יום רביעי, 29 בפברואר 2012

לנצח את השד

השעה 6:18 בבוקר ואני ערה. בחוץ עוד חושך. התעוררתי לקול הגשם הדופק על גגון הפלסטיק שמחוץ לחלון שלנו והצליל שעושות המכוניות שנוסעות על הכביש הרטוב. פעמון הרוח שתליתי במרפסת האחורית עונה לרוח שנושבת דרכו בצלצולים עדינים.

השעון המעורר צלצל בעשרה לשש. התעוררתי באמצע חלום, אחרי לילה של שינה טרופה. לא זוכרת מתי התעוררתי כל-כך מוקדם לאחרונה, שלא בשביל נסיעה או טיסה. אתמול בערב כיוונתי את השעון המעורר לשש ואז הזזתי אותו עשר דקות אחורה. כי בשש אני אמורה כבר להתחיל לשתות, אז אני רוצה שיהיו לי כמה רגעים להתאושש לפני זה. ולערבב את התמיסה.

כל מי שאי-פעם עבר קולונוסקופיה יגיד לכם שהבדיקה עצמה היא כלום. a walk in the park. זאת ההכנה שהיא החלק הקשה, הסיוט. ואני, אני החולה הידועה לשמצה בכך שהיא לא שותה את כל החומרים האלה, המגעילים. לא סתם עשיתי רעש גדול סביב הבאריום שהייתי צריכה לשתות לכבוד ה-MRI. הפעם האחרונה בה שתיתי חומר כלשהו שקשור לבדיקה הייתה ב-2007, לפני צילום CT דחוף שהייתי צריכה לעבור. אבל גסטרוגרפין, חומר הניגוד של ה-CT ידוע כחומר קל יחסית לשתייה. מאוד דומה למים, רק עם מרקם קצת דביק וטעם מעט מתכתי ומריר. מוסיפים קצת סירופ פטל ובאמת שאפשר לשתות את זה בלי בעיה.

אבל חומר הכנה לקולונוסקופיה?
לא ולא.
הקולונוסקופיה האחרונה שעברתי הייתה ב-2006, אחת מיני רבות וטובות בהיסטוריה האישית שלי. וגם בהכנה לקראתה העדפתי לקבל את כל הגועל דרך זונדה. ולא נודע כי בא אל קרבו.

אחרי ה-MRI חזרתי הביתה רצוצה וחרדה. אם ככה היה ה-MRI, איך תהיה הקולונוסקופיה?
למזלי, אלון הצטרף אליי לפגישה הראשונה עם רופאת הגסטרו בבית החולים המקומי. כשדיברנו על הבדיקות אליהן היא מפנה אותי, אלון אמר משהו על כך שאני מתקשה בשתייה של חומרי הכנה למיניהם. הרופאה שאלה אם מדובר ברתיעה של ממש. שאלה אם הייתי אומרת שיש לי פוביה. השבתי שאולי פוביה היא מילה קצת חזקה מדי, אבל חרדה יש לי, בהחלט. יש ויש.
אז הרופאה נתנה לי את ההכנה הקלה ביותר שישנה, לדבריה.
ועד אתמול לא ידעתי אם אני אצליח לעשות את זה. וחששתי מאוד. אבל החלטתי שאני מתייחסת לכל העניין כאל אתגר. אני הולכת לנצח את זה, אני הולכת להצליח. כל מה שחשוב זה להיות אחרי. אני יכולה לעשות את זה.
ה-MRI הפך להיות נקודת ייחוס מנחמת - זה בטוח לא יהיה נורא כמו הבאריום. קיוויתי רק שהחומר המשלשל שאני צריכה לערבב לתוך המשקה האיזוטוני שקניתי לא ישנה באופן משמעותי את טעמו של המשקה או את תכונותיו האחרות של הנוזל. שלא יהפוך פתאום סמיך או מלוח או בכל אופן שהוא משהו מבחיל שלא אצליח לשתות. כי אני צריכה לשתות שני ליטר של זה. ואם זה יהיה מגעיל לא יעזור כל השכנוע העצמי בעולם, אני פשוט לא אצליח.

כדי להתרגל למחשבה, קניתי את שני בקבוקי האבקה של החומר המשלשל כבר בתחילת שבוע שעבר. כל השבוע הם ישבו להם על שולחן האוכל שלנו ומדי פעם העפתי אליהם מבט. עוד מעט.
ביום חמישי עשיתי את נסיעת המבחן הראשונה עם הסל החדש שהתקינו עבורי בחנות האופניים. קניתי את כל הנוזלים הצלולים שאני יכולה להזדקק להם להכנה ושני בקבוקי Gatorade לערבב בהם את האבקה. הסל עמד במשימה בגאון.


כשהגעתי הביתה פתחתי את אחד מבקבוקי הגטורייד ולקחתי שלוק קטן, רק כדי לטעום. שלחתי לאלון הודעה מלאת הקלה - יש לזה טעם של קרטיב לימון שנמס! עכשיו רק צריך לקוות שהערבוב עם המשלשל לא ישנה את זה יותר מדי.

אתמול בבוקר אכלתי ארוחת בוקר צנועה - בננה אחת.
בהוראות ההכנה לבדיקה היה כתוב שאפשר לאכול ארוחת בוקר רגילה, אבל עד שקמתי והייתי רעבה השעה הייתה כבר 11:40 ומאחר והייתי צריכה לקחת את שני הכדורים המשלשלים הראשונים ב-12 בצהריים, היה נראה לי מטופש קצת לאכול ממש ארוחה.
אז אכלתי בננה.

מי שלא מתלונן על הטעם הנוראי של החומרים המשלשלים, מתלונן על כמויות הנוזלים העצומות שצריך לשתות כדי לתת לחומרי ההכנה "על מה לעבוד" וכדי לפצות על אובדן הנוזלים האדיר שמתרחש במשך היממה שקודמת לבדיקה. במהלך היום שתיתי בערך חמישה ליטר נוזלים. בסופו של דבר, עם כל ארסנל המיצים והמשקאות הקלים בהם מילאתי את המקרר, שתיתי בעיקר תה. קצת קולה ללא קפאין וקצת מיץ ענבים לבן מדולל בהמון מים, כי לשתות אותו כמו שהוא, ככה ישר מהבקבוק לכוס, היה כמעט כמו לשתות תרכיז. מכל המשקאות שעמדו לרשותי, התה בסופו של דבר היה הכי מוצלח כי הוא חם. ואחרי ששתיתי ליטר של גטורייד קר-קר מהמקרר, כדי שיהיה קל יותר להתמודד עם הטעם, התחלתי די לרעוד מקור. אז תה. עכשיו המקרר שלנו נראה כמו לפני בר מצווה או איזו ארוחה רבת משתתפים (שנוהגים לשתות משקאות קלים ממותקים). מאוד לא אופייני לנו, ששותים בעיקר תה ומים ולפעמים-לפעמים מיץ תפוזים.
לשמחתי, גם בימים רגילים אני שותה בערך שלושה וחצי ליטר ביום. בעיקר מים. אז לשתות עוד ליטר וחצי לא ממש הייתה בעיה. פשוט דאגתי שכל הזמן תהיה לידי כוס עם משקה כלשהו. וגמעתי. זה גם עזר להרגיע את הרעב שהתחיל לצוץ לקראת הערב. אני חושבת שזאת ההכנה הראשונה שאני עוברת מחוץ לאשפוז בה אני מצליחה לשתות מספיק ולא להתייבש. זה חתיכת הישג. הייתי בטוחה שאני אגיע לפחות עם התייבשות קלה לקו הסיום והנה אני מתקרבת לשם די רוויה בנוזלים.

הבוקר, כשניגשתי לערבב את הבקבוק השני של הגטורייד בבקבוק השני של החומר המשלשל עטיתי הבעה של גועל, קצת בחילה. מצאתי את עצמי קצת מצטמררת ביני לביני. ולא שאתמול השתייה הייתה מבחילה או בלתי נסבלת. אבל המוח האנושי לומד מהר ואי-אפשר לרמות אותו, שיחשוב שאין כל קשר בין זה לבין השלשולים. הוא יודע. ולכן הוא מנסה לאותת לי על סכנה - אל תשתי את זה!
אבל אני שותה.

זאת באמת ההכנה הקלה ביותר שאי-פעם ידעתי. מי חשב שבין שתי הבדיקות, ה-MRI והקולונוסקופיה, דווקא הקולונוסקופיה תהיה הקלה יותר. בחיים לא הייתי חושבת.
אלון הודה אתמול שהוא מופתע לטובה. אני חושבת שהוא חשש כמעט כמוני, אם לא יותר. אחר הצהריים, אחרי גל השלשולים הראשון ששטף אותי, הרגשתי קצת מסוחררת, אז נכנסתי למיטה. אבל חוץ מזה הייתי בסדר גמור. מדי פעם הולכת לשירותים, אבל שום דבר דרמטי. זה מן ניסוי בתנאי מעבדה. לא נדבקתי בוירוס ולא חטפתי קלקול קיבה, אז במידה מסוימת כל זה קורה קצת לידי. והבטן שלי מרגישה רגועה להפליא. זה מצחיק, כי בכל זאת אני רצה לשירותים כל עשרים דקות עד חצי שעה. אבל אז עיקר הנפח עובר ויוצא והבטן נרגעת. והמשוואה הברורה ביותר שצצה ועולה היא - אין אוכל, אין דאגות. צום הנוזלים הזה עשה טוב לבטן שלי. הוא נתן לה קצת מנוחה. מנוחה מוזרה, אבל בכל זאת - סוג של מנוחה. אני לא רגילה להרגיש ככה. זה שונה ומוזר וגם קצת מרענן.
ולמרות זאת, בתוך כל זה, הדבר שהכי הפריע לי - לא השלשולים ולא הטוסיק הדואב ולא הסחרחורת וכאב הראש שהגיע מאוחר יותר אתמול בערב. הכי הפריע לי הרעב. ולפני שהתחלתי את ההכנה לא העליתי על דעתי שמכל הדברים, זה מה שיצוץ ויטריד. לא מדובר בתחושה מתמשכת וגם לא רעב דוקר. רק מדי פעם איזה זיכרון עמום, תחושה מעורפלת. אני מרגישה ריקה. אני, שכבר ארבע וחצי שנים חיה מנשנוש לנשנוש. אני לא רגילה לעצור. אז זכיתי להתנסות בכל מיני חוויות שכבר שכחתי מזמן. תחושות שאני לא רגילה בהן. זה מעניין.

עוד מעט שמונה וברגע זה שתיתי את הכוס האחרונה של הגטורייד המורעל.
עם כוס שנייה של תה לידי, בנפח חצי ליטר. ערה שעה וחצי וכבר שתיתי ליטר וחצי. מיליליטר אחד של נוזל על כל דקת ערות. בעשר וחצי אני מפסיקה לשתות בכלל-בכלל ועוברת לצום מוחלט עד הבדיקה. ובבדיקה, למי אכפת - אני הולכת לישון ולא לזכור כלום אחרי. אני מקווה שיש להם כאן סמים טובים, כי אני בונה על חרופ מהאגדות.

אלון הבטיח לי שאם אני אהיה גיבורה הוא יקנה לי גלידה. ברור שאני אהיה גיבורה, אבל עוד נראה מה ירשו לי לאכול אחרי ומתי. בכל מקרה, אני את הפרס שלי כבר קיבלתי - הצלחתי להתמודד עם השד וניצחתי אותו. הוכחתי לעצמי שאני יכולה. ובהנחה שההכנה טובה כמו שהיא נראית לי, אני מגיעה מוכנה לבדיקה וקונה לעצמי שקט לחמש עד עשר השנים הקרובות. שווה.

Clean as a whistle, happy as a clam.

I'll see you on the other side.

יום שלישי, 21 בפברואר 2012

ג'בטינות שאור מאתר "הנחתום"

את הבצק המקדים הכנתי אתמול בערב - 200 גרם קמח, 200 מ"ל מים, 200 גרם שאור. עוד אחד מיתרונות החופשה, הוא שאפשר לתכנן אפייה של שש לחמניות איטלקיות שמתחילה בערב שלפני, נמשכת כל היום שלמחרת ונגמרת בערב.
הבצק המקדים בילה שעתיים על שולחן ההכנות ואת כל הלילה במקרר. הבוקר הוצאתי אותו שוב לשולחן ההכנות ואחרי שעתיים של התאוששות התחלתי בתהליך הארוך, עד שקצת לפני שבע בערב היו לנו ג'בטות מוכנות.

טריות, שחומות, ריחניות ואווריריות להפליא, אני מאושרת להציג אותן
ששת המופלאות, ההשקעה שהשתלמה.

על רשת הצינון
בזמן שהג'בטות היו בתנור והבית התחיל להתמלא בריח של מאפה טרי, הכנתי טחינה. אחרי שחיכינו בסבלנות עשר דקות שיצטננו קצת, התפנקנו בסנדביץ' טחינה, חרדל גרגירים, פסטרמה וכרוב כבוש. עכשיו אני קולטת שבכלל הייתי צריכה לעשות מיונז-חרדל-פסטרמה-חסה-עגבנייה, השילוב המועדף עליי מימי ילדותי.


נהניתי מאוד מהעבודה עם בצק ברמת לחות גבוהה כל-כך. זה בהחלט מאתגר. בדרך כלל אני לא מתמודדת טוב עם התסכול הרב שמביא איתו בצק שנוזל ונדבק, אבל הפעם התנהלתי בקור רוח. אולי כי היו דברים אחרים שהסיחו את דעתי ותבעו את כל המנעד הרגשי שלי, דווקא הפעם האפייה הייתה פחות רגשית עבורי. ומעבר לכך, זה בצק נעים ונוח לעבודה באופן מפתיע מאוד.

