יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

Don't Be Afraid To Care

בשנה הראשונה בבית הספר לסיעוד, בקורס תקשורת בינאישית, לומדים על מיומנויות תקשורת בסיסיות - הדהוד, פראפרזה, מגע, שאלות פתוחות, דיבור רגשי, אמפתיה.

אמפתיה.

בשיעורים של הקורס בתקשורת בין אישית, כולם מגחכים. "כן, בטח, אני אגיד למטופל שלי, אני שומע שאתה מפחד. אם מישהו היה אומר לי את זה הייתי מעיף לו סטירה". ובאמת, בהתחלה זה נשמע מגוחך. זה מרגיש מגושם, מטופש, מזויף. אבל אז, מתחילים לנסות. על בני משפחה, על חברים, על בני-זוג. אומרים למישהו, "נשמע לי שאתה מרגיש לא מוכן" ומהדהדים למישהו, "זה בטח מאוד קשה להרגיש כך". ולנגד עיניך, בהפתעה גמורה, אדם אחר נמס פתאום. איזו חומה נפרצת, שכבת מגן אחת יורדת ולפתע הוא מרגיש בטוח להודות ברגשותיו, לתת להם שם ומילים - ומקום.

עם הזמן האוזניים שלי למדו לזהות את אנחת הרווחה הבלתי-נשמעת, שבני-אדם משמיעים כשמישהו מרשה להם. כשניתנת להם האפשרות, ההזדמנות, להפסיק להעמיד פנים שהם חזקים כל הזמן, לשחרר ולשתף. כשמישהו מציע להם, ולו לרגע, את האפשרות להתחלק במשא הכבד. מפני שמהי אמפתיה, אם לא היכולת לשאת יחד את כובד הרגשות, גם אם באופן חולף, רק לזמן קצר.

עם הזמן למדתי שאפשר לשמוע את הנפש מתרווחת ונושמת קצת יותר בחופשיות. ואפשר, לפעמים, לראות בעיניו של האדם האחר את הרגע בו חוסר האמונה והחשד מתחלפים באמונה - הרי כולנו לבדנו בעולם, גם כשאנחנו יחד אנחנו לבד. ולמה שהאדם הזה, הזר, יקשיב לי באמת, יבין את רגשותיי? למה שהוא בכלל ירצה? האם, בתוך-תוכו, הוא לועג לי? ורק אחרי שרשרת החישובים המהירה הזאת, שמתרחשת באופן בלתי-מודע, ניתן האות והאישור - להרפות.

בשיעורים בקורס תקשורת בשנה הראשונה, סטודנטים לסיעוד מפחדים מאפתיה. ובצדק. רגשות הם מפחידים. ואיך נדע לשלוט, ואיך לא ניסחף ונישטף וניבלע על ידי נחשול הרגשות שרגע לפני-כן היו זרים ועכשיו הם פתאום כאילו-שלנו, חזקים, סוחפים, מטלטלים בעוצמתם? אבל אם נעצור לרגע את הריצה הסומאת שלנו, אם נסתכל לרגע בעיניו של האחר ונחבר חלק נפש בחלק נפש אחרת, אולי נבין שהוא עצוב בצדק. כועס בצדק. כואב בצדק. איפה עוצרים, איפה מפרידים - ואיך? איך לא נישחק? הרי להרגיש כל הזמן זה מעייף. ומה עם אזלת-היד? להרגיש רגשות של אחרים, מבלי שנהיה מסוגלים לשנות או לעזור - זה שוחק עוד יותר.

אבל בלי כל אלה, הסיעוד הוא חתיכה חסרה.
. . .

לאורך השנים, מאז אותם שיעורים מופלאים בתקשורת, אני מתנסה באמפתיה. מדלגת רגע לנעליו של האחר, מנסה לראות את הדברים מנקודת מבטו. וזהו המפתח - לדלג לרגע ולחזור לנעלינו. מפני שאם נשתהה בצד האחר יותר מדי, ניספג יותר מדי בהוויתו, נתבע את רגשותיו לעצמנו ונזהה אותם בתוכנו ללא הפרדה - לא נהיה מסוגלים לעשות את עבודתנו.

