יום שבת, 28 באפריל 2012

הפוסט המאה: חברים, אוכל, קניות ו(עוד)מקרונים

אתמול היה לי יום קשה בעבודה.
לכן, כשאלון אמר לי בשלוש בצהריים שדניס הציעה שנצא יחד לארוחת ערב בדירבורן, זה היה בערך הדבר האחרון שהצלחתי לחשוב עליו. הייתי עייפה ומיואשת ורק רציתי ללכת הביתה ולהתחיל את סוף השבוע שלי בשקט. אבל אז כשהתעכבתי עם התשובה, אלון התקשר. השיחה עזרה לשפר במעט את מצב הרוח שלי ואמרתי - אוקיי. אם יהיה לי מספיק זמן לנוח קצת אחרי שאחזור הביתה, אז יאללה, למה לא. אולי אפילו עדיף לצאת ולהתאוורר קצת, לפגוש אנשים ולהוריד את המסך על השבוע הקשה שהיה ונגמר.

אחרי שחזרתי הביתה ונחתי, דניס וג'ון הגיעו לאסוף אותנו. הם שאלו לאן נרצה ללכת, מה בא לנו לאכול. אני הכרזתי שאני עייפה מכדי לקחת חלק פעיל בקבלת החלטות. הכיוון הכללי היה דירבורן, עיר במישיגן שאחד המאפיינים הבולטים שלה הוא שיש שם קהילה ערבית גדולה. יש שם הרבה מסעדות שמציעות אוכל לבנוני וסורי והמחשבה המקורית הייתה ללכת לאחת מהמסעדות הללו, אבל ג'ון אמר שאולי עדיף ללכת למסעדה "מזרחית" עם הרבה אנשים וכך אפשר להזמין הרבה מנות ולחלוק. השתכנענו. במקום זה, הלכנו ל-Miller's Bar, שגם הוא נמצא בדירבורן. הקטע של הבר הזה הוא שאין להם תפריט. יש תפריט באתר שלהם, אבל בגדול מי שבא לשם יודע מה הוא הולך לאכול ומה לבקש. ג'ון הסביר לנו שמבחינת אוכל, יש המבורגר או צ'יזבורגר. אפשר לבקש לקבל בצל חי עם ההמבורגר. התוספות הקיימות הן צ'יפס או טבעות בצל. על השולחן יש מלפפונים חמוצים, קטשופ וחרדל. באתר גיליתי שיש להם עוד אוכל, אבל אולי כולם יודעים שזה פשוט לא מה שאוכלים כשהולכים לשם. וג'ון הוא מקומי, אז מי אני שאתווכח. ושתייה? מים מינרליים, ג'ינג'ר אייל, בירה אמריקנית או תה קר בפחית. השירות חם, לבבי ומיד-ווסטרני והם עובדים "בשיטת הכבוד" - מלצרית לוקחת הזמנה ומגישה אבל התשלום מתבצע בבר. רק צריך לגשת ולשלם, להגיד מה אכלת ושתית. והם מאמינים.

ההמבורגר היה מוצלח בהחלט. הגבינה האמריקנית הידועה לשמצה דווקא עבדה כאן, כי היא נמסה היטב מתחת לקציצה והוסיפה מרקם קרמי ומפנק לכל ביס. היה טעים, משביע ומספק. אני שתיתי בירת מילר שהיה לה קצת טעם של כלום, אבל אחרי שבוע של עבודה קשה אני לא בררנית לגביי האלכוהול שלי. ג'ון שתה ג'ינגר אייל ולראשונה בחיי טעמתי את המשקה הכה-אמריקני הזה. מצא חן בעיני מאוד.

אחרי שסיימנו לאכול המשכנו לאזור שקצת יותר קרוב לדטרויט, לאכול גלידה. אכלנו את מה שבישראל קוראים לו "גלידה אמריקאית". כאן זה נקרא frozen custard או soft serve. אלון אכל גלידה בטעם וניל ואני לקחתי את ה-flavor of the day: דובדבן שחור. היה טעים מאוד, קרמי, עשיר ומושחת. אחד הדברים המשעשעים בדוכן הוא שמעל האשנב כתוב "no Canadian money please". כאילו כל יום מגיע לשם איזה תייר קנדי ומבקש לשלם עם הכסף המוזר שלו.


חזרנו הביתה מלאים ועייפים וכל מה שנותר הוא להיכנס למיטה וללכת לישון.

ישנתי מעולה.

הבוקר קמתי בעשר וב-11 אלי בא לאסוף אותי. עכשיו ששנת הלימודים נגמרה והוא סיים להגיש את כל העבודות, הוא התלבש על כמה פרויקטים בדירה שלו שחיכו בצד עד שיגיע קצת זמן ויאפשר להתפנות אליהם. לפני שבוע הוא הזמין אותי להצטרף אליו במסע קניות לבית. התחלנו בחנות היד השנייה של Kiwanis, חנות שהגדרתי בצחוק כ"כלבו יד שנייה". זאת הפעם הראשונה שאני מבקרת בחנות, שמשתרעת על פני שלוש קומות שלמות. הקטע הקצת מוזר הוא שהחנות עצמה פתוחה רק בימי שבת, מתשע בבוקר ועד 12 בצהריים. קיוואניס הוא ארגון בינלאומי שמתמקד בשינוי קהילתי דרך עזרה לילדים וכל ההכנסות מהחנות הן קודש לפעילות הארגון. קניתי:
1. גלויה של ציור של אמנית בשם Sharon Strasburg שתליתי על דלת הארון במטבח.
2. גלויה של ציור של גוגן שהצטרף לגלויה של דפנה ואפולו שתלויה על הקיר שמאחוריי.
3. גלויה-מגנט ששמתי על המקרר.
4. ערכה של magnetic poetry למקרר. תמיד רציתי כזה ועכשיו יש לנו. מגניב.


אחרי החנות, המשכנו לארוחת צהריים "בעגלות", Mark's Carts, מתחם ובו שמונה עגלות שמציעות מגוון של אוכל רחוב איכותי. העגלות פתוחות במהלך האביב והקיץ ולמדתי על קיומן רק אחרי שכבר נסגרו בשנה שעברה. מאז חיכיתי שיפתחו שוב וכשאלי הציע לי ללכת לקיוואניס, שנמצאים ממש ליד העגלות (שנפתחו שוב במרץ), הצעתי שנחבר את הביקור בחנות לארוחת צהריים שם. לאכזבתי הרבה, הבוקר התעוררנו למזג אוויר קר וגשום, שהביא לכך שמתוך שמונה העגלות, רק שלוש היו פתוחות. הפנטזייה שלי על פאייה באחת העגלות התבדתה והתפשרנו על פיצה שהייתה נחמדה ועזרה לנו להתחמם קצת במזג האוויר האפור.

אנחנו אכלנו פיצה Aroooogula
סיימנו לאכול והמשכנו למרכז החנויות של קארי-טאון. ג'וליה ואריאל נתנו לי תלוש שי לכבוד פסח (ומתנת יומולדת מאוחרת) לחנות התבלינים שבמרכז והחלטתי לנצל אותו סופסוף. קניתי לנו קומקום תה קטן, כמו שרציתי כבר מזמן ובכסף שנשאר קניתי גם שקית של תה ארל גריי לחליטה וסוכר וניל יוקרתי.


קנינו לנו קפה והמשכנו בדרכנו, הלאה ל-Home Goods, הום דיפו, Staples, קרוגר ו-Bed Bath & Beyond. כן, היה לנו יום ארוך. חתמנו את המסע המשוגע שלנו ב-Whole Foods, ספינת האם של כל היאפים וההיפסטרים באשר הם. אני הייתי כבר ממש רעבה (כי הפיצה הייתה קטנה ועברו ארבע שעות מאז אכלנו אותה) ואלי הרגיע אותי שהול פודס זה המקום הכי טוב ללכת אליו רעבים, כי תמיד יש המון דוכנים של טעימות. ואכן, טעמנו בערך ארבעה דברים שונים, ביניהם גבינת צ'דר מיושנת בת שש שנים שהייתה מאוד טעימה והחלטתי לקחת איתי הביתה ולעשות איתה משהו מתישהו. קניתי גם זיתים מעולים, מיקס נשנושים ספרדי שמכיל פיסטוקים, חומוס, פול, שקדים ועוד כל מיני טעימים ומלוחים.

מסוכן למנשנשים

אלי החמוד גם נתן לי צנצנת ענקית של גרנולה תוצרת בית שהוא הכין בעצמו, עוד דבר שהוא רק חיכה לקצת זמן פנוי בשביל לעשות. הגרנולה הזאת באה לי בדיוק במקום - כבר כמה זמן שיש לי חשק לגרנולה אבל אני לא קונה בסופר כי אני לא רואה שום דבר שמוצא חן בעיני. אבל גרנולה ביתית מעשה ידיו של אלי, הבשלן-אופה המוכשר? לזה אני לא אסרב לעולם. איזה כיף.


כשאלי החזיר אותי הביתה אכלתי ארוחת צהריים אמיתית והלכתי לנמנם קצת על הספה שבחדר העבודה-אורחים, אתר הנמנומים החביב עליי. התכרבלתי בשמיכה הענקית שזרוקה שם תמיד ונתתי לעצמי לצוף קצת. התעוררתי כעבור שעה של שינה קלה, שתיתי תה ופניתי להכין מקרונים, שוב, כי נשארו לי עוד 100 גרם של חלבונים שכבר ממש היה צריך להשתמש בהם (לקחתי קצת רחוק את המושג "יישון חלבונים"). אחרי שאפיתי את המקרונים הקודמים, חיפשתי תשובה לשאלתי - האם המקרונים אמורים להיות כל כך חלולים? בין חיפושיי הגעתי לבלוג מקסים ביותר, שנקרא Not So Humble Pie. הכותבת של הבלוג מתעסקת הרבה במקרונים ואפייתם והיא כתבה פוסט ארוך ומפורט על פתרון בעיות שקשורות למקרונים - לא תופחים, תופחים מדי, נשברים באפייה, לא מתנתקים מהתבנית וכולי. מסתבר שתופעת ה"חלולים" היא בעיה ידועה ומוכרת. אחד הדברים שכבר הבנתי שדורשים שינוי מהפעם הראשונה הוא משך ההקצפה של החלבונים והפעם אכן קיצרתי את ההקצפה. אבל דבר נוסף שלמדתי מהפוסט רב הערך הזה הוא, שהבעיה לפעמים נובעת מאפייה לא מספיקה, דבר שגם מביא לכך שקשה לנתק את העוגיות מנייר האפייה (בעיה בה נתקלתי בפעם הראשונה שהכנתי מקרונים). הכותבת הבטיחה שאפייה ממושכת יותר של המקרונים יכולה לעזור בפתרון הבעיה. היא גם הרגיעה ואמרה שאמנם האפייה הארוכה יותר מייצרת עוגיות קשות יותר, אבל הדבר נפתר כשהעוגיות סופגות לחות מהמילוי, דבר שקורה בתהליך ה"הבשלה", שבו העוגיות נחות במקרר כיממה ואף יותר (פייר הרמה מצוטט בפוסט כאומר שמקרונים מסוימים מגיעים לשיא שלהם אפילו אחרי שלוש יממות של אחסון בקירור). וכך, אפיתי את העוגיות 18 דקות שלמות. ואכן, העוגיות התנתקו בקלות רבה מהתבנית בסיום האפייה. אלא שעכשיו הן אכן קשות ודורשות הבשלה ארוכה. טעמנו עוגייה אחת אחרי ארוחת הערב (וצינון של שעה וחצי) והיא הייתה פריכה מאוד אבל טעימה. יהיה מעניין לטעום את השיפור במרקם על פני הימים הקרובים.

