יום שני, 30 ביולי 2012

להם יהיה תמיד, תמיד לאן לחזור


זה השיר שליווה אותי בחלקו השני, העיקרי, של מסענו האחרון ארצה, בין ניו-יורק לישראל, כשאני כבר קצת התרגשתי ואלון עוד החזיק והתעקש שהוא דווקא מרגיש שזה רגיל ושגרתי ושזה נחמד לו שזה ככה, לא אירוע יוצא דופן, לא משהו מטלטל.

"את פשוט מחזמר", אמרה לי היום אמא שלי, בזמן שהתארגנתי למקלחת הערב וזמזמתי לעצמי את זה. היא צודקת. תמיד מתנגן לי שיר בראש ולעיתים קרובות אני גם ממש שרה אותו או שורקת אותו. לעיתים רחוקות אני מזמזמת או מהמהמת. אני נדבקת בשירים בקלות מפתיעה ובדרך מסתורית. למשל, אתמול נסענו לרמת גן ומנתיבי איילון ראיתי את המגדל של מלון "לאונרדו". מיד התחלתי לזמזם את השיר הידוע של עברי לידר. זה לא משנה אם אני אוהבת את השיר שנכנס לי לראש באותו רגע או לא. זה ממש לא נתון לבחירתי. לפעמים מספיק שמישהו אמר מילה או משפט שהדליקו אצלי איזו אסוציאציה עקלקלה ואני כבר תקועה עם השיר לכמה שעות או כמה ימים, מה שמוליד הרבה מצבים בהם אני פתאום מזדעקת, "אבל למה אני שרה עכשיו את 'בן יפה נולד'?! איך? איך???". "בן יפה נולד", אגב, הוא אחד הכוכבים הבלתי מעורערים של כל הזמנים.

כשירדנו מהמטוס בישראל אמרתי לאלון איזה שיר מתנגן לי בראש. ואמרתי לו גם למה (לא תמיד אני יודעת). בגלל השורה הזאת, "שיהיה להם תמיד לאן לחזור", שמופיעה בשיר שלוש פעמים בוריאציות שונות. ולמרות שהשיר מתייחס ברובו אל המים (שנוזלים מהחור בצינור), הרגשתי שאנחנו חוזרים הביתה והרגשתי שיש פה מי שמחכה לנו.

אני מרגישה כאן בבית. לא בישראל באיזה מובן כללי וחסר סייגים וגבולות והבחנות ותתי-סעיפים. כאן במושב, או בקיבוץ של אלון ובאזור העמקים, על חוף הים. גם באן ארבור אני מרגישה בבית. יש לי יכולת כזאת, להרגיש בבית בכל מקום. אני מתחברת לריחות, למראות, לצלילים - לאיזו חבילה שלמה של גירויים חושיים שמגיעים עם המקום הפיזי. אני צוחקת לפעמים ואומרת שאני מרגישה בבית בכל מקום ואלון אף פעם לא מרגיש בבית בשום מקום. ממש משלימים אחד את השני. חה-חה.

היום נסענו לבקר חברים בירושלים. עברנו ליד משמר איילון ומושב בן-נון ואז חלפנו על פני בסיס הימ"מ והגענו לקטע הכביש המפותל עם העקומה החדה שנסעתי בו כל-כך הרבה פעמים במהלך חיי. ופתאום ראיתי את עמק איילון נפתח לפניי. עם כרמי הענבים ומטעי השקדים שיוצרים טלאים של ירוק וצהוב עם שדות החיטה שכבר נקצרו ועוצבו לחבילות חציר. בקצהו האחד של העמק מתרוממת גבעה ועליה מנזר השתקנים. נוף ילדותי. את זה אני זוכרת, כאן, ככה, בשינויים קטנים, מאז שיש לי זיכרון. כאן אלון ואני הלכנו בטיול הראשון שלנו יחד שבסופו נהיינו זוג "על-אמת". כל היופי הזה נמצא תמיד איתי, מונח באיזה מדור פנימי של הנפש שלי, נכון תמיד להיקרא ולהופיע. אבל היום הוא פתאום היה מולי וזה היה מפתיע ומופלא ומרגש.

בצהריים אמא שלי קראה לי לעמוד איתה על המדרגות האחוריות. היא חזרה מהצרכנייה וראתה להקה גדולה של חיוואים - חמישה או שישה - חגים במעגלים מעל השדה שמאחורי הבית של השכנים, שזה-עתה נחרש. עמדתי איתה כמה דקות, מחכה לראות אחד מהם צולל לתפוס עכבר או נחש. התפעמתי אל מול השיוט שלהם באוויר, היכולת שלהם לעמוד ללא תנועה באמצע השמיים ולחכות לטרף, כאילו הם צפים. בסוף נהיה לי חם מדי ונכנסתי חזרה הביתה.

בדרך לירושלים דיברנו קצת על הביקור. השבוע אנחנו נפגשים עם עוד כמה חברים במרכז, לפני שניסע שוב לצפון. אני שמחה על כל מי שהצלחנו לפגוש וגם על כמה "השחלות" של הרגע האחרון - מרצה אחת מהלימודים שהשפיעה עליי מאוד, שאני אוהבת ומעריכה והצלחתי לקבוע איתה, מישהי שלמדה איתי בתיכון וחידשנו קשר דרך הפייסבוק וניפגש ביום שישי בבוקר, לראשונה מאז סיום התיכון. הייתי מאוד גאה בהצלחות המאוחרות הללו, לא לפספס אף אחד חשוב. אנחנו לא מסכמים את הביקור עדיין, אבל אלון ואני תמיד מדברים על הכל תוך כדי (וגם אחרי). אמרתי שאני שמחה שהצלחנו לקבוע מפגשים אינטימיים עם אנשים. עם זוג אחד בכל פעם, לפעמים אפילו מפגשים של אחד-על-אחד או אחד-על-שניים. כאלה שמסתכלים לאנשים בעיניים, שמספרים על עצמנו ושואלים ושומעים עליהם, שסתם מדברים על פוליטיקה וענייני היום ומצב האקדמיה בארץ ובעולם. שוהים יחד באותו חלל, מביטים, מריחים, נוגעים ומנצלים בדיוק את מה שסקייפ, פייסבוק או טלפון לא יכולים להציע - הנוכחות הפיזית והקשר הבלתי אמצעי. אפשר לשתוק ואפשר לצחוק ואפשר סתם לשמוח בפשטות על הזכות להיפגש שוב, להיות יחד. לחלוק צלחת חומוס או בקבוק בירה שחורה. לקלוט את הניואנסים הקטנים שהטכנולוגיה לפעמים מבטלת. להיזכר בדיוק למה אנחנו אוהבים את האנשים האלה וכמה נעים לנו שהם חלק מהחיים שלנו. גם במפגשים המעט גדולים יותר, בשיא, לא עלינו על שבעה אנשים ואף פעם זה לא היה איזה קישור כפוי או מודבק. תמיד אלה היו חברים שגם ככה הם חברים אחד של השני וגם שלנו אז זה מסתדר בכיף. אני שמחה שהיה לנו את הזמן ושלקחנו את הזמן. כבר עכשיו, כשעוד יש לנו למעלה מעשרה ימים בארץ, אני מרגישה שזה היה ביקור מוצלח מאוד. ועוד יש זמן בו ההצלחה יכולה להימשך.

הרבה אנשים שפגשנו שואלים אם נחזור לישראל. חלקם לא שואלים, אלא כבר קובעים, "אתם לא תחזרו", כאילו ערכו את הדיון בינם לבין עצמם והגיעו למסקנות. הקובעים כמעט תמיד פוסקים בהחלטיות, קצת בזלזול. כאילו רוצים לומר - בשביל מה בכלל לחזור הנה? עזבו אתכם.

המפגשים התכופים והאינטנסיביים עם חברים מולידים הזדמנות מיוחדת לחשוב על הסוגיה הזו, כמו גם על אחרות, פעם נוספת. ואם גם אנחנו וגם שותפינו לשיחה מעוניינים בשיחה אמיתית או שואלים את השאלה על מנת לקבל תשובה אמיתית, זו הזדמנות לנסח לעצמנו מחשבות ורעיונות שלא קיבלו מילים לפני כן.

רוב מי ששואל את השאלה הזאת נענה שראשית ולפני הכל מדובר בעניין מורכב - נסענו לפני עשרה חודשים ולפנינו עוד ארבע שנים לכל הפחות. המצב התעסוקתי שלי כשאלון יסיים את הלימודים, המצב המשפחתי שלנו, הצעות העבודה שאלון יקבל, הגעגועים למשפחה בארץ - כולם ישפיעו על ההחלטה, האם לחזור לארץ או להישאר בארה"ב. עוד מוקדם מכדי לומר. אני חושבת שהדבר היחיד שניתן לומר בוודאות הוא ששנינו פתוחים לאפשרות שנחזור ארצה כמעט באותה מידה כפי שאנחנו פתוחים לאפשרות שנישאר בארה"ב. יש כל-כך הרבה תרחישים אפשריים, שאני מרגישה שזה יהיה כמעט חסר אחריות מצדי לקבוע כבר עכשיו מה הולך לקרות בעוד ארבע שנים מעכשיו. כמו שאני חושבת ואומרת לפעמים - אם מישהו היה שואל אותי לפני שש שנים איפה אהיה היום, לא הייתי מעלה על דעתי שאגור בארה"ב לרגל לימודי הדוקטורט של בעלי. לפני שבע שנים אפילו לא ידעתי שאלך ללמוד סיעוד. מי יודע איפה נהיה עוד חמש או שש שנים?

בינתיים, אני שמחה מהאפשרות להגיע לביקור ולהמשיך עם רוב החברים בדיוק מאותה הנקודה בה עזבנו, כאילו יצאנו רק לרגע, קפצנו לאנשהו לקנות קרטיב וחזרנו. אני אסירת תודה בעבור הקדמה הטכנולוגית שמאפשרת לשמור על קשרים כל-כך הדוקים וקרובים גם על פני מרחק גאוגרפי כה רב. ואני שמחה כל-כך שיש לי חברים כאלה טובים, שהם אנשים כאלה נהדרים. אחד-אחד. זאת אחת המתנות המופלאות ביותר שהחיים האלה זימנו לי.

