום שני הדיירת היוצאת שלחה לאלון סמס שהודיעה שהם עזבו. נסענו לדירה והסתובבנו בין החדרים הריקים, מרעננים את זיכרוננו לגביי גודל החדרים ומצבה הכללי של הדירה. היו יותר נקודות של צבע מתקלף ממה שזכרנו, אבל אני עדיין שמחה מאוד על ההחלטה שקיבלנו לעבור לדירה הזאת. אני שמחה על החלוקה ההגיונית שלה, על המרחב שאין לנו כרגע, בדירה הנוכחית. וכל זה בעבור מחיר לא יקר בהרבה משכר הדירה שאנחנו משלמים כעת.

אני מתרגשת מאוד לקראת העיצוב של דירה חדשה, השלמת רהיטים ואביזרים שיחסרו לנו. עכשיו סופסוף אוכל להתחיל לקנן. אני מתאפקת כבר כמה שבועות!

אז כל שנותר הוא להתפלל למזג אוויר סביר (אני אפילו לא מעזה לבקש "נאה") ולמעבר חלק. אה, ואם אפשר - שיחזור לי הקול?

. . .

לפני שבוע בערך מילאתי בקשות לסידור העבודה הבא. הסידור הבא נפרש בין ה-5 בינואר ל-1 בפברואר. נחשו מה קורה בסידור הזה? ב-29 בינואר אני יוצאת לחופשת לידה! הה! ולא בגלל שאני יוצאת לחופשה מוקדמת. פשוט בגלל שאז אהיה בשבוע 38 ורוב הבנות יוצאות לח"ל בערך בזמן הזה. אוי, כמה סיפוק ועונג שאבתי מחסימת הימים שאחרי ה-29 בינואר. כתבתי בגדול "maternity leave" ונתתי לכל מי שהיה סביבי לראות. התאריך המדובר מגיע עוד שבעה שבועות פחות יומיים. אלון אמר ששבעה שבועות לא נראים לו כמו כזה מעט זמן, ואני השבתי שלי זה דווקא נראה כלום ואני בטוחה שזה יעבור מהר יותר מרבע מצמוץ.

ולסיום, אשאיר אתכם עם המראות הקשים מהבית שלנו, דקה לפני שנפרדים.


Good days are ahead of us. I'm certain of it.

(טפוטפוטפו, בליעינהרע)

יום שבת, 7 בדצמבר 2013

This & That

חנוכה היה ונגמר.

הדלקנו השנה נרות באופן ספורדי ובלתי מחייב; נר ראשון, נר שלישי ורביעי ונר שביעי, שהסתבר שבכלל היה אמור להיות שמיני (ותודה לגוגל קלנדר שלי וליכולתי הפגומה לספור מאחד עד שמונה), אבל הטעות תוקנה. נרות שלוש וארבע קרו הרבה בזכות תומר ואורלי, או הנסיעה שלנו לבוסטון.

בשישי בערב, הוא יום הגעתנו, המארחים שלנו הינדסו ארוחה מרובת מנות לרגל חג ההודיה וחנוכה ובעיקר, לציון שבת-אחים-גם-יחד. היו שם גם תומר (האחר) וטורי אשתו שעכשיו גרים גם הם בקיימברידג' וגם אבא של תומר. היה שמח.

לכבוד הנר הראשון של חנוכה הכנתי לביבות. השתמשתי ב-4 תפוחי אדמה, אכלתי ארבע לביבות ואלון אכל את כל היתר. אני אוהבת מאוד לביבות תפוחי-אדמה, במיוחד בסגנון שהיה נהוג בבית ילדותי - תפוחי אדמה מגוררים עם בצל, מלח ופלפל ומעל החגיגה המטוגנת שמנת חמוצה וסוכר. שילוב של מלוח, מתוק חמצמץ ומפולפל. מי אמר פולנים ולא קיבל?

"דיברתי" בפייסבוק עם אח שלי על כך שאנחנו משתייכים לשני חוגים שונים, אני מעולם לא הייתי אדם של סופגניות, בעוד הוא מוכן לאכול בכל יום את משקל גופו באלה. אני, תנו לי לביבה ושמחה אנוכי. על אף אהבתי האדירה ללביבות, אני יודעת שהן, או אוכל מטוגן באשר הוא, לא חברים של הבטן שלי ולכן הגבלתי את עצמי לארבע - ודי. כנראה שאפילו המשטר הזה לא היה שמרני מספיק ויום למחרת הבטן שלי קצת כאבה. לשמחתי, היה זה יום חג ההודו ורוב המטופלים בחרו להישאר בבית ולא לבוא לבקר אותי במיון. היה יום איטי מאוד. אפילו נבואות הזעם שלנו, שכולם יתחילו להגיע בסביבות שבע בערב, לא התגשמו. אכלנו הרבה, צחקנו ונהנינו מהיום הרגוע. היה כיף מסוג אחר באותו יום במיון.

בשישי בערב אכלנו אצל תומר ואורלי ארוחה שלעולם לא אוכל לכנות "דלה בשומן" ולמחרת בבוקר השבעתי את תיאבון הבוקר ההריוני שלי בכריך סלט ביצים ואבוקדו ב"דארווין". הבטן שלי התחילה להתמרמר כבר לפני ארוחת הבוקר, אבל אני לא שעיתי לאזהרותיה. וכך, חזרתי הביתה עם בטן דואבת ורגוזה.

אתמול הייתי אמורה ללכת לעבודה, אבל בצעד מאוד יוצא דופן ובלתי אופייני לי, ביטלתי. הרגשתי שיותר מדי דברים קורים לי בגוף בבת אחת - הבטן הגועשת, סינוסיטיס שהתחיל מיד עם חזרתנו מהסופ"ש, הרפס שליווה אותי לנסיעה ועוד לא חלף לגמרי ובנוסף על כל אלה, אהמ... אני גם בהריון. אז סידרתי לעצמי שלושה ימי חופשה רצופים ושלשום העליתי את עצמי על "דיאטת הדבק" הידועה שלי. הרבה עמילנים, פחמימות וחלבונים דלי-שומן. תוך פחות מיום החלו להיראות סימני שיפור ובינתיים אני מתמידה ולא מאתגרת את הבטן שלי. קודם נחזור לעבודה ואז נראה מה היא מסוגלת לסבול. בתור צ'ופר, יצא לי מזה פודינג אורז ומרק כתום נהדר שאכלתי בשיטת "הטבע את הלחם".

היינו אמורים לעבור דירה ביום חמישי הבא, אבל נראה שהמעבר ידחה לשבוע שלאחר מכן. כשחתמנו על החוזה שאלתי אם יש סיכוי שישפצו את רצפת העץ בדירה, מה שנקרא בשפה המקומית finishing. לא דיברנו בכך עוד, אבל היום הסוכנת התקשרה ואמרה שבעל הדירה הסכים וזה ייעשה בשבוע הבא ואנחנו לא יכולים לעבור בחמישי, כי הרצפה עוד לא תהיה יבשה.

מצד אחד, אני שמחה, מפני שאנחנו יורשים דירה שגרו בה כלב וחתול ועשו שמות ברצפת העץ. זאת ועוד, אני אשמח הרבה יותר שהתינוק שלי יזחל על רצפה משופצת ולא אחת עם פוליש מתקלף (שרק נהיה בריאים, טפוטפוטפו, בליעינרע). אבל... כבר קבענו עם המובילים ליום חמישי, כבר קבעתי עם חברת הניקיון שיגיעו לדירה הישנה בשישי למחרת, כבר התחלתי לארוז, סידור העבודה שלי חושב בזהירות סביב כל זה וגם - כבר ממש רציתי לעבור!

אז מיד אחרי סוף השבוע אני צריכה להתקשר למובילים ולחברת הניקיון ולנסות לדחות הכל לשבוע שלאחר מכן. אני מקווה שכולם יהיו פנויים ולא נצטרך לבטל את העסקה ולחפש לנו מובילים אחרים.

בינתיים, אני שמחה שלא ארזתי את המטבח, מפני שאחרת לא הייתי יכולה להכין היום עוגת שיש.
בכלל לא תכננתי לאפות היום, אבל כבר כמה ימים שאני מסתובבת את חשק לעוגת שיש שפשוט לא עובר. כן, אני לא בחורה עם טעם מתוחכם. רובכם כבר יודעים שאני אוהבת עוגות ביתיות בחושות. לא צריכה קרם ולא מיליון שכבות. רק טעם של בית.