 

בזמן האחרון השאור שלי ואני עברנו משבר קל ביחסינו.
כמה לחמים שאפיתי יצאו לא אפויים, למרות שלא שיניתי את זמני האפייה. חלקם היו כבר בהחלט מוכנים מבחוץ וקיסם שננעץ בלבם העיד על מידת היובש הרצויה, אבל בכל פעם אחרי שנתתי להם את הזמן הדרוש להצטנן אחרי האפייה, הם פתאום חזרו והפכו לבצק. עם ההשקעה הגדולה שנדרשת כדי לאפות כיכר אחת של לחם שאור, השקעה של שעות רבות וחומרים, לא ידעתי לאן להפנות את התסכול. אפילו אמרתי לאלון שאולי השאור מקולקל ואני צריכה לזרוק אותו ולהתחיל מחדש. זאת, למרות שהוא נראה ומריח כרגיל והתסיסה בו ניכרת.
התייעצתי עם אבא שלי, רופא השאור שלי, גורו האפייה. סיפרתי שלאחרונה ניסיתי להפסיק להשתמש בשמרים החיצוניים כי חשבתי שהשאור שלי כבר חזק מספיק כדי להתפיח לחם בעצמו. בסופו של דבר אבא שלי העלה את ההשערה שהבצק יבש מדי, שהלחם נכנס לתנור לפני שהשמרים מיצו את התפיחה שלהם או דווקא מאוחר מדי אחרי שכבר אין להם "על מה לעבוד". ואז חשבתי שאולי הסיבה לתקלות המתמשכות היא שהחלפתי את הקמח איתו אני עובדת. עם המסקנות הללו ניגשתי לאפות לחם נוסף שיצא מוצלח יותר מהאחרונים, גם אם לא מושלם.
בגלל כל זה, למרות שהמתכון לא דרש תוספת של שמרים חיצוניים מלבד השאור, הוספתי לבצק כפית שמרים. אני עוד לא מוכנה לוותר על גלגלי העזר. אולי בפעם הבאה.


הבצק המקדים משתמש ב-60 גרם קמח מלא ו-140 גרם קמח לבן. השאור שלי שאכל בעבר מגוון קמחים, ביניהם לבן, מלא ושיפון, הוא שאור כהה יחסית. בזכות כך התקבלו ג'בטות עם צבע של "לחם שחור". מגניבות בהחלט. להבא, אשים פחות דבש בבצק. המתכון ביקש שתי כפות, התוצאה הסופית מעט מתוקה מדי לטעמי. היה יכול להיות מלוח יותר.
ההכנה ארוכה ודורשת השקעה. מדובר בשתי עריכות עם התפחה ארוכה ביניהן ולבסוף עריכה שלישית לפני האפייה. ועדיין, עם תוצאה באיכות כל כך גבוהה ומקצועית ועם מדד פינוק כזה גבוה, אני מנחשת שעוד אשוב ואכין את אלה, כי למרות אורך התהליך, ההכנה כולה די פשוטה.

בתיאבון :)

יום שני, 20 בפברואר 2012

סימנים של חופשה

אני בחופשה כבר חמישה ימים שלמים. אני מרגישה כאילו עברו עשרה.
גם הבדיקה של יום שישי כבר מרגישה כמו היסטוריה רחוקה. הספקתי מאז לעשות כל-כך הרבה דברים. לא דברים מרגשים או יוצאי דופן. דברים קטנים, יומיומיים. בשבת עשיתי כביסה וקניות, אתמול ניקיתי את המקרר ואת הכיריים והאכלתי את השאור. היום הלכתי לספרייה, השארתי את האופניים לתיקון בחנות של הגנבים במרכז העיר, ישנתי צהריים והכנתי קציצות.

היום החזרתי לספרייה את הסרט ששאלתי לפני שלושה שבועות, שאלון ואני סופסוף מצאנו זמן לראות בערב שישי. את הסרט, Mary & Max, שאלתי מהספרייה בהמלצתה של מעין. זהו סרט אנימציה למבוגרים, עם דמויות עשויות חימר, שמספר על מערכת היחסים המיוחדת והבלתי-סבירה שנרקמת בין ילדה בת שמונה מאוסטרליה לבין גבר רווק בן 44 מניו-יורק. השניים הם חברים לעט והסרט מלווה את הקשר ביניהם, שנפרש על פני עשרים שנים. זה סרט קטן ופשוט שכתוב נפלא ועשוי ביד אמן, קצת מצחיק וקצת עצוב ומאוד נוגע ללב. אני ממליצה עליו בחום.
בדרך החוצה, שאלתי את העונה הראשונה של האנטומיה של גריי, סדרת הבנות המטופשת שהתחלתי לראות מאז שהגעתי לארה"ב. בארץ, האנטומיה של גריי שודרה תמיד ביס ולנו היה בבית הוט. אוסנת הייתה רואה את זה באדיקות אבל מעולם לא הצלחתי להבין את המשיכה של הסדרה הזאת. עד שהגעתי הנה והתמכרתי אליה, בעונתה השמינית.
הספרייה הציבורית של אן ארבור מחזיקה מבחר מגוון ועשיר של סדרות טלוויזיה וסרטים ב-DVD ו-VHS. לפני שהתחלתי לעבוד, כשעוד חיפשתי תעסוקה למלא בה את ימיי מלאי הפנאי, חשבתי שאולי אקח כמה דיסקים מהספרייה ואשלים פערים. אבל אז התחלתי לעבוד ולמי נשאר זמן לחשוב. היום לקחתי את העונה הראשונה של האנטומיה, כי בינינו - מרתונים של סדרות טלוויזיה, זה מה שעושים בחופשה, לא?

בדרך מהספרייה לחנות האופניים חשבתי לעצמי שבעצם אני לא צריכה הרבה כדי להרגיש בחופשה ולהיות מרוצה מזה. מספיקה לי התחושה שאני קובעת על עצמי ועל הזמן שלי. אני מחליטה במה למלא את היום שלי, יהיו אלה נקיונות או בישולים או סתם בטלה. ברגע שאני בוחרת מתי לקום בבוקר ומתי ללכת לישון ומה לעשות בין שתי נקודות הזמן הללו, אני מרגישה בחופשה וזה נעים לי וטוב לי.

אחרי שמסרתי את האופניים לתיקון הלכתי ל-CVS וקניתי את כל החומרים שאני צריכה להכנה לקולונוסקופיה, אותה אני מתחילה ביום שלישי הבא בצהריים. אתמול בקרוגר הסתכלתי על שני בקבוקים של אחת האבקות שאני אמורה לקחת ולא הצלחתי להביא את עצמי לקנות את זה. היום החלטתי שאני מתגברת על הרתיעה וקונה. ככה זה יהיה בבית ואולי אתחיל לאט-לאט להתרגל לנוכחות של זה ולרעיון הכללי שזה מייצג. ככה, לאט.

בקניות של יום שבת קניתי עוף והודו טחונים. חוץ מהתוכניות להכין צי'קן פוט-פאי, לא ידעתי מה עוד אני רוצה לבשל, אבל ידעתי שצריך משהו שיהיה אפשר לשים לאלון בסנדוויצ'ים לבית ספר. חשבתי אולי להכין איזה מאפה ממולא בבשר טחון, אבל לא התחשק לי ללוש בצק. כבר אתמול החלטתי על קציצות, אבל לא נשאר בבית בצל והלכתי שוב לקניות מאוחר מדי. היום כבר ממש הייתי צריכה לגאול את הטחונים מייסוריהם, כי למרות שעל האריזות היה כתוב שמומלץ לבשל לפני ה-24 בפברואר, אני לא אוהבת להחזיק בשר טחון מכל סוג זמן ממושך מדי במקרר. לא יותר מיומיים, נגיד.
כשחזרתי מסיבוב הצהריים בעיר ממש לא התחשק לי לבשל. אז לא בישלתי, כי אני בחופשה ואני עושה רק מה שמתחשק. אכלתי ארוחת צהריים מול אחת הסדרות הקבועות שאני רואה במחשב והלכתי לישון. כי אני בחופשה ובחופשה הכי כיף לישון בצהריים. כשהתעוררתי לקחתי לי שעה וחצי ארוכות ונדיבות להתעוררות ורק אחרי שהרגשתי לגמרי מוכנה, קמתי להתחיל להתעסק עם הקיצוץ.

בדרך כלל אני מכינה קציצות ברוטב עגבניות. הקציצות שהכנתי לפני כמה זמן בתבשיל חומוס ודלעת היו יוצאות דופן מאוד בנוף המקומי של המטבח שלנו. אבל לא התחשק לי להכין קציצות אדומות, כי בזמן האחרון יצא לי לבשל אותן בתדירות כזאת גבוהה בעבודה וקצת בבית, שזה כבר שיעמם אותי לגמרי ויצא מכל החורים. במקום קציצות אדומות, החלטתי להכין קציצות ברוטב חום, שזה שם אחר לקציצות ברוטב צלי פולני.
בעבר, השלב הראשון אצלי בכל מנת קציצות היה טיגונן, אבל כבר הרבה זמן שאני מבשלת קציצות ברוטב עגבניות מבלי לטגן אותן. אני פשוט מבשלת אותן ברוטב. לקציצות החומות, לעומת זאת, היה לי ברור שאני לא מוותרת על שלב הטיגון, שמייצר חלק נכבד מהטעם הסופי של המנה. הן גם יוצאות יפות יותר.
השתמשתי בחצי עוף-חצי הודו, קצצתי בצל ופטרוזיליה והוספתי תפוח אדמה מגורר אחד ופירורי לחם. בשביל להישאר נאמנה לטעמי הצלי האירופאיים, נמנעתי הפעם מתבלינים מזרחיים, כמו כמון, כורכום או קינמון. במקום זה - פפריקה מתוקה וחריפה, פלפל לבן וטיפה של אגוז מוסקט.
הרוטב הורכב משניים וחצי בצלים קצוצים גס (חצי בצל הלך לתוך הקציצות) שאידיתי ארוכות בסיר עם מכסה ואחר-כך חרכתי ביסודיות באותו סיר יחד עם הקציצות שכבר סיימו להיטגן. אחרי שסיימתי לטגן את כל הקציצות במחבת טפלון, כדי שלא יידבקו והעברתי אותן לסיר עם הבצל, פיזרתי מעל החביבות כף גדושה של קמח וניערתי את הסיר. הוספתי מים עד כיסוי הקציצות, מלח-פלפל ועלה דפנה. בישלתי חמישים דקות. בזכות הבצל יצא רוטב שחום ויפה, הקמח הביא איתו את הסמיכות הנכונה. הקציצות יצאו רכות ומפנקות, עם טעם של בית ונחמה. וגם קצת טעם של חופש.

בימי שני אלון לומד מ-12 עד ארבע ובשבועות האחרונים הוא עשה לו מנהג - בגלל שהוא עוד יחסית רענן מהמנוחה (היחסית) של סוף השבוע, הוא נשאר באוניברסיטה וקורא את המאמרים לקורס של יום שלישי. וכך, בזמן שאלון קרא, אני התקנתי לנו ארוחת ערב מפוארת. שאלתי אותו איזו תוספת הוא מעדיף, אורז, פירה או תפו"א בתנור. כשהוא ענה שהוא בוחר באפשרות האחרונה, שאלתי, "מה, למרות שיש קציצות עם רוטב?" והחלטתי להכין גם אורז וגם תפוחי אדמה צלויים. הוספתי גם סלט ירקות חתוך דק וכשאלון שלח לי הודעה שסיים לקרוא והוא בא הביתה, ערכתי את השולחן.

לכבוד החופשה שלי, שתיתי בירה בארוחת ערב.

אחרי שסיימתי להכין הכל ולפני שאלון הגיע, הכנתי בצק מקדים לג'אבטינות שאור, לפי המתכון באתר הנחתום. אחרי שעתיים בהן הבצק תסס בטמפרטורת החדר, העברתי אותו למקרר ללילה.
מחר - קייטנת אפייה.

יום ראשון, 19 בפברואר 2012

MR Enterography

*הפוסט הבא מכיל תיאורים ותכנים לא נעימים. לא מומלץ לבעלי קיבה ולב רגישים*

אתמול עברתי את הבדיקה הראשונה בין השתיים המתוכננות, ה-MRI.
עשו לי בדיקה שנקראת MR enterography, שהיא בדיקה שהופכת פופולארית יותר ויותר בשנים האחרונות להדמייה של מחלות מעי דלקתיות. הבדיקה מבוססת תהודה מגנטית, אבל בנוסף נעשה בה שימוש בחומר ניגוד שמאפשר להדגים אבצסים, פיסטולות, אנומליות בכלי דם או אספקת דם, דלקת והיצרויות - כולם תופעות שכיחות ומשמעותיות אצל החולים במחלות מעי דלקתיות.. כמו כל בדיקת תהודה מגנטית, יתרונה הגדול הוא בהיעדר החשיפה לקרינה במהלכה.

ה-MRI הייתה אמורה להיות הפשוטה מבין שתי הבדיקות. בלי הכנה מיוחדת, רק צום של ארבע שעות לפני כן. בגלל שיש לי היסטוריה של תגובה אלרגית חריפה לתרופה שקיבלתי בעבר, נתנו לי הכנת סטרואידים, שכללה נטילה של שלושה כדורי פרדניזון - 13, 7 ו-1 שעות לפני הבדיקה.

היה ברור לנו שאני לוקחת את זה בהליכה, אז החלטנו שאלון לא יבוא איתי.
במכתב הזימון היה כתוב שחולי קרוהן מתבקשים להגיע שעה לפני התור שלהם וכך עשיתי.

הגעתי למכון הרדיולוגי, נרשמתי בקבלה והלכתי להמתין בצד, עם הספר שלי, עד שיקראו לי. חשבתי לעצמי שאעביר 45 דקות נעימות בקריאה עד שיקראו בשמי, יכניסו לי עירוי ויקחו אותי לחדר הבדיקה. הייתי תמימה.
ניגשה אליי אחות ועברה איתי שוב על השאלון המקדים לבדיקה. היא הסבירה לי שעוד מעט אצטרך להחליף לחלוק, הסבירה לי על הבדיקה עצמה, במהלכה יזריקו לי חומר ניגוד וגם גלוקגון, הורמון אנדוקריני שפעולתו הפוכה לפעולה של אינסולין. אני מכירה את ההורמון הזה משיעורים ברפואת חירום, אבל היה ברור שפה השימוש שלו שונה. האחות הסבירה שהוא מאט את התנועתיות של המעי וכך מאפשר לצלם תמונות כאשר המעי רפוי ולא מכווץ. מגניב. היא הסבירה שיכול להיות שארגיש קצת בחילה בזמן הזרקת הגלוקגון. אוקיי. נסתדר. אני אנשום עמוק ואהיה בסדר.