הכנתי מקרונים במילוי קרם שוקולד לבן-לימון. כדי לקבל את הטעם הלימוני, הוספתי לעוגיות עצמן ככפית גרידת לימון. בשביל הצבע, השתמשתי בצבע מאכל צהוב. המילוי הלימוני יצא מרענן ומוצלח במיוחד, הרבה יותר קליל בהשוואה למילויים האלכוהוליים של הניסיון הראשון. הכנתי גנאש שוקולד לבן בסיסי (ביחסים של 1:2, כמקובל, 2 גרם שוקולד לבן על כל מ"ל של שמנת מתוקה). לתוך הגנאש ערבבתי מיץ מחצי לימון וכחצי כפית גרידת לימון. השתמשתי בשוקולד לבן-וניל של גודייבה, ששיווה למילוי מראה מיוחד בשל הנקודות השחורות הזעירות של הוניל.

אין ספק שבכל הנוגע למקרונים, אין גבול למידת הדימיון והיצירתיות שאפשר להפעיל כשחושבים על מילויים מעניינים וחדשים. נראה לי שהמסע שלי עם עוגיית העילית הזאת רק מתחיל. מה שכן, אמרתי לאלון שבפעם הבאה שאני מכינה את העוגיות הללו אני לא עושה את זה סתם כך, אלא לכבוד אירוע כלשהו, אליו אוכל להביא את כל העוגיות ולטעום מהן אולי אחת או שתיים. אחרת, כשמכינים את העוגיות סתם כך והן יושבות להן בקופסא במקרר, הן מהוות סכנת נשנוש חמורה.

יפות-יפות שבא לבכות

אחרי שהעברתי יום ארוך במנוחה (גם אם פעילה) ורגיעה, מחר היום כולו יוקדש ללימודים. נותרו לי עוד שישה פרקים לסיום הספר ואני מאוד רוצה לגמור עם זה כבר ולעבור לשלב הבא, שלב השאלות והמבחנים, שנהוג לומר שהוא הקריטי ביותר ב"קיבוע" של כל החומר שקראתי בשבועות האחרונים והפיכתו לזמין ברגע האמת - כשיציגו לי שאלה במבחן ואצטרך לבחור את התשובה הנכונה ביותר עבורה.

אני לא מבטיחה שלא אתקרב מחר למטבח, כי בכל זאת, אני רוצה לאפות קלצונה ולהכין אוכל לשבוע הבא, אבל אני גם שואפת, אולי, לסיים את הספר. מדובר בערך ב-50 עמודים סך הכל, כך שזה ממש אפשרי. אבל עד מחר, בינתיים, אולי אנוח רק עוד קצת.

זהו הפוסט המאה שאני מפרסמת בבלוג. בגלל שזה מספר עגול ויפה, חשבתי לציין את זה. אני שמחה על המקום בחיי בו הפוסט הזה מוצא אותי - פעילה, יצרנית, כובשת פסגות קולינריות חדשות ולא יודעת שובע. איך אומרים בפולנית אחרי שמישהו אומר משהו טוב? שרק נהיה בריאים...

שבוע טוב ומשמח לכולם.

יום חמישי, 26 באפריל 2012

יום ללא עצמאות - ומקרונים

אתמול בערב היה ערב יום הזיכרון. היום, ערב יום העצמאות.
מוזר לי לא להיות בארץ, בלי ללכת לטקס בבית הספר התיכון בו למדתי, בלי לראות בטלוויזיה את הדלקת המשואות בהר הרצל ואת ה"סטאר אוף דיוויד" ולנסוע לרדוף אחרי זיקוקים. בשנה שעברה היינו בפראג בזמן יום הזיכרון ויום העצמאות. ושנה לפני כן הייתי חולה. כשיצאנו בזהירות מהבית בערב יום העצמאות ירושלים לא הציעה מגוון מלהיב מדי של פעילויות וחזרנו הביתה די מהר. השנה אני נמצאת במדינה שבה חוגגים יום עצמאות אחר. הזיקוקים שלנו יגיעו ב-4 ביולי.

אז מה נשאר מיום הזיכרון ויום העצמאות ממרחק 9,000 קילומטרים מישראל? בעיקר הסטטוסים של החברים שלי בפייסבוק, שבמהלך היממה החולפת ציטטו מגוון שירים "עצובים". עם או בלי קשר, אני כבר שבועיים שרה לגבי בזמן ההרדמה את "שיר אחרי מלחמה" ואת "הנסיך הקטן". אלה פשוט שני שירים שאני מצליחה לשיר בסולם נמוך יחסית והויברציות שמייצר הקול הנמוך מקדמות את כבדות העפעפיים בקרב אוכלוסיית היעד שלי. ככה אני בוחרת את הרפרטואר שלי.

ובכל זאת, בעודי צועדת אחה"צ בדרך חזרה מהתחנה המרכזית, חשבתי לעצמי שהייתי מאוד שמחה לאכול "על האש" לארוחת ערב. זאת ההתניה החברתית שהשתרשה בי עם השנים, התגובה המותנית לסימון "יום העצמאות" בלוח השנה. לא סתם בשר על הגריל, לא ברביקיו. על-האש. פרגיות וקבב והמבורגר, לא במסעדה. עם הנפנופים והפיתות והחומוס וסלט הירקות החתוך דק-דק. ומלפפונים חמוצים. במלח. הנה רשימה של דברים שאין לנו כאן ועד שלא נקנה מנגל, גם לא יהיו. אבל יום העצמאות הוא לא רק הבשר העשוי יתר על המידה, השרוף בשוליים. הבילוי עם החברים, אולי הוא שהכי חסר לי כאן כרגע. אבל אם נודה על האמת, בשנים האחרונות לא היה לי הרבה מזה, לפחות לא בהקשר הספציפי של יום העצמאות, אז בואו לא נתמסר לרומנטיזציה שאינה במקומה.

אחרי העבודה אריאל הקפיץ אותי לקרוגר שקרוב אליהם הביתה וקניתי שמנת מתוקה ושוקולד, כדי שמחר יהיו לי כל המצרכים להכנת המקרונים ואוכל לגשת למלאכה מיד אחרי שג'וליה תאסוף את גבי בצהריים. בדרך הביתה מהאוטובוס נכנסתי לחנות משקאות וקניתי שני בקבוקונים קטנים של משקאות חריפים (והמוכר לא ביקש ממני תעודה מזהה, אותו למי שאמור לפקח על זה!) - בייליז וקוואנטרו.

הגעתי הביתה בזמן לארוחת ערב. מיד הכנתי לאלון העסוק שתי פרוסות עם חביתה ולי ביצה בקן. אחרי שסיימתי את ארוחת הערב חשבתי לעצמי - כמו תמיד, אני עייפה מכדי ללמוד (נשארו לי רק עוד שבעה פרקים לסיום הספר!). אין מה לראות בטלוויזיה ולמרות שלפי לוח השנה שלי זהו "יום ריצה", אין בי טיפת כוח לצאת לרוץ. אז למה לחכות עם המקרונים למחר?

קדימה!

בבואי להכין את המקרונים הראשונים שלי, הסתמכתי על שני מקורות עיקריים - כל המתכונים והמאמרים הנהדרים של נטלי מהבלוג עוגיו.נט, שמספקים הסברים מפורטים וברורים על תהליך יצירת עוגיות הפאר וכן על מתכון של השוקולטייה רואי גרשון, מתוך אתר "מתכון בטוח", אליו התגלגלתי איכשהו בין שלל חיפושיי ברשת אחרי המתכון שיביא אותי להצלחה כבר בפעם הראשונה.

כמי שכבר צברה ניסיון רב בהקצפת חלבונים וקיפול תערובות, לא חששתי מהחלק הזה, למרות שבכל מתכון אליו הגעתי הזהירו מאוד שלא להקציף את החלבונים יותר מדי. החלק ממנו חששתי מעט היה אפיית המקרונים. לכל אורך הדרך ניסיתי להגיד לעצמי שזה לא משנה - העיקר שייצא טעים. גם הזכרתי לעצמי שיש לי היסטוריה די מוצלחת בכל הנוגע להצלחות כבר בפעם הראשונה שאני ניגשת להכין מתכון כלשהו, יהיה זה מאפה, קינוח או תבשיל. סך הכל, הרגשתי שאני צועדת על קרקע בטוחה, גם אם לא לגמרי מוכרת.

עכשיו, אולי הדרך הטובה ביותר להמשיך עם הפוסט הזה תהיה לכתוב מה אני חושבת שצריך לשנות לפעם הבאה...

א. אולי בכל זאת הקצפתי את החלבונים קצת יותר מדי?

לא, בחיי. כשהרמתי את המקצף הם נשארו ככה כמה רגעים והייתי ממש צריכה להילחם כדי להוריד את גוש הקצף האימתני הזה מהמקצף אל הקערה.

לפי המתכון של רואי גרשון יש להקציף את החלבונים 5-7 דקות. אצלי, כבר אחרי שלוש דקות היה קצף שהייתי מוכנה בביטחון רב להשתמש בו ליצירת נשיקות, משמע, קצף יציב מאוד. המשכתי להקציף עוד דקה בערך עד שהחלטתי שמספיק. הקצף כבר כמעט איבד את הברק שלו, הסימן העיקרי לכך שהוא נוקשה מספיק. יכול להיות שהקצפה יתרה הביאה לכך שהחלבונים התייבשו קצת יותר מדי והתוצאה יצאה פחות מושלמת.

ב. בשלב ניפוי החומרים היבשים היה נראה לי שהייתי יכולה לעבד אותם עוד קצת בפוד-פרוססור, שכן בסוף הניפוי נשארתי עם בערך שתי כפות של פירורים די גדולים של אבקת שקדים. פשוט חששתי שעיבוד יתר יוציא את השומן שבשקדים ויהפוך אותם לממרח. בפעם הבאה אחשוש פחות ואעבד יותר ובתקווה לא אשאר עם פירורי שקדים גדולים. למרות זאת, בסוף הניפוי פשוט הוספתי לקערה את הפירורים שנשארו בנפה ולא נראה שזה פגם יותר מדי במרקמן של העוגיות או במראה הסופי שלהן.

ג. המתכונים איתם עבדתי מציינים שמכמות החומרים הזאת אמורות להתקבל 35 עוגיות סנדוויץ' (או 70 בודדות). אני קיבלתי 44 בודדות - 22 זוגות, מה שאומר שהייתי יכולה לזלף עוגיות קטנות יותר.

ואם אנחנו כבר מדברים על זילוף - מה עם לעבוד קצת יותר מסודר?! אני מודה שההתרגשות והעייפות הפריעו לי לשמור על הסדר. התפזרתי. בפעם הבאה אני מבטיחה להשתדל יותר. אה, גם המרווחים הנכונים הם משהו שצריך ללמוד. בגלל שזאת הפעם הראשונה, לא ידעתי כמה העוגיות מתפשטות ומדי פעם בלי לשים לב זילפתי קצת קרוב מדי. בפעם הבאה - מרווחים גדולים יותר. וסדירים!

בזמן שהמקרונים נחו להם לפני האפייה, פניתי להכין את הגנאש. אחת, שתיים, שלוש... מוכן!


היה פחת נוראי בהעברה של הגנאש מהקעריות לשקיות הזילוף. המון קרם נשאר על הקערית. אלון היה במקלחת ולא הייתה ברירה - מישהו היה צריך לעשות את העבודה השחורה. אז התחלתי בזהירות ובעדינות...


ליקקתי קצת מפה וקצת משם...