ניסיתי להבין מאיפה הגיע החשק הספציפי הזה. אני בטוחה שמשהו גרם לו להופיע, כי חשקים אצלי לא נולדים מעצמם, יש להם טריגרים סביבתיים, רק שלא תמיד אני מצליחה לזהות אותם. בכלל לא רציתי לאפות בעצמי, אבל אני בכל זאת בנאדם ריאלי. אין לי חברים שאופים לפי בקשה ולא רציתי עוגה קנויה. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שלא הייתה ברירה. נותרתי אני עם עצמי. נראה שכל עוגות השיש שלי נולדות מתוך "אם אין אני לי מי לי".

כשנסעתי לקרוגר כדי לקנות שוקולד וקמח לעוגה, קניתי גם עלי מרווה טריים. הסינוסים שלי כבר בסדר, אבל עכשיו הגרון מציק ומחר אני צריכה ללכת לעבודה, הפעם בלי תירוצים והיעדרויות. רק עם בקבוק ענק של תה צמחים עם לימון ודבש והמון-המון סוכריות מציצה. נקווה שגם עוגת השיש שהתאוויתי לה כל-כך תעזור להחלמתי המהירה.

ומה שלומכם?

יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

שבוע 29, טרימסטר שלישי

היום ישבתי על האסלה וחשבתי לעצמי - עוד חמישה שבועות, שבוע 34.

ככה אני, מקצרת זמנים. היום נר ראשון של חנוכה, מחר חג ההודיה ואני עובדת ובשישי טסים לבוסטון ומבלים שני לילות ושלושה ימים שכבר חיכיתי וצפיתי להם מאוד. שבוע וחצי אחרי החזרה מבוסטון עוברים דירה ואז אני כבר רואה איך הכל יעבור בהילוך מהיר. כבר עובר.

לפני שבוע היינו בהערכת משקל ראשונה. עוד אחד מאותם תענוגות שאנחנו זוכים להם מתוקף היותי הריון בסיכון בגלל הקרוהן, עם שני סיכונים עיקריים תחת ההגדרה הזאת - משקל לידה נמוך ופגות מאוחרת (ז"א, לידה משבוע 34 ואילך). אני ממש לא מתלוננת. מציעים לנו להתראות עם התינוק המתבשל שלנו אחת ל-4 שבועות מעתה ועד לידה, מה רע בזה?

הסקירה הייתה מעולה. הדרדק שוקל בול כמו שהוא צריך. גם זכינו להיזכר, אחרי הפסקה של 9 שבועות, שאשכרה יש שם תינוק אנושי, אמיתי ממש, עם שתי ידיים ורגליים וראש ופנים והכל, וגם גילינו שהוא כבר התמקם לו עם הראש למטה, בגבו לצד שמאל של הבטן שלי, תנוחה ממש אידיאלית ללידה טבעית, כזאת כמו שאני רוצה.

"אני יודעת שהוא עוד יכול לזוז ולהתהפך", אמרתי באותו ערב בשיעור יוגה-הריון, "אבל בינתיים אני מבסוטה. איזה mommy pleaser, over achiver". הייתי שמחה עד הגג, כי הפחד הכי גדול שלי בקשר להריון הזה הוא שנזדקק לקיסרי, עוד לפני שתתחיל לידה. קיסרי חירום זה דבר אחד, קיסרי מתוכנן? דבר אחר לגמרי ומאוד לא עדיף עם ההיסטוריה העשירה שלי של ניתוחי בטן. את הבטן אני מעדיפה לשמור לניתוחי-קרוהן עתידיים.

אחרי התלבטויות בסגנון "האם זה מתאים לי" החלטתי לתת לבנות בעבודה לתכנן ולחגוג לי baby shower. לא רוצה לחרב להן את הכיף ורוצה קצת להתפנק בחגיגות של אחרים אותי ואת התינוק שצומח לי בבטן, מה יש? לעצמנו ולחברינו שאינם-מהעבודה נארגן חנוכת בית שהיא גם מסיבת שנה אזרחית חדשה וגם baby shower. אבל לא רציתי שהמטרת המתנות תהיה המוקד.

כל השאוורז מתוכננות לקרות בסביבות השבוע ה-35 להריון שלי. ככה אני, לוקחת סיכונים. גם ככה אנחנו כל הזמן אומרים בצחוק שיהיה פה ממוצע בין הנטייה המשפחתית (של האמהות, שלי ושל אלון ושל האחיות של אלון) לסחוב עד סוף שבוע 41 לבין הנטייה של קרוהניסטיות ללדת מוקדם. אולי בסוף ייצא שבוע 38, ככה, באמצע. הדבר היחיד שאני מתכוונת לארגן בעצמי זה את העריסה ואת כיסא הבטיחות, עד שבוע 34. בגדים כבר קיבלתי מחברות ואני מכוסה, אלא אם יוולד איזה רבע עופניק במשקל נוצה, שאז נצטרך יותר בגדים במידת NB ממה שאני מנחשת, אבל את הכל אפשר לקנות בנסיעה מהירה לטארגט, מאייר או וול-מארט, ובדירה החדשה יש מכונת כביסה.

בינתיים עבר עוד שבוע ואני מגלה ששבוע 29 מביא איתו חיפוש מתמיד אחרי חלבון באיכות גבוהה ובכלל - אוכל. בשבת חזרתי מהעבודה בחצות ועשרים בלילה ואכלתי חביתה מקושקשת משתי ביצים עם כף של יוגורט וכוס חלב חם בצד. בראשון בבוקר אכלתי בדיוק את אותו הדבר, עשר שניות אחרי שפקחתי עיניים. בעבודה צחקו עליי, מפני שמהרגע שהגעתי למחלקה ועד שתיים בצהריים לא הפסקתי לאכול. לשמחתי, תנועת המטופלים הייתה איטית ויכולתי לעבור ביסודיות על תכולת תיק האוכל שלי. בשתיים הכרזתי שאני חושבת שאני מלאה. בשלוש הייתי רעבה שוב.

יום למחרת ביליתי יום חופשי בבית וכל מה שרציתי הוא לישון. ומרק עוף. אם אין אני לי מי לי, נסעתי לקרוגר, קניתי מצרכים והעמדתי מרק על האש. אחר כך פרשתי לשנ"צ של שעה וחצי. בחוץ ירד שלג והיה אפור וחשוך. לא חשבתי שיש פעילות מתאימה יותר מאשר התכרבלות בינות למצעים. בישרתי לאלון שאני חושבת שהקטנצ'יק עובר קפיצת גדילה, איך נסביר אחרת את הרעב המשתולל ויום לאחר מכן את הצורך הגדול בשינה ומנוחה? אלא שכל השליש האחרון של ההריון הוא בעצם מן קפיצת גדילה מתמשכת, שכן עד שהצאצא יעבור לצד של הבטן הוא אמור עוד לשלש את משקלו. אני רואה אכילה רבה בעתיד שלי.

עוד אבן דרך, היא שבשבוע החולף, תוך ארבעה ימים בערך, גדלתי כל-כך שחולצות המדים שלי כבר לא עולות עליי יותר. קניתי מבחר חולצות כחולות כהות באולד נייבי וגאפ ואיתן אשרוד, אני מקווה, עד סוף ההריון.

בתוך כל זה, הבריכה היא נס מופלא. אני מצליחה להגיע לביקור פעמיים-שלוש בשבוע. בלי להשתולל, אני מבלה במים רק חצי שעה בכל פעם. יותר מזה אני כבר נהיית רעבה. חלק מהזמן סתם תומכת את העורף על הגדה, צפה ובוהה בתקרת העץ שמעל, חלק מהזמן צוללת ועושה עמידות ידיים בעמוקים. לפעמים אני גם ממש עושה בריכות. אבל לא משנה מה, זה כל-כך נעים לי. כל הזמן. תוקפו של המנוי פג באמצע פברואר. אני לא זוכרת אם לפני או אחרי התל"ם שלי. אם לפני, נצטרך להאריך. אם יש דבר אחד שברור לי, הוא שאני רוצה להיות בבריכה עד הרגע האחרון.

ככל שמזג האוויר מתקרר יותר, נהיה יותר מעניין ללכת לבריכה. להיכנס אל הרחם החם והמגונן הזה כשבחוץ אפור ולחזור החוצה כשבאוויר מתעופפים פתיתים של שלג. מציאות מיוחדת.

בעוד חודשיים בדיוק אני מתוכננת לצאת לחופשת לידה מהעבודה. הריון זה באמת לא דבר כזה ארוך וצדק מי שאמר שאחרי החצי זה עובר מהר יותר, מידרדר במדרון התלול. במיוחד כשמפרקים את זה לתחנות ביניים וציוני דרך. כבר אמרתי שאני נוהגת לקצר זמנים.