ואז עברנו לשלב הבא בהדרכה.
כשהאחות התיישבה לידי שמתי לב שהיא נושאת איתה שלושה בקבוקים ושתי קשיות שתייה אבל החלטתי להתעלם ולשכנע את עצמי שהם לא מיועדים לי. היא הסבירה לי שאני צריכה לשתות את כולם, בנפח של ליטר וחצי סך הכל, עד שיקראו לי. השעה הייתה אחת עשרה ורבע, התור שלי ב-11:50. "לא אמרו לי שאני אצטרך לשתות משהו", התחננתי באוזניי האחות, כאילו יש לה אפשרות לשנות את גזר הדין.
כשהיא הלכה והשאירה אותי לבד עם הבקבוקים הבנתי שהאינסטינקט הראשוני שלי היה מדויק מאין כמוהו. הרמתי את אחד הבקבוקים, קראתי את התווית וכל חששותיי התאמתו - Vo-lumen: Barium Sulfate. אחח, מעצב המוצר שנתן את השם לבקבוק התרעלה הזה בטח מת על עצמו.

אני לא מאמינה שאני צריכה לשתות ליטר וחצי באריום.

אני לא מאמינה שמצפים ממני לעשות את זה תוך חצי שעה.

אני לא מאמינה שאף אחד לא הכין אותי לזה שאני אצטרך לשתות משהו. ועוד באריום.

אם הייתי יודעת בחיים לא הייתי באה לבד.

ניערתי את הבקבוק הראשון ופתחתי את המכסה. רחרחתי בזהירות את הנוזל העכור שבפנים.
מריח כאילו מישהו ניסה לשוות לזה ריח של משהו לא נורא. כמו תרופה או מיץ ממותק מהסוג הזול. הדרך היחידה לעבור את זה בשלום היא לגמוע. בלי לנשום, בלי לחשוב. עוצמת עיניים. לא לחשוב. חמש לגימות ברצף, הורדתי שליש בקבוק.

אוחחחחח. זה דוחה. מילא הטעם, אבל המרקם.

זאת בדיוק מידת הסמיכות שמגרה את רפלקס ההקאה.

זה נורא. אני הולכת להקיא.

אני בחיים לא אצליח לשתות שלושה בקבוקים שלמים של זה.

אני לא יכולה לעשות את זה.

ניגשתי לפקידת הקבלה ושאלתי אם מותר לשטוף את הפה עם קצת מים בין כל כמה לגימות. כשהיא חזרה עם תשובה חיובית היא חייכה ואמרה שהיא יודעת שזה די נורא. "לא אמרו לי שאני אצטרך לשתות שום דבר", אמרתי לה, "בדרך כלל אני מקבלת את הדברים האלה דרך זונדה". "אוי", היא ענתה, "זאת הפתעה מאוד לא נעימה". לא נותר לי אלא להסכים. להסכים ולהמשיך לשתות.

עוד כמה לגימות. שוטפת את הפה במים.

לא. זה בלתי נסבל.

השארתי את התיק שלי בחדר ההמתנה וברחתי החוצה, מוצפת בחילה וחרדות ישנות, זכרונות של כל הבדיקות שעברתי, המאבקים, נסיונות השכנוע של ההורים שלי, התחנונים.
1995. החופש הגדול בין כיתה ה' ל-ו'. אמא שלי מעירה אותי לפנות בוקר ואנחנו יוצאות. בחוץ עוד חושך עבה של אמצע הלילה. אני מנמנמת במושב האחורי, עוד צעירה מכדי לשבת במושב שליד הנהג. הרדיו מדבר גל"צ בשקט. זאת הבדיקה הראשונה ברצף של בדיקות אבחון. זאת הקייטנה שלי הקיץ.
מגיעות למכון הרנטגן של קופת חולים כללית בראשל"צ. הטכנאית נותנת לי בקבוק ענק ובתוכו חומר לבן, דמוי סיד. היא מציעה לי להוסיף קצת סירופ פטל, אומרים שזה עוזר. זה מרגיש כמו לשתות מי גיר. אני לא יכולה. אמא שלי יושבת איתי ויחד אנחנו מצליחות. אני שותה מספיק. מכניסים אותי לחדר הצילום. באמצע הצילום אני מתחילה להרגיש את הבחילה מתגנבת. אני אומרת לטכנאית בקול חנוק, "אני צריכה להקיא" והיא בתגובה אומרת לי שכבר סיימנו, שאתאפק עוד קצת. אני, ילדה טובה, מתאפקת. רק כעבור כמה שנים אחשוב על האבסורד הצורם - מי מתאפק שלא להקיא?! ואיזה אדם מבקש מאדם אחר להתאפק מלעשות דבר שהוא בבסיסו לא נשלט, רפלקסיבי?
בשבריר השנייה בו היא מבטאת את המילה "סיימנו" אני מסתובבת ומקיאה שלולית ורודה בהירה על רצפת השומשום השחורה של מכון הרנטגן. אמא שלי מתנצלת וממהרת לנקות את הרצפה עם מטלית נייר. מסכנה. על מה בדיוק יש פה להתנצל?
אנחנו יוצאות ממכון הרנטגן אל תוך הבוקר המוקדם של ראשון לציון. בחוץ כבר שמש. אמא קונה לי שלושה רוגעלך ושקית שוקו. אנחנו הולכות לאט במרכז ראשון. כעבור שבוע רופאת הגסטרו תסביר לאמא שלי שהצילומים יצאו כולם מטושטשים. צריך לחזור על הבדיקה. ואני אגיד לאמא שלי בצער מוכה תדהמה, "הטכנאית באמת לא אמרה לי לעצור את הנשימה".
הצילום הבא יהיה באסף הרופא והפעם גם אבא שלי יתלווה אלינו. כולם יעמדו סביבי וינסו לשכנע אותי לשתות. תסתמי את האף תוך כדי, אומרים שזה עוזר. קיפי, הבובה שליוותה אותי כל הילדות שלי, בא איתי גם. אני זוכרת איך נאחזתי בו כאילו היה הדבר היחיד שיציל אותי.

השיטפון עלה וגאה ויצא דרך העיניים. עמדתי בבית חולים זר, בקומת המרתף, בלי קליטה סלולארית, לא מסוגלת אפילו להתקשר לאלון. איש אחזקה אחד עבר והפניתי לו את הגב, שלא יראה שאני בוכה. לא רוצה להביך אף אחד, לא רוצה שישאלו אותי מה קרה (למרות שאת זה עושים בישראל. לא יודעת מה בארה"ב).

לא הייתי צריכה לבוא לבד. מה חשבתי לעצמי.

לקחתי נשימה עמוקה. אני נרגעת. אני נכנסת עכשיו חזרה ועושה את זה.

חזרתי לחדר ההמתנה. לקחתי עוד כמה לגימות.
בחורה צעירה ניגשה אליי והציגה את עצמה. היא עובדת במרפאת הגסטרו. הם עושים מחקר על קרוהן ו-MRE. הציעה לי לעבור לחדר צדדי, שקט יותר ואימצתי את ההצעה בשתי ידיים. לפחות שם לא ארגיש לא נעים כשאני עוטה את שלל פרצופי טרום ההקאה שלי.
כשנכנסנו לחדר שאלתי אותה בזהירות אם היא חושבת שיסכימו לתת לי את הבאריום דרך זונדה ושוב התחלתי לבכות. בוכה ומתנצלת, "It's just so overwhelming, no one told me I would have to drink anything". היא הייתה חמודה ואמרה שהיא יודעת כמה החומר נורא. שהיא עצמה שתתה אותו לפני כמה זמן בשביל אותה בדיקה, אבל שהיא יודעת שהם מאוד לא אוהבים להכניס זונדה בשביל זה. הם עושים את זה לעיתים רחוקות אבל הם מאוד לא אוהבים את זה. בתור "מישהי מהמקצוע" אני יכולה להבין. מגיע אדם לבדיקה לא פולשנית, למה שתרצה לבצע בו פעולה שהיא פולשנית מיסודה. במיוחד בארה"ב, אומת התביעות הרפואיות והכסת"ח.
"טוב", אמרתי לה, "תסכימי שאני אשתמש בך כהסחת דעת?" וכך, בזמן שהיא שאלה אותי שלל שאלות על הפרטים הדמוגרפיים שלי, אני לגמתי בזהירות, שלוש לגימות כל כמה דקות, משתדלת מאוד לא להקיא.

עצרתי אחרי בקבוק וחצי. עם בחילה עזה, התחברתי לרשת האלחוטית של בית החולים דרך הטלפון שלי והצלחתי להתכתב קצת עם אלון, שחיזק את ההחלטה שלי להפסיק לשתות כדי שלא אקיא. "אם הייתי יודעת שיתנו לי לשתות משהו", המשכתי לקונן, "בחיים לא הייתי באה לבד. הייתי מביאה אותך אפילו רק בשביל תמיכה מוראלית". אמרתי לו שאני מניחה שהמעי הקצר שלי דורש פחות חומר ניגוד בשביל הדמייה מוצלחת.
כשהאחות באה לבקש שאחליף בגדים, אמרתי לה שיש לי מעי דק באורך כולל של רק 70 אינץ' אז אולי הבקבוק וחצי שהצלחתי לשתות יספיקו. היא אמרה שגם ככה רוב האנשים לא מצליחים לשתות את שלושת הבקבוקים במלואם ושהם יודעים שהם מאוד אופטימיים בכך שהם מלכתחילה מבקשים את זה. "הכי הרבה, אם יתחילו לצלם ויראו שאין להם מספיק, יוציאו אותך ויתנו לך לשתות עוד כמה לגימות. אבל אל תכריחי את עצמך, לא יעזור לנו אם תקיאי עכשיו את כל מה ששתית". היא הייתה חמודה ומאוד אמפתית. כמו כל הצוות, למעשה.

אבל, לצערי, האמפתיה שלהם לא הפכה את הבאריום למים ולא ריככה לחלוטין את מכת ההפתעה.

הבדיקה עצמה הייתה סבירה. מאחר ואין לי בעיה עם מקומות סגורים, פשוט עצמתי עיניים ונתתי לעצמי להתנמנם על ענני האנטיהיסטמין שלקחתי שעה לפני הבדיקה, גם הוא כדי לצמצם את הסיכוי לתגובה אלרגית לחומר הניגוד. נתנו לי אטמי אוזניים והרעש היה נסבל בהחלט. כבר שמעתי אנשים מתארים את הרעש של מכשיר ההדמייה כשאון מחריש אוזניים, אבל התרשמתי ממנו הרבה פחות. "כן", חשבתי לעצמי, "זה לא כזה נורא".
שיתפתי פעולה עם ההנחיות, לוקחת נשימה עמוקה ומחזיקה את האוויר בפנים. ואז הוציאו אותי החוצה והזריקו לי את הגלוקגון. אחרי כמה שניות התחלתי להרגיש תחושת לחץ וכובד בראש. עצמתי עיניים. ואז התחילה הבחילה. הטכנאי הציע שאנשום עמוק. התרכזתי בנשימה וחיכיתי שההזרקה תסתיים. הרופא ניתק את המזרק. תודה לאל.
ואז הטכנאי התחיל להסיע אותי חזרה לתוך הצינור. "רגע! אני עוד לא מוכנה". הוא שלף אותי בחזרה החוצה ושוב דיבר אליי בטון שקט ורגוע והנחה אותי לנשום עמוק. "אני חושבת שאני הולכת להקיא". חיכיתי עד שהוא הביא כליה. בהתחלה הקאתי בשכיבה, קשורה למיטה. בהמשך הוא שיחרר אותי ועזר לי להתיישב. הוא הביא מגבת קטנה וניגב לי את הפה. נשמתי עמוק, ניסיתי להחניק את ההתכווצויות. ההקאה הביאה איתה תחושת הקלה. לפחות זה. כמה זמן לא הקאתי. פעם הייתי כזאת מקיאנית ועכשיו... עבר כל כך הרבה זמן. חלקתי את פיסת המידע הזאת עם הטכנאי והוא אמר לי בצחוק שהוא שמח שבחרתי להעניק את הרגע המיוחד הזה דווקא לו. הוא באמת היה חמוד.

"אוקיי, אני מוכנה". נכנסתי חזרה לצינור לעשרים דקות נוספות של בדיקה.

אחרי הבדיקה הרגשתי כמו סמרטוט. הזמנתי מונית ועד שהיא הגיעה אכלתי בננה ושתית קצת מים. כשהגעתי הביתה נכנסתי ישר למיטה. ביקשתי מאלון תה מתוק עם שתי כפיות סוכר והוא הביא לי גם ארבעה ביסקוויטים והתיישב לידי במיטה ואמר לי כמה אני אמיצה, איך התגברתי על החרדה והרתיעה שלי, הצלחתי לעשות את זה ועכשיו הכל מאחוריי. "זה היה נורא", חזרתי שוב ושוב באוזניו. "אני יודע, אבל זה נגמר". איזה חמוד הוא, האיש הנפלא הזה שלי.
למרות כל הקושי, חלקתי איתו גאווה אחת גדולה שנבטה בי - איך בתוך הסיטואציה הזאת, הצלחתי לתקשר את המצוקה והחרדה שלי בשפה זרה, לארבעה אנשים שונים, בצורה ברורה וזורמת. גם זה משהו להתגאות בו.

ישנתי שעה וחצי ואת שארית היום ביליתי במיטה. בערך בשמונה קמתי, התקלחתי ואכלתי מרק עוף צח עם אטריות. חששתי שהבאריום יביא איתו גל של שלשולים כמו שאני מכירה מניסיון העבר עם החומר המבחיל הזה, אבל להפתעתי חששותיי התבדו. רק הרגשתי תחושת תקיעות וכובד, כאילו המעי שלי היה שרוי בתרדמה. לקראת הערב המאוחר הוא התחיל להתעורר ואז גם הרגשתי קצת רעב, תחושה שהופעתה שימחה אותי מאוד.

וזאת הייתה אמורה להיות הבדיקה הקלה... לפחות זה מאחוריי.

One down, one more to go.
Next up - קלונוסקופיה.

Chicken Pot Pie וחופשה ללא תשלום

ביום רביעי לפני שבוע וחצי, כשקראתי את הפוסט האחרון שהתפרסם בבצק אלים עם מתכון לצ'יקן פוט פאי, היה לי ברור שזה הדבר הבא שאני מבשלת בעבודה. ביום חמישי סיפרתי לג'וליה על המזימה האפלה שלי. לשמחתי, לא נדרשו הרבה שכנועים כדי לרתום אותה למטרה. או כמו שהיא תמיד אומרת כשאני מציעה להכין משהו חדש, "אנחנו שמחים להיות שפני הנסיונות שלך".
התוכנית הייתה פשוט מושלמת, מפני שהשבוע ג'וליה ואריאל נסעו לחופש והייתי צריכה לבשל פחות אוכל מהרגיל. סיכמנו על קיש פטריות וצ'יקן פוט פאי. את הקיש הכנתי ביום שני ואת הפאי שמרנו לשלישי, עת הגיעה אליהם אורחת לארוחת ערב. יום למחרת ג'וליה סיפרה לי שהאורחת כל-כך התלהבה ונהנתה מהמנה, שהיא כמעט התפתתה לקחת על זה קרדיט. אבל היא זקפה את כל הקרדיט לזכותי.