כשנסענו בחזרה מקיימברידג', בטיול שלנו בארה"ב, דיברנו. על אנשים שאנחנו מכירים, על עצמנו. על אנשים שונים וסגנונות שונים ומנגנוני התמודדות שונים. "חלק גדול מהחיים שלי הוא בסימן הודיה", אמרתי לאלון, "אולי בגלל שלאיזה רגע בחיים שלי לא היה בטוח שאחיה, אולי בגלל שנהייתי מודעת לאפסותם של הדברים, לזמניות שלהם, לארעיות, בגלל שאני יודעת שישנה אלטרנטיבה פחות עדיפה, אני מלאת תודה על הזכות שלי לחוות את כל זה. אף פעם אני לא מרגישה שמשהו מגיע לי סתם כך, פשוט כי החלטתי. אני מנסה באמת לא להתלונן. אני לא אדם דתי במיוחד, אבל אני חיה את החיים שלי בתוך תחושת הודיה".

אני מרגישה בטוחה. בטוחה במקום שלי בעולם, בבחירות שעשיתי. אני מרגישה שהחיים בחו"ל מתאפשרים בזכות זה שנסענו כשעינינו נשואות קדימה, אל עבר מה שיכול עוד להיות. אני מרגישה בטוחה בזכות הגב הרחב והאדיר שהשארתי כאן, משפחתית וחברתית. אני יודעת שתמיד יש לי כאן מקום. שיהיה לי תמיד לאן לחזור.

יום ראשון, 29 ביולי 2012

מאז שהגענו למרכז: סיכומו של שבוע שני בישראל

מאיפה להתחיל?

ביום שישי לפני שבוע וחצי עוד היינו פה-

הגלבוע מאובק
בצהריים אבא של אלון הסיע אותנו עד גינוסר, לשם אחותי כבר הספיקה להגיע מהכיוון השני. העברנו את המזוודות ואת שקית המתנות מרכב לרכב והמשכנו בנסיעה צפונה, הרחק-הרחק, כמעט עד הגבול. בדרך עוד נופפנו לשלום לכנרת.




את סוף השבוע בילינו פה-


בחיי שזה בישראל. נכון מהמם?
אפילו אחותי, שגרה שם, לא האמינה שזה שם.


ההחלטה לבלות שבוע שלם בצפון מיד עם הגעתנו ארצה התבררה כמוצלחת ביותר. שבוע שלם של נופש בחיק הטבע, כמה ימים עם נוף לגלבוע ועוד יומיים בצפון הצפוני-אף-יותר. שני מקומות עם קצב אחר שמתאים מאוד לחופשה, בלי מחויבות. הבריחה לצפון גם הגנה עלינו קצת מהישראליות, שהכתה בנו בחוזקה מיד עם חזרתנו לציביליזציה ביום ראשון שעבר, עת נסענו ברכבת מנהריה לתל אביב. רכבת של יום ראשון בבוקר, עם כל הלחץ והמהומה. אלון ניגש לקנות כרטיסים במכונה האוטומטית וחמישה אנשים ניסו לקנות יחד איתו - אחד מזרז אותו בקריאת התפריטים הלא מוכרים, אחר מתרגז כשהוא מעביר את כרטיס האשראי הפוך וכמעט חוטף לו אותו מהיד. ישראל.


עם הגיענו לתל אביב אלון נפגש לצהריים עם ליאור. אני חשבתי לנסוע מיד למושב אבל אז ריקי התקשרה אליי והציעה שניפגש. היא באה כל הדרך מירושלים ואחר-כך עוד הסיעה אותנו למושב. נסענו לנמל ת"א וישבנו ב"בית בנמל". חלקנו כמה מנות קטנות, כשמולנו הים הגועש. שבועיים בארץ ועוד לא טבלתי במימי הים התיכון. אני רק רואה אותו מרחוק כל הזמן.


כנראה שלא יכול לעבור ביקור בארץ בלי איזה פקשוש קטן ומעצבן - כשריקי הלכה להוציא כסף אני פתאום ממש הייתי חייבת לשירותים. נכנסתי לשירותים בסניף ארומה הקרוב. הפלאפון האמריקני שלי היה בכיס האחורי של הג'ינס שלי. הוצאתי אותו והנחתי בצד על מתקן נייר הטואלט. כשסיימתי, רחצתי ידיים ויצאתי מהשירותים. ריקי חיכתה לי בחוץ והלכנו יחד לאוטו. רק כשהגענו לאוטו הבנתי שהפלאפון שלי לא איתי. אחרי שהפכנו את תיק הגב שלי והאבדה לא נמצאה, הבנתי שאני זוכרת שהוצאתי את הפלאפון מהכיס, אבל לא זוכרת שלקחתי אותו לפני שיצאתי מהשירותים.


חזרנו לארומה. שאלנו את העובדים ואפילו עברנו שולחן-שולחן ושאלנו את הסועדים במקום. אין פלאפון.


ויתרתי. התקשרתי אל אלון, סיפרתי לו מה קרה וביקשתי אישור להפסיק לחפש. כמה אנשים הציעו שאתקשר אל עצמי, אבל הפלאפון לא פתוח לרשת סלולרית. אנחנו משתמשים בפלאפונים האמריקניים בארץ כמו במחשב - מדליקים את הרשת האלחוטית במקומות בהם יש חיבור, נכנסים למייל ולפייסבוק. השלמתי עם הגזרה - הפלאפון אבד ולא ישוב עוד. "ישראלים", חשבתי לעצמי, "מישהו מצא משהו לא שלו, חס וחלילה שיחשוב להחזיר אותו לבעליו. בטח גילו שהמכשיר חסום לשיחות והשליכו אותו לפח האשפה הקרוב". את מחשבות השטנה על החלק המכוער יותר של העולם החלפתי בהספדים המתבקשים - לא נורא, זה רק טלפון. היו שם כמה תמונות שעצוב לי לאבד, סרטונים של האחיינים שצילמתי בסוף השבוע, במיוחד הסרטון האחד של יותם, שפותח את סט הטרקטורים שקניתי לו בטארגט וכל גופו אומר שמחה והתרגשות. כפרת עוונות, העיקר שכולנו בריאים ולא קרה כלום לאף אחד. לא נעים אבל לא נורא. מבאס.


ריקי התחננה שלא אתן לחריקה הקטנה הזו לקלקל את הזמן שבילינו יחד בנעימים. ניסיתי להניח את כל הסיפור מאחוריי. נסענו למושב וכשהגענו סיפרתי להורים שלי מה קרה. בעודי מגוללת את עלילותיי, הפלאפון של אבא שלי צלצל. מישהי רוצה להחזיר לי את הטלפון. חה! אין מצב! כל-כך שמחתי והתרגשתי. הרגשתי כל-כך ברת מזל. לא האמנתי שמישהו ימצא את הפלאפון. ואם מצאו, לא האמנתי שיחזירו.


סיכמתי עם אותה בחורה שאבוא לאסוף ממנה את הטלפון ביום שני. היא אמרה שהיא עובדת בשוק הפשפשים, דבר שעורר את סקרנותי. בחורה צעירה שעובדת בשוק הפשפשים? איפה? במה? מעניין מה אפגוש.




הגעתי עם מונית לרחוב עולי ציון 13 ביפו ונכנסתי לחנות עתיקות מקסימה. דניאל, בתו של בעל החנות, הציעה לי קפה והחזירה לי את הטלפון שלי. הדודים שלה מבקרים בארץ מניו-יורק והם אלה שמצאו את הפלאפון אבל לא ידעו איך לתפעל אותו ולכן הביאו לה אותו וביקשו את עזרתה. היא נכנסה לפייסבוק שבפלאפון שלי ואיכשהו הצליחה למצוא את שמו של אבא שלי ואת מספר הטלפון שלו. התפעלתי מאוד מהתושייה שלה ומהרצון הטוב, לעזור לאדם אחר סתם כך, לא תמורת כסף ולא בעבור שום תמורה, למעשה. אמרתי לה שהיא החזירה לי את האמון בבני אדם :)



הסתובבתי בחנות חצי שעה, מתפעלת מהחפצים המקסימים. אני כל-כך אוהבת עתיקות. צילמתי המון תמונות באמצעות הטלפון שחזר אליי וביקשתי את רשותה של דניאל לכתוב עליהם בבלוג שלי. לחנות קוראים "נקודת חן" וכבר כתבו עליהם לא מעט ברשת, למשל בסלונה. דניאל סיפרה לי שאבא שלה הוא סוחר עתיקות שנוסע בכל העולם וקונה חפצים בשביל החנות. הייתי שמחה לרהט ולקשט חלק מהבית שלי בפריטים משם.




כשהחלטנו להקדים את הטיסה בשבוע, חששנו שחודש שלם בארץ אולי יהיה לנו קצת יותר מדי. בינתיים זה מתברר כמוצלח ביותר - את רוב הימים אנחנו מבלים ברביצה במזגן בבית הוריי. ההורים שלי שניהם פנסיונרים, מה שמאפשר לנו לבלות איתם במהלך היום. בערב אנחנו עוברים למזגן של האוטו ונוסעים למרק התל-אביבי, להיפגש עם חברים ולהתלונן על הלחות. בגלל שהגענו לחודש שלם אנחנו לא צריכים לדחוס את יומן הפגישות עד להתפקע. אנחנו מתאמים מפגש-שניים בכל ערב ואפילו היו ימים בהם נשארנו בבית ולא עשינו כלום.


ביום חמישי בבוקר נסעתי עם אמא שלי לקנות בגדים לראיון העבודה הצפוי, זה שנקבע ליומיים אחרי שנחזור לארה"ב. כל מי ששמע שקניתי בגדים בארץ, נרעש - את גרה בארה"ב! מה את באה לקנות בגדים בארץ? אבל לאמא שלי היה במקרה זיכוי ל"קסטרו" ואני במקרה הייתי צריכה בגדים. מה גם שבחו"ל יש לי רק את אלון שיביע את דעתו ולאמא שלי יש עין טובה וטעם מעולה, אז רציתי כבר לנצל את ההזדמנות ולזכות בחוות דעתה. קניתי שתי חולצות, מכנסיים שחורים מחויטים, חצאית שחורה יפה ומחמיאה מאוד, נעלי עקב שחורות בסגנון פיפ-טואו ועוד שמלה שחורה קטנה, בדיוק מה שחסר לי ליום בו יזמינו את אלון עם הפלוס 1 שלו לאיזו מסיבת קוקטייל עם קוד לבוש של black tie.