בינתיים אני מנסה לגלגל את ימי העבודה מעליי ולספוג לתוכי כל דקה של ערות ושינה מהימים החופשיים שלי. אני גם מחפשת בי את הכוח לאפות לי עוגת שיש, כי שוב, א.א.א.ל.מ.ל. וכבר כמה ימים שאני מתעוררת עם חשק עז לעוגת שיש. אפילו שאין בזה חלבון.



חג אורים שמח, חברים! שיהיה לכם חם ושמח בבטן ובלב.

יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

מתבשלים לאט

נראה שהגעתי לשלב בהריון שלי (27 שבועות, תודה רבה) בו, אם אני לובשת את הבגדים הנכונים, רוב האנשים יכולים לדעת שאני בהריון ולכן לא צריכים לשאול. זה מוביל לשיחות עם זרים גמורים שמרובן אני יוצאת די משועשעת. למשל, היום בבית המרקחת:
רוקחת: when are you due?
אני: February.
רוקחת: oh, you're so tiny and cute! I was huge with mine!

משם המשכנו לשיחה קצרה על גדלים של תינוקות - יש לה שלושה, הגדולה בהם נולדה במשקל 10 פאונד, שבעברית זה קצת יותר מארבעה וחצי קילו. אני השבתי שאני מקווה ל-seven pounder, אולי שבעה וחצי. "something I can actually push out", הוספתי. הרוקחת המשיכה ודיברה על האינדיאניות של פעם, שהיו הולכות במישורים, תופסות איזה עץ, כורעות ללדת ואז מעמיסות את התינוק על הגב וממשיכות לצעוד. זה כמו הסיניות בשדות האורז? אגדה יפה. "It's a whole lot harder if you're getting induced, though", סיכמה הרוקחת ואיחלה לי ערב טוב והמשך הריון קל.

הלכתי משם עם חיוך על הפנים.

זה די משעשע, תגובות של אנשים זרים להריון של אישה זרה. אנשים מחייכים אליי ואל הבטן שלי, מברכים אותי לשלום וקוראים לי sweet mama. אתמול בעבודה, אמרתי בצחוק שאף אחד לא קורא לי בשם שלי יותר. זה רק mama this & mama that. המצחיק בכל זה, הוא שכשאנשים פונים אליי ככה אני לא מגיבה, כי אני פשוט לא קולטת שמתכוונים אליי. בשביל זה יש לי שם! אבל זה עדיין משעשע.

. . .

מוקדם יותר היום עשיתי את העמסת הסוכר השגרתית של אמצע ההריון, בדיקת סקר שמיועדת לגלות סכרת הריונית. בחרתי לא לשתות את תמיסת הסוכר הדוחה שהמעבדה מספקת ובמקום זה שתיתי 400 מ"ל ספרייט. בשאלה החשבונית הזאת מסתתר לקח חשוב: בחצי ליטר ספרייט יש 50 גרם סוכר. עשר כפיות סוכר. זה המון!

עכשיו, אני לא שותה משקאות ממותקים. גם לא משקאות מוגזים או דיאט. המשקאות היחידים שאני שותה ומכילים סוכר הם מיצים טבעיים (שתי כוסות מיץ תפוזים ביום, מדולל במים), שוקו ותה (כפית וחצי סוכר לכוס, תודה). את חצי ליטר הספרייט הייתי צריכה לשתות תוך עשר דקות. בתום הזמן המוקצב חשבתי לעצמי, הא! קלי קלות. אבל בדרך למעבדה התחלתי להרגיש קצת מסוחררת. כשהגעתי לשם הרגשתי שהגיע הזמן לישון. התוודיתי בפני טכנאיות המעבדה שאני לעולם לא צורכת כל-כך הרבה סוכר בזמן כל-כך קצר ואחת מהן המליצה לי לאכול חלבון טוב אחרי הבדיקה, יוגורט או עוף. נסעתי הביתה ואכלתי ביצה קשה. גם שתיתי שתי כוסות מים. אחרי עשר דקות התחלתי להרגיש טוב יותר.

מסקנה: לא משנה אם בבקבוק קטן מבית המרקחת או מבית היוצר של קוקה-קולה, אף אחד לא אמור לצרוך 50 גרם סוכר בחמש-עשר דקות. סוכר זה רעל.

. . .

לפני כמה שבועות קניתי Crock-pot בקוסטקו. מדובר ב-slow cooker, סיר קרמי שיושב בתוך מסגרת שבתחתיתה פלטה חשמלית ולכל זה מחובר טיימר. בקרוק פוט אפשר להכין כל מיני תבשילים בבישול איטי, טרנד שתופס מחדש בשנים האחרונות, כשיותר ויותר "מומחים" מספרים לנו כמה בריא לאכול אוכל שבושל היטב, דבר שהופך אותו לקל יותר לעיכול, לפי תורתם (ההיפך הגמור מתנועת האוכל הנא, אבל זה מה יש. איש באמונתו וגו').

בכל אופן, לא קניתי את הקרוק פוט מתוך איזו אידיאולוגיה עמוקה. עשיתי את זה כי שמעתי על המכשיר דברים טובים וגיליתי בלוג שמציע מתכונים "קפואים" לבישול בקרוק פוט; מכינים הכל מראש, מקפיאים בשקיות זיפלוק, ביום ובשעה היעודים זורקים את קוביית הקרח הענקית לסיר ואחרי שמונה שעות יש ארוחה. הרעיון קסם לי בגלל הקלות, לכאורה, שהוא מציע. וזה עולה רק 40 דולר. אז קניתי.

כמה שבועות עמד לו הקרוק פוט באריזתו בפינת המטבח, עצוב ומיותם. עד שבליל כל הקדושים היינו צריכים לצאת למסיבה והיה לי מספיק זמן להתניע את הסיר, אבל לא מספיק זמן להשאיר הכל להתבשל, ובטח שלא רציתי להשאיר אש חיה בבית בזמן שאנחנו הולכים לחגוג. או-אז חנכתי את הקרוק פוט. ראשית, שמחתי לגלות שהסיר הפנימי עשוי קרמיקה ולא מתכת. לא יודעת למה. שנית, בשובנו הביתה חיכה לנו תבשיל עוף וירקות ריחני, עם עוף נימוח וירקות עשויים במידה מושלמת. השתכנעתי.

ביום שני בערב העמדתי תבשיל בהשראת ארוחת הצהריים אצל אלי - דלורית ו-collard greens עם שמונה שיני שום, קוביות בקר לצלי שקימחתי בקמח מתובל והשחמתי במחבת מבעוד מועד ושמונה רצועות בייקון מטוגן, שנועדו לתת לתבשיל טעם מעושן ועמוק. תיבלתי במלח, פלפל ופתיתי צ'ילי. הנזיד התבשל כל הלילה ובשלישי בצהריים אלון מסר את הדין - "משובח", הוא אמר, "הבעיה היחידה היא שעכשיו אני רוצה לישון". נו, מה לעשות, לא הכל יכול להיות מושלם כל הזמן.

אני מחבבת את הקרוק פוט משתי סיבות. ראשית, הוא מניב "ארוחה בסיר" בקלות - ירקות, בשר ופחמימה כולם בסיר אחד. קלי קלות. שנית, הבישול בו נשען על שיטת "שגר ושכח" החביבה עליי. אני רואה בעתידנו עוד הרפתקאות רבות.

ביום שני ירד כאן שלג קל בפעם הראשונה לחורף זה. אני חושבת שסיר לבישול איטי הוא בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו החורף. בקיץ נחזור לסלט.


יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

התרחשות והתרגשות

סלט קיסר עם עוף לארוחת ערב. לפעמים זה כל מה שבחורה צריכה.

נראה לי שמפה לשם יש כבר לא מעט דברים ברשימת "כל מה שבחורה צריכה" שלי. יהיה מעניין לעבור פעם על הבלוג ועל סטטוסים בפייסבוק ולראות מהו המתכון לחיים המושלמים, המשתקף מתוך החיים המקוונים שלי. נראה לי שהבחנות הקשורות לאוכל יתפסו חלק נכבד מהרצפט ושינה תהווה פלח נכבד נוסף.