ואחרי שאלון יצא מהמקלחת ונתתי לו לטעום (רק קצת, יש בזה אלכוהול והוא עוד צריך לחזור לכתוב את הצעת המחקר עליה הוא עובד!) התרתי רסן ואיבדתי כל עכבה... תוך כדי זמזמתי לעצמי את השיר על החתול הגנב שזלל חמאה וליקלק חלב. בימים האחרונים חזרנו לדיסק של 100 שירים ראשונים. זה סיכון מקצועי.


רגע לפני שנמרחתי כולי בשוקולד אלכוהולי התגברתי על היצר והנחתי את שתי הקעריות בכיור.

אחרי שהמקרונים המזולפים שהו חצי שעה באוויר החדר, התחלתי לחמם את התנור. העוגיות נאפו 12 דקות (איזה כיף שיש תבניות גדולות מספיק שמאפשרות אפייה יעילה ומהירה). נדרשה סבלנות אדירה כדי לחכות שיצטננו לפני שהפרדתי אותן מהתבנית והתחלתי להתאים זוגות-זוגות. מילאתי חצי בגנאש אייריש קרים וחצי בגנאש קוואנטרו. סידרתי יפה-יפה בקופסא ושלחתי למקרר.

זה נראה נכון - כבר התחלה...
גילוי נאות - מעולם לא אכלתי מקרונים. האמת המלאה היא שמעולם אפילו לא ראיתי מקרונים מקרוב. רק בתמונות באינטרנט או בטלוויזיה. לפיכך, אני לא יודעת איך הם אמורים להרגיש, מה טעמם או מרקמם. לנסות להבין אם יצא לי טוב זה קצת כמו לנסות להסביר לעיוור מה זה "כחול" או להסביר לחירש מה זה רעש. אין לי שום נקודת ייחוס. לפיכך, אין לי ממש דרך למדוד את התוצאה הסופית. בגדול, נראה לי שיצא טוב, אבל אני לא יודעת אם הם אמורים לצאת כל כך חלולים. אלון הציע שנקנה מקרונים ואז נדע. מישהו יודע איפה יש למצוא מקרונים צרפתיים באן ארבור?

למרות שחיכיתי עד שהעוגיות יהיו קרות לגמרי, הן קצת נדבקו לנייר האפייה, אז השתמשתי במרית כדי לנתק אותן. יכול להיות שהן היו זקוקות לעוד טיפה אפייה. אולי בפעם הבאה אנסה לאפות קצת יותר זמן ואראה אם יש שיפור.

קצת חלול, אבל טוב-טוב
אומרים שהמקרונים משתפרים מאוד יממה לאחר אפייתם, או לפחות אחרי שבילו לילה בקופסא אטומה במקרר. למרות זאת, העזנו לחלל את קודש הקודשים וטעמנו עוגייה אחת ממולאת גנאש שוקולד ואייריש קרים (בייליז). בחרנו בכוונה בעוגייה פגומה, סנדוויץ' של שתי עוגיות שהתחברו באפייה ולכן סבלו מפגם קוסמטי קל. זה טעים מאוד! אז אני לא יודעת אם ככה זה אמור להיות, אבל גם אם לא, מה שיצא לי, מה שזה לא יהיה - יצא מוצלח.

דוגמן הידיים של הבית
אגב "מקרונים צרפתיים" - ידעתם שבארה"ב עוגיות פסח, אלה מהקוקוס ואלה מהבוטנים נקראות "מקרונים" ואילו העוגיות עליהן אני שקדתי היום נקראות "מקרון צרפתי"? אני לא ידעתי. כשאמרתי לראשונה לג'ון ודניס שאני מתכננת לנצל את הקיצ'ן אייד שלי ולנסות להכין מקרונים, ג'ון שאל אם אני מתכננת להכין עוגיות קוקוס או שקדים. "קוקוס?", שאלתי ותמיהה בקולי. ואז הוא הסביר לי על ההבדלים. "אה, אז אני מתכננת להכין מקרונים צרפתיים", אמרתי לו והוא בתמורה התחיל להציע לי מיני צורות של שוחד כדי שאביא לו כמה לטעום וגם נסחף בתיאור של איזה מקרון שהוא אכל פעם, בטעם טארט טאטן.

יש לי במקרר עוד שלושה חלבונים (כי בעוגיות שאפיתי בשבת היו שישה חלמונים), אז יכול מאוד להיות שמחר אופה עוד מקרונים ואנסה עליהם את כל הדברים שאני חושבת שהיה אפשר לעשות אחרת. מה שמביא אותי לתהות - איך עם כל העייפות שאני סוחבת בימים האחרונים, דווקא עכשיו עוברת עליי תקופה מהיצרניות ביותר שידעתי לאחרונה?

ובנימה זו, כמו תמיד - מקלחת ולישון. כי מחר בבוקר מתחיל עוד יום ומי יודע איך הוא יגמר.

יום שלישי, 24 באפריל 2012

סיבוב קניות וקלצונה תרד משופר

היום נסעתי למאייר מיד אחרי העבודה.
יש לי פנצ'ר באופניים, אז הבוקר הלכתי לתחנה המרכזית ברגל. כשחזרתי מהעבודה תפסתי קו 5 מהתחנה המרכזית ובמקום לרדת בבית, המשכתי איתו למאייר. האוטובוס שלקחתי היה אמור להגיע לחנות ב-6:25. בשעה הזאת האוטובוסים בחזרה לאן ארבור יוצאים אחת לכל שעה עגולה. קיוויתי שאספיק לקנות מה שנסעתי בשבילו ולעלות על האוטובוס שיוצא בחזרה בשבע.

נסעתי למאייר לקנות תבניות לעוגיות.
התנור בדירה שלנו הגיע עם שתי רשתות, אבל לא עם תבניות. כשהגעתי לאן ארבור והצטיידתי באביזרי המטבח הבסיסיים קניתי תבנית אפייה שטוחה בגודל בינוני, אולי 20*30 ס"מ. במושגים של עוגיות, זה נחשב די קטן. ואכן, בשבועיים האחרונים, בפעמיים בהן אפיתי עוגיות נדרשתי לשלושה סבבי אפייה, לפחות. לקרוץ עוגיות, לאפות, להוציא, לחכות שיצטננו ויתייצבו קצת, להעביר לרשת צינון ולהכין את הנגלה הבאה לאפייה וחוזר חלילה. בכלל, עוגיות שמכילות חמאה לא אוהבות שמניחים אותן על תבנית חמה, כי זה גורם להן להתפשט יותר באפייה ולאבד את צורתן. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בבצק עוגיות שדורש קירור של כמה שעות לפני הקריצה והאפייה, כמו הבצק איתו עבדתי בשבת האחרונה. הקש האחרון היה ההחלטה שלי להכין מקרונים (אני מתכננת על יום חמישי הקרוב). מקרונים הם יצורים רגישים מאוד. הם לא אוהבים טמפרטורות קיצוניות או לחות רבה. הם צריכים לשבת כשעה באוויר החדר אחרי הזילוף ולפני האפייה. ואחרי שכל עולם האפייה והקונדיטוריה עבד כל כך קשה להוציא למקרונים שם של העוגיות הקשות ביותר לאפייה בעולם כולו, אני באמת לא רוצה להקשות על עצמי ולפקשש רק בגלל שאין לי את הציוד המתאים. אז נסעתי למאייר וקניתי שתי תבניות לעוגיות, הגדולות ביותר שיכולות להיכנס לתנור ביתי. על הדרך גם לקחתי עוד כמה שקיות זילוף כי נשארו לי רק שתיים. לא היה לי הרבה זמן לבזבז, אז עמדתי רק קצת והסתכלתי על מבחר התבניות והאביזרים. אני רוצה גם את זה ואת זה ואת זה. אבל לא היום. אני צריכה לחזור לכאן. כן, אבל עכשיו קדימה לאטובוס. ניגבתי את הריר מזוויות הפה והלכתי משם. יצאתי מהסופר רבע שעה לפני שהאוטובוס היה אמור להגיע ועוד נשאר לי זמן ללכת לשירותים. הצלחה!

הרשיתי לעצמי לנסוע למאייר כי היה ברור לי שלא אלמד אחרי שאחזור הביתה. הייתי עייפה היום בעבודה והחלטתי שאם היום הזה כבר מיצה את עצמו מבחינת הפוטנציאל ללימודים, לפחות אעשה בו משהו מועיל אחר. אבל בנוסף לרכישת התבניות, הייתה לי עוד מטרה שרציתי להגשים הערב - לאפות קלצונה.

ביום ראשון קניתי בקרוגר שקית של עלי תרד בייבי וגבינת פטה כדי להכין לאלון קלצונה.
אחרי שאפיתי בשבוע שעבר קלצונה סלק ושאר ירקות, אלון העיר שבשביל לקחת ללימודים, הרבה יותר נוח קלצונה שאין בו סלק, כי הסלק מלכלך. "למשל," הוא אמר, "הקלצונה שהכנת פעם עם התרד היה מאוד נוח לקחת". קלצונה עם תרד? אני זוכרת שהכנתי קלצונה עם תרד, אבל מה עוד שמתי בו? אלון רק זכר שהיו שם הרבה גבינות. ופעם גם עוף.

הזיכרון כבר התערפל, אבל הוא צודק. בתחילת שנת הלימודים אפיתי בעיקר קלצונה, במקום להכין לו סנדוויצ'ים. אחר כך גילינו את קסם הפיתות העירקיות והקלצונה הפך לתוכנית מגירה, לאירועים מיוחדים או כשמתחשק לי להשקיע. ובאמת בהתחלה מילאתי אותו בעיקר בתרד וגבינות. הזיכרון הזה, בצירוף המתכון הזה שאלון הביא לתשומת לבי, הביאו אותי לרצות לחזור ולהכין שוב קלצונה תרד.

הגעתי הביתה ברבע לשמונה, רעבה ועייפה, אבל בשום אופן לא מוכנה לוותר על אפיית הקלצונה. בזמן שחיממתי לי במיקרו קצת גריסים עם רוטב בולונז, שקלתי קמח והתחלתי ללוש את הבצק בקיצ'ן אייד. הכנתי חצי מכמות הבצק שאני מכינה בדרך כלל - רק 250 גרם קמח, כי תכננתי לרדד את הבצק לעלה דק הרבה יותר ממה שאני נוהגת. בנוסף, שיניתי גם את חום התנור בעת האפייה ואפיתי את הקלצונה בחום גבוה הרבה יותר (260 מ"צ לעומת ה-180 או 200 שבד"כ), לפי ההוראות במתכון מהעיתון. שינוי נוסף שעשיתי ממנהגי הרגיל הוא שלא נתתי למאפים לעמוד להתפחה נוספת אחרי העריכה. חיממתי את התנור בזמן שערכתי את המאפים והכנסתי אותם לאפייה מיד בתום העריכה.

יצאו מאפים שחומים מאוד, תוצאה מרשימה מאוד בהשוואה לקלצונה הרגיל שלי, שתמיד יוצא די בלונדיני, עם איזה ספק של כתם שזוף, לפעמים. 


במשך הדקה הראשונה אחרי שהוצאתי את התבנית המתנור עוד שמעו את רחש הגבינה המבעבעת. זה היה כל כך יפה, שהקלטתי את זה (והייתי משמיעה לכם אבל אני לא יכולה להעלות לכאן את קובץ הסאונד כמו שהוא ואני עייפה ומאוחר מכדי להתחיל להתעסק עם זה. גם ככה זה פשוט נשמע כמו רעש סטטי).

הרידוד הדק יצר מרווח נאה בין המילוי לבין כיפת הבצק.

 

בגדול - אני מרוצה מאוד מהתוצאה ואיני פוסלת את האפשרות שמעתה והלאה אופה את הקלצונה שלי רק כך ולא אחרת.