בערב נסענו שוב לתל-אביב. לי היו שני דייטים, הראשון עם בת-דודה שלי והשני עם שלישיית חברות-הילדוּת מהמושב שגרות כולן בת"א. נפגשתי עם החברות ב"אידלסון 10", סניף דיזנגוף. התיאבון שלי, שעוד לא חזר לעצמו מאז הגיענו לארץ, המשיך בשלו. גל הזמינה קרפצ'ו, מיכל אכלה פטוצ'יני ארטישוק ואפילו אוסנת, שבימים רגילים קשה לשכנע אותה לאכול, כבר הזמינה אוכל. רק אני לא הצלחתי להחליט מה בא לי ואם בכלל. אחרי שטעמתי קצת מכל אחת הזמנתי גם אני מנה של פטוצ'יני ואכלתי רק חצי ממנה. אני חושבת שזה בגלל שהשעון הפנימי שלי עוד לא לגמרי הסתנכרן על זמן ישראל. בגלל זה אני נהיית פתאום מאוד רעבה דווקא בחצות, אחרי שכל היום לא ממש היה לי חשק לכלום. או שאני מכינה לי מנה בגודל סטנדרטי ואוכלת רק חצי ממנה. ואכן, כשפגשנו את עילי מאוחר יותר נפתח לי התיאבון וכך התגלגלנו למסעדת "המעורב" באלנבי.




אכלתי "טוסט שוויצרי", פיתה על הגריל שבתוכה תפוחי-אדמה, שני סוגי גבינה צהובה ובצל מטוגן. זה היה כמו בורקס תפו"א, אבל בפיתה. טעים מאוד-מאוד, בדיוק כמו שהמוכרת הבטיחה. כשגמרתי לאכול נשנשתי קצת מהענבים שמפוזרים על הדלפקים לרווחת הסועדים.


זאת מסעדה די היפסטרית. הם "עממיים" ו"פשוטים" באופן אירוני. כאילו-מסעדת-פועלים על רחוב אלנבי, שפתוחה עד מאוחר ובאים לאכול בה מיני-סלבס תל-אביביים (רועי בר-נתן נצפה במקום כשהיינו שם), שהמוזיקה המתנגנת ברקע היא מוזיקה מזרחית משנות ה-80 (זינגרלה, רונה שלי ודומים) והבעלים יותר אשכנזים ממני. מזרחיות עם טוויסט מאוד מודע לעצמו. נו, כמו שאמרתי - היפסטרים. אבל זה חמוד ונהניתי מאוד.

כשיצאנו שוב לרחוב תפסה את עינינו מונית מוארת באופן יוצא דופן. ואז קלטנו, ש... יואו!

כן-כן, זה עידו רוזנבלום במונית הכסף
בשישי הוזמנו לעל-האש אצל רעות ועידן עם כל החבר'ה. הספקנו להגיע הביתה בזמן לטקס הפתיחה של האולימפיאדה. ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בשמחה במראות של העיר אליה נגיע עוד שבועיים בדיוק. איזה כיף זה הולך להיות, אני כבר לא יכולה לחכות.

גם את השבוע הקרוב נבלה אצל ההורים שלי במזגן. הבונוס הגדול הוא שעכשיו יש אולימפיאדה שלמה לצפות בה לאורך כל היום. בסוף השבוע ניסע שוב לקיבוץ ונקדיש את כל השבוע האחרון של ביקורנו לבילוי בבריכה, בגדול. אולי גם ניסע לכנרת ולים.

שבוע טוב!

יום שני, 23 ביולי 2012

חליטה

חזרנו עכשיו מביקור בתל אביב. יום פגישות שנפתח בארוחת צהריים "בחדר האוכל" שליד מוזיאון ת"א לאומנות, המשיך בפגישה מסתורית בשוק הפשפשים, עבר עם שתי מוניות בשדרות רוטשילד ופעם אחת עצר לסן פלגרינו קטן אחד, בדרך לעוד שתי פגישות בעזריאלי עם אחי ועוד חברה טובה ומשם שוב לאלנבי פינת ביאליק, לסגור את הערב עם עוד חברים. כל הזמן הזה בלי רכב. הגענו לתל אביב ברכבת וחברים הסיעו אותנו בחזרה למושב. ההתניידות במוניות ממקום למקום מציעה מן מבט אל תוך החברה הישראלית, מן תמונת מצב. והמצב לא מעודד, בלשון המעטה.

בפגישות עם כל האנשים יש המון על מה לדבר. עם חלקם עשרה חודשים שלמים שעברו וכל המעברים והשינויים הגדולים שקרו בתוכם. עם חלקם עברו רק שבעה חודשים, אבל גם זה פרק זמן שלם, לא עניין של מה בכך. גמרתי את היום הזה עם בדל של קול, שארית צרודה ומאומצת. שמעתי את זה באוטו בדרך למושב בזמן שצחקתי ופתאום שמעתי את עצמי וזה היה משהו אחר, לא שלי. הצורך להתגבר על הקולות הסובבים במסעדה הומה, בקניון, בפאב, השאיר אותי צרודה ממש. עופר, הטרמפ שלנו למושב, אמר בצחוק שאולי אני צריכה לדבר קצת פחות. השבתי שדווקא אני גם מקשיבה לא מעט. אבל אפילו אם אני לא מדברת כל-כך הרבה, נניח שנפגשתי עם חברה והיינו יחד שלוש שעות? ונניח שחמישים אחוז מהזמן אני דיברתי? זה עדיין שעה וחצי של דיבורים רצופים. מעייף.


ועוד התחלתי את הביקור הזה במינוס - משנ"צ אחד במזגן, שהיה מכוון על טמפרטורה נמוכה מדי, שנגמר לפיכך עם גרון כואב שלא עוזב אותי מאז. הטיסה לא שיפרה את המצב. והנה זה ממשיך להיגרר. לפחות מחר אנחנו פוגשים אנשים רק בערב. עד אז אצמצם ואנסה לדבר בשקט, בלי לאמץ את הקול. בבית במושב אין רעשים אדירים שצריך להתגבר עליהם ואפשר לנסות.


אז חזרנו מת"א ואחרי מקלחת שתוריד ממני את העיר יצאתי לגינה לקטוף צמחים לחליטה.


זה הבית שלי.


בסוף השבוע היינו אצל אחותי בקיבוץ בצפון וכבר רציתי הביתה, אבל לא לאן ארבור. רציתי להגיע למושב. הרי ביום שהגענו מיד נסענו אל ההורים של אלון ובעצם שבוע ראשון בישראל היינו רק שם. וכבר רציתי להגיע הנה.  עוד לפני שטסנו כבר רציתי להגיע לכאן. התגעגעתי להורים שלי, אבל גם לבית עצמו, לחצר, לצמחים. למראות, לצלילים ולריחות. לתנים בלילה, התנשמות והכוס, הנשימה האטית והכבדה של לילות הקיץ החמים במושב. פעם היו שומעים גם את הפרות, כשעוד היו. החולבות הקוראות בלילה לעגלים שהופרדו מהן, העולים הנעים כשפרה שולחת דרכם צוואר כדי לאכול קצת מהאבוס הארוך. צלילי שער מתכת שנפתח ונסגר, מנגינה לילית.


כל-כך בטבעיות אני נוחתת חזרה לתוך הביתיות הזאת. כאן נולדתי וגדלתי כל חיי. לצאת לקטוף צמחים לתה בחושך, עם הפנס של אבא שלי, זה טבעי וברור. זה טקס עתיק שנובע מתוכי מבלי שאצטרך להשתדל לזמן אותו החוצה. הוא שם, מוכן לפעולה בכל רגע.


רציתי לפייס את הגרון הדואב. פתחתי את דלת ההזזה הקטנה שבמטבח ויצאתי אל החצר הקדמית. ופתאום היה לי מוזר שאף כלבה לא מברכת אותי בחיכוך חוטם או קפיצת שמחה. בילדותי תמיד היו לי כלבות ובשיא היו שלוש בו זמנית - מיני, מילקי ופיצה. האחרונה ממנה נפרדנו הייתה פיצה והיא מתה כבר לפני למעלה משנתיים (אני חושבת, אבל לא בטוחה בזמנים). ופתאום אני יוצאת לקטוף עלים לתה וזה מוזר לי שהיא לא שם. רגע אחרי זה, היה מוזר לי שמוזר לי. הזיכרון שלי קפץ יותר מדי אחורה.


יצאתי החוצה אל אוויר הקיץ החמים. אפילו בלילה לא ממש מתקרר, אולי רק לפנות בוקר. סוף יולי בשפלה הפנימית של ארץ ישראל. לפעמים יורדת רוח מירושלים ונהיה קצת יותר קל. באוויר עומד ריחו של הקיץ במושב - קוצים יבשים ומאובקים שסופגים את הלחות של הלילה. אחד הריחות האהובים עליי ביותר, מאז ומעולם. בדרך אל שיח המרווה קרעתי כמה קורי עכביש שעברתי דרכם. הכנתי לי חליטה, נכנסתי לחדר שלי, שהיום הוא חדר העבודה של אבא שלי וחדר אורחים, פתחתי את התריס והתיישבתי לכתוב לקול צרצור הצרצרים והתנועה החולפת על כביש ירושלים-תל אביב. הרעשים המוכרים של הבית.


כאן גדלתי. הנשמה שלי מתרחבת כאן. הכל מוכר ונוח. כבר עכשיו אני מתחילה להתגעגע. ואני יודעת שאני לא מלאה בגעגוע שחונק ולופת כשאנחנו באן ארבור, געגוע כזה שלא משאיר מקום לשום דבר אחר. אבל כרגע אני חוששת מהרגע בו אצטרך ללכת מכאן שוב למקום אחר. ואני יודעת שאני אלך ויהיה בסדר. אבל כרגע. רק כרגע, אני כאן וזה הכל.

יום חמישי, 19 ביולי 2012

מצב השוק

התחלתי לחפש עבודה כשבוע לפני הבחינה. עד לאותו יום אלון נכנס מדי פעם ללוח העבודות המקוון של האוניברסיטה, סתם כדי להתרשם מההיצע. באותו יום הוא נכנס למודעה אחת וראה שהם מוכנים לשקול מועמדים שיעברו תוך 45 יום את בחינת ההסמכה. אז שיפצנו את קורות החיים שלי והתחלנו לשלוח.

זה היה ב-28 במאי.