היה יום נחמד. בבוקר סידרתי את הבית לקראת פגישה עם הדולה שלנו. בעודי מסדרת ניסיתי להתעלם מתחושת הרעב המפלצתית שליוותה אותי מרגע יקיצתי הבוקר. ולא כי לא רציתי לאכול, אלא מפני שכבר אכלתי ורציתי להספיק להביא את הבית למצב נורמלי לפני שהדולה תגיע. בכל-זאת, לא נעים.

אז ניסיתי להתעלם, מה שהוביל לתחושת כמעט-עילפון, שהובילה אותי להתיישב על הרצפה במטבח עם בקבוק השתייה שלי (מיץ תפוזים מדולל, אז יש קצת סוכר) ולחכות עד יעבור זעם. בשלב הזה כבר הסכנתי עם תביעתם של העובר ושל הגוף שלי וכבר התחלתי להעמיס קערית בפלפלים ממולאים ואורז, אבל זה היה מאוחר מדי. הכנסתי את הקערית למיקרו רק אחרי שהתאוששתי מעט.

בשבוע שעבר נשקלתי בעבודה ושמחתי לגלות שסופסוף הגעתי למשקל-של-לפני-ההריון שלי. 122 פאונד. הללויה! אבל יחד עם העלייה המצופה במשקל נראה שהבחורצ'יק למד להיות יותר תובעני ואם עוברות יותר מעשר דקות בין הופעתה של תחושת הרעב לבין הרגע בו אני אכן מכניסה משהו לפה, אני מרגישה כאילו המפגש עם הרצפה קרוב ומאיים מתמיד. כנראה שאני צריכה להשלים עם העובדה שהימים החופשיים שלי מורכבים מאשכולות-אכילה - שלוש ארוחות בוקר, שלוש ארוחות צהריים, שלוש ארוחות ערב ונשנושים בין לבין.

סוף השבוע האחרון היה נהדר. אלי, שהוא סוכן התרבות העיקרי שלי, הזמין אותי להצטרף אליו לשתי הופעות. בשבת בערב הלכנו לראות מופע מחול מודרני של אנסמבל בשם Ballet Preljocaj. היצירה נקראת "And then, one thousand years of peace" והיא מתכתבת עם חזון האפוקליפסה של יוחנן (St. John).

בעבור 10 דולר (כרטיסים מוזלים במחיר דקה אחרונה) זכיתי לצפות בהופעה מרהיבה. לא פחות. אם אתם שומעים על הופעה של ההרכב הזה ויוצא לכם להיות בדיוק באזור, אני ממליצה בחום.


יום למחרת, בראשון בצהריים, נפגשנו שוב והפעם הלכנו לראות מופע בובות בשם "השולחן" של הרכב בשם Blind Summit. זה היה מעבר מעניין מתרבות מיינסטרים לתרבות שוליים ועם כל זאת, אחרי הכובד של שבת בערב, הקלילות והצחוק היו מבורכים.

בתום ההופעה אלי הזמין אותי לארוחת צהריים מאוחרת אצלו. הוא הכין תבשיל של collard greens ודלורית, עם קצת בייקון ורסק עגבניות. פתחנו בחומוס ביתי ובגט בליווי זיתים והמשכנו למנה העיקרית שכללה את התבשיל על מצע אורז לבן. לקינוח שתינו תה ואכלנו תפוח בדבש. זאת הייתה ארוחה נהדרת מכמה סיבות. ראשית, תמיד כיף לאכול משהו שאחרת לא הייתי מכינה לבדי ואני חייבת להודות שאף פעם לא טעמתי או בישלתי collard greens. הטעם שלהם מאוד מזכיר כרוב ואני מאוד אוהבת כרוב, אז זה היה תענוג. שנית, בהיותי הבשלנית בביתי שלי, אני מוצאת שאכילת אוכל שמישהו אחר בישל עבורי היא מפנקת ביותר. זה היה סיום נהדר לסופשבוע מופלא. לא פלא שסבלתי משביזות יום ב' למחרת.

בתחום ההתרחשויות, למעט העלייה המבורכת במשקל, יש עוד התפתחויות בתחום מעבר הדירה. את השביזות של תחילת השבוע ניתן לתרום גם לעובדה שאז עוד לא ידענו איך ואם בכלל מתקדם חיפוש הדיירים הבאים שמקיימת בעלת הבית הנוכחית שלנו. הנ"ל סובלת מבעיה כרונית בתחום התקשורת ואם לא יושבים לה על הראש ושולחים אימייל כל שבוע שמגשש ושואל מה קורה ומה העניינים, היא ממש לא מנדבת מידע.

לפני למעלה משבועיים באו שני בחורים לראות את הדירה עבור חבר שלהם שמגיע ללמד כאן, אבל מאז לא שמענו ולו ציוץ. שלחנו לבעלת הבית מייל והיא השיבה שהבחור דווקא מעוניין ושהם סיכמו על תאריך כניסתו לדירה (מתוכו נגזר תאריך עזיבתנו). כל שנותר הוא להשלים את שלל הטפסים הדרושים ביניהם - מועמדות רשמית, קרדיט היסטורי וכולי, שאין סיבה לחשוד שיהוו בעיה.

אם כך, נמצא מי שיחליף אותנו בדירתנו הנוכחית ואנחנו מצופים לעזוב את הדירה ב-14 בדצמבר. עכשיו רק צריך למצוא מוברים. כמו שאלון אמר בצדק, אחרי שנעבור לדירה החדשה כל מה שישאר הוא ללדת. אני הוספתי שנותר לי עוד לצאת לחופשת לידה בשבוע 38, שבועיים לפני התל"ם, בהנחה שהצוציק לא יגלה יוזמה יוצאת דופן ויחליט להגיע מוקדם. למי שלא עוקב אחרי הספירה, בשבוע הבא אני מתחילה את השבוע ה-27 להריון ובכך נכנסת לטרימסטר השלישי והאחרון של ההריון שלי. כן, העניינים ללא ספק מתקדמים.

שבועיים לפני מעבר הדירה יחגגו אחינו האמריקאים את חג ההודיה, ובעוד שאני עובדת בחג עצמו, אני לא עובדת בסופ"ש שמגיע מיד אחריו. לרגל המאורע המשמח החלטנו לטוס לקיימברידג' לבקר את תומר ואורלי. הבונוס הגדול הוא שעוד חבר שלנו (גם הוא תומר) הצטרף לאחרונה לשוכני קיימברידג' לרגל קבלתה של אשתו ללימודי משפטים שם. כיף מאוד לתפוס שתי ציפורים נדירות באותה טיסה.

ועוד! בחרנו להתארח ב-B&B בקיימברידג', במעין babymoon אחרון, רגע לפני שאנחנו מפסיקים להיות "רק שנינו" והמשפחה שלנו מחליפה צורה וגודל. אתמול הזמנתי את כרטיסי הטיסה, ה-B&B כבר מוזמן ולא נולד עוד מי שיעצור את מחולות השמחה שלי. אני כל-כך מתרגשת ושמחה לקראת הנסיעה הזאת, ההכלה של כל זה מאתגרת מאוד.

ולסיום - מכה נוראה שיכולה להיחשב לאחת ממכות מצרים!
זוכרים שסיפרתי לכם על נסיעתי המתוכננת לבייביז אר אס? אז נסעתי. החוויה עצמה הייתה די אנטיקליימקסית. במילים ספורות - בייביז אר אס זאת חנות מגעילה. מראה של מחסן, אנשי צוות חטטנים שלא יודעים לזהות מתי צריך עזרה ומתי פשוט להניח לך לנפשך. ומבחר מצומצם ומאכזב. ובכל זאת, הייתה תועלת בנסיעה, כי זכיתי לראות דברים בעיניים, על אמת ולא על מסך מחשב וגם למשש ולהרגיש ולהשוות (ככל הניתן במסגרת המבחר העלוב). מאחר וגם ככה יש לי רג'יסטרי באמאזון, בימים האחרונים התחלתי להשוות מחירים בין ב.א.א ואמאזון ולהעביר דברים מרשימה א' לרשימה ב'. איכשהו, אמאזון הוא מותג שאני מזדהה איתו יותר ושמחה יותר לתמוך בו. I might be wrong, but... ככה אני מרגישה.