והמילוי?
תרד, שום, עגבניות מיובשות, פירורי פטה ומוצרלה מגוררת. תיבול עדין של אגוז מוסקט, פתיתי צ'ילי (קצת-קצת) ומלח-פלפל. בינינו, העגבניות המיובשות עושות את כל הטעם.


ועכשיו, אחרי ערב מוצלח שכזה, אפשר ללכת להתקלח ולישון.
הרווחתי את זה ביושר.

יום ראשון, 22 באפריל 2012

62 עוגיות

"חבל שאין עוגיות", אלון אמר לי הבוקר, אחרי שהתעורר ומיד התיישב לעבוד על מבחן הבית בסטטיסטיקה. אלון אוהב עוגיות. במיוחד בזמן שהוא לומד, כשמדי פעם הוא קם ומטייל למטבח. עוגיות הן נשנוש נחמד.

באמת חבל שאין עוגיות, חשבתי לעצמי. העוגיות שהכנתי בשבת שעברה שרדו שבוע. אתמול אכלנו את הארבע האחרונות - אני לקחתי איתי שתיים לעבודה ואלון אכל בבית את השתיים הנותרות. שבוע זה פרק זמן מכובד, אבל יותר משהוא מעיד על כוח הרצון והאיפוק שלנו, הוא מוכיח שהיו הרבה עוגיות. מספיק כדי שנוכל לאכול כמה כל יום ועדיין ליהנות מהן במשך שבוע שלם.

כבר לפני שאלון הצטער על היעדרן של עוגיות (ומיהר להבהיר שהוא לא רומז כלום) חשבתי להוציא חמאה מהמקרר, אבל לא ידעתי אילו עוגיות אני רוצה להכין. שלפתי מהמדף את ספר העוגיות הגדול שאורי קנה לי ליומולדת בשנה שעברה והתחלתי לדפדף בו. דפדפתי על פני מתכונים שונים, כמעט כולם דורשים שימוש במצרכים שאין לנו בבית. עד שמצאתי מתכון אחד שכל מה שהוא ביקש יכולתי לתת. הכנתי לאלון פרוסה עם חביתה ואחרי שסיימתי לטגן, כשהכיריים עוד היו חמים, הוצאתי שני מקלות חמאה מהמקרר והנחתי אותם על שולי הכיריים החמים, שיתרככו מהר יותר.

עברה כמעט שנה מאז הפעם האחרונה שאפיתי עוגיות מתוך הספר הזה. אז, זה היה המתכון השני בלבד שניסיתי מתוך הספר ואחריו די נעצרתי. חודשיים וחצי לאחר מכן עברנו דירה, ניגשתי למבחן, עברנו לארץ אחרת. המון דברים קרו. הכל תירוצים, כמובן. עכשיו שאני גרה בארה"ב, אני כבר לא צריכה להמיר את המידות המצוינות במתכון. חצי כוס חמאה שקולה למקל חמאה אחד וכך זה מגיע באריזה. המשקל שלי מדבר בפאונדים והתנור בפרנהייט אז גם הם מבינים את השפה של הספר. ואפשר לקנות פה בחנויות shortening, שהוא חומר בסיס די פופולארי במתכונים אמריקניים רבים (לא במתכון הזה, למזלי). וגם יש לי קיצ'ן אייד שבכלל הופך את העסק לקלי-קלות.

בחרתי במתכון מיוני 1948, לעוגיות Jelly Centers. אלה לא עוגיות ריבה רגילות, שכן את הריבה מוסיפים רק אחרי האפייה, לפני ההגשה. כשקרצתי את העוגיות החלטתי לסטות קצת מהמקור ונעצתי נטיף שוקולד בכל אחת (במקום ליצור שקע באמצעות הזרת ולמלא אותו בריבה אחרי האפייה). בתום האפייה, אחרי שהנגלה הראשונה הצטננה, הנחתי שלוש עוגיות על צלחת קטנה והלכתי לתת לאלון מנחה. "אני חושבת שאפיתי עננים", אמרתי לו. לא פלא, עם יחס של כמעט 1:1 בין קמח וחמאה, שהעוגיות הללו יוצאות כל-כך רכות. עם זאת, הן לא מתפוררות בכלל. יש להן חוץ חזק ותוך רך ונימוח. אושר.

תוך כדי ההתעסקות היום החלטתי שאולי הגיע הזמן ואני מוכנה להתמסר לספר הזה ולהתחייב לו באופן יותר סדרתי. החלטתי שאני הולכת לנסות את כל המתכונים שבספר, 69 במספר, אחד-אחד. אני הולכת לקנות את החומרים הדרושים במיוחד ולנסות מתכון אחד שונה כל שבוע, לפי הסדר הכרונולוגי בו הם מוצגים בספר. זה הולך להיות אתגר מעניין, אבל אני שמחה על כך שבזכותו אני גם אזכה להתנסות במתכונים שבאופן רגיל אולי לעולם לא הייתי אופה.

מאחר והספר מציין כמה עוגיות המתכון אמור להניב, ספרתי את כל העוגיות שיצאו מהתנור. לפי הספר, אמורים היו להתקבל 11 תריסרים של עוגיות. לי יצאו רק 62, משמע - גודלן של העוגיות היה אמור להיות מחצית מהגודל בו גלגלתי אותן בפועל. כנראה שלי ולכותבי הספר יש תפיסה שונה של המושג "Large Marbles".

מתכון שדורש שישה חלמונים. והחלבונים - לאן?
אפשר להכין חביתת חלבון ולהרגיש סופר בריאים. ואפשר גם ליישן את החלבונים כמה ימים ולנסות להכין מקרונים בפעם הראשונה. מה דעתכם?

Jelly Centers
מעבדים כוס חמאה (226 גרם) לקרם אוורירי ובהיר. מוסיפים בהדרגה כוס אחת של אבקת סוכר ומעבדים היטב אחרי כל הוספה. תוך כדי ערבוב מוסיפים 6 חלמונים, אחד-אחד, קורט מלח וכן מיץ וגרידת לימון מחצי לימון. מוסיפים בהדרגה 3 כוסות קמח מנופה* ומעבדים או לשים את הבצק עד שהקמח נטמע בו לגמרי. מצצנים במקרר לפחות שעתיים.
--- בידיים מקומחות מעט, מגלגלים מהבצק כדורים אחידים בגודל גולת משחק ומסדרים אותם על תבנית מכוסה בנייר אפייה, במרווחים של 2.5 ס"מ זה מזה. באמצעות הזרת, לוחצים גומה קטנה במרכז כל כדור, תוך שמקפידים לא לסדוק את שולי הגומה. מברישים את העוגיות בחלמון ביצה טרוף וזורים עליהן שקדים מולבנים קצוצים דק וסוכר (ויתרתי על החלק הזה כליל, לכן יצאו לי עוגיות חיוורות יחסית). אופים כ-12 דקות בתנור שחומם מראש ל-180 מ"צ, עד שהעוגיות זהובות. לפני ההגשה, ממלאים את הגומות בריבת משמש או כל ריבה עזת צבע אחרת.

*מילה לגביי ניפוי קמח: בתחילת הספר יש כמה עמודים שדנים בשיטות הכנה, טכניקות וחומרים. בחלק שנוגע לקמח הם כותבים שא', אין לנפות קמח אלא אם המתכון דורש זאת וב', במתכון הדורש ניפוי, יש למדוד את כמות הקמח הרצויה לאחר הניפוי. זאת נקודה חשובה, כי היא משפיעה מאוד על כמות הקמח בה תשתמשו. כשניגשתי להכין את העוגיות היום מדדתי שלוש כוסות קמח ואז ניפיתי אותן לקערה נפרדת. מדדתי שוב שלוש כוסות מתוך הקמח המנופה וראו זה פלא - השארתי בערך כוס וחצי קמח מאחור! בתהליך הניפוי אנחנו מאווררים את הקמח. קמח מנופה מכיל הרבה מאוד אוויר ולכן אנחנו למעשה מגדילים את הנפח שלו. יש למדוד את הכמות הדרושה רק אחרי הניפוי, כדי שלא נשתמש ביותר קמח מן הדרוש (ונקבל תוצאה יבשה ומבאסת).



לעניות דעתי, הלימון עושה את כל העוגייה הזאת (טוב, ונהרות החמאה בה השתמשנו). מתקבלות עוגיות בעלות חמצמצות מעודנת וארומה לימונית נהדרת. הטוויסט השוקולדי בו אני בחרתי חמוד, אבל בעוגיות שהשארתי ריקות ומילאתי בריבה אחרי האפייה היה אפשר להבין מדוע זה המתכון המקורי - ריבת התות בה השתמשתי, שהיא בעלת חמצמצות טבעית, הלמה היטב את טעמן הלימוני של העוגיות. נראה לי שזה מתכון ממנו שתי בנות משפחתי חובבות הלימון - אמא שלי ואחותי - היו שמחות לטעום ליד הקפה/תה שלהן או סתם כך.

יאללה, לכו לרכך קצת חמאה ותמלאו איזו צנצנת בחמדמדות האלה!

ועוד דבר אחד: כבר כמה ימים אני חולמת על רוטב בולונז. הכל התחיל ביום רביעי, כשבישלתי בעבודה. הכנתי קיש פטריות ורוטב בולונז עם הודו טחון. טעמתי את הרוטב כדי לבדוק תיבול וזהו, נפלתי חזק. איכשהו, בקניות של יום חמישי הייתי מכוונת קציצפל ושכנעתי את עצמי שאת המצרכים לבולונז אקנה למחרת. אך אויה! אתמול כשסיימתי לעבוד ירד גשם-מבול והתוכנית שלי לעבור בקרוגר טורפדה. היום נסעתי לסופר וקניתי מגש ענק של בקר טחון. חזרתי הביתה ובמקביל לאפיית העוגיות העמדתי בולונז לתפארת. לארוחת ערב אכלנו ספגטי בולונז מלוא הקערה ובתום הארוחה, כשמצמצתי שפתיים בהנאה, אמרתי לאלון שככה זה - דברים שמחכים להם הרבה זמן בכזאת ציפייה תמיד יהיו טעימים יותר.


קופסת העוגיות מלאה שוב ויש לנו סיר מלא בולונז.
אפשר להירגע.

 שיהיה שבוע נפלא.

יום חמישי, 19 באפריל 2012

ימי חמישי החופשיים

התחלתי לכתוב פוסט ארוך-ארוך אבל באמצע מתה לי ההשראה. רק רציתי להראות לכם את החתיך הזה:

שאור שיפון - נולד במשקל קילו
ימי חמישי הם זמן מצוין לאפיית לחם. אני מוציאה את השאור מהמקרר השכם בבוקר. אחרי שג'וליה אוספת את גבי בסביבות אחת בצהריים אני מכינה את הבצק ובחלוף כמה שעות של התפחה ועריכה, יש לחם. בפעם הקודמת שאפיתי את הלחם הזה הוא התבקע בבסיסו. מבאס. אפיתי שתי כיכרות, קטנה וגדולה ושתיהן נפערו בצד אחד, בבסיס. במתכון לא כתוב שצריך לחרוץ את הכיכרות לפני האפייה, אבל הניסיון היה צריך ללמד אותי טוב יותר. הפעם חתכתי חריץ אימתני, בעומק סנטימטר, לכל אורך הכיכר. תראו עד כמה השוליים התרחקו זה מזה! הלחם הזה היה צריך להתרחב המון והיום אפשרתי לו והוא בתמורה יצא מרהיב. נכון מרהיב?