באותו יום, כשיצאתי מהעבודה, הפאי עוד היה בתנור. שנייה לפני שיצאתי, לבושה במעיל ומגפי השלג שלי לרגלי, דקרתי את בצק הסקונס איתו בחרתי לכסות את המנה, כדי לבדוק אם הוא מוכן. הוספתי עוד חמש דקות בטיימר ואמרתי לג'וליה שעם הישמע הצפצוף היא רק צריכה לכבות את התנור ולהוציא את הפאי. בהיסח הדעת, טעמתי את חתיכת הבצק שנשארה על המזלג. העיניים שלי התגלגלו בהנאה. אני חייבת לחזור הביתה ומיד להכין סקונס, חשבתי לעצמי.
אריאל הקפיץ אותי למרכז העיר ומשם תכננתי ללכת ברגל. היה ערב נעים ולא מאוד קר, מזג אוויר מושלם לחגו של ולנטיין הקדוש. עכשיו נוספה לי משימה - אני צריכה לחזור הביתה עם מיכל של שמנת מתוקה להקצפה, כדי שאוכל להכין סקונס. נכנסתי ל-CVS, הדראגסטור שמחזיק גם מוצרי צריכה בסיסיים ומוצרי חלב. אין שמנת להקצפה. גם לא ב-White Market, המינימרקט הקטן של מרכז העיר. שאלתי שם את המוכר, "אם אין שמנת להקצפה במקרר יש סיכוי שיש לכם במקום אחר?" והוא בתגובה אמר לי שאתמול הם מכרו הכל ושאין לו מושג מאיפה הבהלה הפתאומית לשמנת להקצפה. כשאמרתי בצחוק שאולי זה ולנטיינז הוא ענה שהוא לא חשב על זה, אבל כנראה שאני צודקת. "מה, אנשים מכינים לאהובים שלהם קינוחי קצפת-שוקולד מושחתים?", שאלתי אותו בגיחוך. "אני חושב שכן". אם כך, עניתי, זה מאוד מדאיג. יצאתי מהחנות עם כמה מצרכים חיוניים אחרים, אבל ללא שמנת להקצפה. בדרך לדלת שוררתי בעליצות, "Happy Valentine's!".
היה עוד מקום אחד בדרך הביתה שבו העזתי לחשוב שאולי אמצא את מבוקשי, למרות שידעתי שהסיכויים קלושים. בחנות המשקאות של ההודי, שיושבת על הצומת של סטייט ופאקרד. קטנת אמונה, פסעתי אל עבר מקררי החלב. חלב חצי-חצי לקפה, שוקו, קצפת במיכל לחיץ. אין שמנת מתוקה. השלמתי עם התבוסה שלי, יצאתי מהחנות והלכתי הביתה ללא עצירות נוספות. הפנטזיה תצטרך לחכות.

אמנם יצאתי מה-White Market ללא שמנת מתוקה, אבל כן קניתי לי שם שני פינוקים - אננס חתוך וביסקוויטים.
אני אוהבת ביסקוויטים. מאוד. ולמרות זאת, איכשהו, מאז שעזבנו את ישראל יש לנו בבית עוגיות לרוב, אבל ביסקוויטים עוד לא ביקרו אצלנו. ביום שלישי תיקנתי את העיוות הנורא הזה. אני לא סתם אוהבת ביסקוויטים - אני מהטובלות. ביום רביעי בבוקר, כששוב לא היה לי חשק לדייסה על הבוקר, טבלתי שישה ביסקוויטים בזה אחרי זה בתה הראשון של היום והייתי מאושרת.


 לרוב, כשאני מבשלת בעבודה, לא יוצא לי לטעום את האוכל שבישלתי. למרות זאת, הייתי בטוחה שגם אלון ואני נהנה מאוד מהפוט פאי ותכננתי להכין אותו גם לנו.
בשבוע האחרון האוכל במקרר שלנו הלך והתמעט. לי זה לא הפריע, כי התיאבון שלי היה קצת מבולבל בימים האחרונים ובעיקר חיפשתי כל מיני מאכלים יבשים, פריכים ומלוחים שיעזרו לי להעביר את הבחילה. בזכות הקלצונה המפואר שהקפאתי לפני כמה שבועות לא הייתי צריכה להכין לאלון אוכל ללימודים במשך חלק נכבד מהשבוע החולף. "השאריות הן חברותיה הטובות ביותר של עקרת הבית העמוסה", אמרתי לאלון.
אולי בגלל שהרגשתי את החופשה המתקרבת ואולי סתם כך בלי סיבה, נתתי לאיזו עצלות להשתלט עליי בשבוע האחרון והתמסרתי אליה בלי התנגדות. אבל בסופו של דבר, יש גבול לכל תעלול ואחרי שאכלנו בחוץ גם בשני וגם בחמישי, היום הלכתי למכבסה ומיד אחר כך חציתי את הכביש וקניתי כמה מצרכים לארוחת ערב בקרוגר. הכנתי לנו וריאציה על המתכון מבצק אלים. במקום בצל-גזר-סלרי, השתמשתי בשקית ירקות קפואים שכבר זמן מה קורצת לי מהמקפיא. היו שם גזר, זוקיני, דלעת, פרחי כרובית וברוקולי. אליהם הוספתי חמש כפות תירס מקופסא (היתר סונן והוקפא), שני בצלים בינוניים וכמה מקלות סלרי טרי שקניתי בסופר, כי אצלנו בבית הסלרי בדרך כלל מוקפא ביום הקנייה ומשמש בעיקר כשחקן חיזוק למרק העוף. על הבצק ויתרתי כליל הפעם. בישלתי אורז לבן ונהנינו מארוחת ערב בקערית, ששילבה טעמים עדינים ונפלאים של ירקות וחזה עוף. למנה המוכנה הוספתי כפית רוטב סויה וכמה טיפות טבסקו, כי הטעם הבסיסי שנתנו הבצל-סלרי-מלח-פלפל היה קצת אנמי לטעמי. היה טעים ומוצלח ונשאר עוד מספיק למחר ומחרתיים.
כמו תמיד כשאני מבשלת משהו חדש, שאלתי את אלון, "אלונו, טעים?".
"טעים".
חיכיתי עוד כמה רגעים, שיאכל קצת יותר ויטעם קצת יותר.
"אלונו, טעים לך?"
"טעים מאוד".
"הו, יש! ל'מאוד' הזה חיכיתי!"
"טעים מאוד, אני חושב שאני אפילו אקח מנה נוספת".

הצלחה :)

אוכל נחמה

היום נסעתי למכבסה באוטובוס. יש קו שעובר ברחוב המקביל ויש לו תחנה ממש ליד המכבסה. בימי שבת הוא מגיע אחת לחצי שעה. בשבוע שעבר הודיתי בפני אלון שנראה לי שתרגיל הסופר-וומן שלי, הרכיבה למכבסה עם תיק טיולים מלא כביסה ששוקל לפחות עשרה קילו, הוא, איך לומר, שטות מוחלטת.
אני חושבת על זה כבר זמן מה. בעצם, מאז שחזרנו מישראל רכבתי כך למכבסה אולי פעם אחת. בפעם אחרת היינו צריכים לעשות קנייה די גדולה בסופר אז כבר לקחנו זיפקאר ושילבנו כביסה וקניות. ופעם אחת לקחתי מעט כביסה אל ג'וליה ואריאל בתיק הגב הקטן שלי, הילקוט שנועה קנתה לי כשהתחלתי את התואר. ועוד חצי פעם כיבסתי רק תחתונים וגרביים בכביסת יד מרובת-משתתפים.
הטיפשות שבמעשה הסחיבה הזה הלכה והתחוורה לי לאט אבל בעקביות ככל שהתמדתי בטקס הכביסה השבועי. כן, הרגשתי חזקה וכל-יכולה, אבל לכל הרוחות - למה שאני, בחורה ששוקלת בערך 60 קילו, תסחוב על הגב שישית ממשקל גופה, תוך כדי דיווש נמרץ על האופניים שלה? באיזה עולם הדבר הזה בכלל נתפס כקצה קצהו של משהו הגיוני?
וכאילו לא מספיק עניין ה"שישית ממשקל הגוף", יש לי היסטוריה של ניתוחי בטן פתוחים ובקע קטן בצלקת הניתוחית. גם יש לי שאיפה להצליח להיכנס להריון בעתיד ומשהו אומר לי שצניחת רחם בגלל סחיבת משקלים כבדים היא לא משהו שיעזור לקדם את המטרה הזאת.
אז החלטתי שמספיק ודי.
אבל עדיין, לא מתאים לי לקחת כל שבוע זיפקאר. אז היום ניסיתי סידור חדש - אוטובוס ומזוודה על גלגלים. מסתבר שהמזוודה הקטנה שקניתי בנובמבר לרגל הנסיעה לבוסטון מכילה לא מעט כביסה. דחפתי עוד כמה בגדים לילקוט בעל המידות הסבירות ויצאתי לדרכי, חוקי הפיזיקה לצידי, הופכים שבעה קילו של כביסה לניידים הרבה יותר, רק כי יש תחתיהם שני גלגלים קטנים מפלסטיק. הספקתי לכבס, לייבש ולקפל ואפילו לעבור בקרוגר ולהספיק לאוטובוס האחרון שחוזר למרכז העיר. אלון החמוד בא לפגוש אותי בתחנה וסחב את השקיות של הסופר הביתה. אמרתי לו כמה אני אוהבת ככה, להרגיש שמשהו מצליח. שהתוכנית שלי עבדה.
הוא היה עוד יותר חמוד שלא אמר, "אמרתי לך", כי הוא כבר הציע כמה וכמה פעמים שאסע למכבסה באוטובוס, אבל אני ככה - עקשנית.

ולסיום, אנקדוטה:
ביום חמישי לא עבדתי.
כמו תמיד כשאני יוצאת לחופשה, הרגשתי קצת חלושס והעברתי את רוב היום בהתרגלות להיותי בחופשה. אחר הצהריים, הופתעתי לגלות שהטלפון שלי מספר שבחוץ שש מעלות. מאחר ולא הרגשתי מספיק טוב בשביל לרוץ, החלטתי שאנצל את האור האחרון ואצא להליכה. הזדמנות טובה לנשום קצת אוויר. אנחנו גרים ברחוב די מרכזי של אן ארבור. לא ה-רחוב ה-ראשי, אבל גם לא רחוב צדדי שקט (לא שיש פה איזו תנועה סואנת, אבל נו, אתם מבינים למה אני מתכוונת). אחרי כמה בלוקים, פתאום אני רואה את זה (התמונות קטנות אך נפתחות לתמונה גדולה יותר בלחיצה עליהן)









רואים מה זה?

זה בואש!!!

התמונות לא בפוקוס כי מדובר בחיה שזזה, לא בדיוק הדוגמן המושלם לצילום, במיוחד עם אור מועט של סוף היום. מה גם שאחרי שאכן השתכנעתי שמדובר בבואש העדפתי לשמור מרחק, פן יחוש הלז שאני מאיימת על שלומו ויחליט להראות לי מה הוא יודע.
המשכתי לעקוב אחריו עוד איזה זמן מה, תוהה מה הוא עושה בלב היישוב העירוני שלנו. אמנם אנחנו לא ניו-יורק, אבל בכל זאת, This ain't no place for a small skunk.
נכון חמוד? חבל שהם כאלה מסריחים...

שבוע טוב :)

יום רביעי, 15 בפברואר 2012

French Toast

פעם לפרנץ' טוסט קראו לחם מטוגן. זה היה בימים שעוד לא הייתה פסטה בישראל, היו רק אטריות. ולחם מטוגן היה המאכל המיוחד שהיו מכינים אצלי בבית בבוקר שבת, בעיקר בשבתות בהן אבא שלי היה בבית. אחד המאכלים שאבא שלי קנה לעצמו שם בהכנתם היא פיצה. עם בצק שהוא למד במקור מסבתא שלי, אמא של אמא, בצק שהוא שיכלל ושיפר עם השנים ועם רכישת הניסיון באפייה, עם רוטב עשיר ותוספות מגוונות מעל, הפיצה של אבא שלי היא המאכל החגיגי שמכינים לכבוד האורחים בארוחות שישי, בדרך כלל בחורף (אבא, למה דווקא בחורף?).
את הרוטב של הפיצה של יום שישי אבא שלי היה מבשל במחבת האדומה העמוקה והגדולה, עד שהיא החזירה את נשמתה לבורא ומקומה נתפס על ידי אחרת. בשבת שלמחרת, ללחם המטוגן של שבת בבוקר היה טעם קלוש של רוטב עגבניות עם המון בצל. זה טעמו של הלחם המטוגן שאני זוכרת מילדותי. עם שמנת של תנובה מעל ומעט סוכר, או רק סוכר. ותמיד שומרים כמה פרוסות בצד, לאורי, שמתעורר מאוחר.

היום אכלתי ארוחת ערב לבד.
אלון הוזמן לארוחת ערב בביתו של פרופסור איתו הוא לומד הסמסטר. לאותו פרופסור יש מנהג נחמד, להזמין את קבוצת התלמידים בקורס לארוחת ערב לכבוד סיום הסמסטר. התזמון הרגיל לא הסתדר הפעם, כנראה, וארוחת הערב נערכת באמצע הסמסטר. נשארתי לאכול ארוחת ערב לבד.
כמו בערבים המוקדשים לקבוצת הסטטיסטיקה, בהם אני מבלה את הערב לבדי, תכננתי לפנק את עצמי בארוחת ערב מיוחדת. בגלל שג'וליה ואריאל נוסעים מחר לחופשה בת שלושה שבועות, לפני שיצאתי מהעבודה, ג'וליה הציעה לי חלק מתכולת המקרר שלהם. יצאתי בשלל רב וקיבלתי, בין היתר, קרטון קטן חצי מלא של שמנת מתוקה להקצפה, שתי ביצים וחצי חלה. "הו, אני יודעת מה תהיה ארוחת הערב המיוחדת שלי!", אמרתי לג'וליה, "ביצים, שמנת, חלה... פרנץ' טוסט!".