שלושה שבועות לאחר מכן, אחרי ששלחנו את קורות החיים שלי לעוד כמה משרות ולא שמענו דבר, התקשרתי למחלקת גיוס אחיות בבית החולים של האוניברסיטה, לשאול קצת על התהליך. המגייסת החביבה איתה דיברתי סיפרה שלמשרה הראשונה אליה הגשתי קו"ח הגישו יחד איתי עוד 80 מועמדים. למשרה אחרת - 75. לאחרת 70. תמונה די עגומה למי ששואפת למצוא עבודה בחודשים הקרובים. יתרה מזאת, כל משרה חדשה פתוחה גם למועמדים פנימיים, אחים ואחיות שכבר עובדים בביה"ח ולמועמדים אלה ניתנת עדיפות על פני פונים חיצוניים. רק אחרי שכל העובדים הנוכחיים שמחפשים הזדמנות להחליף משרה יזכו לראיון טלפוני ורק אם אף אחד מהם לא ימצא מתאים למלא את המשרה, יתחיל המיון של המועמדים החיצוניים. ונניח שלא מצאו אף מועמד פנימי מתאים, עדיין ישנם מועמדים מתאימים יותר, בעלי ניסיון כללי, בעלי ניסיון רלוונטי בתחום המקצועי הספציפי. אני נמצאת איפשהו בחלקו הבינוני-נמוך של סולם העדיפויות.

אויש.

עד לאותה שיחה עם המגייסת החביבה, שלחנו את קורות החיים שלי רק לבית החולים האוניברסיטאי בעיר. באותו יום הרחבנו את החיפוש והתחלנו לשלוח קורות חיים גם לרשת בתי החולים Saint Joseph, שבבעלותה מספר בתי חולים, כשלושה מהם יחסית קרובים לעיר ונגישים במרחק נסיעה קצרה ברכב. כעבור כמה ימים אלון נכנס לאתר indeed.com, אתר כללי לחיפוש עבודה, שדרכו מצאנו עוד בתי חולים בסביבה. החלטנו שאנחנו נמנעים מלחפש עבודה בדטרויט ממש, דבר שידרוש ממני נסיעה של שעה בערך לכל כיוון. הגבלנו את הרדיוס לנסיעה בת 40 דקות בערך.

בנוסף, אותה שיחה גרמה לי להנמיך את הסטנדרטים שלי עוד יותר. כשהתחלתי לחפש עבודה אמרתי - בלי לילות, רק 75% משרה, לא פנימית, לא אורתופדית. ועכשיו? אני שולחת קו"ח לכל מה שרק שניתן. העיקר להיכנס למערכת, להתחיל איפשהו, לרכוש ניסיון אמריקני. בהמשך אוכל להרשות לעצמי אולי להיות קצת יותר בררנית, עם ניסיון של שנה-שנתיים.

ביום חמישי בשבוע שעבר עמדתי לכתוב פוסט ממורמר על מצבו העגום של שוק העבודה. על שישה שבועות של חיפוש ושליחת קורות חיים מתמידים מבלי שאשמע אפילו ציוץ קל מכיוונו של מישהו מכל אותם מגייסי אחיות עלומים אליהם אני משגרת עשרות קורות חיים בשבוע. שישה שבועות, שלושה בתי-חולים, 70 משרות אליהן הגשתי מועמדות.

בעודי מסתובבת בבית ורוקחת שברי משפטים שבמהרה ירכיבו את פוסט הטרוניה שלי, צלצל הטלפון. כבר הפסקתי לקוות. הנחתי שזה עוד טלפון ממרפאת הגסטרו בה אני מטופלת ואולי שוב טעות במספר. אבל מעברו השני של הקו שאלה אישה אם אפשר לדבר עם דפנה ואחרי שאישרתי כי אני היא, היא סיפרה לי שהיא מתקשרת מבית החולים Oakwood Anapolis, אחד מבתי החולים אליהם הגשתי 17 מועמדויות למשרות שונות רק ערב לפני-כן.

אז... כן! הוזמנתי לראיון עבודה ראשון.
ההתרגשות הייתה גדולה. מדובר במשרה במיון, כנראה 3 משמרות של 12 שעות כל שבוע.

סופסוף הצלחנו לנפץ את תקרת הזכוכית בה נתקלנו עד כה, הצלחנו לפוצץ את הבועה ולהרגיש שבאמת יש מישהו בצד השני שקורא את קורות החיים שלי, שהם לא עוברים ישירות לתיקיית הספאם של מחלקת הגיוס של בתי החולים באזור. ולא רק קורא - מישהו קרא את קורות החיים שלי ומצא אותם מרשימים או ראויים מספיק כדי להתקשר אליי ולהזמין אותי לראיון. סופסוף האישור הנכסף לכך שאני שווה משהו!

כעבור כמה דקות של שמחה ללא גבול, התחלנו קצת להירגע ולהנמיך ציפיות. זה רק ראיון, זה עוד לא אומר שהתקבלתי לעבודה. אבל גם זה משהו.

בינתיים אני ממשיכה לשלוח קורות חיים מהארץ. בטפסי המועמדות המקוונים אני בוחרת באי-מייל כאמצעי התקשרות מועדף, מתוך תקווה שמישהו בכלל מתייחס לזה. לפני שנסענו הקלטתי בטלפון הנייד הודעת העדרות מהארץ וביקשתי שיצרו איתי קשר במייל.

קצת קשה לשמר את הלהבה מהארץ. אני רוצה לעזוב הכל ולהתרכז בביקור, אבל אני מתגברת על היצר ומכריחה את עצמי להמשיך לעקוב אחרי האתרים, להמשיך להגיש מועמדות למשרות מתאימות שנפתחות, מפני שאני מניחה שאם עברו 3 שבועות מאז הגשתי מועמדות למשרה הזאת ועד שיצרו איתי קשר, המשרות אליהן אני מגישה מועמדות עכשיו הן אלה שבנוגע אליהן יחזרו אליי כשנחזור לארה"ב בתום חופשתנו הארוכה.

אז יש לי ראיון עבודה ראשון יומיים אחרי שנחזור לארה"ב. בינתיים אני מתכננת למצוא לי בארץ בגדים יצוגיים לראיונות העבודה שעוד לפניי. בקרוב גם אתחיל להתכונן לראיון, לחשוב על תשובות מוצלחות לשאלות המכשילות ממשפחת "ספרי לנו על תכונה שלילית שלך".

יש בקהל מישהו עם ניסיון רלוונטי שיכול להציע לי תשובה מוצלחת לשאלה המטופשת הזאת?

העמק הוא חלום

הגענו לישראל ביום ראשון בצהריים ומאז חיפשתי זמן לכתוב פוסט. לא לקחתי איתי את המחשב שלי, אז הייתי צריכה למצוא לי חלון הזדמנויות בו אלון לא משתמש במחשב שלו, מה שהתברר כאתגר גדול מכפי שחשבתי. אבל הנה, מצאתי כמה רגעים, בין שהתעוררתי חצי שעה לפני השעון המעורר לכך שאלון עוד קצת נמרח במיטה. אנסה להשחיל איזה פוסט חפוז.

הטיסה לישראל הייתה נעימה ביותר. למעט קולו הצווחני של דייל הקרקע הישראלי של דלתא בבסיס ניו-יורק, שגם הוא היה יותר משעשע ממרגיז, הכל באמת היה אחלה. שינוי הטיסה ברגע האחרון הביא אותנו לטיסה שהייתה כמעט ריקה. זכינו ברביעיית מושבים שלמה לעצמנו. אני ישנתי בשכיבה על שלושה מהם, אחרי שראיתי "מלך האריות" ועוד איזו קומדיה רומנטית מטופשת במסך המגע הפרטי שלי, שבחרתי מתוך המאגר הכמעט אינסופי שדלתא מציעים במטוסים החדשניים יותר שלהם. אלון הסתפק במושב אחד ונמנם בישיבה. למרות התנאים הפיזיים המוצלחים הצלחנו לישון מעט מאוד בטיסה והגענו לארץ המומים קצת, אבל זאת הנחת היסוד בטיסות טרנס-אטלנטיות. נחתנו בצהריים והחזקנו את עצמנו ערים בכוח עד שיגיע הערב ונוכל ללכת לישון ולצמצם מעט את נזקי הג'טלג.

האוויר בישראל אחר. האור פה שונה. כשיצאנו משדה התעופה שאלתי את אמא שלי אם השמיים כאן תמיד חומים כאלה, לא כחולים. לא זכרתי כמה הקיץ הישראלי מאובק. כאן לא יורד גשם פעם בשבוע וחצי, מנקה את האוויר וקצת מצנן אותו. כבר התרגלתי לאלטרנטיבה. בדרך מהשדה למושב נזכרתי שוב עד כמה הקיץ הישראלי צורב. הכל חרוך.

בערב ההורים של אלון הגיעו ולקחו אותנו לקיבוץ. הם עברו לבית חדש, בשעה טובה ומוצלחת, אחרי הרבה מאבקים, דם יזע ודמעות. בקיבוץ כמו בקיבוץ. אז הגענו לצימר בצפון. בית דו-קומתי עם נוף לגלבוע, חדר ממוזג בקומה השנייה עם שירותים צמודים. אורלי, אחות של אלון, סידרה את המיטה וגלגלה את המגבות כך שהכל יראה כמו צימר. ועם הבריכה המופלאה של הקיבוץ במרחק הליכה של שלוש דקות, באמת, מה נותר עוד לבקש. הגדרתי את היעדים שיש להשיג בימים הקרובים: בילוי עם המשפחה, בילוי בבריכה, בילוי עם המשפחה בבריכה. משעה חמש בערך השמש קצת פחות צורבת ואפשר להחליף לבגד ים ולרבוץ במים עד החושך או עד שהבריכה נסגרת, מה שבא קודם.

בלילה הראשון שלנו בארץ הלכנו לישון בשתיים והתעוררנו למחרת בשתיים בצהריים. למחרת כיוונו שעון מעורר שימנע מאיתנו הידרדרות נוספת. הלכנו לישון בשתיים והתעוררנו ב-12 בצהריים. אתמול כבר קמתי בעשר וחצי בבוקר ונסעתי לפגוש חברה לקפה. הניצחון על הג'טלג היה מהיר והחלטי. אני עדיין נתקפת כאב ראש קטן כל יום בסביבות חמש אחה"צ, השעה המקבילה לשעת הקימה בבוקר באן ארבור, כשהגוף שלי רגיל לקבל את מנת הקפאין היומית שלו. כוס תה עוזרת לתקן את המפגע.

בדרך לסניף קפה-קפה שבכניסה לקיבוץ יפעת נהגתי במהירות ממוצעת והסתכלתי הרבה לצדדים. גם עם כל האבק באוויר והחום ועייפות הנוף, המראות שפוגשים את העין הם פאזל יחודי ויוצא דופן. המוּכרות גרמה לנפש שלי להתרווח בהנאה. וכל החיבוקים ממשפחה וחברים טובים. זאת הזדמנות למלא מאגרים בכל החום והחיבה והקרבה הבלתי-אמצעית.