אני מכריזה בזאת שזה המתכון הזוכה לטעמי. אני אוהבת מאוד לחם שיפון, שיוצא קצת יותר חמוץ מלחמים אחרים ויש לו מן מרקם ספוגי-דביק אבל גם אוורירי בעת ובעונה אחת. הוא גם עובד מעולה בלישה עם הקיצ'ן אייד, מה שמוסיף לו עוד נקודות. ועם כאלה תוצאות - מי יכול להתווכח?! זה בהחלט מחזיר לי את הביטחון האבוד.

ומה אלה? 


נכון, קציצפל.
זאת הפעם הראשונה שאני מכינה קציצפל מאז הגענו לארה"ב. זה היה אחד הטיעונים שמכרתי לאלון לפני כמה שבועות, לטובת רכישתו של מעבד המזון שלנו. נזכרתי שהפעם הקודמת שהכנתי את החביבות הללו הייתה לרגל מסיבת הפרידה שערכנו לאלון בבריכה בקיבוץ. זה היה מזמן! והיום הסתכלתי על הפטרוזיליה העצובה במקרר שלנו, זאת שקניתי לפני שבוע ואמרתי לעצמי - בתוספת כוסברה וחומוס יכול להיות פה שמח. אני אוהבת להכין לאלון מאכלים משמחים, במיוחד כשהוא עסוק מאוד בלימודים. לפני יומיים נגמרה שנת הלימודים אבל יש עוד שבוע גדוש בעבודות ומבחני בית ואלון שוקד עליהם ללא הפסקה. צריך שיהיה מה לאכול בזמן הזה.

הייתי נדיבה מאוד עם הירוקים אז יש הרבה "פל" מסביב ל"קציצה", אבל זה עדיין עובד. אלון אישר כשהגיע הביתה ואכל חופן היישר מהמחבת ואז עוד כמה עם פיתות מיניאטוריות שקניתי בקרוגר במיוחד למטרה הזאת וטחינה ביתית שהכנתי לכבוד המאורע. אני חשבתי שבכלל לא אטעם מהן היום כי יש לי צרבת נוראית, אבל באחד מהטיולים שלי למטבח פילחתי אחת, רק לראות איך יצא. נחמד.

בכלל תכננתי לנוח הרבה וללמוד רק קצת היום. אבל אחה"צ, כשהתעוררתי מהשנ"צ, קלטתי שאם לא אסע לסופר לא יהיה לי אוכל לקחת לעבודה מחר. אז שינסתי מותניים, החלפתי בגדים ועליתי על האופניים. יצאתי מהבית עם סוודרון קטן ובחוץ קלטתי שהוא ממש מיותר. באמת, סוודר ב-22 מעלות? איזה כיף זה לזכות במזג אוויר שכזה ביום החצי-חופשי שלי. כשחזרתי מהקניות הכנסתי את האופניים שלי לחניה ושמעתי איזה "פססססט" חרישי. כשהתקרבתי מספיק לגלגל האחורי כדי לשמוע יכולתי גם לראות - רסיס של זכוכית שנתקע בצמיג האחורי וניקב בו חור לתפארת. הפנצ'ר האמריקני הראשון שלי.

נכנסתי הביתה, התחלתי לחמם את התנור ללחם ותוך כדי פניתי להכנת הקציצות. אחרי שהלחם המפואר יצא מהתנור והקציצות עמדו מוכנות על הכיריים לבשתי בגדי ספורט ויצאתי לריצה.

איזה כיף זה חצי יום חופשי!
איזה כיף זה ימים כאלה, שמתקנים את העייפות שהצטברה בימים שקדמו להם ונותנים כוח הלאה, לימים הבאים. ואיזה כיף שמחר כבר יום שישי ובסופו ממתין סוף השבוע. הידד!

יום שבת, 14 באפריל 2012

חיות בר עירוניות

אז יצאתי לסיבוב בחוץ, כמתוכנן.
בחוץ היה אור אחרון ושכנעתי את אלון, שבדיוק סיים להכין סיכום של מאמר שקרא, להצטרף אליי תוך הבטחה שנעשה סיבוב קצר, רק עשרים דקות ונחזור. כמובן שברגע שהתחלנו ללכת והלשון השתחררה הארכנו קצת יותר. בסופו של דבר חזרנו הביתה אחרי 45 דקות, כולל תעייה בתוך Burns Park, הפארק הקרוב לידו אני עוברת לפעמים בריצות שלי, שבצמוד אליו ישנו בית ספר יסודי. עלינו על הגבעה הקטנה בפארק, הלכנו לבדוק את מגרש הבייסבול הקטן וגם את מגרשי הטניס הפתוחים לציבור (אלון התרשם מרמת האחזקה של הרשתות). גם התנדנדתי בנדנדה אחת ושמחתי כי אמרתי לאלון שהמון זמן לא התנדנדתי. אני אוהבת להתנדנד.

ואז עלינו על השביל כדי לחזור הביתה ופתאום ראיתי משהו מקפץ. שפן!
תראה אלונו, זה שפן! שפן! יוווווו!





אתם זוכרים את ידידינו הבואש, שצילמתי בזמן טיול בעיר לפני חודשיים? אז הנה, היום זכינו להיתקל בעוד חיית בר באמצע אן ארבור. כל כך התרגשתי. צילמתי מיד סדרת תמונות עם הטלפון של אלון. השפן, מצידו, לא התרגש מאיתנו במיוחד. נראה שהטקטיקה העיקרית שלו הייתה להעמיד פנים שהוא מאובן ופשוט לא לזוז, דבר שאפשר לנו להתקרב אליו יותר ויותר עד שזכינו בתמונת תקריב של ממש.


 

כמו תמיד כשפוגשים חיה ממשפחת הארנביים ורוצים לספר על כך למישהו (או לכתוב על כך בבלוג) עולה השאלה - שפן או ארנבת? בדיוק לשם כך חקרתי ומצאתי את האתר הבא שעומד היטב על ההבדלים. השוואה בין התמונות שצילמתי ואלה שבאתר עוזרת לקבוע שאכן מדובר בשפן, בעיקר לפי מבנה הפנים.


אחרי שהמשכנו ללכת השפן הקטן חצה את השביל וקיפץ לו לדרכו. היה לי קשה להיפרד, אז הגנבתי עוד תמונה אחת. חמוד! איזה מגניב :)


(הקוראת המסורה אסתר תיקנה אותי במייל בהול ששלחה לי. לפי התמונות אין מדובר בשפן אלא בארנבת. זהו פח קבוע ליפול בו ועליי להתבייש עמוקות בכישלון החינוך המושבי שלי. אז פשוט תחליפו את המילה "שפן" ב"ארנבת" לכל אורך הפוסט. תודה אסתר!)

עוגיות ואתגרים חדשים

הבוקר קמתי ובזמן שהמים רתחו, שמתי מקל אחד של חמאה רכה וסוכר במיקסר שלי והתחלתי לעבד אותם לקרם. תוך כדי העיבוד קראתי שוב את המתכון וראיתי שהייתי צריכה בערך פי שניים חמאה. מהר-מהר המסתי במיקרו את הכמות החסרה והוספתי לקערה המתערבלת. או - עכשיו זה נראה נכון.

הוצאתי את החמאה מהמקרר כבר אתמול בערב. אחר-כך הייתי צריכה כל הזמן להתאפק ולא להתחיל להכין עוגיות בו במקום, מנסה לפנות להיגיון של עצמי באומרי ש-11:20 בלילה זאת שעה מאוחרת מדי להתחיל לאפות עוגיות (ואחר כך חצות ועשרים וגם אחת). הצלחתי להתאפק עד הבוקר. הכנתי עוגיות שיבולת שועל וצימוקים לפי המתכון שבתחתית המכסה של המיכל של שיבולת שועל קוואקר אינסטנט. כבר חודשים אני מתסכלת על המתכון הזה בכל פעם שאני פותחת את שיבולת השועל. אתמול בכלל חשבתי שאכין עוגיות שוקולד צ'יפס. אבל אז שוב ראיתי את המתכון הזה וידעתי שהגיע הזמן.

מתכונים נוספים באתר www.quakeroats.com

יצאו עוגיות מעולות. במתיקות מתונה, פריכות בשוליים ורכות במרכז. יותר טובות מכל עוגייה קנויה. כאלה, ביתיות. פינוק. לא אספר לכם כמה עוגיות אכלתי בין שהן יצאו מהתנור ובין שהתיישבתי ללמוד וכמה עוד בין שקמתי באמצע הקריאה ועד שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. בואו נסתפק באמירה הכללית שעוגיות כאלה הן הכי טעימות כשהן טריות וגם שהיום שבת ולפעמים מותר קצת להשתולל.

 

אל תיבהלו - אכלתי פחות מעשר. אני חושבת.


אחרי שהתחלתי את הבוקר בכזאת תנופה, הכדור המשיך להתגלגל במטבח. קפצתי על ההזדמנות הגלומה בתנור שכבר היה חם והכנתי במהירות ירקות לצלייה - צנוניות, סלקים, פלפלים כתומים ופטריות. מאלה ייצא קלצונה מושחת, בשילוב גבינת העיזים שקניתי אתמול. כעבור שעה הבית כולו הריח מפלפלים קלויים ואני יכולתי סופסוף להפסיק לשטוף כלים ולהתיישב ללמוד.

אני משתמשת בקיצ'ן אייד שלי יותר ויותר, דבר שמסב לאלון שמחה רבה ולא רק בגלל שהוא זוכה לאכול את המטעמים שהם התוצאה של השימוש המוגבר הזה. אלון שמח כי כשהוא קנה את המיקסר והוא עמד שבוע על שולחן ההכנות שלי מבלי שאפילו חיברתי אותו לחשמל, הוא קצת דאג שאולי היה עדיף כבר לקנות עציץ, אם הסיבה היחידה שרציתי מיקסר עומד היא בשביל היופי. אבל אז התחלתי להשתמש בו והדאגות פגו. אני נהנית מאוד לערבב בעזרתו מאפינס והיום גם השתמשתי בו לעוגיות, אבל בתחום בצק השמרים והשאור אני עדיין מעט מתקשה. אחרי שנים של ערבוב ולישה ביד, קצת קשה לי שאני צריכה ללמוד את המלאכה מחדש, אבל אחרת. אני רגילה למגע של הבצק, לתחושה שהוא מעביר כשהוא מוכן או כשהוא צריך עוד קצת מים או עוד קמח. עם המיקסר, אפשר רק להסתכל. אפשר להרים את וו הלישה ולנסות להבין האם המרקם של הבצק טוב מהמראה שלו והאם לפי המראה הוא מוכן. יש חוק שאומר שהבצק כולו צריך להיאסף לכדור על הוו ולנקות את שולי הקערה. היום, כשהכנתי את הבצק לקלצונה זה דווקא קרה, אבל כעבור כמה דקות של לישה הכדור "התפרק". הוספתי עוד קצת קמח, שוב נוצר כדור וכעבור עוד כמה דקות, שוב אותו סיפור. בסופן של עשר דקות לישה, אחרי שהעברתי לקערת ההתפחה בצק שבבירור הרגיש לי דביק וקצת רטוב מדי, חשבתי לעצמי שאם אני לא אסגר על העסק בקרוב אני עלולה למצוא את עצמי חוזרת במהרה ללישה ידנית, כי לא קל לי עם הלמידה מחדש של משהו שכבר מזמן הפך בשבילי לאינטואיטיבי. וגם כי שלב הלישה חשוב מאוד להצלחת המאפה הסופי ואני לא נהנית מכשלונות סדרתיים (אפילו שאלון מתעקש שזה לא עניין קבוע, אני לא אוהבת שלא מצליח לי). בינתיים אני עוד נותנת לזה סיכוי, אבל אני מזהירה שהסבלנות שלי לא תימשך לעד.