ב-כל אופן. מהון להון מצאתי גם אתר שנקרא MyRegistry.com והוא אתר שמאפשר אגרגציה של מספר רשימות רג'יסטרי ממגוון אתרים שונים. יש אתרים שהוא ממש מסתנכרן איתם, אל אתרים אחרים הוא מפנה באמצעות לינק. "מעולה!", בודאי תגידו לעצמכם בשנייה הראשונה. אבל, אויה! הסכנה גדולה היא. נתחיל מכך שמצאתי מצעים יפים (מדי) ויקרים (הרבה יותר מדי) באתר של Carousle Designs. אבל המכה האמיתית היא האתר הזה, אליו הזדמנתי לגמרי במקרה ובטעות היום ואחרי הכניסה אליו העברתי שעתיים בישיבה מול המסך וצפצוף המשפט, "אוי, זה כל כך חמוד!" בטונים משתנים. ובעיקר, צעצועי התינוקות שלהם. הכל יפה מדי ויקר מדי. מסוכן מאוד.

כדי לפתור את הדיסוננס הזה אני פשוט מספרת לעצמי שבשביל זה יש רג'יסטרי - אם מישהו רוצה לקנות לי כדור סרוג ב-30 דולר, אני לא אעצור אותו. להיפך, אני אראה לו את הדרך (אני אסמן אותה בסטיק-לייטים ורודים). מצד שני, אם אף אחד לא יקנה את הדברים המ-א-מ-מים שבחרתי מהאתר הזה, אז לא. אלה החיים. לפחות נהניתי לרייר על זה היום.

(בני משפחה וחברים המעוניינים לעיין ברג'יסטרי שלנו ואולי אפילו לקנות מתנה על אף המרחק הפיזי, מוזמנים לשלוח לי אימייל ולקבל לינק לאתר. או להיכנס ל-My Registry ולחפש את שמי המלא)

ונחזור להתחלה.

אחרי הפגישה עם הדולה, שהוקדשה לשיחה על תוכנית הלידה שלי (שאני אוהבת לקרוא לה "חזון לידה", אבל זאת שיחה בפני עצמה, אולי בפוסט נפרד), נחתי והלכתי לשיעור יוגה. בסוף השיעור עשיתי עמידת ראש וכרגיל, בזמן ההרפיה חלמתי מה אני אוכל לארוחת ערב כשאגיע הביתה. עבר עליי יום רעב אך נטול השראה ופתאום ידעתי מאוד בבירור מה אני רוצה - סלט קיסר עם חזה עוף! וכך היה.

אלה החיים הטובים, מורכבים מתענוגות קטנים ופשוטים, קלים להשגה.

יום שבת, 19 באוקטובר 2013

This & That

1.
נפל בחלקי אושר גדול וזכיתי לשלושה ימים חופשיים מהעבודה. לא מדובר במאורע יוצא דופן במיוחד, אבל הוא נוחת עליי אחרי איזה שינוי קטן בתפיסה, תזוזה זעירה שאינה חסרת כל משמעות. לפני שבוע, ביום שישי, היינו בביקורת במרפאת הריון בסיכון והתבאסתי לגלות שלא עליתי כלל במשקל. את הרופאה שראתה אותי באותו יום זה לא הדאיג מאוד. מבחינתה, כל עוד אני לא יורדת במשקל, אנחנו בסדר. אבל אותי זה ביאס.

כבר לפני כמה שבועות החלטתי לנסות ולחזור לעבוד שלוש משמרות בנות 12 שעות, במקום הסידור החלופי שאימצתי לי, 3 כפול שמונה ואחת של 12. מהניסיון שנמשך חודשיים ראיתי שהמשמרות שאורכות 12 שעות לא הורגות אותי מחד ומאידך, התגעגעתי ליותר ימים חופשיים. בין תורים לראומטולוגית וגסטרואנטרולוגית, מרפאת ההריון, שיעורי יוגה ושאיפה להגיע לבריכה יותר מאשר רק פעם בחודש, התחיל להרגיש לי חנוק. אז החלפתי. ועכשיו, כשסוגיית המשקל הצטרפה ועלתה על הפרק, אני מרגישה שזאת בכלל הייתה החלטה נכונה.

כשקיבלתי את סידור העבודה החדש שמחתי להיזכר ש-3 משמרות של 12 משמען רק 12 ימי עבודה בפרק זמן של ארבעה שבועות. זאת דרך מאוד נעימה להסתכל על זה. אני משתדלת לפזר את המשמרות באופן שווה על פני השבוע ולא לקבץ אותן יחדיו. אין סיבה ואין טעם להתיש את עצמי. אבל פה ושם מגיע איזה גוש של ימים חופשיים כמו עכשיו ואז השמחה גדולה.

אנשים בעבודה ששאלו אותי אם אני עובדת בסופ"ש זכו לתשובה מתלהבת משהו - לא, יש לי סופ"ש ארוך! שבת-שני. אז שאלו אותי על התוכניות לשלושת הימים החופשיים ואני השבתי שאני מתכננת לישון הרבה ולאכול הרבה. ואולי איפשהו באמצע גם אצליח להגיע לבריכה. מפני שאחת התקוות שלי, היא שחוץ מיישומן של העצות הטובות שנתנה לי הדיאטנית איתה נפגשנו לפני שבוע, אם אחזור לעבוד רק שלושה ימים בשבוע וארגיע קצת עם השעות הנוספות בעבודה (היו לא מעט שבועות לאחרונה בהם עבדתי 44 שעות, במקום רק 36), אשרוף פחות קלוריות ואולי אתחיל לגדול בקצב מספק קצת יותר. גם שינה טובה בין לבין תעזור.

בינתיים, כל חברותיי ההריוניות בעבר ובהווה מרגיעות ואומרות לי לא לדאוג. רוב מי שהיו רזות לפני ההריון, כמוני, מספרות שהעליה הגדולה במשקל התרחשה עבורן רק בטרימסטר האחרון. רק מתחיל קצת להימאס לי מהערות של אנשים סביבי שמאוד דחוף להם להגיד לי בפליאה ושמיטת לסת כמה קטנה אני. אמא שלי אמרה לי להגיד להם שגם היא הייתה ככה עד חודש שביעי, אז שישתקו.

בינתיים גם קניתי תיק אוכל מגונדר לעבודה ואני מקפידה להעמיס לתוכו בכל יום אוכל שקל לכרסם במהירות או תוך כדי תנועה - קרקרים נהדרים שהתאהבתי בהם לאחרונה - Wild riceworks, מקל גבינה ושתי ביצים קשות. מחוץ למקרר יש בננה וכמה בייגלים קטנים עם נוטלה. והחביבים עליי ביותר - משקאות קלוריים. לא, אני לא מתכוונת לתוספי תזונה כגון אנשור (שנמאס עליי לחלוטין, אחרי שנים של הסתייעות בו). ממש-ממש לא. אני מתכוונת למשקה יוגורט דל שומן ושני בקבוקי שוקו, בנפח כוס כל אחד. גם את המים בבקבוק שלי החלפתי במיץ פירות, לרוב תפוזים או מנגו.

הדיאטנית שלי הסבירה שאני אמורה לעלות בין חצי קילו לקילו בשבוע בשלב הזה. אני אסתפק גם בחצי קילו בשבועיים. אבל משהו!


2.
האמת היא שאני מתכננת קצת יותר משינה ואכילה לשלושת הימים הללו. מחר אני נוסעת לבייביז אר אס בחברתה של מייקו, כדי ליצור את הרג'יסטרי שלי, אותה רשימה של מה אני צריכה ורוצה לקראת הצטרפותו של החבוב למשפחתנו. ביום שני יש לי דייט לצהריים באחת, מסאז' בשלוש ויוגה בשבע וחצי. ולמרות כל זאת, הלילה ישנתי תשע שעות וחצי ובצהריים נחתי מנוחה נעימה ומתוקה, כשבחוץ הגשם דפק על גגון הפלסטיק ומיסך את רעשי הרחוב. גם הלילה אני מתכננת להקדים להיכנס למיטה ומחר אין לי כוונות לצאת ממנה עד שלא ביליתי לפחות תשע שעות בתוך חיבוקה החמים.


3.
החדשות המפתיעות והמשמחות של השבוע האחרון הן, שמצאנו דירה חדשה!
זה קרה קצת בלי שהתכוונו. זאת אומרת, אף אחד לא דחף לנו עט ליד והכריח אותנו לחתום על חוזה, אבל. אני רק מתכוונת שלא חיפשנו בקדחתנות ואפילו לא היינו בטוחים שאנחנו רוצים לעבור וחשבנו שגם אם היינו בטוחים לא בטוח שהיינו מוצאים ולא ידענו מתי אנחנו רוצים לעבור, לפני הגעתו של החבוב או אחריה.