מיד כשהגעתי הביתה פרסתי שלוש פרוסות חלה
טבלתי אותן בשמנת, ביצה וכפית תמצית וניל
וטיגנתי בכף חמאה.

פינוק!

זה היה מושחת ושמן וכבר תוך כדי ההכנה ידעתי שאני לוקחת סיכון מבחינת הבטן, אבל מחר אני לא עובדת ומצידי להיות כל היום בבית, צמודה לאסלה. לפעמים גם אני חיה לטווח הקצר - סיפוק מיידי, רגעי ולעזאזל ההשלכות (למרות שברוב הזמן אני הכי אחראית. אני ממש מבוגרת!).


בשלושת הימים האחרונים זנחתי את האופניים לטובת שילוב של שני קווי אוטובוס. ביום שני היה קר מדי לטעמי, בשלישי ירד שלג והיום כבר המשכתי מכוח האינרציה. וגם כי התחלתי לעבוד מוקדם יותר מהרגיל. המזל הגדול ועוד אחד מיתרונותיה של הדירה שלנו, הם בכך שיש לנו תחנת אוטובוס ממש ליד הבית, של קו שמגיע בפחות מעשר דקות לתחנה המרכזית. הבוקר, כשיצאתי מהבית, אחרי שהצצתי אל האופק לוודא שהאוטובוס לא הולך להשיג אותי בדרך לתחנה, דשדשתי בשלג שעל המדרכה וחשבתי לעצמי שוב, מחשבה שחולפת לי מדי פעם בראש - מה הסיכויים?!

כשהייתי בגן חובה, אבא שלי עזב את הצבא וניסה את מזלו בחקלאות. הוא הקים חממות בשדה שמאחוריי הבית שלנו ושתל שם עגבניות. האחים שלי, שהיו גדולים מספיק כדי לעבוד, עזרו בעגבניות ואני עבדתי בלהציק ולהפריע להם. כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שאבא שלי ויתר על החקלאות וחזר לצבא, חזרתי הביתה מבית הספר ובחצר האחורית שלנו הייתה שריפה גדולה. אחד השכנים שרף גזם וגץ שקפץ ועף ברוח תפס ביריעות הפלסטיק של החממות והעלה אותן באש. כעבור עוד כמה שנים השלד של החממות פורק וההורים שלי התחילו להחכיר את השטח, הסיום המוחלט לקריירה החקלאית של אבא שלי.

כל מי שאי-פעם עבד בעגבניות יודע, שהקטיף וההתעסקות עם הפרי צובעים את האצבעות בירוק. אחי הגדול, שכמוני, נוטה לחשיבה סמלית ושימוש במטאפורות, לקח את העובדה הזאת צעד אחד קדימה. אורי גר כבר כמה שנים באנגליה והוא מצליח מאוד במה שהוא עושה. בעבר, כשהוא רצה לבטא את הדיסוננס האדיר שמרגיש בנאדם שגדל במושב קטן בשפלה הפנימית של ארץ ישראל והיום גר אלפי קילומטרים משם, בארץ דוברת אנגלית שבכלל מודדת הכל במיילים, הוא היה אומר, "איך, איך יכול להיות שאני, שעוד יש לי את הירוק של העגבניות מתחת לציפורניים, איך יכול להיות שאני נמצא כאן היום, עושה מה שאני עושה" (הציטוט לא מדויק אבל רוחו נאמנה למקור. יסלחו לי הדקדקנים שבמשפחתי). רוצה לומר - איך יכול להיות שפעם הייתי כזה קטן ועכשיו אני כזה גדול. איך יכול להיות שפעם העיר הכי גדולה שהכרתי הייתה רמלה והיום אני מדלג באותו שבוע מניו-יורק ללונדון לרומא לפריז, עובר מנמל תעופה בינלאומי אחד לאחר ועוד מרשה לעצמי לרטון כשבאחד מהם אינטרנט אלחוטי בחינם. מקרה קלאסי של "תסמונת המתחזה", אגב.

אז עמדתי לי הבוקר על המדרכה, ליד השלט שמסמן את תחנת האוטובוס, חופרת בשלג בן היום עם מגפי השלג האפורים שלי, מערבבת את השלג עם חרטום הנעל, מסיעה אותו לכאן ואז לשם. לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי לעצמי - יא-אללה, מה לעזאזל?!
זה לא שאני מרגישה תלושה. זה לא שאני מרגישה לא בבית. זה פשוט שאחרי כמה חודשים של מגורים בארץ אחרת, ביבשת אחרת, במזג אוויר אחר עם טווחי טמפרטורות אחרים לגמרי, בשפה אחרת ובגדים אחרים, מדי פעם עדיין קופצת עליי ההבנה הזאת. מדי פעם אני קולטת פתאום שוואלה, קפצתי חתיכת קפיצה. זינוק. והזינוק הזה לא היה רשום עבורי בכוכבים, אם יש כזה דבר. או לפחות, מעולם לא ידעתי שלכאן אגיע. אף אחד לא גילה לי.
כשהיינו ילדים היינו משחקים משחק "בכאילו". נגיד ש...
נגיד שאבא שלי לא היה פוגש את אמא שלי, אז אני לא הייתי נולדת. ואולי הייתי נולדת להורים אחרים?
נגיד שההורים שלי היו מחליטים לעצור אחרי שלושה ילדים.
נגיד שלא היינו גרים במושב, אז היו לי חברים אחרים ולא הייתי בונה חוות חלזונות כל חורף בחצר האחורית עם אמיר ועומר.
נגיד ונגיד ונגיד.
לפי החוקים של משחק הילדות הזה, נגיד שלא הייתי פוגשת את אלון. נגיד שלא היינו מתחתנים. נגיד שהייתי מתחתנת עם אלון אבל הוא לא היה ממשיך לתואר שני אחרי הראשון ולא היה רוצה לעשות דוקטורט. נגיד שהוא היה מוצא עבודה בהייטק והיינו נשארים בישראל.
אבל אני לא אמא פילה (name that book).
כן פגשתי את אלון וכן התחתנו. ואלון רצה לעשות דוקטורט בחו"ל ואני חשבתי שזה דווקא רעיון די מגניב. התקבלנו לאוניברסיטת מישיגן ונסענו לאן ארבור ומאז אנחנו כאן, חיים את התסריט הכי פחות צפוי, לפחות מבחינתי. לפחות מבחינת איך שחשבתי על עצמי עד לפני ארבע שנים, פחות או יותר. מי היה חושב.

מי היה מאמין.

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

האישה עם קול הזהב

שלשום ישבתי מול המחשב, כשאלון הרים את הראש מהמחשב שלו ואמר לי, "וויטני יוסטון מתה". אחרי שבהיתי בו בשתיקה במשך כמה רגעים, אולי גם שרבבתי את השפה התחתונה שלי והצלחתי לגמגם איזה, "מ-מה?" קטן ומגוהק, הוא אמר שזה מה שכתוב ב-ynet והקריא לי את האייטם הרלוונטי. משהתמהמהתי בתגובתי, שוב, הוא שאל, "זה מעציב אותך?".

כן. זה העציב אותי, אבל אולי, בעיקר, הימם אותי.
כי הזמרים עליהם גדלנו, שמילאו את החלל שבין שתי האוזניות שנחו לי על האוזניים שעות ארוכות במשך כל שנות נעוריי, לא אמורים פשוט למות באיזה חדר מלון בבוורלי הילס, בצהרי יום שבת אחד, ככה, בלי התרעה מוקדמת. אותם אמנים שעיצבו את טעמי המוזיקלי והרבה מעבר לכך אמורים לחיות לנצח. ובכל מקרה, אני לא אמורה לקרוא על זה ב-ynet.

זה ישמע מצחיק, אבל לקח לי יומיים לעכל את הידיעה.
ישמע אפילו עוד יותר מצחיק אם אגיד שבהתחלה הדחקתי, אבל אני רצינית לגמרי.

אתמול, אחרי שכיבינו את האור ואמרנו לילה טוב, אחרי שאלון נרדם, שכבתי במיטה ושרתי לעצמי בלב את, "I have nothing", עד שנרדמתי גם אני. והערב, אחרי שחזרנו מארוחת ערב בחוץ, פתחתי יוטיוב והתחלתי לנגן. ביוטיוב כמו ביוטיוב, שיר ראשון יזום מביא למחרוזת אסוציאציות של מנועי חיפוש. שמעתי ארבעה שירים והלכתי להתקלח, לא לפני ששיתפתי שיר אחד על הקיר שלי בפייסבוק.

ואז חשבתי קצת על ויטני ועליי.

קלטתי שבעצם, חלק גדול מהשירים שניגנתי לעצמי הערב הם מתוך הפסקול של שומר הראש. ואז נזכרתי, אני חושבת, שלמיכל היה בבית את הפסקול ונהגנו לשמוע אותו יחד. תמיד אהבתי לשיר עם המוזיקה, לאתגר את עצמי בשיאים האדירים אליהם ויטני לקחה את השיר. אני גאה בעצמי שעד היום אני מסוגלת לשיר גם את התוים הגבוהים מבלי שהקול שלי יישבר ובלי לזייף.


הרומן שלי עם ויטני יוסטון התחיל, כמו הרבה אהבות מוזיקליות אחרות עם זמרות גדולות, בזכות אבא שלי - איש עם טעם משובח וחיבה למוזיקה קלאסית אבל גם משיכה בלתי נשלטת לדיוות ולקיטש. לפעמים שיר מתחיל ברדיו או שאני "מקדישה" לו שיר במחשב והוא בא ואומר, "אחח, איזה שיר. השיר הזה, אני כתבתי אותו", אמירה שמבטאת בעיניו את הקרבה הרגשית הגדולה ביותר שאדם יכול לחוש כלפי יצירה מוזיקלית. רוצה לומר - אני מכיר כל תו וטון בשיר הזה, כאילו הייתי שם כשכתבו את המוזיקה וכשהקליטו אותו.
אבא שלי היה הבעלים הגאה של הקלטת של אחד האלבומים הראשונים של יוסטון. יש לי זיכרון מעורפל של נסיעה אחת לאילת, ברכב הצבאי שלו, אני במושב האחורי, לחוצה אל החלון, ממקדת מבט באופק הרחוק כדי לנסות להעביר את הבחילה שבאה יחד עם הנסיעה הארוכה וברקע מתנגן "I wanna dance with somebody", הרבה לפני שריקי גל שרה את "יש לי חולשה לרקדנים" (עוד אחת מאהבות נעוריי שעברו אליי בדיפוזיה מאבא שלי).


כשמתן חגג בר מצווה, קנו לו מערכת סטריאו עם נגן דיסקים, שיא הקידמה הטכנולוגית של 1994. אז התחילו להסתובב בבית דיסקים, ביניהם אחד של ויטני, אולי אוסף של מיטב הבלדות ושירי האהבה שלה. ב-1994, כשמתן חגג בר-מצווה, אני הייתי בכיתה ד' ובבית הספר בדיוק התחילו ללמד אותנו אנגלית. אני כבר ידעתי קצת אנגלית, מהתקליטים של קייט בוש שהייתי גונבת לאחי הגדול ומנגנת בפטיפון שבסלון כשלא היה אף אחד בבית. קייט בוש וויטני יוסטון לימדו אותי אנגלית, אבל לא רק. ויטני לימדה אותי הרבה יותר. היא לימדה אותי את שפת האהבה והבגידה, שפת שברון הלב. שפה דרמטית ומלאת תשוקה, של דמעות מתגלגלות במורד הלחי אחרי שאהובך עזב אותך לאנחות וכל מה שנותר לעשות הוא לשיר.
לשיר כאילו חייך תלויים בכך.


יש לי זיכרון מעולה למילים של שירים, בעברית ובאנגלית. אני כמעט מתביישת לומר שאני גם זוכרת את כל המילים של השירים מאלבום הראשון של הספייס-גירלז. הסיבה היחידה בגללה אני פוטרת את עצמי מהבושה היא שזה לא תלוי בי. המוח שלי מתפקד כמו ספוג ענק ובמקרים רבים מספיק ששמעתי שיר פעם אחת ואני יודעת אותו על פה מההתחלה ועד הסוף. כשנכנסתי היום ליוטיוב וניגנתי את השיר הראשון, התפלאתי לגלות שאני זוכרת את כל השיר, מילה במילה. אני גם זוכרת את המנגינה ואת ההגשה אחד לאחד. אני יודעת מתי בא ה"אוווו", מתי ויטני "פותחת" ומתי היא עוברת ללחישה רכה. מלכת המודולציות, מלכת הרגשות. זמרת עם קול של קטיפה ומשי. אחת שיודעת להיות דרמטית, או קלילה, רצינית וקלאסית או שובבה ופופית. את השירים של ויטני שמעתי שוב ושוב ושוב, פעמים אינספור והם חקוקים עמוק על לוח לבי ובכל תא בגופי לעד.


נולדתי עם לב שבור, או לפחות כך האמנתי בשנות נעוריי המוקדמות. כשגדלתי מספיק כדי להפנים את הטרגדיה שבראתי לעצמי, המילים של השירים של ויטני יוסטון היו למילים שלי. הייתי יושבת על ספת הנוער של מתן, במרפסת שנסגרה והוסבה לחדר שינה של ילד מתבגר, מערכת הסטריאו הענקית על המדף המאולתר שלידי ואני - עם אוזניות גדולות מימדים, בעיניים עצומות, שרה במלוא גרוני, מעומק ריאותיי, מלב-ליבו של הכאב המאומץ שדמיינתי לעצמי, שבראתי יש מאין, ילדה קטנה שמשחקת בלהרגיש כמו הגדולים שבסרטים. אין ספק, הייתי ועודני מלכת דרמה.

אז נכון, בשנת 2012, בהיותי כמעט בת 28, עם ידע וטעם מוזיקלי עשירים הרבה יותר מאלה בהם החזקתי בכיתה ד' ואפילו בכיתה י', הסינתיסייזר שמלווה את רוב שיריה של יוסטון נשמע פתאום קצת מיושן, הכי ניינטיז. אבל האהבה שלי אינה תלויה בדבר.

אני עדיין אוהבת אותה כמו אותה ילדה בת עשר.