אתמול סיימתי בשעה טובה ומוצלחת את כל הפרקים בסיעוד המבוגר. היום פתרתי את שאלות התרגול של הפרקים האחרונים, שקצת הזנחתי. אחרי שפתרתי את כל השאלות ועשיתי סיבוב ניצחון ברחבי הבית (כולל שכיבה סמלית על המיטה), התחלתי את הפרקים בפרמקולוגיה. בינתיים השד לא נורא. אפילו סביר בהחלט. לשמחתי אני מכירה את רוב התרופות (בינתיים) ויודעת למה הן מיועדות. אני מכירה את תופעות הלוואי העיקריות, מינונים מקובלים (כשצריך לדעת), התוויות נגד, רמה טוקסית ועוד פרטי מידע חשובים. אין לי ספק שיהיו פרקים יותר ארוכים ועמוסים, אבל בגדול - אני מסתדרת ואף יותר מזה. וזה נכון לגביי הלימודים בכלל, לא רק התרופות. מדהים אותי כמה מידע המוח שלי שימר בארבע שנים האחרונות ואיך שהמידע הזה ממשיך להתקיים גם בלי שאני מתעסקת בו כל הזמן ובלי שאני עושה דבר פעיל לשם כך. משמח מאוד.

אתמול נסעתי לקניות מיד אחרי העבודה. הגעתי לסופר בסביבות שש ועד שהגעתי הביתה השעה הייתה שבע. ובכל זאת, לבשתי בגדי ספורט ויצאתי לרוץ. תוך כדי התארגנות אכלתי שני תמרים. הייתי עייפה אבל לא ויתרתי. כל היום חשבתי על הריצה אליה אצא בערב. הלהבתי את עצמי עוד מהערב שקדם לכך והבטחתי לעצמי שאני לא מוותרת. עכשיו, כשמזג האוויר קצת יותר מסביר פנים, אני מנסה לחזור לפעילות קצת יותר קבועה. זה לא פשוט, כשאני מבלה חלק ניכר מימיי בעבודה ואמורה להקדיש חלק לא מבוטל ללימודים. אבל בשבוע החולף הגוף שלי התחיל לאותת שהוא צריך את התנועה. כמה אפשר לשבת על כיסא, רכונה מעל ספר ולקרוא ולקרוא ולקרוא. צריך לצאת קצת, להזיז קצת, לנער. ביום חמישי בערב סרקתי את הרשת בחיפוש אחרי עצות וטיפים להגברת המוטיבציה להתעמלות. מעבר להחלטתי לקצר את האימונים באופן משמעותי (אתמול רצתי רק עשרים דקות), החלטתי שאני מנסה לאתגר את עצמי ולהתמיד במשך החודש הקרוב בשגרה קבועה - יום כן, יום לא. בימים של "לא" מותר לי לצאת לצעוד או לרכב על האופניים אם מתחשק לי לזוז. בימים של "כן" אני יוצאת לריצה קלה בת עשרים דקות ולא מוותרת לעצמי אלא אם אני חולה. נראה אם אני אצליח לעמוד באתגר שהצבתי לעצמי.

אני לא אוהבת להכריז על דברים כאלה בקול, מחשש שאני לא אעמוד בהם ואז אאכזב את עצמי ואת הסובבים אותי. אבל ההימנעות מהכרזה קצת מביסה את המטרה, מפני שקל הרבה יותר להתייחס בביטול להתחייבות שחשבתי עליה דרך אגב ואמרתי לעצמי, "כן, יכול להיות נחמד אולי לנסות לעשות את זה מתישהו אבל לא נורא אם לא יילך אז לא צריך לספר לאף אחד". אז הפעם אמרתי לאלון ועכשיו אני גם כותבת את זה בבלוג. אולי התמדה שכזאת במשך חודש תביא אותי ממש לשלב באופן מוצלח פעילות קבועה בסדר היום שלי ואחרי חודש זאת כבר תהיה שגרה ואני לא אצטרך אילוצים חיצוניים כדי להזיז את עצמי. בינתיים, אני צריכה להזכיר לעצמי שהיציאה להליכה או ריצה תמיד משפרת את מצב הרוח שלי ואת רמת האנרגיה שלי, באופן מיידי. ההשפעות ארוכות הטווח כוללות תחושה טובה יותר לגביי הגוף שלי, יכולת ריכוז גבוהה יותר, תחושת רעב ושובע מסודרת יותר ושינה טובה יותר בלילה. לא שווה?

ולסיום - השבוע הכנתי לראשונה חזות עוף שלמים בשקית צלייה בתנור. משום מה אף פעם לא השתמשתי בשיטה הזאת לחזות עוף, מחשש שהם יאבדו את העסיסיות שלהם. ביום חמישי השבוע לא התחשק לי להכין ארוחת ערב והצעתי לאלון שאולי נאכל בחוץ. הבית היה די ריק ממצרכים, למעט שני מגשים של חזה עוף במקפיא. הפשרתי מגש אחד וניסיתי לחשוב מה אני רוצה להכין. חשבתי להשתמש בגריל ג'ורג פורמן שלנו, אבל אז פתחתי את הארון, ראיתי את שקיות הצלייה והחלטתי ללכת על זה. את המשרה-רוטב אלתרתי, כרגיל. האמת שנכנסתי לאתר של חברת Reynolds כדי לבדוק את זמני הצלייה המומלצים לחזה עוף בעת השימוש בשקית הצלייה וקיבלתי רעיון לעוף בלימון ומשם זרמתי עם הדימיון ועם מה שהיה במקרר. הכנסתי לשקית קליפה ומיץ מלימון אחד, ארבע שיני שום חצויות, מעט-מעט רוזמרין יבש, בערך 2 כפיות דבש, כפית חומץ בלסמי, קצת חרדל, מלח ופלפל. פשוט. התקבלה מנה מאוד לימונית, אני חושבת שבעיקר בזכות השימוש בקליפת הלימון ולא רק במיץ. החזות יצאו עסיסיים ועמדו במבחן החימום במיקרו ביום שלמחרת. התגובה של אלון לטעימה הראשונה מבטאת את ההצלחה של המנה באופן הטוב ביותר - "מי צריך ללכת למסעדה!". ואכן, טעימה ועוד טעימה הבהירה שמדובר בפיצוח אמיתי. מנה מנצחת. היום שחזרתי את אותו הרוטב בדיוק, עם שוקיים. בינתיים הבטן שלי מלאה בעוגיות וקלצונה שיישרתי שוב ושוב במהלך אחה"צ, אז לא טעמתי את העוף, אבל אני מקווה שהשחזור יצא נאמן לגרסת המקור.

נראה לי שאני הולכת לתפוס את האור האחרון ולעשות סיבוב בחוץ, לקצת אוויר צח.
שבת שמחה לכולם!

יום שלישי, 10 באפריל 2012

פוסט ברבע שעה

אתמול הלכתי לישון צהריים בשעה שש וחצי בערב. סתירה פנימית - צהריים בערב. ניסיתי לנמנם.

ביום רביעי שעבר קיבלתי תאריך למבחן ועכשיו הזמן הפך קצוב רשמית. יש לי עד ה-7 ביוני ולא יותר. חודשיים שהולכים ומתקצרים בכל יום. אז אני משתדלת להגביר את קצב הלימודים, דבר שלא הופך קל יותר כשבמקביל הפרקים בספר הסקירה שלי מתארכים, עם שיא של 38 עמודים לפרק בקרדיולוגיה.
בימים האחרונים גיליתי שהקצב הממוצע בו אני קוראת הוא עשרה עמודים לשעה. עשרה עמודים דחוסים ועמוסים ברשימות מכולת של מחלה-סימנים וסימפטומים-התערבות וחינוך מטופל (או לקוח, גם המטופל הוא קליינט במדינת הצרכנים). ככל שהפרק ארוך יותר, הקוצים בטוסיק מתרבים ולכן אני צריכה להמציא לעצמי שיטות תגמול וריכוך המכה - אני אקרא עשרה עמודים ואז ארשה לעצמי... לקום מהכיסא, ללכת לבשל, לנקות את הבית, לאכול צימוקים.

במהלך סוף השבוע, בכל פעם שסיימתי לקרוא עשרה עמודים קמתי מהכיסא, הסתובבתי קצת בבית. לפעמים הייתה לי מטרה מוגדרת ולפעמים סתם חילצתי עצמות. ומדי פעם הפלתי את עצמי על המיטה, על הבטן, הפנים כלפי מטה, עוצמת עיניים ונושמת עמוק ומנסה למצוא בי את הכוחות לקום ולחזור להמשיך לקרוא את הרשימות האינסופיות שמהן מורכב הספר שלי.

ושלשום, בסביבות שש בערב, אחרי שסיימתי עוד עשרה עמודים וקמתי והלכתי ונשכבתי על המיטה, תיקנתי קצת את התנוחה שלי, שמתי כרית מתחת לראש ונשמתי עמוק. ואז גם הורדתי משקפיים. נהיה לי קר ברגליים אז דחפתי אותן מתחת לפוך. ולפני ששמתי לב נרדמתי, לא בהכרח לשינה עמוקה מאוד אלא למן ציפה מתוקה, לא מתחייבת, שמדי פעם נמזגים לתוכה שברי חלומות ולכל אורכה אתם לא בדיוק בטוחים אם אתם יותר ישנים או יותר נחים. ההתעוררות הייתה טבעית באותה מידה. פשוט התהפכתי מהצד לגב, מצמצתי פעמיים, התיישבתי במיטה, קמתי בהחלטיות וחזרתי לשולחן העבודה ולספר שלי.

איכשהו, סביב השינה האגבית הזאת, הספקתי לקרוא שני פרקים וחצי (בערך שישים עמודים), לנסוע לקניות, לבשל מרק עוף וקניידלך, להכין עוף בתנור עם תפו"א ושלל ירקות, לספר את אלון ולהפוך את העוף המכובס לממרח עוף מעולה שמלווה אותי לעבודה כל יום השבוע. גם אפיתי לחמניות, אבל עכשיו פסח, אז לא מדברים על זה.

שינות אגביות כאלה הן הסוג המתוק ביותר שישנו, בעיני. לא מתכוונים לישון, אבל העיניים מאוד שורפות. לפעמים אפילו לא זה. לפעמים סתם שוכבים לרגע. ואז נכנסים בדיוק לתנוחה הנכונה ברגע הנכון, העפעפיים נהיים קצת כבדים, הנשימה נהיית עמוקה ולפני שיודעים ישנים. לפעמים זאת שינה עמוקה וקצרה מאוד, לפעמים דווקא שינה קלה, מרפרפת. תמיד אלה שינות מחיות וממריצות. לא כמו השינות האלה שיושבות עליך אחר-כך כמו בטון, מסרבות להרפות, לוותר ולתת לך לחזור לעולם הערות. עד היום אני זוכרת כמה שינות מנצחות מהסוג הזה. אחת מלפני שש שנים, לא ייאמן שאני זוכרת שינה בת שש. נסעתי לבדי על הקטנוע שלי כל הדרך מכפר שמואל לכנרת. על כביש שש, עם אוהל קשור בגבי ושק שינה על המשטח של הרגליים. גזייה ופינג'ן מתחת לכיסא. יום למחרת הגעתי קניתי לי כוס בירה ושקית ביסלי גריל. שתיתי את הבירה במהירות. היא הייתה צוננת ומרווה בחום הכבד של הכנרת בתחילת ספטמבר. סיימתי את הביסלי, נשכבתי אחורה, וכך, חצי גוף בתוך האוהל וחצי בחוץ - נרדמתי. מצחיק שאני זוכרת שינות, ששמורה להן פינה חמה בלב שלי. היו גם כמה שינות חטופות ובלתי מכוונות בסלון של ההורים שלי, על הספות הגדולות. חוויות נעימות הן משהו שנחקק בזיכרון הפיזי. אני נזכרת בשינות האלה ומחייכת.