כשמישהו צועק אלינו לעזרה מתוך בור אליו הוא נפל, כשאנחנו ניגשים להעריך את מצבו, כדאי שמבעוד מועד, ניקח איתנו סולם. מפני שאם נמהר לרדת לתוך אותו בור ונשהה בו יחד עם אותו אדם-בצרה, מבלי שיהיה לנו פיתרון להציע, כמעט ולא עזרנו לו כלל. עזרנו לרגע, ואז נשארנו שנינו, תקועים באותו מצב, חסרי אונים ומחכים יחד להצלה. עכשיו ישנם שני אנשים בבור ודרושים עוד שלישי ורביעי כדי להצילם.

לא קל לזכור לקחת את הסולם איתנו. לא קל לזכור לקצר את השהייה בנעליו של האחר למידה הנכונה.

אבל זוהי חובתנו.

. . .

מאז שהתחלתי לעבוד, חזרתי לחשוב על חמלה.

במערכת הבריאות בכלל, ובמיון בפרט, קל מאוד להתייחס לאנשים כאל "מצבים", "מחלות" ומספרים. הגברת ב-81 צריכה עוד ואליום, 65 עדיין מקיא. אני מוצאת את עצמי אומרת לרופא, "Our lady in 4 is asking for something for pain".

ולמרות שאני נוהגת כך בתקשורת עם אנשי צוות אחרים, כשאני נכנסת לחדר של מטופל, הדבר הראשון שאני רואה הוא בנאדם. אני מציגה את עצמי ומיד שואלת לשמו של האדם. אם הוא הגיע עם מלווה, אני שואלת לשמו ושואלת בעדינות על הקשר ביניהם. ואפילו שבסביבה עמוסה וסוערת כמו המיון, זה קשה ולפעמים כמעט בלתי-אפשרי, אני מנסה להסתכל על המטופל באופן הוליסטי.

באחת המשמרות, הגיע אלינו מטופל שנעצר על-ידי המשטרה בגלל נהיגה מסוכנת והובא למיון בחשד לשימוש בסמים. כשיצאתי מחדרו, אחרי שמדדתי לו לחץ דם בזמן שהוא מנסה לשכנע אותי שלא עשה דבר פסול ושהשוטרים רק נטפלים אליו, שרי שאלה אותי, "נו דפנה, כבר הספיקו לך כל השיכורים והמסוממים?" ואני עניתי לה שעוד לא, יש לי עוד קצת מקום להכיל אותם, בינתיים. היא פנתה לדיאן, האחות האחרת שישבה איתנו בתחנה והסבירה, שאני פשוט כזאת בחורה מתוקה שכואב לה הלב לראות כמה אני נחמדה אל האנשים האלה. דיאן אמרה שהבחור הוא סתם asshole. נשמתי עמוק וחייכתי, והשבתי במשיכת כתפיים, שאני לא שופטת אף אחד.

החיים לימדו אותי שאנשים מגיעים למצבים מסוימים כתוצאה מנסיבות עגומות ובלתי נשלטות. כמה טוב יותר היה העולם אם כולנו היינו שולטים בהכל, כל הזמן. מעציב אותי לחשוב שבמקום לחמול על האנשים הללו, במקום להציע להם מקום שבו הם יכולים להניח את נסיבות חייהם הקשות בצד, רק לרגע, ולקבל טיפול נטול משוא-פנים, אנחנו מענישים אותם פעם נוספת, בשופטנו אותם על כך שלא מנעו את גורלם המר מעצמם, בעצמם.

הרבה ממה שלמדתי בחיים, מגיל צעיר, למדתי מהחיים עם מחלה כרונית. ועכשיו אני לומדת, שלהיות אחות שהיא גם מטופלת, או להיפך, זה לא פשוט. זוהי ברכה שקללה בצידה, מפני שלעיתים אני מוצאת שהקו המפריד ביני לבין המטופלים מיטשטש. לפעמים אני מבינה אותם יותר מאשר אני חושבת שהמערכת צודקת. במערכת האמריקנית, בה המטופל הוא לקוח, והלקוח תמיד צודק - זאת יכולה להיחשב מעלה. ברשת בתי-החולים בה אני עובדת, בה המוטו הוא "המטופלים ראשונים במעלה", זאת בכלל זווית ראייה טובה להגיע איתה מהבית.

אבל כמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים, בפעמים בהן אני נעלמת קצת יותר מדי בתוך סבלו של המטופל, כשאני מזהה את עצמי שם ולא מצליחה להפריד, אני שמה לב איך החמלה מכשילה אותי. במקום שהיא תניע אותי, היא יוצקת בטון בעקביי ומקרקעת אותי.

. . .