אבל, מעשה שהיה כך היה. בליל שבת לפני שבועיים חזרתי הביתה מהעבודה ואלון ביקש להראות לי מודעה שהוא מצא בקרייגס ליסט, שנראתה כמעט טובה מכדי להיות אמיתית, אבל החלטנו לשלוח מייל, מפני שאין מה להפסיד. למחרת הדיירת הנוכחית ענתה וקבענו להגיע לראות את הדירה אחר-הצהריים. ראינו את הדירה בחמש, חזרנו הביתה וניהלנו דיון מרתוני קדחתני שבסופו החלטנו שאנחנו מעוניינים והולכים על זה. התקשרנו שוב לדיירת ואמרנו שאנחנו בעניין. ביום שני פקססנו טופס מועמדות לחברת ניהול הנכסים ובשישי שעבר חתמנו על חוזה (ויצאנו לחגוג בארוחת ערב בקפה זולה. אכלתי סטייק נהדר שאני עדיין חולמת עליו בלילה.). ככה, במהלכו של שבוע תמים הפכנו לדיירים העתידיים של הדירה הבאה שלנו, גדולה יותר מהנוכחית, מחולקת יותר בהגיון וגם, כן - יש בה מכונת כביסה, מייבש ומדיח כלים, שלושה מכשירי חשמל שיהפכו את החיים פוסט הצטרפותו של החבוב לקלים הרבה יותר וגם יאפשרו לנו להוציא את תוכניתנו הזדונית לפועל ולחתל בחיתולי בד.


4.
אחרי תקופת יובש ארוכה מאוד, אני מנסה לחזור לקרוא. שלפתי סופסוף מהמדף את "שתיים דובים" שנתנה לנו במתנה אסתר ממש טרם חזרתנו לארה"ב מהביקור האחרון בארץ ומאז הצהריים אני קוראת אותו בהנאה. בינתיים אין לי מושג לאן כל זה הולך, אבל אני לא יכולה לחכות ולגלות.

ולכן - עכשיו ספר ואחר-כך מיטה. ואולי, אפילו, ספר במיטה.

שיהיה שבוע נפלא.

יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

פוסט על עוף מטוגן

עכשיו, כשכל הקלפים כבר פתוחים ומונחים על השולחן, אפשר להודות - ההתרחקות שלי מהמטבח ומהבלוג כמעט כולה נעוצה בהריון והשפעותיו עליי. נכון, קיימת גם העובדה שמאז שחזרנו מהביקור בישראל אני עובדת כל-כך הרבה (לדוגמא, היום הוא היום החופשי הראשון שלי מזה עשרה ימים), עד קוצר נשימה ואובדן חושים וזיכרון של ימים שלמים, בחיי, אבל... בעיקר ההריון.

הסיבה להתרחקות מהבלוג מתחלקת לשניים; ראשית, החירפון של תחילת ההריון הפך ישיבה ממושכת לאתגר מנטלי ופיזי אדיר, והשקעה של כמה שעות בכתיבת פוסט גרמה לי לסבל פיזי של ממש. אני לא צוחקת. שנית, כשאני שומרת סוד אני מתחילה להתנהג מוזר, מתרחקת ומתכנסת ומתנהגת באופן מתחמק וחסר סבלנות ומדברת מוזר. אז זה קרה גם עם הבלוג, מפני שרציתי לחכות עד שההריון יגיע לנקודה בטוחה יותר לפני שאני חושפת אותו כאן (גם עם החשיפה בעבודה חיכיתי די הרבה ואני עדיין מופתעת כשיש מישהו שלא יודע ומגיע אליי עם החדשות, מבולבל ומופתע).

הסיבה להתרחקות מהמטבח די פשוטה - היה חם ורוב הזמן הרגשתי מחורבן, כפי שהיטיבה לכתוב עדי מהבלוג "עדי בעולם"; ההגדרה "בחילות" אגב אינה מדויקת, המינוח המדויק צריך להיות "תחושת רצון למות מרוב שמרגישים רע, הטומנת בחובה גם בחילה".

היה חם והרגשתי מחורבן ולא הצלחתי להעלות על דעתי שום מאכל שנדמה לי ראוי לאכילה. אפילו לא קצת. עד שבוקר אחד, בדרך לעבודה, הבזיקה במוחי (או בחלק אחר של הגוף שלי) המחשבה, "אני יודעת מה אני צריכה! מקנאגטס!". מזל (בעיני אנשים מסוימים) שעל הדרך לעבודה יש מקדונלדס עם דרייב ת'רו, ושבאותו בוקר היו לי שלוש דקות אקסטרה. עשר דקות אחרי שהמחשבה חלפה בראשי הייתי בעליה המאושרים של קופסת מקנאגטס בת 10 חתיכות של הדבר הזה, שהוא לא בדיוק עוף. כי עוף, אגב, לא הצלחתי להכניס לפה החל בשלושה ימים לפני שבכלל גיליתי שאני בהריון. בשלוש דקות של נסיעה בין סניף המקדונלדס המדובר לבין בית החולים הצלחתי לכלות כבר 6 מתוך עשר היחידות, באכילה ביד אחת. ברוך בורא הפינגר-פודס.

גילוי המקנאגטס היה מרגש, אבל יש לי גבולות ומעצורים ואני ממש לא מאסכולת "אני בהריון ומתחשק לי לאכול את זה, אז אני אקרא לזה קרייבינג ואף אחד לא יוכל להגיד לי כלום, כי אני בהריון...". טיעון קצת מעגלי, אה? לפיכך, מאז ועד היום, אכלתי מקנאגטס בדיוק פעמיים נוספות ובשתיהן קניתי את הקופסא הקטנה יותר, רק ארבע או שש יחידות. אבל החשק לעוף מטוגן לא חלף.

פרט למקנאגטס, לא היו לי הרבה קרייבינגס. בשלב מוקדם יחסית של ההריון, כשהמחשבה על אוכל עוד הייתה הרבה יותר מאתגרת, אלון ואני נסענו מאיזה פה אחד לאיזה שם אחר ועברנו ליד סניף של Ahmo's. "אוי, איך הייתי רוצה עכשיו שווארמה בלאפה", ריירתי ואלון שאל אם אני רצינית. עניתי שכן, אבל אני יודעת שבשום מקום (חוץ מישראל) זה לא יהיה בדיוק מה שאני מתכוונת, אז מה זה יעזור. אבל המחשבה לא הרפתה ממני. בדרך הביתה נכנסנו לקרוגר, קניתי מגש של חזה הודו וכשחזרנו הביתה חתכתי את הנתחים לרצועות ותיבלתי כראוי. במקביל להקפצת רצועות ההודו בישלתי גם מג'דרה, קרמלתי בצל והכנתי טחינה. אכלתי את היצירה במשך כמה ימים ולא הייתה מאושרת ממני. אלון העיר, שאם לכל אורך ההריון החשקים שלי יהיו כאלה בריאים ויניבו אוכל ביתי מזין וטעים, הוא ממש לא יתנגד.

מאז הכנתי מרק מינסטרונה, תבשיל בקר עם גריסים ואפונה וכן, חלק ניכר מבישולי ראש השנה היה תחת ההשפעה של דייר הבטן הצעיר. כמו שאמרתי לחברים כשישבנו במסעדה והתעקשתי להזמין קינוח - I'm controlled by higher forces (נו, כנראה שאני בכל זאת מכלכלת איזשהו טיעון "מה אני יכולה לעשות, אני בהריון". אבל זה היה בצחוק.).

אתמול אכלתי פנקייק לארוחת בוקר וגולאש בעבודה וידעתי שאין שום דבר מרגש שמחכה לי בבית לארוחת ערב. עוד ידעתי, שאגיע הביתה ואתבאס מהעדר הבחירה ובסוף אוכל קוסקוס עם קטשופ, או סתם אוכל את הלב. וכבר מהבוקר התחשק לי מקנאגטס. בסוף המשמרת ההתלבטות היחידה היא האם ללכת למקדונלדס או ל-KFC. ואז התנגדתי לדחף, אבל מצאתי לי תחליף - שניצלונים ביתיים בציפוי קמח (ולא פירורי לחם), או בשמם האחר, עוף מטוגן ביתי.

בדרך הביתה עצרתי בהול-פודס וקניתי מגש של חזה עוף. בבית חתכתי את החזה לרצועות וקימחתי בתערובת קמח וקורנפלור, שתיבלתי במלח, פלפל, פפריקה חריפה ומתוקה וממש קצת אגוז מוסקט, בשביל הטוויסט. אחרי הקימוח עיסיתי את העוף בביצה טרופה ואז - קימוח נוסף. טיגנתי את השחיתות במחבת טפלון, בטיגון חצי-עמוק (לא בסיר, אבל בכל-זאת, איזה שני ס"מ שמן). לצד התענוג הוגשו קלחי תירס חם וקטשופ, מיונז וחרדל. את הקערה הגדושה בשניצלונים (כמו הדלי של KFC) הנחנו על מגש בינינו ואכלנו מול הטלוויזיה, כי ככה זה עם אוכל שלא מצריך צלחת וסכו"ם. פיקניק בסלון!