מוקדש לאבא שלי.

יום ראשון, 12 בפברואר 2012

איזונים עדינים

היום הזה התחיל מעורבל.
קמתי בבוקר עם מצברוח מעונן, למרות השמש הבוהקת שזרחה בחוץ, מדלגת ברינה על פני החצרות הקדמיות מכוסות השלג שירד בימים האחרונים. למרות העננות הפנימית והרצון לשבת מול המחשב ולזעוף, לשתי בצק ללחם. את המחמצת הוצאתי מהמקרר כבר ביום שישי, אבל בצהריים לא הייתי בבית ואז יצאנו למסיבה ואתמול בערב עשיתי בייביסיטר בן חמש שעות, ששוב לא אפשר לפצוח בתהליך הכנת לחם שאורך בין שש לשבע שעות.
אז האכלתי את השאור שלשום ואתמול, כי לא רציתי להחזיר אותו למקרר ואמרתי לעצמי שאולי אגיע לשולחן הלישה ביום ראשון. וכך היה. את הבצק הכנתי עם כוס התה הענקית שלי לצידי, לפני שהתיישבתי לאכול את הדייסה שלי. היום דווקא הצלחתי לאכול דייסה ולמרות שלא נהניתי ממנה הרגשתי שאני עוזרת לעצמי אולי קצת להתארגן, אוכלת את מאכל הבוקר המוכר, זה שהבטן שלי מבינה ויודעת מה לעשות איתו.
הצהריים הביאו איתם הרבה דמעות. אמרתי מעורבל. לא בגלל משהו גדול, רק דיון בשאלה האם ללכת לעשות כביסה או לא. אבל לי לא היה כוח ללכת למכבסה, אפילו לא היה לי כוח לחשוב אם יש לי כוח.
אני עוזבת לרגע את הדיון בסיבות ובמקורות ומנסה לצייר תמונת מציאות עובדתית. החיים שלי מורכבים מהרבה טוב. טוב פשוט ובסיסי, לא איזה משהו מסחרר או נוטל-נשימה. אבל המרחק מישראל, המקום שבו נמצאת המשפחה שלי, שבו נמצאים החברים שלי, שבו מדברים את שפת האם שלי - המרחק הזה מביא לכך שכל משב קל של רוח, פתאומית או צפויה ככל שתהיה, שולח אותי הרחק-הרחק אל מחוץ לגבולות האחיזה שלי בעצמי. אני מסתחררת בקלות, בלי להתכוון, שוכחת איפה אני בתוך כל זה. בתוך עצמי, בתוך החיים האלה שהם שלי, אבל לפעמים מרגישים כאילו הם לידי ואני, לבד, לידם.
אלון, שהוא עבורי עוגן חזק וגדול ויקר וגם ראי שעוזר לי לפעמים להשקיט את הבבואה שלי ופשוט להסתכל בעצמי, ניסה לעזור לי להבין למה ככה. "זאת הרי לא הכביסה", הוא אמר וצדק. ויחד העברנו שעה או שעתיים, בהן אני בוכה ומגמגמת אבל מקלפת לאט ומצליחה להגיע, אולי, לשורש העניין. זאת הרבה העייפות, שעליה כתבתי אתמול. אבל גם חוסר היציבות שמגיעה עם המגורים במקום חדש, שאפילו אם אנחנו בו כבר חמישה חודשים שמרגישים כמו שנתיים, לפעמים הוא עדיין לא לגמרי בית. קצת כן אבל גם קצת לא. ולפעמים הקצת-לא מתגלה ברגעים בהם ההגנות יורדות, יותר חשופים ופחות מוכנים ואז זה שורף.

החיים שלי מורכבים מהרבה טוב ומעט פחות טוב. אבל בזמן האחרון השמחה שלי קצרת רואי, בעוד הבאסה שלי רואה למרחקים ארוכים, שולחת זרועות אל העבר ומביטה הרחק אל תוך העתיד. מתעכבת על דברים שקרו לפני שבוע או שבועיים, אירועים בהם הרגשתי שנעשה לי עוול. בהעדר חוויות חיובית מספקות שיאזנו את התמונה, אני ממשיכה להפוך באותם אירועים זניחים מבלי להרפות. וגם אם ישנן חוויות חיובית, גם אם השלילי הוא מועט ושולי, אני נתפסת אליו בקלות יתרה. אני לוקה בעיוורון סלקטיבי. הסלקציה הזאת היא לא לטובתי, אבל היא מתרחשת.
אני מתנהלת בתוך ביטחון שברירי. רחוק מהמוכר, המרגיע, הבטוח, אני מרגישה שאני פוסעת על קרקע לא יציבה. אני לא רגילה להרגיש ככה. תחושת הערך העצמי שלי מתעתעת. בשביל מי שלמדה סיעוד, שמביא איתו כל-כך הרבה משמעות, סיפוק ותחושת ערך, חוסר היכולת לעסוק במקצוע הזה - בו בחרתי, שהשקעתי זמן ומרץ ברכישתו, אותו אני אוהבת ומשתוקקת כבר לעסוק בו - משאירה איזה טעם תפל ואיזה ריק שואב.
אני לא טובה בהמתנות. לא הייתי טובה בזה כשחיכינו לתשובות מהאוניברסיטאות אליהן אלון הגיש מועמדות. לא הייתי טובה בזה כשהייתי צריכה לחכות שהלימודים יגמרו, שהמבחן יגיע, שאני אוכל סופסוף לחזור ולהתאחד עם אלון אחרי הפרידה שנכפתה עלינו. ועכשיו אני לא טובה בלחכות שהזמן יעבור עד שאוכל להתחיל לחפש כאן עבודה כאחות.
אני נהנית ממה שאני עושה בינתיים, אבל זה לא מספיק. כי זה לא הדבר שבחרתי לעשות עם החיים שלי. ואולי אם לא היה משהו שבחרתי, אולי אם לא היה הווה אלטרנטיבי שרק היה יושב ומחכה שהתנאים יבשילו והכל יהיה כבר מוכן, היה לי פשוט יותר. אבל המציאות האלטרנטיבית נושפת בעורפי. אני יושבת על הידיים, מדגדג לי באצבעות, אבל אני לא יכולה עדיין. וזה מטריף.
ואני, שדווקא אוהבת שגרה ושמחה בה, לא אוהבת את השגרה הזאת שיש לי, כרגע. בשביל ששגרה תהיה טובה היא צריכה להכיל את המרכיבים הנכונים, במינונים נכונים וצריכים להתקיים ביניהם היחסים הנכונים. השגרה הזאת מזכירה לעיתים משהו שטוב לי ונוח לי בו, אבל לפעמים היא רק קרובה למה שאני זקוקה לו באמת, אבל לא מגיעה למקום המדויק. ואז במקום להיות מיטיבה, היא מעייפת ושוחקת.
חסרה לי חדווה ותשוקה ותחושת ייעוד ושליחות. זה עלול להישמע כמו סיסמאות, אבל אלה דברים שבמשך תקופות ארוכות היו קיימים בחיים שלי והתרגלתי לקיומם. ועכשיו, בהיעדרם, קשה לי בלעדיהם. כן יש לי את המחויבות והשליחות למשימה שהנושא העיקרי שלה הוא אלון ואני שחקנית החיזוק. זה גם משהו, לא בלתי-חשוב, אבל לרגעים לא מספיק.

אני מתנחמת בכך שגם כשאני עייפה ומבואסת ומתגעגעת, אני לא רוצה לארוז מזוודות ולחזור לישראל. זה אחד ממקורות הביטחון הכי עצומים מתוכם אני שואבת כוח. הנחישות וההתמדה של אלון והזיכרון המתמיד של הסיבה בגללה הגענו הנה מלכתחילה מצליחים לשמר את האמונה בצדקת הדרך. גם אם עכשיו קצת קשה, או אפילו רק קצת לא-מוכר ולא כל הזמן רק נעים, אני יודעת למה אנחנו כאן. אני יודעת למה באנו ואני זוכרת לשם מה אנחנו נשארים. אני שמחה ששנינו נשארים מחוייבים לתהליך לכל אורך הדרך. אז אולי אני בוכה קצת יותר ואולי אנחנו נתקלים באתגרים אישיים וזוגיים שהחיים בישראל לא היו מביאים איתם, או שהיו נראים קצת אחרת, אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה הכל היה הרבה יותר קשה אם זה לא היה כך.

ועד שיגיע האישור לגשת לבחינה זה באמת רק עניין של זמן. אני צריכה לעבוד על הסבלנות שלי, על הסבילות שלי להמתנה. על יכולת דחיית הסיפוקים.

בזמנים כאלה, יש שני דברים שעוזרים לי מאוד לחזור לעצמי. להיזכר מי אני, להיזכר איפה ומה טוב לי.
האחד הוא מוזיקה, השני הוא ספורט.

אחרי שאלון לקח את המושכות, התנהג כמבוגר האחראי, אמר (וצדק, שוב) שלהמשיך ולדוש בזה לא יעזור ושאולי כדאי להחליף אווירה, שמנו לב שמאחורי כל הדמעות מסתתר אצל שנינו רעב קטן. הכנתי חביתה ועטפנו אותה בפיתה עיראקית ואכלנו עם יוגורט ומלפפון. תוך כדי ראינו קצת סטנדאפ ואני דיברתי עם נועה בטלפון, מטפלת קצת בגעגוע הענק שהצטבר אצלי בשבועיים האחרונים בהם לא דיברנו. איך יכול להיות שלא דיברתי עם אחותי שבועיים?! כתבתי לה מייל בתחילת השבוע, אבל עבר המון זמן מאז ששמעתי את קולה. כולם שם היו חולים וכולנו תמיד עסוקים וככה זה, נשמט. גם לגעגוע הזה הייתה תרומה לענן שהסתובבתי איתו בימים האחרונים, כי לקשר הרציף עם אחותי יש השפעה קריטית על הרווחה הנפשית שלי. ואני לא מגזימה.

אחר הצהריים, אחרי שהתאוששנו שנינו ממערבולות הבוקר ואחרי שסיפרתי את אלון (סופסוף, דחינו את זה ללא סוף בשבוע האחרון), כשבחוץ עדיין היה מואר ושמשי והתחזית שבטלפון סיפרה לי שבחוץ התחמם ממינוס חמש למינוס שלוש, אחרי שראיתי המון רצים עוברים ושבים על המדרכות, יצאתי החוצה, בקפקפים, להתרשם ולהחליט בעצמי. אחרי דחיפה-שתיים מאלון התלבשתי טוב ויצאתי להתמודד עם הקור.
רוב המדרכות היו נקיות משלג והיה אפשר לרוץ עליהן בלי בעיה. על חלקי המדרכה המועטים שהיו מכוסים בשלג עברתי להליכה. גם ככה, אחרי שבוע בו לא עשיתי כמעט שום פעילות, למעט הרכיבה היומית על האופניים שלי עד לתחנה המרכזית, הדופק שלי לא אפשר לי לרוץ יותר מדי זמן ברצף. אז רצתי ונחתי לסירוגין. כשחזרתי אמרתי לאלון שבין כה בעיקר נהניתי להיות בחוץ בשעה בה יש עדיין אור שמש. זה היה מחייה.

חזרתי בדיוק בזמן להכניס את הלחם לתנור ובזמן שהוא נאפה עשיתי מתיחות ונכנסתי להתקלח.

כשהקריאה במיטה התחילה לעייף אותי והעיניים שלי התחילו לשרוף, למרות שהשעה הייתה רק שמונה ורבע בערב, החלטתי לקום לסדר את כל הבלאגן שהלחם עשה במטבח, לשטוף כלים ולארגן את האוכל למחר, לאלון ללימודים ולי לעבודה. ברקע שמתי לי מוזיקה ונתתי למחשבות לנדוד, למשהו בפנים להתרווח, לנשימה להשתחרר. בתקופות כאלה אני נושמת פחות סדיר, מדי פעם נושפת אוויר החוצה בכוח ובקול, מדי פעם שמה לב שאני אוגרת בבית החזה יותר ממה שאני אמורה להחזיק שם. כשהמוזיקה הנכונה מתנגנת ברקע האוויר ננשף החוצה קצת יותר בקלות ואני חוזרת להרגיש קצת פחות חנוקה בתוך עצמי.
דיוויד גילמור הוא תמיד מלווה טוב לשטיפת כלים וחזרה לעצמי. במיוחד שיר הנושא מתוך האלבום הנפלא On an Island:


בזמן האחרון שמתי לב שחסרה לי מוזיקה בעברית.
על המחשב יש לי מוזיקה של כמה אמנים ישראלים; שלום חנוך, יהודית רביץ, שלומי שבן, אביתר בנאי ועוד. אבל חסרה לי השמיעה האגבית של מוזיקה בעברית. חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, להקות צבאיות וכאלה ששומעים ב"ארבע אחר הצהריים" בגל"צ או "סופשבוע עברי" ברדיו ללא הפסקה. שירים שאני מכירה את המילים והלחן שלהם על-פה ומצטרפת אליהם בשירה או המהום בלי לשים לב. לפני שהתחלתי לעבוד שמעתי רדיו ישראלי, אבל בתחנות כמו גלגלצ ו-88FM יש הרבה יותר מוזיקה לועזית מאשר מוזיקה דוברת עברית.
אז אימצתי לי טקס קטן. בלילות, ממש לפני שאני הולכת לישון, אני מדליקה את האינטרנט האלחוטי בטלפון שלי ומנגנת לי שירים עבריים מתוך יוטיוב, מלווה את עצמי בשירי ערש שונים בזמן צחצוח השיניים והטקסים האחרונים שלפני השינה. וחשבתי לי שאולי גם אוריד כמה מהשירים האלה למחשב שלי וארכיב לי רשימת שמיעה ארצישראלית טובה שתלווה אותי כשאני שוטפת כלים ולשה בצקים.