בין יקיצה מאוחרת לטבילה בבריכה אני מתענגת על שפעת הדברים שאני אוהבת בישראל ואין בארה"ב, בעיקר אוכל: קוטג' טעים כל-כך שאפשר לאכול גביע שלם בכפית ולא חייבים להסתיר אותו בסלט או עמוק בתוך איזו פשטידה. זיתים מקופסא שיש להם חן וקסם שלפעמים גורם להעדיף אותם על פני זיתים במשקל. ארבע מנות של פרי ביום - מלון בבוקר, שזיף לצהריים, ענבים לארוחת ארבע, אבטיח לפני השינה. וגרעינים. הבטן שלי מאפשרת את כל זה בזכות עתודות האימודיום שהבאתי איתי ארצה.

כיף להיות בחופשה.

אם הצלחתי איכשהו לחמוק מכם בפייסבוק, במייל ובטלפון, דעו שהחל ביום ראשון הקרוב אנחנו מגיעים למרכז. בינתיים לוח הזמנים שלנו פתוח לרווחה והוא מבקש מאוד להתמלא בפגישות עם אנשים טובים ואהובים. תבטיחו לי קצת מלון מתוק מדבש על שפת הים או הבריכה ואני שלכם. וגם אם לא תשחדו אותי באוכל, אתמסר.

יום רביעי, 11 ביולי 2012

Now Playing

News Flash: הקדמנו את הטיסה שלנו לישראל!
היינו אמורים לנסוע ביום שישי עוד שבוע וחצי ובמקום זה אנחנו עוזבים ביום שבת הקרוב ובכך מרוויחים סופ"ש נוסף בארץ. איזה כיף!

הכל התחיל אתמול בצהריים. תפסתי אוטובוס לטארגט לעוד סיבוב מתנות, כשפתאום חשבתי לעצמי - למה אנחנו עדיין כאן בכלל? אלון מסיים ללמד השבוע ואני עובדת כרגע בחיפוש עבודה, משהו שאפשר לעשות גם מהארץ. אבל את כרטיס הטיסה שלנו הזמנו כבר בדצמבר ולכן אנחנו כבולים לתאריך הטיסה המקורי. אבל מה אם?

כשהגעתי לטארגט התקשרתי לחברת התעופה לברר האם יש מקומות פנויים על טיסה מוקדמת וכמה כל הסיפור צפוי לעלות. אחרי השיחה עם נציגת השירות של דלתא התקשרתי לאלון והפלתי את הפצצה. סיכמנו לדבר על זה שוב בערב. לפני ארוחת ערב שאלתי את אלון אם הוא כבר חשב על מה שהצעתי. פצחנו בשיחה רצינית על האפשרות להקדים את הטיסה, שוקלים היטב את היתרונות והחסרונות.

באחת עשרה בלילה החלטנו ללכת על זה. התקשרנו לדלתא וסגרנו את העסקה. אנחנו טסים עוד שלושה ימים!

בינתיים, קצת כותרות מהשבוע האחרון.

אמרנו טארגט, לא? הכי כיף לדפדף שם בבגדים, למדוד שמונה שמלות, חמישה זוגות מכנסיים, ארבע חולצות ובסוף לצאת בידיים ריקות. זה מאוד חסכוני וגם יופי של בילוי שמעביר את הזמן במזגן. הפעם דווקא מצאתי שתי פנינים, אפילו לא בקלירנס ובכל זאת ממש בזול.


עוד בטארגט - כבר הרבה זמן שאני רוצה תיק גב קצת יותר יפה מהג'אנספורט שלי, שליווה אותי בארבע שנות התואר. אני אוהבת אותו מאוד והוא משרת אותי נאמנה, אבל הוא תיק בצפר... אין שם הרבה סטייל. רציתי משהו נוח אבל גם קצת יותר יפה. אתמול בטארגט מצאתי את זה:


גודל טוב, עיצוב סולידי אבל חמוד וכתפיות נוחות על שתי הכתפיים. אני בטוחה שהוא ישרת אותנו מעולה בטיול בישראל ומיד לאחר מכן בשיטוטים ברחובות לונדון.

לפני שיצאתי לטארגט אלון שלח לי הודעה. כשהוא יצא מהבית הוא ראה חבילה על המרפסת - המסגרת שהזמנו הגיעה! אתם זוכרים שפעם, מזמן-מזמן, קניתי שני פוסטרים כדי לתלות בחדר העבודה? את מפת העולם העתיקה תלינו כמעט מיד. מידותיה סטנדרטיות ומצאנו בקלות רבה מסגרת זולה בטארגט. הרפרודוקציה של גוסטב קלימט, לעומת זאת... זה לקח זמן. המון זמן. מידותיו של הפוסטר 50*50 סנטימטר, מידה מאוד לא שגרתית. כבר לפני חודשים רבים מצאתי מסגרת מתאימה באמאזון, אבל. לפני כמה ימים אלון הזמין משהו אחר מאמאזון ושאל אם יש עוד משהו שאנחנו צריכים. קפצנו שנינו על ההזדמנות והזמנו מסגרת.

עד הבית
היו לי כמה דקות לפני שהייתי צריכה לצאת לאוטובוס. פתחתי את הארגז הענק, שלפתי את המברגה האהובה שלי, הרכבתי את המתלים והרי לכם.


סופכלסוף, הרפרודוקציה היפה מעטרת את הקיר שעד כה היה חשוף והתחנן לאיזה כתם צבע. הידד.

הצילום בזווית מוזרה כי אחרת רואים את ההשתקפות שלי.
עמכם הסליחה.
ביום שישי שעבר, הלוא הוא יום הבילוי במזגן, קניתי לי שני זוגות מכנסיים וחולצה באמריקן איגל. אחרי זוג המכנסיים הקצרים שנרכשו בבוסטון מתוך צורך חריף, החלטתי שאני צריכה עוד כמה זוגות כאלה, כדי שאוכל בכל זמן נתון ללבוש ביגוד מינימאלי ככל הניתן. מבחינת מכנסיים אני מכוסה לקיץ הקרוב.


נפל דבר (לא בישראל!)
זוכרים את העץ המופלא שעמד לו מחוץ לחלוני, ההוא שגר בוא סנאי, שצמחו עליו פטריות אחרי הגשם, שגדל עליו קיסוס לתפארת ובעזרתו חזיתי בחילופי העונות? ובכן.


לפני שבוע הייתה סערה גדולה בלילה. התעוררתי בחמש בבוקר לצליליה המבהילים של סופת ברקים ורעמים, הבית כולו רעד והברקים הבזיקו בכזה אור שהיה נראה כאילו יום בחוץ. התעוררנו לבוקר שטוף שמש, כמעט שום זכר למה שהתרחש בלילה. אחרי שהחזרתי את הרכב השכור לחברת ההשכרה, התחלנו לחשוב על ארוחת צהריים. בזמן שערבבתי בלילה לפאנקייקס (כן, ארוחת בוקר לצהריים, תנסו את זה פעם!) השמיים התחילו להתקדר. "אמור לרדת גשם?", שאלתי את אלון, שמיד פתח את המפה הסינופטית והראה לי גוש אדום כהה מעל אן ארבור. מעניין. רגע אחר כך התחילה רוח חזקה והגשם לא איחר לבוא בעקבותיה. עשר דקות של גשם זלעפות, מלווה בברקים ורעמים שטף את העיר. בפרק הזמן הקצר הזה היו 3 הפסקות חשמל. ואז הגשם נגמר והשמש יצאה שוב. ישבנו לאכול את הפנקייקים.
שעה מאוחר יותר, ואני יושבת מול המחשב שלי... פתאום שמעתי בום גדול. הסתכלתי בחלון - אין עץ.


שימו לב איך הוא שוכב - חוסם לנו את שביל הגישה. מזל שכבר החזרתי את הרכב השכור, אחרת היינו בבעיה. מעוצמת הנפילה הגזע התבקע לשניים. התקשרתי לצ'ארלס, איש התחזוקה שלנו, כבר באותו רגע. הוא אמר שהוא יבוא תוך כמה שעות אז אמרתי לו שאין מה למהר, אין לנו רכב. הוא בתגובה אמר שמה פתאום, צריך להזיז את העץ, אי-אפשר פשוט להשאיר אותו שוכב ככה. הוא בא יום למחרת, גרר הצידה חצי מהגזע - ומאז נעלמו עקבותיו. כל היודע דבר על מקום המצאו וכו'. לנו לא ממש אכפת ומאחר ולא מדובר במשהו שאני צריכה החלטתי שהפעם אני לא רודפת אחריו. אחריות שלו.


ובבסיס של העץ? אין שורשים. לעומת זאת, יש שם קן גדול ומשגשג של נמלים נגריות, או בשמן הישראלי "קמפניות". למדתי עליהן רק השנה, כשהן החלו ממלאות את הבית שלנו. הן לא אוכלות לנו את האוכל, הן לא באות לצנצנת הסוכר. הן רק אוכלות עץ רקוב. אבל הן אוהבות לטייל לנו בבית ולבדוק את הסבלנות שלי.


מסתבר שהעץ הזה היה בית גידול שלם - קן נמלים, כוורת דבורים, מחילה של סנאי ועוד מגוון מעולם החי והצומח. על מה אני אסתכל עכשיו, כשאני יושבת ליד המחשב והתריס פתוח, אם אין לי את הסנאי המטפס במרץ, את הפטריות? זה מוזר בלעדיו.

ולסיום, קצת אוכל.
החום, גם אם קצת הוקל בימים האחרונים, ממשיך להרחיק אותי מהמטבח. אבל אין ברירה, צריך לאכול. אתמול חשבתי על פתרון מהיר: במקפיא הייתה לי קופסא עם רוטב עגבניות שפעם התבשלו בו קציצות. כזה טעים וטוב ומושקע, עם בצל מטוגן וכל התיבול הנכון. הפשרתי אותו בסיר קטן עם מכסה, על אש נמוכה. בינתיים בישלתי פסטה "קרניים" וחתכתי חזה עוף לקוביות קטנות. טיגון-הקפצה קצר במחבת משומנת קלות (כפית שמנ"ז) והופ - זרקתי את קוביות העוף לתוך הרוטב החם.