ואתמול, באופן מכוון, נכנסתי למיטה לנמנום בשעה שש וחצי בערב.
חזרתי מהעבודה, מיום בו גבי כמעט לא ישנה. אולי אלה החיסונים שקיבלה ביום חמישי שעבר ואולי היא סתם מבשלת איזה דילוג התפתחותי. על כל פנים, היא ישנה חצי שעה בבוקר, עוד חצי שעה קמצנית בצהריים ובסוף היום שלפתי את נשק הדין, המנשא, ובזכותו היא ישנה עליי כמעט שעה. ואז הייתי צריכה ללכת הביתה. כבר ביום ראשון חשבתי לעצמי, שעכשיו כשאני צריכה ללמוד יותר באינטנסיביות, אני צריכה לעשות הכל כדי ללמוד. ואם זה אומר לחטוף שינה קצרה בשש וחצי בערב, כדי שבשבע וחצי אוכל להתיישב ולקרוא, במקום להעביר ערב שלם בבהייה ריקה בחלל - זה מה שאעשה. אם המחיר שאשלם על כך הוא שארדם קצת יותר מאוחר בלילה ואשן קצת פחות, יהיה זה כך. זה משחק של איזונים עדינים ואין לי ברירה אלא לנסות ולשחק אותו באופן הטוב ביותר.

בשבילי, הלימודים למבחן הזה מבטיחים את העתיד אבל הם גם מן חזרה אחורה. חזרה לתקופה שלפני המבחן הישראלי, למנטליות הזאת של הדחיפות. הכל צריך לעבור תהליך של מיון ובירור ולקבל מדרגה בסדר העדיפויות - צרכים בסיסיים מגיעים ראשונים במעלה אבל מיד אחריהם מגיעים הלימודים. ישנתי, אכלתי, קדימה לקריאה ותרגול. הכיור מלא כלים? אסור להסתכל. הרצפה זקוקה לטיטוא ושטיפה? אפילו לא פזילה לכיוון.

זה קשה לי מאוד. אני נמצאת במצב דיסוננטי. אני רוצה לשטוף כלים. אני רוצה לטאטא את הבית, לבשל שלושה דברים שונים ובמקביל לאפות שניים, אבל אני יודעת שהכל בא על חשבון - ללכת עכשיו לקניות במקום ללמוד. לישון במקום ללמוד, לבשל במקום ללמוד, לצאת לרוץ במקום. ולכן אני משתדלת להיות עירנית וקשובה - האם אני מרגישה חדה מספיק בשביל לעסוק בפעילות אינטלקטואלית? אם כן, אני יושבת ללמוד ולא משנה עד כמה אני רוצה לעשות משהו אחר במקום אחר. אם לא, אני משתדלת להספיק כמה שיותר דברים שאפשר לעשות גם במצב הכרה חלקי - עבודות בית, בעיקר.

הקושי מתגבר כשמדובר בדברים שדווקא כן דורשים יכולת שכלית, כמו למשל כתיבה בבלוג. אני כותבת בתדירות נמוכה ממה שהייתי רוצה, כי אני לא מצליחה לכתוב כשאני עייפה. אבל כשאני לא עייפה הזמן שלי שייך למשהו אחר. והנה, עכשיו אני יושבת בעבודה וכותבת (צריך לנצל את האפשרות שהאוטו מייצר עד תום) ואני מודה בפה מלא שזה בא על חשבון קריאה בספר הלימוד. וכשהחשבון מונח לפני בבירור שכזה, אני מרגישה קצת אשמה.
קשה להימנע מהאשמה, אבל לפעמים צריך להדוף אותה בכוח - גם הנפש צריכה קצת מזון. מדי פעם צריך לעצור ולנוח ולא רק כשהגענו לאפיסת כוחות, לקוצר נשימה. כמו למשל ארוחת הערב אצל ג'ון ודניס ביום חמישי שעבר, כשקבוצת הסטטיסטיקה של אלון נפגשה לעבוד בבית של דניס. ג'ון הכין זנב שור והוזמנו גם בני-זוג. באתי עם האוטו והבאתי איתי את הספר שלי, על כל מקרה. כשאלון וחבריו ישבו ועבדו על התרגיל בסטטיסטיקה, למדתי גם אני. אחרי האוכל חזרנו כולנו ללמוד. ככה זכיתי בטוב משני העולמות. וכמו ארוחת הערב במסעדה עם מייקו וחבר שלה שנמצא בעיר לכמה ימים. אלון הציע לה שנעשה דאבל דייט וכך עשינו. בשבת בערב נפגשנו במסעדה שאלון ואני עוד לא ניסינו - The Earle. למדתי במהלך היום כולו כדי שבערב לא ארגיש אשמה מדי. במסעדה אפילו הרשיתי לעצמי לשתות שתי כוסות יין ונהניתי מכל ביס מהאוכל. זה משחק של איזונים עדינים בין מאמץ ומנוחה, בין עבודה ופנאי. לשמחתי, החשבונאות הזאת לא תימשך לעד. המבחן מתוכנן לעוד פחות מחודשיים. בינתיים, אני צריכה ללהטט בין הדברים וכל הזמן לבדוק - האם אני עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון.

אני רוצה לסיים במילה אישית לכל הקוראים הגלויים והסמויים שלי: אני יודעת שתדירות העדכונים בבלוג קצת פחתה והיא גם לא צפויה או קבועה. אני משתדלת לכתוב כמה ומתי שאני רק יכולה. אני מעריכה מאוד את הסבלנות והנאמנות שלכם שמתבטאת בכך שאתם ממשיכים להיכנס לבלוג ולעקוב אחרי מה שאני כותבת.
וגם - כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לפני שנה וקצת ייעדתי אותו למשפחה וחברים. הנחתי שאחרי המעבר לארה"ב הבלוג ישמש כלי כדי לשמור על קשר ולעדכן בקורותינו. לא תיארתי לעצמי שכעבור שנה אני אתחזק בקביעות בלוג שהתפוצה שלו מגיעה לכמעט אלף אנשים בחודש. אני יודעת שלא מדובר בטראפיק בסדר גודל של אתרי חדשות או בלוגים מרכזיים ומצליחים, אבל יחסית לכך שזה בלוג אישי ויחסית לציפיות ההתחלתיות שלי, בשבילי כבר מזמן פרצתי את הגג ואני ממשיכה לנסוק אל השחקים. תודה שאתם קוראים אותי, אני שמחה על הזכות לגעת בחייכם עם המילים והתמונות שלי.

ובנימה זו - התינוקת התעוררה (משינה של חצי שעה, אלא מה) ולי יש עוד ארבעה פרקים שלמים לקרוא בסיעוד המבוגר, שמסתכמים יחדיו ל-64 עמודים. אחר כך אני נכנסת לעולם התענוגות הבלתי נגמר של פרמקולוגיה. עברתי את החצי ואני רואה כבר את סוף הספר באופק. one day at a time.

יום חמישי, 5 באפריל 2012

על נשיקות וקופטלים: פוסט כשר לפסח

לפני שבועיים הרמנו את הראש וקלטנו שעוד מעט אפריל. עוד מעט נגמר הסמסטר. שבועיים לפני סוף הסמסטר חל ליל הסדר. רגע, עוד מעט פסח! כנראה בגלל זה הציבו בקרוגר דוכן נפרד באחד המעברים ועליו תירוש ומצות ותערובת להכנת קניידלעך ועוד מוצרי פסח בסיסיים (זה לגמרי בכאילו, יש פה מצות כל השנה. לקראת פסח סתם מעבירים אותן למקום בולט יותר לעין).

פסח זינק עלינו מאחור ותפס אותנו לא מוכנים. זה באמת בשישה באפריל? וואי. שלחתי מייל לאלי ושאלתי אם יש לו תוכניות ואם כן אם הוא יסכים לכלול אותנו בתוכן ואם לא, אם ירצה לעשות איתנו תוכניות. חשבנו שבעצם אף פעם לא חגגנו פסח בארה"ב ואנחנו לא יודעים מה נהוג ומקובל. ואין כמו אלי להיות מדריך תיירים ומורה נבוכים. ואכן, התגובה לא איחרה לבוא - אלי הזמין אותנו לנסוע איתו להורים שלו בסינסינטי ולחגוג את החג בחיק משפחתו. התלהבנו מאוד. סופסוף הזדמנות לצאת מאן ארבור, להסתכל קצת מסביב. לראות ערים אחרות, אזורים אחרים של ארה"ב. אבל אז עצרנו לחשוב - שבועיים לפני סוף הסמסטר, לצאת מהעיר ביום שישי לפני הצהריים ולחזור בראשון אחה"צ... ומתי אלון יקרא? ומתי הוא יכתוב את העבודה השמונה-מאות-שמונים-ושתיים שהוא צריך להגיש לפני שהסמסטר נגמר? היינו מאוד רוצים, אבל זה לא מתאים. לא הפעם, לא השנה. חבל.

ואז אלון קיבל מייל ממישל, שכתבה שהיא וג'רמי חושבים אולי לעשות משהו ורוצים לדעת כמה אנשים נשארים בעיר ומעוניינים להתארגן. אצל ג'רמי היינו ביום כיפור, בארוחת שבירת הצום ובעוד ארוחת שישי אחר-כך. אז חשבנו שזאת אפשרות נחמדה - להישאר בעיר, לא לשבש את כל השגרה, לנסוע לארוחת ערב ולחזור. ואז אלון פגש את רוב במעלית וקיבל הזמנה שלישית. ככה, תוך שבוע, עברנו ממצב בו בכלל שכחנו שפסח מתקרב למצב ההפוך, שפע הצעות ומתוכן צריך לבחור אחת. אצל רוב, אחד הפרופסורים מהמחלקה למדע המדינה, היינו בראש השנה. בסופו של דבר החלטנו לקבל את ההזמנה וללכת לשם גם לליל הסדר, גם לטובת ההזדמנות של אלון לחכך מרפקים עם חברי סגל מהמחלקה וגם בגלל שחשבנו שהחג אצל רוב ייתן לנו הרגשה יותר משפחתית מאשר חגיגה עם עוד כמה חבר'ה בני גילנו.

לפני סוף השבוע ג'ני, אשתו של רוב, שלחה לאלון מייל והזמינה אותנו באופן רשמי. אנחנו, בתגובה, שאלנו מה אפשר להביא ועוד לא נענינו. אמרתי לאלון - אולי אני אכין את הקציצות האלה שסבתא שלי מכינה תמיד לפסח, קציצות כרישה וחזה עוף במיץ סלק, נו... איך היא קוראת להן?
יומיים ניסיתי להיזכר בשמן של הקציצות הורדרדות, הבולגריות שעברו המרה לרומניה - קציצות פרסה שוחות בבורשט. הלכתי לישון בלילה וקמתי בבוקר והשאלה מנקרת לי בראש - איך קוראים לקציצות האלה? נתקעתי. השתגעתי. ובסוף התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה. "אמא, נכון הקציצות שסבתא מכינה תמיד בליל הסדר... עם הכרישה... איך היא קוראת להן?", אמא שלי, שבטח עשתה שלושים דברים אחרים במקביל בזמן השיחה איתי, אמרה, "פרסה?". גילגלתי עיניים לעומת הטלפון, "לא! לא איך היא קוראת לכרישה! איך היא קוראת לקציצות? כבר יומיים אני מנסה להיזכר ולא מצליחה." אמא שלי עזבה רגע את שלושים הדברים האחרים ואמרה, "אה, קופטלים?".