הכיף היה כפול כי בשונה מכל אותם משוקצים הנרכשים ב"מסעדות" פאסט-פוד, כאן אנחנו יודעים בדיוק מה יש באוכל; עוף, קמח, ביצה, תבלינים ושמן. זהו.

זאת הייתה מן ארוחת שירת-ברבור לקיץ, מהיר וקל להכנה וכל-כך טעים וכולנו היינו מאושרים, אלון, אני והעובר. ללקק את האצבעות.

יום שישי, 4 באוקטובר 2013

מתרחבים

זה התחיל בצרבת.

ישבתי עם פינקי בטריאז' ודיברנו על הריון ולידה. שאלתי אותה בני כמה הילדים שלה וכמה זמן לקח לה להיכנס להריון. עם הגדולה היא נכנסה על הנסיון הראשון, עם השני זה לקח חודש והיא כבר התחילה להילחץ וחשבה שהיא דפקה לעצמה את המערכת בגלל שלקחה גלולות אחרי הלידה הראשונה. ואז היא נכנסה להריון. אמרתי לה כמה אני מבואסת, כי תמיד חשבתי שזה יילך לי כל-כך בקלות, שאני רק אצטרך להחליט והופ! זה יקרה. והנה אנחנו מנסים כבר כמה חודשים ואפילו כבר הלכנו לייעוץ במרפאת פוריות ושוב קיבלתי מחזור ושלחו אותי ל-HSG ו... אוף! מהבוקר הייתה לי צרבת. אני לא זוכרת מה אכלתי, אבל האומפרדקס שלי לא הצליח להתגבר על האתגר. גם בייגלה לא עזר. מזל שידעתי איפה מחביאים את הטאמס בתחנת האחיות.

זה התפתח לפסיכוזה.

התחלתי להתנהג כמו משוגעת. לא יכולתי לסבול את המגע הקל שבקלים, המרחב האישי לו הזדקקתי גדל פי שלושה, הייתי רעבה פתאום ואז כבר לא, הרגשתי בסדר ואז לפתע רציתי לחנוק מישהו ולקפוץ החוצה מהעור שלי מרוב קוצר-רוח, רגע אחד צחקתי ואחר-כך בכיתי. וכל הזמן היו לי גלי חום וקור, לסירוגין, בלי שום שינוי סביבתי. מסכן אלון, שהיה האדם הקרוב ביותר, המיידי, בסביבת המרחב האישי שלי, בזמן שאני מיטלטלת בין קיצון אחד למשנהו. לשמחת שנינו, הוא שרד.

זה המשיך לבדיקה אחת. ואז עוד שתיים. ועוד שתיים.

אלון דחק בי לעשות בדיקת הריון במשך כמה ימים ואני סירבתי. כבר שלוש פעמים עשיתי בדיקות והן היו שליליות ויום למחרת הבדיקה קיבלתי מחזור. נמאס לי להתאכזב. "אבל את מתנהגת מוזר!", הוא ניסה לשדל. התעקשתי שזאת רק תסמונת קדם-וסתית והוא אמר, שאם מעתה והלאה ככה הולכות להיראות התסמונות הקדם וסתיות שלי, אנחנו בצרות. בחיי, התנהגתי כמו אישה משוגעת, אבל המשכתי להתעקש - אני עושה בדיקת הריון רק עם איחור ניכר במחזור, עשרה ימים לפחות!

יום אחד חזרתי מהעבודה עם בדיקת הריון ששאלתי מהמחלקה וכוסית לאיסוף שתן. הייתי חייבת להודות בתבוסתי, השיגעון כבר עבר כל גבול. פעלתי לפי ההוראות וכעבור שתי שניות הבדיקה חייכה אליי בפלוס ורדרד, שעם כל שנייה חולפת הפך לסגול עז יותר ויותר. "אלונו, בוא מהר! תראה מה קרה!". סירבתי להאמין לתוצאה החיובית. דרשתי מבחן חוזר. נסענו ל-CVS וקנינו ערכה ובה שתי בדיקות נוספות. גם הן היו חיוביות.

בבוקר המחרת התקשרתי למרפאת הפוריות וחלקתי את החדשות. הזמינו אותי לבדיקת דם לבדיקת רמות בטא, הורמון ההריון. 48 שעות לאחר מכן חזרתי לבדיקה נוספת, לוודא שהמספרים מכפילים את עצמם כפי הראוי. בדיקות הדם אישרו, ללא ספק. אני מאוד בהריון. ניסינו לחשוב אם אולי הרמות הגבוהות תרמו להיותי משוגעת יותר. אי-אפשר לדעת.

אז מה, הצליח לנו? אני באמת בהריון?!

אבל אני לא מרגישה בהריון... זאת אומרת, אני פסיכית, כן. ואני לא מצליחה להעלות שום אוכל על הדעת, מלבד לחם בלי כלום, טוסט עם גבנ"צ ומקנאגטס, בסדר... אבל לא רואים כלום כלפי חוץ ומוקדם מדי לחלוק את הבשורות עם מישהו. אז מה עושים עכשיו, פשוט מחכים?

עד השבוע התשיעי הספקנו לעבור שלוש בדיקות אולטראסאונד, הודות לקרוהן שלי וסיווגי המיידי כהריון בסיכון גבוה, בגלל ריבוי ניתוחי הבטן שעברתי (שמביאים לסיכון מוגבר להריון חוץ-רחמי); בשבוע 5 ראינו שק הריון, אבל לא דופק, אז בשבוע 6 חזרנו לראות דופק. בשבוע 9 (עברנו ממרפאת הפוריות למרפאה בסיכון) ראינו שעועית קטנה עם ידיים ורגליים, מכה באוויר. אמרתי לאלון, הולך להיות לנו מתאגרף!

ואז נסענו לישראל. לשמחתי, באמצע שבוע 9 עברו לי לגמרי הבחילות ולא הייתי צריכה לעבור טיסה טרנסאטלנטית שלמה עם בחילות נוראיות. להיפך. נפתח לי התיאבון כל-כך, שבהמתנה לבורדינג לטיסה הראשונה מדטרויט אכלתי כוס רסק תפו"ע, שקית סנדביצ'ים מלאה של קורנפלקס מתוק, קופסא קטנה של צימוקים וחופן נדיב של שקדים קלויים. ואז שלחתי את אלון לקנות לי מים. ובייגלה.

בישראל סיפרנו למשפחה וחברים וככל שסיפרנו ליותר אנשים התגובות היו יותר נלהבות ושמחות. בעיקר מפני שלמדנו מהר, שכדאי לספר מיד כשנפגשים ולא למתוח את זה יותר מדי. הפתיח הכי קל לנושא הזה היה המשקל שלי. כל מי שראה אותי העיר מיד על כמה שרזיתי ואז היה קל להעיר בצחוק, "כן, מישהו אוכל לי את כל האוכל - וזה לא אלון!".

כשחזרנו מישראל סיפרתי בעבודה ואט-אט התחלנו להפיץ את השמועה גם בקרב החברים בעיר. לפני שלושה שבועות, עמדתי מול המראה בשירותים בעבודה והסתכלתי על הבטן שלי בזמן שהכנסתי את הגופייה התחתונה למכנסיים. כבר הייתה לי מספיק בטן כדי שאני אראה את ההבדל, אבל לא מספיק כדי שיראו דרך המדים. ועדיין - אני לא מרגישה בהריון! יצאתי מהשירותים ואמרתי לאדריאן, הפראמדיקית שעבדה איתי: אני לא מרגישה בהריון. אני מחכה כל הזמן שמישהו יחשוף את הרמאות שלי ויגיד לי להפסיק להעמיד פנים.

ואז זה קרה. הבטן יצאה מספיק כך שמבחינים בבליטה קטנה גם מתחת למדים. אני מרגישה את הבחורצ'יק הקטן בועט יותר ויותר. לפני שבוע "הפכתי תקליט" ועכשיו אני רשמית כבר אחרי החצי. כל מה שנשאר לעשות זה לחכות ולתפוח.