אחרי סינון הפסטה החזרתי אותה לסיר ושפכתי מעל הכל את הרוטב. ערבבתי היטב ובישלתי יחד עוד דקה לאיחוד טעמים. קצת פרמז'ן מעל וקיבלנו ארוחת צהריים חמה ומספקת, במינימום עבודה. במקביל אפילו הצלחתי לשטוף קצת כלים.


לבריאות ובתאבון,

ולהתראות בישראל!

יום שבת, 7 ביולי 2012

החלומות הבורגניים שלי: Oh, shut up about it already!

אזהרה
הפוסט הזה עוסק בסטנדרטים המפוקפקים שלי (במקרה הטוב) בכל הנוגע לניקיון הבית. אמהות פולניות, הזהרנה!

לפני כמה ימים חבר אחד בפייסבוק שלי שיתף את התמונה הבאה על הקיר שלו

http://humortrain.com/
צחקתי והסכמתי עם האיור.
כאילו, יאללה, מה כבר קרה?! אז קצת חם. זה נשמע לי כמו אוי-אוי-אוי. אבל ידעתי שהאיור הזה פונה גם אליי; חלק בלתי מבוטל מהסטטוסים שאני כותבת בפייסבוק בימים האחרונים נוגע לסוגיות שונות הקשורות למזג האוויר ודרכי ההתמודדות שלי עם החום. גם בפוסטים האחרונים התעסקתי בגל החום שעובר על אזורנו ולא חסכתי תלונה או שתיים. כן, גם אני מתבכיינת, אבל אני עושה את זה במידה ומשתדלת לא לתת לזה להשתלט על כל קיומי. זאת אומרת, אני צבועה. אני מתלוננת על החום אבל כשאחרים מתלוננים אני אומרת להם, "נו, די כבר להתבכיין, בחיים שלכם לא עברתם קיץ?".

אתמול דילגתי ממזגן למזגן. הייתי צריכה לנסוע לבית החולים לבדיקות הדם השגרתיות שלי. לא נותרה לי ברירה, הייתי חייבת לצאת מהבית. לבשתי את המכנסיים הכי קצרים שלי, מרחתי מסנן קרינה, מילאתי את הבקבוק שלי בהמון קרח וקצת מים. חמושה בכובע ומשקפי שמש, לקחתי קרטיב מהפריזר ויצאתי החוצה להתעמת עם החום.

אלון ואני הלכנו יחד עד מרכז העיר, שם אני תפסתי את השאטל לביה"ח. חיכיתי עשר דקות בצל, מנגבת מדי פעם את אגלי-זיעה המזדמנים שנזלו במורד הפנים שלי. להזיע בפנים - זה משהו ששכחתי שהוא אופציה. זה לא נעים, זאת תחושה מוזרה. בראש רשימת התחושות המוזרות נמצאת ההזעה בעפעפיים - כשאתם ממצמצים והעיניים נדבקות לעצמן. לפני כמה ימים התכתבתי עם אחותי במייל ושאלתי אותה אם לפחות זה מרזה, כל ההזעה הזאת. פסקנו שלא ממש והתבאסנו.

בדרך לבית החולים הייתה לי הארה: אחרי בית החולים אסע לקניון וכך אאריך את רצף המזגן. צריך גם לקנות מתנות לאחיינים לקראת הביקור הקרוב שלנו ואני רוצה עוד כמה זוגות של מכנסיים קצרים ו... יש שם מזגן. בכניסה לבית החולים המיזוג המרכזי הקטלני שלהם היכה בפניי ובגופי המיוזע. שלחתי לאלון הודעת טקסט: "אולי כדאי לשקול לעבור לגור בבית החולים".

אחרי בית החולים הייתי צריכה לשרוף קצת זמן עד שיגיע האוטובוס שנוסע לקניון. קניתי לי כוס ענקית של שוקו קפוא על חלב סויה, משקה שאני ממציאה שוב ושוב בבתי קפה ברחבי העיר. אני נכנסת לבית הקפה, עוטה את החיוך הגדול שלי ושואלת, "Do you have, like, iced chocolate milk?". רוב הבריסטות משיבים לי במבט שואל ואז מנסחים את הבקשה שלי בפראפראזה הו-כה אמריקנית, כדי להבין אם הם הבינו מה ביקשתי. רובם ככולם מתעשתים די מהר ואומרים, "yeah, I guess we can pull that off" והדיון ממשיך משם לסוגיית התמחור של מוצר שאין להם בתפריט. ככה אני, משנה את העולם, One coffee place at a time.

ביליתי כמה שעות במיזוג של הקניון וחזרתי הביתה. אלון חזר מבית הקפה הממוזג שהוא עבד בו בסביבות שמונה בערב ודי מהר הוא הסתגר בחדר השינה שלנו, החדר היחיד בבית בו יש מזגן. אני הצטרפתי כעבור שעתיים.

הבוקר עמדתי שוב לכתוב איזה סטטוס על מזג האוויר, אבל היה נושא בוער יותר, אחרי שבימים האחרונים מאז שחזרנו הביתה אני אומרת לעצמי - הו, אילו רק היה מי שהיה בא לנקות לי את הבית. כמה כבר אפשר להסתובב ברחבי הבית בכפכפים כדי לא לדרוך על הרצפה במטבח לפני שנודה באמת - מלוכלך פה, צריך לנקות.

חשבתי לכתוב את זה בפייסבוק, אפילו לבקש ישירות, כי המטבח מלוכלך וחם ולמי יש כוח. אני מעדיפה לשבת מול המחשב עם מאוורר על הפרצוף ולהתלונן. אז כתבתי "החלומות הבורגניים שלי שבים לרדוף אותי: אילו רק היו לי מיזוג מרכזי ועוזרת בית". כי בחיי, כבר מזמן אמרתי - ביום שאני ארוויח מספיק כסף כדי לשלם למישהי שתבוא לנקות את הבית שלי, אני עושה את זה.

אבל אחרי שהחברה הראשונה עשתה לי "לייק" והגיבה ב"אמן", חשבתי לעצמי - באמת כל-כך חם?

זאת אומרת, כן. חם. חום הוא מדד אובייקטיבי, שניתן לכמת אותו באמצעים פשוטים מאוד (38 מעלות, מרגיש כמו 42, תודה). אבל האם זהו חום בלתי נסבל, שלא ניתן להתמודד איתו, שלא מאפשר לתפקד? או שאולי אני פשוט מפונקת? איפה הפרופורציות שלי? אח, פרופורציות. מילת הקסם. אז הלכתי ופשפשתי במאגר הפרופרוציות שלי ושלפתי את זה: אלון גדל בעמק בית שאן. ההורים של אלון גדלו בעמק בית שאן.

הסבים של אלון התיישבו בעמק בית שאן עוד לפני עידן המזגנים. מה הם עשו, איך הם הסתדרו? מיד כתבתי בתגובה לעצמי, "אנחנו דור מפונק. אני חושבת על הסבים של אלון שהיו צריכים לצאת לעבוד במשק בשיא הקיץ של עמק בית-שאן. תורנות כביסה, חדר אוכל, גד"ש... ב-50 מעלות, בלי מזגן ובלי שום עזרה. אני הולכת לשטוף את המטבח...".

"את באמת הולכת לנקות את המטבח?", אלון שאל אותי, ספק חושש-ספק תוהה.
"כן", עניתי. וקמתי מהכיסא.

הזעתי והזעתי. לא קיללתי.
דווקא בשלב מסוים קלטתי שזה לא משנה - אני מזיעה אם אני יושבת מול המחשב ואם אני זזה. אם כך, עדיף כבר לעשות משהו עם עצמי ולהיות מועילה.

באמת שתכננתי רק לשטוף את המטבח, אבל בילדותי לימדו אותי שרק חמור עושה חצי עבודה. חוצמזה, לנקיונות יש מן קסם כזה - אף פעם אין לי חשק להתחיל, אבל אחרי שהתחלתי דבר גורר דבר. פתאום אני רואה שגם השולחן קצת מבולגן, אז נסדר אותו. וכשהחזרתי את הסלוטייפ למקום ראיתי בזווית העין את הכורסא בחדר העבודה שסתם היו זרוקים עליה בגדים שיש להם מקום, אז סידרתי אותה ומצאתי עליה משהו שבכלל צריך להיות בארון הבגדים בחדר השינה. כשנכנסתי לחדר השינה ראיתי את השידה שליד המיטה ומפה לשם... עשיתי כביסת יד, ניקיתי את המיקרו לראשונה מאז שקנינו אותו לפני תשעה חודשים (ששש... לא שמעתם את זה ממני), שימנתי את האי במטבח, רוקנתי את סל המחזור שלנו, החזרתי את כל הנעליים לארון שלהן כדי שיוכלו לטייל שוב החוצה ממנו לאט-לאט, ניקיתי את הטוסטר, שטפתי כלים ובסוף-בסוף... שטפתי את הרצפה.

הזעתי. השיער שלי נרטב כל-כך שזה נראה כאילו התקלחתי. אבל בשלב מסוים זה הפסיק להטריד אותי. להיפך, זה היה לי נעים. בתוך התנועה הזיעה דווקא עזרה לי להתקרר (זה באמת עובד!). הבית הלך והסתדר, דבר שתמיד משרה עליי רוגע. נהניתי הרבה יותר לזוז ולפעול מאשר לשבת מול המחשב ולקרוא עוד כתבה בויינט או עוד סטטוס שמישהו כתב בפייסבוק. בעיקר נהניתי מכך שלא נתתי למזג האוויר להכתיב את סדר היום שלי או את מידת הפעילות שלי.

ועכשיו, בבית מסודר ונקי ונעים אני יכולה להתיישב בחזרה ליד המחשב ולהמשיך להתלונן, למרות שהצורך הכפייתי שלי לעשות את זה קצת נחלש, לפחות באופן זמני.

יום שישי, 6 ביולי 2012

המסע להסמכה אמריקנית בסיעוד: פרק ג' ואחרון

הגעתי לארה"ב ב-9 בספטמבר 2011, יום אחרי בחינת ההסמכה הישראלית בסיעוד. ניגשתי לבחינת ה-NCLEX, בחינת הרישוי האמריקנית, ב-7 ביוני 2012. התהליך כולו ארך תשעה חודשים. אני מגישה לכם את הסיכום הסופי של תהליך הרישוי האמריקני שלי, לשירותכם.