הקור והאפור דוחף אותי לזרועותיהן של יקירותיי, הפחמימות.
אני, שאינני אכלנית שוקולד רצינית, מחפשת מתוק וקל יותר מהרגיל. והשבוע פיצחתי שילוב מוצלח במיוחד - יוגורט ודבש. לא שהגילוי הוא חדש, אבל השבוע לראשונה עלה בדעתי להפגיש אותם יחדיו על לחם ולא רק על חביתית או גרנולה. הכל התחיל כשבאחד מערבי השבוע אכלנו סלט וניגשתי למקפיא, לחפש פרוסת לחם שתעזור לי לנגב את שאריות הרוטב שבקערית. מצאתי שם את פרוסות הבאגט שקניתי בקרוגר, שליוו את מרק הבצל של ארוחת יום שישי שעבר. לקחתי שתיים והפשרתי במיקרו ואחרי שסיימתי את מלאכת הניגוב, חשבתי לי שעכשיו הגיע הזמן לקינוח. ואיכשהו חשבתי שאולי יהיה נחמד לנסות למרוח על הלחם קצת יוגורט ולזרזף מעליו קצת דבש. אחרי שזללתי את חמש הפרוסות הראשונות, הכנתי לי סיבוב נוסף, הפעם עם הרבה יותר יוגורט. תוך כדי שאני מכינה את הפרוסות שוררתי באוזני אלון, חצי בצחוק אבל שלושת-רבעי ברצינות, "היוגורט הזה, הוא כזה נהדר, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו". ובאמת, היוגורט הלבן הזה, של FAGE, קצת מזכיר במרקמו ובחמצמצותו העדינה גבינה לבנה ישראלית, מוצר שבישראל הייתי צרכנית כבדה שלו ועכשיו חסר לי מאוד כאן בניכר.
ביום רביעי, כשאני סיימתי לעבוד מוקדם כי בערב היה לי חלק ב' ואלון חזר הביתה מוקדם כי הרגיש קצת לא טוב (לא רק באותו יום, חלק ניכר מהשבוע עבר עליו במצב קצת מעוך), הלכנו לישון יחד צהריים. בילוי משותף נדיר מאוד, בהתחשב בעובדה שאני מסיימת לעבוד בשעות בהן האופציה לשנ"צ נכחדה מזמן ואלון טובע תחת רשימות קריאה בלתי נגמרות ותרגילים בסטטיסטיקה שאפילו המתרגלים לא בטוחים מה הפתרון הנכון לחלקים נכבדים מהם.
כשהתעוררנו מהשנ"צ הכנתי לשנינו תה ולי צלחת עם חמש פרוסות קטנות של באגט, עם יוגורט ודבש. כשאלון עבר דרך המטבח הוא הביע עניין במטעמים הנרקחים להם בצלחתי. אמרתי שזה סתם פרוסה עם יוגורט ודבש ואני בכלל לא יודעת אם הוא יאהב את השילוב. הוא אמר שדווקא למה לא, בבתי הילדים היו אוכלים לפעמים דבש עם גבינה לבנה וזה בטח לא כזה שונה וגם חמאה ודבש זה טעים. אז חלקנו את חמשת הפרוסות, אני לוקחת ביס ראשון ונותנת לאלון את החצי הראשון ישר-לפה-מהר-שלא-יטפטף-כל-הדבש-על-הצלחת-והחולצה.

כשסיימתי לשטוף כלים, נדהמת שוב מכמות הסכו"ם המלוכלך שאנחנו מייצרים ביומיים, כיביתי את האור הגדול במטבח והשארתי רק את הפלורסנט הקטנה שמעל הכיור דולקת. ככה, באור הזה, במצב המסודר של סוף היום, זה מזכיר לי בית.

הצלחתי להפוך את התמונה.

יום שבת, 11 בפברואר 2012

מיני-מינים של עדכונים

אני עייפה.
מכל הדברים שהייתי יכולה לחשוב עליהם או לכתוב עליהם, זה הדבר הבולט ביותר בעיני. זאת תחושה מאוד מרכזית ששולטת בהוויה שלי בימים האחרונים. ולא שיש משהו יוצא דופן שמצדיק את העייפות הזאת. זאת אומרת, שום דבר מלבד העובדה שאני עובדת חמישה ימים בשבוע.
אני עייפה.

אני לא אוהבת להיות עייפה.
אני ממשיכה לעשות את אותם הדברים שאני עושה בדרך כלל, כשאני לא עייפה, אבל אני עושה אותם בחדווה פחותה. או בחוסר חדווה. וזה לא כיף. השבוע גם לא התעמלתי בכלל. אפילו לא פעם אחת. פשוט לא היה לי כוח. עבדתי ימים ארוכים, חזרתי כל יום בשש וחצי או בשבע. בחוץ כבר חושך עבה ועמוק. וקר. ובאחד הימים ג'וליה הביאה את גבי אלינו בערב לבייביסיטינג in-site. וזה היה מהנה ונעים, אבל זה בהחלט הוסיף לעייפות הכללית של השבוע התובעני גם כך. ולמחרת עבדתי רק חצי יום, עד שש בערב, אבל אז האוטובוס איחר והגעתי למרכז העיר רק בשבע.

הרבה פעמים כשאני עייפה, העייפות שלי מיתרגמת לעצבות. להיות מבואסת זה לא כיף ולא נעים. כשאני עייפה אני בוכה יותר. אני בטוחה שכבר כתבתי את זה כאן בעבר. אבל לא רק הבכי הוא העניין, אלא הבלוז הכללי. כשאני עייפה הכל מתעצם. חוויה חברתית לא מוצלחת יכולה לגרום לי להרגיש שזה פשוט לא המקום בו אני אמורה להיות. אם חזרתי מהסופר ושכחתי לקנות את הדבר היחיד ההוא מתוך הרשימה שהכי הייתי זקוקה לו, אני מתבאסת עד עמקי נשמתי ומרגישה שככה אי-אפשר להמשיך. השבוע, למשל, קיבלתי מייל מאורנג', איתם יש לי כבר רומן ארוך שהתחיל בכך שביקשתי מאמא שלי לסגור את הקו שלי אצלם והם שכנעו אותה רק להקפיא אותו. כעבור חודש שלחו לי חשבונית מלאה עבור חודש בו הטלפון היה כבוי ולא נעשה בו שימוש. אבל במשך יומיים הקו עוד היה פתוח, לפני שאמא שלי התקשרה וביקשה לסגור אותו! יצרתי עם אורנג' קשר, ביקשתי שיבטלו לי את החיוב על אותו חודש של היעדר פעילות וביקשתי לסיים את ההתקשרות מולם. כל הסיפור הנחמד הזה התרחש בדצמבר ובסופו סגרתי את הקו ונפרדתי מאורנג' לשלום, בטוחה שלא אשמע מהם שוב לעולם. נו, אז חשבתי. באחד הבקרים השבוע, אני פותחת את המייל ובתיבה מחכה לי חשבונית מאורנג'. אותו ספק תקשורת סלולרית שלפני חודשיים סיימתי את ענייני איתו לעד.
התקשרתי לשירות הלקוחות שלהם. שם הבחורה החביבה הסבירה לי שהבעיה שלי קשורה למחלקת הפיננסים והיא תצטרך להעביר אותי אליהם, אבל "תני לי רגע לבדוק". כשהחביבה עלתה שוב מולי על הקו, היא אמרה שהתיק שלי הועבר לטיפולו של משרד עורכי דין. אז היא הייתה מעבירה אותי לפיננסים, אבל הם לא ידברו איתי. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע הוא להתקשר לאותו משרד עורכי דין. המומה, קיבלתי מהנציגה את מספר הטלפון של משרד עורכי הדין, התקשרתי אליהם וביררתי על שום מה ולמה.
אני אקפוץ לסוף ואגלה לכם שבסופו של דבר הכל הסתדר,כמובן. הסיפור כולו נמשך עשר דקות, אבל בזמן הקצר הזה, בין שהבעיה התעוררה ועד שהכל נפתר, קצת איבדתי את זה. התרגזתי מאוד, נלחצתי והייתי אובדת עצות.

לפני זה היה הספר. כבר בערך חודש שאני אומרת לעצמי שהגיע הזמן לקנות ספר לימוד לבחינת ההסמכה האמריקנית. ומגיע סוף השבוע והוא חולף כלעומת שבא - ואני לא מגיעה לזה. יש הרבה ספרים וצריך להבין איזה מתוכם הוא ספר טוב שגם יתאים לי אישית. לקרוא ביקורות ולהשוות בין האפשרויות השונות. ולהחליט.
לא נשמע דרמטי במיוחד, נכון? אז זהו, שההחלטה הזאת הביאה אותי לדמעות במשך יומיים רצופים. כי כל-כך הרבה מונח על הכף! הספר שאקנה הוא זה שיקבע אם אצליח בבחינה או אכשל, אם אהיה אחות בארה"ב או לא. באמת?!
לא. לא באמת. אבל כשאני עייפה ככה אני מרגישה. וזה מה שמפעיל אותי. אני נלחצת מדברים שוליים, אני מתבאסת בקלות מדברים קטנים, על לא עוול בכפם. כשעייפים קשה נורא לקבל החלטות, שוליות ומטופשות ככל שיהיו. אני רוצה ביצת עין או מקושקשת? אני רוצה מיץ תפוזים או מים? לקנות את האורז היקר והטעים או הזול והקצת-פחות-טעים? כמובן שכמעט תמיד, אחרי לילה של שינה טובה הכל נראה הרבה פחות גורלי. אבל ברגע ההתרחשות, קל לשכוח שרק באורז עסקינן.

גם התיאבון שלי מתנהג קצת מוזר.
במשך שלושה ימים השבוע לא היה לי כל עניין בדייסה שהכנתי לי בבוקר. בוקר אחרי בוקר העברתי אותה מהקערית לקופסא ולקחתי אותה איתי לעבודה, בתקווה ששם התיאבון שלי כבר יזכר להתעורר. הסתפקתי בבננה, מפני שלא רציתי לצאת לרכיבת הבוקר הקצרה עד התחנה על בטן ריקה.
במהלך היום אני אוכלת כרגיל אבל אז מגיע הערב ואיתו באה בחילה מגעילה שעוברת רק כשאני שותה ליטר מים. זה הכל עייפות - והשפעותיה על הגוף והנפש שלי.

בשבוע הבא אני עובדת רק שלושה ימים ואז יוצאת לחופשה של שלושה שבועות, תוצר נלווה לכך שג'וליה ואריאל נוסעים לחוף המערבי לשלושה שבועות. בהתחלה קצת התמרמרתי על החופשה שנכפתה עליי, אבל ככל שהיא מתקרבת אני שמחה בה יותר ויותר. אני מתכוונת לנוח ברצינות רבה בשלושת השבועות האלה. למעשה, למעט שתי בדיקות ביקורת שאני עתידה לעבור במכון הגסטרואנטרולוגי של בית החולים האוניברסיטאי, אין לי תוכניות אחרות, למעט יקיצה מאוחרת בבקרים, הרבה שעות של סריגה וקריאת ספרים, עדיף בעת שכיבה במיטה.
לא יצא לי לכתוב על זה כאן, אבל לפני חודש נפגשתי לראשונה עם רופאת גסטרו בבית החולים האוניברסיטאי בעיר, כדי לבסס טיפול. בין היתר, החלטנו לבצע MRI וקולונוסקופיה, כדי להציץ פנימה ולראות מה מצב המעי שלי, מעבר להרגשתי הטובה והיותי משוחררת מסימפטומים. תמיד יכולים להיות תהליכים נסתרים שמתרחשים בחשכה ולא ניתן לדעת על קיומם. את התהליכים ההיפותטיים הללו, אם ישנם ואם לא, אנחנו רוצים לנסות למצוא. יכול להיות שהבדיקות הללו יביאו לשינוי בטיפול שאני מקבלת כרגע, אבל אני מאמינה שהכל בסדר ושההרגשה הטובה שלי אכן משקפת מצב בריאותי טוב באמת.
להיות חולה כרונית בארץ זרה זה משהו שדורש הרבה למידה והתאמה, אבל גם את זה אני מפענחת לאט-לאט. ואולי, עם הזמן שעובר, אני פחות מרגישה שאני "זרה בארץ זרה". אני לא מרגישה לגמרי שייכת כל הזמן, בכל מקום, אבל גם לא מרגישה לא-שייכת. אני חושבת שאולי אני עוברת עוד שלב בהתרגלות שלי לכאן, לארה"ב. ובדיוק כשהמחשבה הזאת התחילה לחלוף אצלי בראש, מבלי ששיתפתי בה את אלון, הוא אמר לי שהוא מרגיש שגם הוא עבר איזו פאזה. הוא שם לב שהוא חושב על אמריקאים בצורה פחות סטריאוטיפית, פחות כקבוצה ויותר כבודדים. והוא נוטה פחות לומר לעצמו, "האמריקאים האלה", בתגובה לכל מיני דברים שהוא שומע או רואה. הוא פחות עסוק בסיווג וקיטלוג של התושבים המקומיים.
התחושה שלי היא שנחתתי עוד קצת. זה קשור להתקדמות בתהליך ההסמכה האמריקני, לרכישה של עוד כמה כלים למטבח, לאירוח הראשון "האמיתי" שלנו בדירה. זה קשור להתבססות של שגרה יותר קבועה. זה קשור לאינספור דברים קטנים ויומיומיים שהם לכאורה בלתי משמעותיים אבל כשהם מצטברים יחד הם מאותתים למוח שאפשר להירגע. אפשר לתפקד קצת יותר על אוטומט, בחלק מהזמן. עם הזמן שעובר יש פחות דברים שדורשים סידור והבהרה, פחות דברים שצריך לבסס מבראשית ויותר המשכים.

אתמול ירד שלג, אחרי הרבה זמן בלי משקעים בכלל. הוזמנו למסיבה אצל אלי והיה נפלא. זאת הייתה מסיבת קונספט, בה כל המשקאות שהוגשו היו על בסיס שמפניה או יין מבעבע. אלי הוא מארח טוב והוא הזמין שילוב מוצלח מאוד של אנשים. בליווי אחלה נשנושים ומשקאות העברנו ערב כיפי מאוד ולא שמנו לב איך שהזמן עובר. הגענו בתשע וחצי וחזרנו הביתה בשתיים וחצי. ממש חיות לילה.

אני מנצלת את סוף השבוע למנוחה, עם מעט מאוד תוכניות גדולות. אולי מחר אגיע למכבסה. זה בהחלט יהיה השיא של סוף השבוע שלי, מבחינת יוזמה ויעילות. אבל בינתיים, אני הולכת להיכנס למיטה עם הספר שלי ולנוח קצת במאוזן.

יום שבת, 4 בפברואר 2012

הר של בצלים, או: איך ביליתי שמונה שעות במטבח

כמו תמיד בימים בהם אני מבשלת בבית, הבוקר שלי נפתח בהנחתו של סיר על הכיריים. במקביל להרתחת הקומקום הראשון לתה, רגע אחרי שטיפת הפנים ונטילת קורי השינה מהעיניים, אני כבר מקלפת בצל אחד ושמה אותו בסיר עם גזר, סלרי, פלפל שחור שלם ועלה דפנה.