אני שמחה לספר שעד עכשיו ההריון עובר בקלות יחסית ובבריאות. ירדתי המון במשקל בטרימסטר הראשון, אבל התנחמתי בידיעה שאותו הדבר קרה גם לאמא שלי בהריונות שלה עם ארבעת ילדיה. נדמה שהעובדה הזאת שיככה קצת גם את דאגתם של הרופאים שלי.

הירידה במשקל התרחשה למרות שלא הקאתי ולו פעם אחת! תמיד הייתי בטוחה שבגלל הרקע הקרוהניסטי שלי אני אהיה "מקיאת-על" (super-puker, באנגלית זה נשמע יותר טוב), אבל למעשה, הניסיון העשיר שלי עם בחילות צייד אותי בכלים רבים מגוונים להתמודדות עם המפגע. ואולי פשוט לא נועדתי להיות אחת מאלה. פשוט מאוד, לא היה לי כל עניין באוכל בהתחלה, למעט דברים בסיסיים מאוד (ע"ע, פסטה בלי כלום, לחם בלי כלום, טוסט גבנ"צ ווריאציות שונות על עוף מטוגן, אבל לא עוף!). על אף כל זאת ואולי גם בגלל שבמהלך היום לא אכלתי אוכל של ממש ובטח לא מספיק, בלילות התקשיתי להירדם כי הייתי רעבה וגם הייתי מתעוררת באמצע הלילה רעבה. הבעיה הזאת נפתרה די מהר, כשחברה אחת סיפרה לי איך בהריון השני שלה כל מה שהיא רצתה לשתות היה חלב. הה! חשבתי לעצמי - חלב הוא מקור נהדר לחלבון וגם לסידן, שני דברים שהעובר זקוק להם מאוד. אז התחלתי לקנות לקטאייד, חלב טרי נטול לקטוז ולשתות שתי כוסות חלב ביום. הגילוי המרעיש החזיר לחיי גם את הקורנפלקס, עוד מאכל שמתאים היטב לקטגוריה "בלי יותר מדי טעם או ריח".

כבר כמה שבועות שהתיאבון שלי חזר לעצמו ואף יותר מזה ואני מעבירה את הבקרים שלי באכילה-בשרשרת. בהתאם, התחלתי לעלות במשקל ואני שמחה טובת לבב. זה הזמן להודות ולומר שהרבה מההיעדרות מהמטבח הקיץ היה נעוץ בשינויים שעברו על הגוף, על מנגנון הרעב והשובע ועל חוש הריח והטעם שלי. האגדה מספרת שהטרימסטר הראשון הוא הקשה והטרימסטר השני להריון הוא "טרימסטר ירח הדבש" שבו מרגישים טוב ורמות האנרגיה חוזרות לעצמן. אני מבקשת לתקן ולומר שרק בסביבות שבוע 18 יכולתי לומר באמונה שלמה שאני מרגישה שוב כמו עצמי. לשמחתי, יחד עם החזרה לעצמי, חזרתי למטבח ועכשיו זו חגיגה. לא עוד רק כריכים קרים עם פסטרמה וגבנ"צ בשביל אלון וסנדביץ' חביתה בשבילי.

לשמחתי ולשמחת הדייר הנוסף בבית, שהוא במקרה גם בעלי, כשבוע אחרי שגילינו שאני בהריון, הגוף שלי התרגל לרמות ההורמונים החדשות וגם למדתי מחדש לווסת את הרגשות שלי ולשלוט בהם והפסיכוזה שככה כמעט לגמרי (אני לא מוכנה להתחייב ולומר שזה נעלם לחלוטין ותמיד טוב להכין בצד טיעון "אי-שפיות זמנית").

וכמו שכבר סיפרתי, חזרתי לשחות ומצאתי שיעור יוגה נפלא לנשים בהריון ואני באמת מרגישה נהדר. עוד, מצאנו דולה שתלווה אותנו בהריון ובלידה. הצוות במחלקה להריון בסיכון שבבית החולים ממש מעולה ואנחנו מרגישים שיש מי שדואג לנו. לפני כמה ימים דיברנו על החשיבות שבתחושה הזאת, שאנחנו בידיים טובות.

בשבוע 18 עברתי סקירת מערכות וגילינו שאנחנו מצפים לבן. שבוע לאחר מכן חזרו על הבדיקה רק כדי לבדוק עוד כמה דברים קטנים וזכינו לראות את כפות הרגליים והידיים שלו יותר מקרוב - עסק חמוד ביותר. זה די מדהים לקלוט, מדי פעם, שיש שם בפנים בנאדם של ממש, רק בקטן. ושמכל זה עוד יצא תינוק בסוף.

והבחורצ'יק? הוא עובר מצטיין! בועט ודוחף, גדל בדיוק בקצב הנכון ובכל ביקורת נמדד בדיוק איפה שהוא אמור להיות. שרק נמשיך ככה, טפוטפוטפו. 


חמסהחמסהשומבצלמלחמימטפוטפוטפובליענרע

בעוד ארבעה חודשים וחצי, בערך, איפשהו בפברואר, קצת לפני או אחרי, תתווסף לנו עוד צלע למשפחה ואם להסיק ממה שקורה לי בבטן, זאת הולכת להיות צלע עם חיבה לבעיטות ופעילות. XY, ללא ספק.


שבוע 21, כבר לגמרי baby bump
בינתיים, אני מפנטזת על הלידה, קוראת ספרות נבחרת (אבל לא יותר מדי) ורואה סרטים על לידה טבעית שיתמכו בתפיסת העולם והאני מאמין שלי, עושה היפוכים כדי לייצר יותר מקום באגן, מחפשת סיפורי לידה מעוררי השראה בבלוגים ברחבי הרשת ומטפחת צפייה שקטה לפגישה הראשונה עם העולל - כמה שיער יהיה לו, ואילו מן עיניים והאוזניים של מי, ושל מי השפתיים (שלו, כמובן)? ואיזו מן אישיות תהיה לו, ואיזה מן מזג. ההתרגשות גואה.

איזה מגניב, אה?

יום רביעי, 2 באוקטובר 2013

פרנץ' טוסט ארוך, דבר נפלא!

אז, אני חוזרת לספר...

בעשרה לתשע הבוקר הדלקתי את התנור. בתשע הכנסתי את התבנית לתנור החם (180 מ"צ). פניתי לשגרת הבוקר שלי והנחתי ליצירה למלא אט-אט את המטבח ואז את הבית כולו בריחות מענגים של קינמון, חמאה וסוכר חום. בתשע וחצי הטיימר צלצל והעברתי את התנור לשלוש דקות של גריל. חמש דקות אחר-כך כבר ישבתי לאכול, לא לפני שהטבעתי את הנתח המובחר שלי בכמות שאינה בלתי מכובדת של סירופ מייפל מובחר.

זה היה מענג ומופלא ואני ממליצה לכולכם לנסות. וזה כל-כך פשוט!

מה צריך?

4-5 ביצים
250 גרם לחם מכל סוג שתבחרו, אפשר בן יום או יומיים אבל ממש לא חובה
2 כפות חמאה
1/3 כוס סוכר חום
1/2-3/4 כוס חלב
כפית תמצית וניל
כפית קינמון טחון
מעט אגוז מוסקט
קורט מלח

איך מכינים?
משמנים תבנית רבועה (שלי 9*9 אינץ') בחמאה. את שארית החמאה חותכים בסגנון חופשי לחתיכות קטנות ומפזרים על תחתית התבנית. זורים את הסוכר על תחתית התבנית. חותכים את הלחם לקוביות לפי רצונכם ומניחים בחוסר-סדר בתבנית.
מערבבים את כל החומרים האחרים ושופכים מעל הלחם. נותנים ללחם כמה לחיצות כדי שהבלילה תופץ ותיספג באופן אחיד יותר. מכסים את התבנית בניילון נצמד/נייר אלומיניום ומאשפזים במקרר למשך 4 שעות עד לילה.
בבוקר (או כשמוכנים), מוציאים את התבנית מהמקרר ומחממים תנור ל-180 מ"צ. אופים את החגיגה 30 דקות, בתבנית לא מכוסה. בתום האפייה אפשר להעביר את התנור למצב גריל לדקות ספורות, רק כדי להשיג קצת שחום וקראנצ'י - זהירות שלא לשרוף! אפשר להפחית מזמן האפייה אם מעוניינים בתוצאה רטובה יותר. ואפשר פשוט לשפוך חצי משאית מייפל מעל הכל, ואז כלום לא ישאר יבש.

בתיאבון ולבריאות!

note to self: הצלחת האדומה לא תורמת לפוטוגניות