פרק ראשון
פרק שני

אפתח בגילוי נאות
המידע שאני מביאה כאן נכון למקרה שלי שהוא מקרה מאוד ספציפי: עברתי לארה"ב מיד אחרי המבחן הישראלי, ללא שום ניסיון תעסוקתי מעשי במקצוע. אני נמצאת בארה"ב על ויזת J-2, ויזת משנה לבני משפחה של סטודנטים שמקבלים ויזת J-1. אין לי ידע או מידע בכל הנוגע להגירה על רקע מקצועי. אני נמצאת במדינת מישיגן ואני כפופה לדרישות הספציפיות של מנהל הסיעוד כאן. אינני יודעת איך הדברים מתנהלים במדינות אחרות בארה"ב. כמו כן, אני לא מכירה את התהליך המקביל לאחיות בעלות רישוי ותעודה שמעוניינות להתחיל את התהליך כבר מהארץ. אני כן יודעת שניתן להיבחן ב-NCLEX בכל העולם ולאחר מכן לנסות להגיע לארה"ב בעזרתו של מעסיק שמטפל בבקשת הויזה/הגירה של המועמד.

עד כאן כל מה שאני לא. מעתה והלאה, מה שכן.

CGFNS
התחילו את התהליך בפנייה ל-cgfns international, הגוף שאחראי להנפקת דו"ח אישור רשמי של ההשכלה והתעודה המקצועית הישראלית שלכם. אני ממליצה לפנות אליהם באי-מייל או בטלפון ולברר את הדרישות הספציפיות של במדינה בה אתם מגישים מועמדות. לחילופין, ניתן לפנות למנהל הסיעוד המקומי בטלפון או אי-מייל באותה שאלה. במישיגן, התהליך שצריך לעבור הוא CES, שכולל בדיקה ואישור של הרישיון וההשכלה בלבד. ישנן מדינות בהן צריך להיבחן בבחינה של cgfns לפני שניתן לגשת ל-NCLEX. כלומר, ישנן וריאציות והכי טוב ליצור קשר עם cgfns או עם מנהל הסיעוד במדינה בה אתם מתכוונים להתגורר ולעבוד. אמנם ניתן למצוא את הדרישות באינטרנט, אבל על ידי פנייה ישירה לגופים הנ"ל תקבלו את המידע המדויק והעדכני ביותר.

Toefl
אחת הדרישות של cgfns היא שתעברו את בחינת toefl בהצלחה. זוהי בחינה שקובעת את רמת השליטה שלכם באנגלית. מאחר וזאת דרישה אוניברסלית, ללא קשר למדינה בארה"ב, אין ספק שתצטרכו את הבחינה הזו. אני פתחתי פרופיל באתר של cgfns ולאחר מכן נרשמתי ל-toefl. בעת ההרשמה יש לבחור את הנמענים אליהם יישלח הציון, שם בחרתי את cgfns כדי שיקבלו את הציון שלי מיידית. הם אלה שמעבירים את הציון למנהל הסיעוד יחד עם הדו"ח הכללי שהם שולחים להם.

מוסמכים בישראל?
ברגע שיש לכם מספר רישום ישראלי, אתם יכולים להתקדם לשלב הבא ב-cgfns שהוא רכישת השירות לו אתם זקוקים. ללא הפרט החיוני הזה לא ניתן להתקדם לרכישת השירותים ולכן אם עדיין אין לכם מספר רישום ישראלי, כמו שהיה במקרה שלי, תאלצו להמתין. אחרי שרכשתם את השירותים המתאימים מגיעים למסך ובו קבצי PDF להורדה. אלה הטפסים שתצטרכו להדפיס ולשלוח בדואר או לקחת אישית למוסדות השונים בהם למדתם, עברתם הכשרה מתקדמת (כמו קורס על-בסיסי) או המוסדות האחראים לרישוי בישראל (מנהל הסיעוד מטעם משרד הבריאות).


בלי תעודה מקורית ובלי תרגום
תפיסה שגויה שהייתה לי היא שמשרד הבריאות/ מנהל הסיעוד מנפיק העתק של תעודת הרישום שלכם אותה צריך לתרגם לאנגלית. מאחר ומנהל הסיעוד לא נותן שירותי תרגום תעודות, חשבתי שאצטרך לשלם ל-cgfns על התרגום, שירות נוסף שהם מציעים. אלא ש-cgfns מסתפקים בטופס ההצהרה החתום על ידי האחות הראשית לישראל שמגיע אליהם בדואר, אותו טופס שממילא אתם מספקים להם. זוהי ההוכחה היחידה שהם דורשים לכך שאתם מוסמכים לעסוק בסיעוד בישראל, אז אל תילחצו ותתחילו להסתבך מעבר לכך. תגידו תודה ותמשיכו הלאה בלי להתעקש.


משלוח בדואר אוויר רגיל ולא ברשום
במהלך הבירור שערכתי מספר אנשים המליצו לי לבקש מבית הספר לסיעוד וממנהל הסיעוד לשלוח את הטפסים החתומים בדואר רשום כדי שתהיה לי אפשרות לעקוב אחרי המעטפה שנשלחה ולוודא את הגעתה. שניהם סירבו לבקשתי בטענה שהם לא נוהגים לעשות את זה וזה תמיד מגיע ללא שום בעיות. ואכן, המעטפות החתומות הגיעו ל-cgfns תוך שבועות ספורים והתהליך התקדם. לעומת זאת, אם יש לכם אפשרות לגשת באופן  אישי לביה"ס בו למדתם ולמנהל הסיעוד (אחרי שתיאמתם פגישה), לקחת מהם את הספח לתשלום בבנק הדואר ומיד להחזיר את הספח המשולם, חסכתם לעצמכם כמה שבועות טובים שיתבזבזו על משלוח הספח בדואר.

כמה זמן לוקח למסמכים להגיע מישראל לארה"ב?
למיטב זכרוני, החומרים שלי נשלחו ממנהל הסיעוד תוך שלושה ימים מהגעתי לשם ומבית הספר לסיעוד תוך שבוע בערך. תנוח דעתכם, בשני המקומות כבר התעסקו בעבר בבקשות זהות לשלכם וסביר להניח שלא עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שמישהו ביקש בדיוק אותו דבר. תסמכו על בעלי התפקידים שהם יודעים ומכירים את עבודתם ושאין להם שום אינטרס אחר, אלא לעשות את עבודתם (אמא שלי גידלה אותי להעריך ולכבד את המערכת הציבורית והעובדים בה ולסמוך על כך שרוב העובדים בה אכן עושים את עבודתם). אני ממליצה, באופן כללי לחיים ובפרט כאן - תהיו נעימים ונחמדים ככל יכולתכם. תוסיפו חיוך ובכלל הגדלתם את הסיכוי שאנשים יירצו לעזור לכם ולתת לכם שירות טוב. חייכו - זה לא עולה כסף ואומרים שזה אפילו מוסיף בריאות.

cgfns מעריכים שמרגע קבלת כל הטפסים החתומים בדואר, התהליך אצלם אורך 10 שבועות. בפועל, אני חיכיתי 6 שבועות, אחריהם הדו"ח שלי נשלח למנהל הסיעוד במישיגן.


הגשת מועמדות (פתיחת תיק) במנהל הסיעוד המקומי
בעצתו הטובה של אחד מנציגי ש"ל במנהל הסיעוד של מישיגן, שלחתי את ערכת המועמדות שלי למישיגן כחודש אחרי שהתחיל התהליך ב-cgfns.  ההנחיות של מנהל הסיעוד הלאומי בארה"ב (ncsbn) הן שמיד אחרי הגשת המועמדות למנהל הסיעוד המקומי, יש להירשם באתר של פירסון, החברה שמנהלת את בחינות ההסמכה. באתר שלהם תפתחו פרופיל אישי ותשלמו את דמי ההרשמה לבחינה ע"ס 200 דולר.


לפי האתר של מנהל הסיעוד במישיגן, מרגע שהם מקבלים את הבקשה, את התשלום המתאים ואת כל המסמכים התהליך אצלם אורך 6-8 שבועות. גם כאן המערכת האירה לי פנים וקיבלתי את האישור שלי להיבחן תוך שבועיים מהרגע ש-cgfns שלחו את הדו"ח שלי למישיגן. חלק מהמדינות, ביניהן מישיגן, דורשות בדיקת רקע פלילי וטביעות אצבעות. רובן ישלחו לכם בדואר מכתב שמאשר כי קיבלו את בקשת המועמדות שלכם. מרגע זה יש לכם תיק במנהל הסיעוד אליו מרוכז כל החומר שלכם. אני מציעה ללכת ולטפל בעניין טביעות האצבעות מיד עם קבלתו של מכתב זה. כך, לטביעות האצבעות שלכם יש כתובת מצד אחד ומצד שני אין שום דבר שמעכב את אישור הרישיון שלכם אחרי שכבר ניגשתם לבחינה ועברתם אותה בהצלחה.


הערה/עצה כללית
חשוב להכיר את חלונות הזמנים של כל הגופים מולם אתם עובדים. גם לדוח של cgfns וגם למועמדות במנהל הסיעוד הספציפי יש תוקף (ולכן גם פג תוקף). נסו לכוון לאופטימום, שיעניק לכם את הזמן לו אתם זקוקים כדי להשלים את התהליך מהרגע שמנהל הסיעוד מקבל את המועמדות שלכם ועד שאתם עוברים את הבחינה.

האישור להיבחן - Authorization to Test או ATT
את ה-ATT שלכם תקבלו אחרי ש-cgfns שלחו את הדו"ח למנהל הסיעוד המקומי ואלה האחרונים מצאו אתכם מתאימים לגשת לבחינה (לא ששמעתי על מקרים בהם לא מעניקים למועמדים את הזכות להיבחן). ה-ATT מגיע באי-מייל ותוקפו 90 יום, במסגרתם אתם חייבים לגשת לבחינה. לא ניתן לדחות את ה-ATT וכישלון לגשת לבחינה בתוך מסגרת הזמן הנתונה יביא להערה משמעתית בתיק האישי שלכם במנהל הסיעוד וכן יגרור תשלום של קנסות ועמלות מיותרים. בזבוז מיותר של זמן וכסף. אחרי שקיבלתם את ה-ATT יש להירשם לבחינה, בתאריך שתבחרו במסגרת תוקפו של האישור. ניתן להירשם דרך האינטרנט או טלפונית.