עוד מעט יהיה פה ציר ירקות.

אחד מהדברים שלמדתי מהבישול בעבודה, הוא שלא צריך הרבה כדי ליצור רושם שמשהו מעניין קורה במטבח. סיר אחד של ציר עוף או ציר ירקות, בצל אחד שמתאדה בעדינות במחבת על הכיריים, כל דבר שממלא את הבית בריחות של בצל ושום, מגרה את החושים ואת הדימיון וגורם לדרי הבית להתחיל לרייר ולחלום על בית ואוכל שמלטף את הנשמה. 

אתמול בבוקר, אחרי שהכנתי לי תה ואפילו הרשיתי לעצמי לשבת, לקרוא מיילים ולענות לדורש מענה, ניגשתי אל שולחן ההכנות הישיש שלי והתחלתי לחתוך בצל. מכפילה כמויות מהמתכון בפתיתים שכבר קישרתי אליו כאן בעבר, עמדתי מול שמונה בצלים ענקיים שבאו איתי שלשום בערב מקרוגר (בפעם השנייה בה עשיתי קניות באותו יום. ככה זה כשאין מכונית). חמושה בסכין גדול הייתי נחושה לקצוץ את הערימה. כבר יכולתי לדמיין את נהרות הדמעות שיציפו את המטבח, אבל להפתעתי גיליתי שכמעט לא דמעתי לאורך כל מלאכת הקיצוץ. אולי מרוב שאני מבשלת בזמן האחרון פיתחתי עמידות ואולי פשוט הבצלים של החורף הם פחות ארסיים.

הר של בצל

הפעם הראשונה בה בישלתי את המרק הזה הייתה בעבודה. המתכון המקורי דורש להניח את הבצלים בסיר חם ולתת להם קצת לאבד מנפחם. החלטתי לשנות קצת את השלב הזה ובמקום כך שמתי את הבצלים כולם בסיר יחד עם מעט מים ונתתי להם להתאדות במשך חצי שעה. חשבתי שאני מתחכמת לתהליך, אבל בסופן של אותן שלושים דקות גיליתי המון-המון בצל שקוף, שוחה בהמון נוזלים. הדבר הביא לכך שבמשך כמעט שעה נוספת עמדתי וערבבתי במרץ, על אש גבוהה, כדי שכל הנוזלים המיותרים יתאדו והעסק יתחיל להשחים.
אני מודה, באמצע הדרך נשברתי. הייתי בטוחה שהבצל הזה לעולם לא ישחים. התחלתי לחשוב שאולי שטח הפנים של הסיר קטן מדי ביחס לנפח הבצלים שהכנסתי ולכן ייקח לנוזלים שעות להתאדות. הרהרתי באפשרות להעביר את כל הבצל לקערה ולהחזיר כל פעם רק חלק קטן לסיר, להשחים אותו ולהמשיך לחלק הבא. והיה גם את הרגע הזה בו ערבבתי מהר מדי וטיפה מנוזלי הבצל הרותחים ניתזה על גב כף ידי השמאלית, מאורע שגם הוא ריפה את ידיי. קיללתי והלכתי למרוח פניסטיל, אבל המשכתי לערבב בנחישות.
ואז בדיוק הלכתי לעשות משהו - לשטח את הבצק של הקיש בתבנית או לקצוץ עוד בצל לאחת המנות האחרות - וכשחזרתי לערבב את הבצלים, שמעתי שצליל הרחש העולה מהסיר קצת השתנה ונוסף לו איזה גוון מתפצפץ ובעת הערבוב פתאום גיליתי שהבצלים קצת נדבקו לתחתית הסיר ושיש איזו שחמחמות קלה בשוליים. מרגע זה התקווה חזרה. שיחקתי קצת עם גובה הלהבה, מגבירה את האש כדי שהבצל ייחרך קצת יותר, מנמיכה כדי שלא יישרף. אחרי שעה וקצת של ערבוב מתמיד, קיבלתי את העיסה שרציתי - שחומה, מצומצמת מאוד, עם הריח הבדיוק נכון, זה שאין לו מילים אבל כשמריחים אותו מיד יודעים.
מרק בצל הוא מרק מאוד פשוט. מה כבר יש בו? בצל, ציר ירקות, יין ומעט מאוד תבלינים. אבל העבודה שהוא דורש, מעבר לחיתוך הבצלים, יכולה לשוב ולהעלות שדים של חוסר אמונה ואובדן תקווה בכל פעם שהדקות מתארכות ונראה שכל העסק לעולם לא יהפוך למה שהוא אמור להפוך. אולי אחרי שתי התנסויות מוצלחות אני אמורה כבר להחזיק בביטחון ללא-עוררין שבסופו של הערבוב הכל יהיה כפי שהוא אמור, אבל אחרי חמישים דקות מעל להבה גלויה, כשאני נושמת אדי סאונה בריח בצל, אני נוטה לומר שגם בפעם הבאה רוחי תישבר. כי הערבוב הזה, בחום המתמשך (פתחתי שני חלונות וגם את דלת המטבח) פשוט מביא להתייבשות. ולמרות שעמדתי לפני המשך הבישולים ורוב המנות עוד היו לפניי, רציתי רק לשבת. או יותר טוב - לשכב. לעצום עיניים. לישון.

אז נחתי.

לקחתי לי גביע של דנונה תות ושתיתי הרבה מים. מה שקוראים ברפואת חירום רסוסיטציה (Resuscitation) וספציפית בהקשר של התייבשות - החייאת נוזלים.

ובכל זאת, כשמרק הבצל מאחוריי העתיד נראה ורוד.
אחרי שנסגרתי על התפריט לארוחה (כמעט כתבתי "אירוע", בחיי), קפצו לי עוד שני רעיונות נחמדים לראש - סלט העדשים השחורות הזה, גם הוא מהבלוג פתיתים וסלט קוסקוס. אמרתי כבר ששלושת האורחים שלנו הם צמחונים, נכון? חשבתי שיכול להיות נחמד להתנסות עליהם בשתי המנות האלה, שחורגות קצת מהתפריט הצמחוני הצר, המוכר והלעיתים מבאס של פסטה-ברוטב-כלשהו, ריזוטו, פחמימות-פחמימות-פחמימות, פשטידה וסלט. אז אמנם לשתי המנות קוראים "סלט" אבל הן מציעות הרבה יותר מכמה עלי חסה עם רוטב מיוחג'. הן בעצם ממש טבעוניות, מאחר והן לא מכיל כל מרכיב מהחי. אמנם במתכון המקורי של סלט העדשים יש גבינה צפתית, אבל מאחר וזוהי גבינה ישראלית לחלוטין ובהתחשב בהיעדרה המוחלט מחוץ לגבולות ישראל העדפתי להחליף אותה בטופו.
את העדשים השחורות הנדרשות למתכון סלט העדשים אי-אפשר להשיג כאן בסופרים הרגילים, אבל ידעתי שאמצא אותן בקו-אופ, וכך היה, עת הלכתי ללקט שם ביום חמישי, מיד אחרי העבודה, לפני שנסעתי לקרוגר ולמחסני צבא-הישע. יש להן מראה מצחיק לפני הבישול. בגדול - הן נראות כמו עדשים ירוקות שהתלכלכו בהמון בוץ. הבישול מוחק כמעט לגמרי את המראה המנומר שלהן ואחריו הן נראות כמו עדשים חומות או ירוקות רגילות. גם הטעם די דומה, אבל גדולתן נמדדת בכך שהן שומרות על צורתן הרבה יותר ופחות מתפוררות, גם אם נשכחו על האש חמש דקות מעבר לרגע בו הן היו ממש-ממש "אל-דנטה". שני הסלטים נחלו הצלחה רבה בקרב האורחים וגם בקרב בעלי הבית אוכלי הבשר.
בהחלט - ישוחזר.


אחרי שקיש הפטריות (עם הבצק הגאוני הזה) יצא מהתנור ניגשתי להכין את תפוחי האדמה והבטטות, אותם החלטתי לצלות בתבנית נפרדת מיתר הירקות לאנטיפסטי, מפני שלשניהם זמן צלייה ארוך הרבה יותר. אם כבר תבנית נפרדת, אמרתי לעצמי, למה לא גם טעם שונה? חתכתי את התפודים דק-דק וסידרתי כמו לגרטן. מעל שפכתי בלילה של יוגורט שדיללתי באמצעות קצת חלב ומעט שמנ"ז. תיבלתי בפלפל לבן, אגוז מוסקט ומלח שום ומעל החגיגה פיזרתי כמה ענפונים של טימין. החביבים שהו שעה בתנור במצב מכוסה ולאחר מכן עוד חצי שעה במצב גלוי. ממש לפני ההגשה נתתי להם עוד חמש דקות בגריל. אין תפוח אדמה שלא יכנע ויהפוך לנימוח וחמאתי אחרי זמן כל-כך ארוך בתנור.


אחרי כל זה עשיתי הפסקת צהריים מאוחרת והזכרתי לעצמי שזה שאני נסחפת בבישולים לא אומר שאני יכולה להפסיק לאכול. לגוף שלי יש צרכים! אחרי קערית של אורז ועוף הייתי מוכנה להמשיך בפעולה.

חתכתי את הירקות לאנטיפסטי והכנסתי לתנור.
איפשהו בתהליך הכנתי גם את סלט העדשים ואת סלט הקוסקוס שיצא מתקתק ועדין, מאוד לטעמי ואני בטוחה שעוד אשוב ואכין אותו בעתיד. גזר גמדי שפרסתי לפרוסות לא אחידות, חצי פלפל אדום, חצי כתום וחצי קישוא חתוכים לקוביות וסלק אחד שלם, בקוביות שנעים לאכול. הקפצתי את הירקות דקות ספורות על מחבת עם מעט שמן. הסלק הוקפץ בנפרד כדי שלא יצבע את הירקות האחרים לגמרי-לגמרי. הכל בהשראת זה. הסלק צבע את הקוסקוס והירקות בסגול-ורוד עשיר ונתן לסלט מראה של ממתק. איזה יופי!

טעים, אם כי לא מאוד פוטוגני
ממש כמה דקות לפני שכולם הגיעו הכנסתי את הפוקאצ'ה לתנור והיא הייתה מוכנה קצת לפני שסיימנו לאכול את המרק.
נשאר לנו המון-המון אוכל. קופסא ענקית של שאריות אנטיפסטי התחברה הבוקר לשארית הבצק לפוקאצ'ה שבילה את הלילה במקרר. לעתיד, טוב לזכור ולדעת שהמתכון של קרין גורן לבצק שמרים למאפים שטוחים מתאים לשתי פוקאצ'ות. בזכות כך, הבוקר אפיתי קלצונה מפואר, מלא בהמון אנטיפסטי, בתוספת ארבעה סוגי גבינות; גרויאר, מוצרלה, עזים וברי. הגבינות נקנו כתוספת-צד לפוקאצ'ה, או בכלל, אבל היה כל-כך הרבה אוכל על השולחן שלא הגענו אליהן. הסלק צבע הכל בסגול והטעם - גן-עדן. לאט-לאט אני מגלה שבעצם אני די מחבבת סלק, בקונסטלציה הנכונה.

גנבתי עוד פרוסה ואכלתי ליד התה של אחרי השנ"צ של שבת. מושלם.


חצי קיש פטריות נשלח למקפיא, פרוס ומוכן להפשרה לפי-פרוסה-לפי-דרישה. במקרר יש ארבע פרוסות אחרות לנשנוש שוטף בשבוע הקרוב, משימה שכל-כולה מופקדת בידי אלון, שכן אני לא אוכלת פטריות, אלא אם הן מוסתרות היטב או מעטרות פיצה. הקיש כלל ארבעה סוגים שונים של פטריות; פורטבלו, שמפיניון ועוד שני סוגים שאני לא יודעת איך קוראים להם בעברית. לשמחתי, נשארו גם שתי קופסאות בנפח שתי כוסות מכל אחד מהסלטים, מה שמבטיח סוף שבוע מעניין קולנרית.

עם מלח גס ועגבניות שרי צהובות

הכל היה מושלם. האוכל, החברה, השילוב בין המנות, הכלים שקניתי במיוחד ושירתו כל אחד בדיוק את התפקיד לשמו הוא נרכש. שברתי שיא אישי בשהייה במטבח - התחלתי לבשל ב-12 בצהריים וסיימתי למעשה כשכולם הגיעו, בשמונה בערב.

אחרי שהחברים הלכו, אספתי לאט את הכלים ובלי להתכוון, שטפתי כלים, עד שהייתי חייבת לעצור כי לא היה יותר מקום על מתקן ייבוש הכלים. קיפלתי בחזרה את השולחן שנפתח לראשונה לרגל האירוע ודחפתי אותו למקומו, קצת יותר צמוד לפינת החדר. פתאום הבית נראה מסודר ונקי ואפילו קצת ריק. וזה היה נעים. היה בזה משהו שקט ומרגיע.

עד שהלכנו לישון הפצצתי את אלון בשאלות - איך היה הקיש, ואיך הסלט הזה והסלט ההוא והעוגה והמרק? רציתי לדעת שהצליח לי. הייתי כל-כך גאה בעצמי, על ההשקעה שהביאה תשואה, מבחינתי. כי שימחתי אחרים בקלות תוך כדי שאני נהניתי מאוד מהתהליך. עם מוזיקה במטבח, עם צעדי ריקוד בין שולחן ההכנות לכיריים לכיור. כשכיבינו את האור, באחת וחצי בלילה, לא הייתי צריכה לחכות הרבה עד ששקעתי בשינה עמוקה וטובה.

בכיור יש עוד קצת כלים שמחכים לגאולה, רצפת המטבח זקוקה לטיטוא ושטיפה עוד מאז שהכנתי את הר הפיתות העירקיות ביום ראשון שעבר - 45 במספר, יומיים אחרי שהכנתי פשטיקיש (פשטידה שהיא קיש, כי יש לה בצק!) לבראנץ' של יוני וסמדר. נראה לי גם שאלון צריך תספורת וסל הכביסה שלנו מלא עד להתפקע. יש הרבה מה לעשות, אבל בינתיים אני בוחרת במנוחה.

לחיי רצפים מספקים של הצלחות. הידד!