כן! קופטלים! הללויה! קופטלים!

פפפפפפפ.

שלושה ימים אני מנסה להיזכר. שבוע אני כבר לא מצליחה. שנה אני שוכחת. יא-אלוהים! איזו הקלה. קופטלים :)

אני צריכה להכין קופטלים. אני חייבת להכין קופטלים. אין פסח בלי קופטלים.

אז ביום שני בערב, כשנסעתי לקרוגר, קטפתי במחלקת הירקות שני צרורות של כרישות, שש סך הכל. שלוש שמנות וקצרות ושלוש רזות וגבוהות. וגם שתי קופסאות שימורים של סלק במיץ, כי הסלק הטרי קטן ומכוער בעונה זו של השנה. ובכלל, עוד לא ראיתי פה סלק נורמלי. ממקררי הבשר לקחתי מגש אחד של עוף טחון. יש לי כל מה שאני צריכה. כשסיימתי לבשל בשני בערב (לילה) כבר היה מאוחר מכדי להתחיל עם הורדרדות. על המגש של העוף הטחון היה כתוב "עד ה-7 באפריל", אז הסכמתי לחכות לשעת כושר, שהגיעה הערב, ממש כשסיימתי להקציף ארבע קערות נפרדות של חלבונים למרנג, כל פעם בצבע אחר.

הרעיון להכין נשיקות מרנג עלה במוחי במהלך סוף השבוע. ג'ני לא ענתה למייל שלנו, אז אמרתי לאלון שעל כל מקרה, נכין ונביא נשיקות. כי זה כשר לפסח וזה יפה וטעים ומאוד קל להכנה. במיוחד כאן, בארה"ב, שבכל סופרמרקט אפשר למצוא All Whites - חלבון ביצה בקרטון-כמו-של-חלב. אז בקניות ביום שני קניתי גם All Whites ואבקת סוכר. במיוחד שיש לי קיצ'ן-אייד! הנה נקרתה בדרכי ההזדמנות להכין משהו מוקצף, סופסוף!

פעם הייתי מכינה המון נשיקות מרנג. ירשתי מתכון מדודה שלי והייתי עומדת 12 דקות עם מיקסר יד במטבח בבית הוריי ומקציפה חלבונים שהפרדתי ברוב ריכוז ונמצא כבר מה לעשות עם החלמונים... אבל אני חושבת שמאז שעזבתי את בית הוריי בפעם האחרונה לא הכנתי נשיקות. למעשה, יש סיכוי לא רע שהנשיקות האחרונות שהכנתי היו כשאלון ואני התחלנו לצאת, בפעם הראשונה שנסעתי אליו לירושלים, שרציתי להביא לו משהו מעשה ידיי והבאתי איתי צנצנת של נשיקות קטנטנות שהכנתי במיוחד.

לא יודעת מה קורה לי בימים האחרונים, גם ביום שני, גם הערב - מגיעה הביתה ומסתחררת כרוח סערה, לא עוצרת לרגע עד שהמטבח כולו מעלה ניחוחות, הכיור עמוס כלים ואני מריחה ממאכלים שונים עד לשורשי שערותיי. מן פעלתנות תזזיתית כזאת, אולי לכבוד האביב המתעורר. אתמול בבוקר ירד גשם, אבל בצהריים השמש יצאה ומאז מזג האוויר מרהיב. היום בדרך הביתה השמש הייתה כל-כך חזקה שרציתי להרכיב את משקפי השמש שלי, אבל גיליתי שהם בתיק השני.

מיד אחרי העבודה נסעתי לחנות של צבא הישע לחפש צנצנות יפות לנשיקות. משם המשכתי ל-PTO כי בצבא הישע לא היה מה שחיפשתי. ב-PTO מצאתי גם מצאתי. כמה קל ונוח כשיש מכונית. דילוג ועוד קפיצה והנה אני בבית. שתי החנויות היו עמוסות בתרומות חדשות. כנראה ניקיון האביב הביא הרבה אנשים להיפטר מרהיטים, בגדים וכלי בית. ישבתי על ארבעה כיסאות נדנדה. ב-PTO היה הכיסא הכי מוצלח. והיה גם את זה:

  

מדהים, אה?
מכונת תפירה ישנה של מינסוטה, עם כל האביזרים המקוריים, עדיין פועלת. שלחתי לאלון תמונה ואמרתי לו שאם הייתי תופרת מיד הייתי קונה אותה. התרגשתי. זה נדיר שחנות יד שנייה הופכת פתאום לחנות עתיקות של ממש.

לא יודעת למה החלטתי על נשיקות צבעוניות. השתמשתי בצבעי המאכל שנשארו לי מפרויקט Secret Santa שלנו. לפעמים עושים דברים סתם כי אפשר. ביום שישי אני לא עובדת. לקחתי יום חופשי לכבוד פסח, כי חשבנו שאולי אצטרך לבשל לקראת ארוחת הערב אליה אנחנו מוזמנים. אמנם ג'ני עדיין לא ענתה לנו למייל, כאמור, אבל בינתיים החלטתי להביא גם לג'וליה ואריאל צנצנת נשיקות לכבוד החג. מאחר ואני לא עובדת בשישי, הכנתי את הנשיקות כבר היום כדי שאוכל לתת לג'וליה את שלהם כבר מחר.

אז הנשיקות... חיפשתי קצת באינטרנט כי לא זכרתי את היחסים הטובים בין ביצים לסוכר. בסופו של דבר שמתי בערך חצי כוס אבקת סוכר על כל שני חלבונים (שליש כוס של אול ווייטס).


הצבע הכחול התקרמל והפך לירוק דהוי. יתר הצבעים נשמרו, לשמחתי.
חבל שאי-אפשר לצרף לפוסט הזה את הצליל המופלא שעולה מתבנית נשיקות שזה עתה יצאו מהתנור. הן רוחשות בלאט, מתפצפצות ולוחשות. הן נושמות. ההתעסקות עם המזלף וקצף הביצים גרמה לי לחשוב שעכשיו, כשיש לי מיקסר רציני, אולי הגיע הזמן לנסות להכין מקרונים. זה הדבר הבא?
 
גודלה של כל נשיקה כסוכרייה קטנה, בונבון. אחרי שמילאתי שתי רשתות תנור בנשיקות פצפוניות, זילפתי נשיקות גדולות יותר על תבנית נפרדת, אותן אלון ייקח מחר לקבוצת הסטטיסטיקה שלו.
אחרי שהנשיקות התקררו, עטפתי יפה.



בזאת נגמר גליל הצלופן הראשון, שגם אותו קניתי בשביל הקאפקייקס של סיקרט סנטה. צריך לקנות חדש, כי לעולם לא ניתן לדעת מתי נזדקק לצלופן!

כשכל הנשיקות היו בתנור פניתי להכין את הקופטלים.
זה מתחיל בחיתוך הכרישה - נפטרים מהחלקים הפגומים והסיביים, חותכים קטן-קטן, פעם אחת לאורך ואז לטבעות-טבעות. לרוב נהוג להשתמש רק בחלק הלבן והירוק בהיר, אבל אני מחלצת גם את הלב של החלק העלי - לרוב העלים הפנימיים עדינים מספיק והם מתרככים בבישול או אידוי.

לטבע יש צורות כל-כך יפות

אחרי הקיצוץ ממלאים קערה במים קרים ושולחים את הכרישה לשחות ולהיפרד מכל החול שהיא הביאה איתה מהשדה.


מסננים ושוטפים, משרים שוב וחוזר חלילה. כשהכרישה שוחה במים עושים לה קצת מסאז', מפרידים אותה לטבעות-טבעות כדי שהמים ישטפו את כל-כולה. ואז מסננים פעם אחת אחרונה ומעבירים למחבת עמוקה עם (ממש) קצת מים. מכסים ומאדים כמה דקות על אש נמוכה, עד שהכרישה הופכת שקופה ומאבדת מנפחה. מעבירים למסננת וסוחטים. בגלל שרק אידינו את הכרישה ולא כיבסנו אותה, היא לא דורשת סחיטה רבה. הכרישה שלי הפיקה חצי כוס נוזלים ששמרתי בצד לשימוש עתידי (בעוד רגע).

מעבירים את הכרישה למעבד מזון ומעבדים בפולסים קצרים עד שהיא מוכנה. מתי היא מוכנה? כאן אני עוברת לדבר כמו סבתא שלי - כשהיא נראית מוכנה. אבל איך יודעים? נו, יודעים, רואים, היא נראית ככה, מוכנה. חלק מהכרישה עוד שלמה - חתיכות חתיכות כמו שהכנסנו אותה. חלק הפכה למחית. ככה, מוכנה. בסדר?
מתוך סקרנות שקלתי את הכרישה אחרי האידוי והסינון. משש כרישות ממוצעות קיבלתי 450 גרם מוצר מוגמר ולפיכך הכנתי את הקציצות ביחס של 1:1 כרישה:עוף. מעבירים ממעבד המזון לקערה, מוסיפים עוף טחון, מלח-פלפל, שתי ביצים וקמח מצה - כמה שלוקח. הנה, עוד ביטוי של סבתא שלי. אם הייתם מתקשרים לבקש ממנה מתכון אלה היו ההוראות. אבל כמה? כף, כוס, שתי כוסות? כמה שלוקח. מרגישים ביד. אני הוספתי ככוס קמח מצה. בכוונה שמרתי על תערובת רכה מאוד, ממש לא תערובת הקציצות הסטנדרטית. זאת תערובת שנדבקת לידיים ולא קל לקצץ אותה. קירור של שעה יאפשר לעיסה להתייצב קצת, אבל לי כבר לא הייתה סבלנות וזמן. שמירה על ידיים רטובות מאפשרת לעצב את הקציצות והלחליק אותן למחבת בקלות יחסית, אבל טיפות המים חושפות את המטגנת האמיצה ליריקות אש צורבות של השמן הרותח. ראו הוזהרתם.


טיגנתי את הקציצות על מחבת טפלון ולכן יכולתי להסתפק במעט מאוד שמן. טיגנתי בקנולה, על אף ההרגל הכמעט-נצחי שלי לעשות הכל עם שמן זית. הרגיש לי נכון יותר קנולה. הקציצות עוברות בישול נוסף אז לא חייבים לטגנן עד עשייה. רק שישחימו והלאה לנייר הסופג. השחום הזה ייתן אחר-כך טעם גן-עדן לבורשט.


בינתיים פותחים שתי קופסאות שימורים של סלק במיץ. אפשר גם סלק טרי  - קלוף מטופל ומגורר ואפשר סתם בורשט מסונן מבקבוק זכוכית כמו שמוכרים בסופר. ואפשר לשלב. אם רוצים, אפשר להוסיף לסיר כמה מהעלים הירוקים והסיביים של הכרישה ששמרנו בצד. הם משדרגים מאוד את הרוטב. זה גם הזמן להשתמש במים שסיננו מהכרישה אחרי האידוי - הם מלאים טעם.
אחרי שסיימנו לטגן את כל הקציצות, מעבירים אותן לסיר עם הבורשט. טועמים את המיץ-מרק ומוסיפים מלח לפי הצורך והטעם. בישול קצר - כרבע שעה וזהו. עכשיו משאירים את הקציצות לספוג את הצבע. מחר הן יהיו ורודות זרחניות. טועמים אחת. ועוד אחת. ועוד. אלה לא קציצות, אלה עננים.

האמיצים אוכלים עם חזרת ובכל מקרה, פחות מארבע זה לא נחשב.

זהירות, ממכר!
אני מוכנה לחג, אפשר להתחיל.

חג פסח שמח ואביב פרחוני, ריחני, טעים ונעים לכולם :)