סיימתם עם הביורוקרטיה? תתחילו ללמוד לבחינה
אחרי ששלחתם את כל החומרים למנהל הסיעוד המקומי וגם ראיתם ש-cgfns שלחו אליהם את הדו"ח, תתחילו ללמוד לבחינה, אפילו אם לא קיבלתם את האישור להיבחן. אני הקדשתי שלושה חודשים ללימודים ובמקרה שלי צריך לזכור שסיימתי את הלימודים ונבחנתי בישראל לפני פחות משנה וזה בהחלט עזר לי. אם עבר זמן רב יותר מאז סיום לימודיכם ובחינת ההסמכה הישראלית שלכם, אני מציעה להקדיש זמן רב יותר ללימודים.


יש סיכוי לא קטן שהניסיון הקליני שרכשתם קצת "קלקל" אתכם. עליכם לזכור שבחינות מקצועיות מתקיימות בעולם התיאורטי, האידאלי, בו תמיד יש לכם את כל הזמן, כוח האדם והמשאבים להם אתם זקוקים. בשטח הייתם צריכים לאלתר, לעבוד בלי ציוד ובלי מספיק צוות. בבחינה אתם מלכים. יש לכם זמן, גם אם המטופל בסכנת חיים. לפעמים כדי להצליח בבחינה צריך לשרש את הדברים שלמדתם מתוך העבודה בשטח ולחזור לחשוב על התמונה בצורה נאיבית יותר. אם אתם מרגישים שאין לכם יכולת לעשות את המהפך המחשבתי הזה בעצמכם, אולי כדאי לכם לשקול להירשם לקורס הכנה לבחינה.


באתר allnurses.com יש פורום nclex ובו תוכלו למצוא המלצות על ספרים וקורסים להכנה לבחינה. גם אם לא תיכנסו לאתר באופן יזום, רוב הסיכויים שכמעט כל חיפוש בגוגל שקשור איכשהו לסיעוד והכנה לבחינה יוביל אתכם לשם. זהו משאב אדיר ואני ממליצה להשתמש בו בחוכמה, אבל להיזהר ולא להתפתות לקבל ממנו את הרושם שהבחינה היא קשה עד כדי כך שהיא למעשה בלתי אפשרית ואף אחד לא עובר אותה. עובדה מעניינת שלמדתי לאורך הדרך היא ש-87.5% מהניגשים לבחינה עוברים אותה בניסיון הראשון וחלקם הגדול מצליח לסיים אותה עם מספר השאלות המינמאלי תוך זמן ממוצע של שעתיים, פחות או יותר.

איך לומדים לבחינה?
קניתי באינטרנט את ספר ההכנה Saunders Comprehensive Review for the NCLEX-RN Examination. הספר מגיע עם דיסק מלווה ובו בערך 4000 שאלות תרגול. בנוסף הורדתי שני דיסקים מהאינטרנט, Kaplan Question trainer ו-NCLEX 4000 של ליפינקוט (כן-כן, אותו אחד מספר התרופות המור והאהוב). אני לא אומרת שהספר שקניתי הוא הטוב ביותר. עשיתי סקר שוק, השוויתי מחירים וביקורות באמאזון והחלטתי שזה הספר שאני קונה. אני מניחה שאין שונות גדולה מאוד בין הספרים. בסופו של דבר, החומר הוא אותו חומר. השינוי הוא בפריסה של החומר. אם יש לכם אפשרות תציצו לתוך ספרים ותבדקו איזה מהם ערוך בסגנון שהכי מתאים לכם. בספריית בית הספר לסיעוד בו למדתי בישראל היה מדף שכולו הוקדש לספרי הכנה ל-nclex. אם אתם עדיין בבית ספר, זאת הזדמנות טובה לברר מה מתאים לכם.

רוב ספרי ההכנה מלווים בדיסק וברוב הדיסקים יש בחינה מקדימה, pretest, אותה מומלץ לעשות ממש כשמתחילים ללמוד. הבחינה נותנת לכם מושג לגביי רמת ההתחלה שלכם וגם עוזרת לזהות אזורים חלשים, אם ישנם, בהם תוכלו להתמקד במהלך הלימודים לבחינה.

הקדשתי שישה שבועות לקריאה של ספר הסקירה, שהוא ספר בן 76 פרקים, מעל אלף עמודים. בסוף כל פרק ישנן שאלות לתרגול אותן פתרתי. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר התחלתי לפתור שאלות לדוגמא. אני ממליצה לקנות ספר סקירה ולא לנסות ללמוד באמצעות הסיכומים שלכם מהלימודים. ראשית, הם הרבה פחות תמציתיים ולכן ידרש זמן רב יותר כדי לעבור על כל החומר. שנית, בטח יש חומר שחסר לכם ואתם אפילו לא יודעים. שלישית, יש הבדלים קטנים אבל משמעותיים בין ישראל לארה"ב ואתם לא רוצים לפספס משהו חשוב שיכשיל אתכם. מאותה סיבה, אם עבר זמן רב מאז שסיימתם את הלימודים או אם אתם לא חזקים באנגלית "וכניסה לראש האמריקאי", אולי כדאי לכם לשקול בחיוב לקחת קורס הכנה ולא להסתפק בלמידה עצמית.


תוכנית הלמידה האישית שלי
שלושה שבועות לפני הבחינה יצאתי לחופשה מהעבודה והקדשתי את כל זמני ללימודים. השתדלתי לפתור כל יום בין 100 ל-200 שאלות תרגול. החלק החשוב הוא להתמודד דווקא עם השאלות שאת התשובה עליהן אתם לא יודעים לשלוף על אוטומט. כשאתם נתקלים בשאלה כזאת, עליכם לחפש את התשובה בספר. אם לא מצאתם את התשובה בספר, חפשו באינטרנט. זוהי הדרך היעילה ביותר לחזק את הידע הקיים שלכם ולהכניס עובדות ופרטים חדשים לראש. אחרי כמה פעמים שטעיתם בשאלה כלשהי והלכתם לחפש את התשובה הנכונה, פתאום תגלו שאתם עונים עליה נכון. מזל טוב, למדתם משהו חדש ואתם גם משמרים אותו בזיכרון :)

כשבועיים לפני הבחינה עברתי מפתרון שאלות באופן "חופשי" עם ספרים פתוחים לתרגול בחינות עם חומר סגור. בתום כל בחינה בדקתי את עצמי, קראתי ביסודיות את ההסברים שמסבירים היכן טעיתי ולמה התשובה הנכונה לאותה שאלה היא למעשה הנכונה. אני חושבת שהתחום שהכי התחזק אצלי במהלך השבועיים הללו היה פרמקולוגיה. אם יש משהו מסוים שאתם יודעים שמאז ומתמיד היה לכם קשה, אל תוותרו עליו. חפשו באינטרנט טיפים שמציעים דרכים חדשות שיעזרו לכם ללמוד דווקא את הדבר הזה. הקדישו מספר דקות בכל יום לאותו נושא. תרגלו במרוכז שאלות העוסקות רק בנושא זה. זכרו שאת הדברים שאתם כבר יודעים, אי-אפשר לקחת מכם, אבל דווקא נקודות החולשה שלכם הן אלה שיכולות להשתפר ואולי בזכותן תעברו את הבחינה.


עבדתי עם שלושה דיסקים שונים - Kaplan question trainer, שאומרים שהוא קשה מהמבחן, NCLEX-4000 מבית ליפינקוט, שאומרים שהוא ברמת דומה לזו של המבחן והדיסק שהגיע יחד עם הספר איתו למדתי (סונדרס). אני חושבת שפתרתי סך הכל כ-4000 שאלות לפני הבחינה. את שני הדיסקים הנוספים איתם עבדתי בנוסף לדיסק המלווה לספר הסקירה שלי הורדתי מהאינטרנט.


יום לפני הבחינה
ישנה תמימות דעים ברחבי הרשת - אל תלמדו יום לפני הבחינה.
אני תרגלתי את המבחן האחרון שלי ביום שלישי ואחר-כך עצרתי. ביום רביעי בבוקר הפיתוי לפתוח את הספר היה גדול ואחרי שראיתי שאני לא מצליחה להתנגד לו ולא להמשיך ולנבור בחומרי הלימוד פשוט יצאתי מהבית. הלכתי לקניון, עשיתי מניקור-פדיקור, שוטטתי קצת בחנויות, אכלתי גלידה ולסיום התפנקתי במסאז'. עד שחזרתי הביתה היה כבר זמן לארוחת ערב ואחרי שסיימנו להכין את הארוחה ולאכול, התיישבנו לראות סרט מצחיק ואפילו שתיתי כוס יין. ארגנתי את הדברים שהייתי צריכה לקחת איתי לבחינה - דרכון חתום ו-ATT והלכתי לישון בערך בחצות, כדי לישון תשע שעות באותו לילה.


יום הבחינה
ביום הבחינה התעוררתי מספיק זמן לפני שהיינו צריכים לצאת מהבית, כדי שאוכל להתעורר לאט, להתקלח, לאכול ארוחת בוקר טובה ולצאת לבחינה בראש שקט. יצאנו מהבית שעה וחצי לפני הזמן. זמן הנסיעה הצפוי היה 45 דקות וצריך להגיע למרכז הבחינה חצי שעה לפני שעת התור שלכם. אני ממליצה לקחת מרחב ביטחון גדול במיוחד. אם יש לכם רכב פרטי אל תזלזלו בהצעה לעשות נסיעת היכרות למרכז הבחינה. אני הרגשתי שאם הייתי כבר עושה את הדרך הזאת פעם אחת בעבר הלחץ ביום הבחינה עצמו אולי לא היה רב כל-כך. אתם לא בישראל והבחינה היא לא בבנייני האומה, בדרך שנסעתם בה כבר עשרות או מאות פעמים או לפחות כזאת שהמפה אליה כתובה בשפת האם שלכם.


קחו אתכם אוכל ושתייה. אם יש משהו שמרגיע אתכם - מוזיקה, שיחה עם אמא שלכם, מה שלא יהיה, דאגו שהדבר הזה יהיה זמין עבורכם בדרך לבחינה ועד שאתם נכנסים למרכז הבחינה.


בהגיעכם למרכז הבחינה תעברו תהליך קבלה: יצלמו אתכם, יחתימו אתכם על הצהרת סודיות, יתנו לכם ארונית להפקיד בה את חפציכם. המשגיחים במרכז הבחינה חביבים ונעימים, הם מסבירים הכל בפשטות ובפירוט והם שם כדי לעזור לכם.


עכשיו כל מה שנשאר הוא להיבחן, לעשות כמיטב יכולתכם ולקוות לטוב.


שאלות?
אל תהססו לשלוח לי אימייל ואשמח לנסות לעזור.


בהצלחה!