ביום חמישי עבדתי לבד, תחת השגחתה של אחראית המשמרת. שרי לא עבדה באותו יום ולכן הופקדתי על חדר אחד, אותו ניהלתי באופן עצמאי כמעט לחלוטין. בגלל שהגעתי רק לשמונה שעות, הספקתי לטפל באותו יום רק בשני אנשים. האחת הגיעה עם תחילת המשמרת, עם תלונות על בחילות והקאות ועזבה חיש-מהר. האדון שהגיע אחריה סבל מבעיה קצת יותר מורכבת ואיתו העברתי את ששת השעות הנותרות של המשמרת.

ללא כל קשר לבעיה הבריאותית הנוכחית, האקוטית, ג' היה עצוב. הייתה לו היסטוריה ארוכה ומפורטת מדי של מגוון בעיות בריאותיות אחרות. בקשר ישיר ובלתי ניתן לניתוק לבעיה האקוטית שלו, הוא היה נרעש ומפוחד. הייאוש העמוק, המהדהד שלו, לפת אותי. היו כמה פעמים בהן נכנסתי לחדרו, שאלתי שאלה והוא לא הגיב. הנחתי על כתפו יד שניסתה להיות מעודדת והסתכלתי לתוך עיניים שלרגעים נדמו לי ריקות עד כדי כך שחששתי שאולי מצבו מידרדר והכרתו נשמטת ממנו. בכל פעם כזאת, הוא ניעור כעבור רגע והסתכל אליי בעיניים שכל מה שנשקף מהן הן לאות גדולה ובהלה.

לבי יצא אליו וככל שהזמן עבר הרגשתי עד כמה מוגבלת הנחמה שאני יכולה להציע לו, ועם כך - כמה היא חיונית. ניסיתי לחזק ולעודד אותו מבלי ליפול לקלישאות. רופא המשפחה שלו המליץ לשחרר אותו הביתה ולהורות שיגיע למעקב למחרת. אני נשאתי את חששותיו והתנגדותו אל עוזר הרופא וממנו אל הרופא וזה בא לבדוק אותו שוב ולדבר איתו, והחליט להשאירו להשגחה. אני לא רוצה לקחת על כך קרדיט, אבל בהחלט היה לי חלק בשינוי ההחלטה.

כשהכנתי אותו למעבר למחלקת האשפוז, הוא אמר לי, "אל תדאגי, טיפלת בי טוב". הרגשתי שהצלחתי.

אבל אחרי שליוויתי אותו למחלקה והחתמתי כרטיס בסוף המשמרת, המשכתי לחשוב - למה דווקא הוא נגע בי כל-כך? למה דווקא בו נספגתי עד שהעצב שלו דבק בי, במידה כזאת?

הסבר אפשרי שעלה על דעתי, הוא הדימיון בינינו. אמנם ג' הגיע למיון עם בעיה אקוטית של הפרעת קצב לבבית, אבל הוא סיפר לי על אמו שמתה מסרטן המעי-הגס ועל הניתוח שהוא עבר, לכריתת המעי ויצירת פיום מעי (סטומה), מצב שהוא נפוץ מאוד אצל חולים במחלות מעי דלקתיות, גם אם בנסיבות אחרות. ובנוסף - גם ג', כמוני, הוא חולה כרוני. הוא מתמודד כבר שנים עם מחלה מורכבת, שסיבכה את חייו, הותירה אותו נכה, מחוסר עבודה וחי על קצבת ביטוח לאומי. הפעם הקודמת שהיה מאושפז הייתה רק לפני שלושה שבועות. הבירור להבנת מצבו המשתנה נמשך כבר חודשים. אני מכירה את תחושת התבוסה שמכה בך, כשאתה מבין ששוב צריך ללכת למיון. ששוב גורם חיצוני ובלתי צפוי משתלט על חייך.

והייאוש. אני מכירה את הייאוש.

מאוחר יותר באותו יום אמרתי לאלון, שאני חושבת שאולי, לעומס העבודה במיון יש גם יתרון מסוים, בכך שהוא מגן עלינו מפני היקשרות חזקה ועמוקה מדי למטופלים מסוימים. תמיד יהיו אלה שיפרטו על איזה מיתר-נפש וירטיטו אותו, אבל כשבנוסף אליהם יש עוד שלושה או ארבעה מטופלים, לא תמיד ניתן להשתהות מספיק בחוויה ולהתמסר לה לגמרי. החמלה לא נעלמת, היא רק הופכת תחומה יותר וכך למעשה, העומס מספק תמיכה חיצונית שעוזרת להציב את הגבול בין המטפל למטופל.

. . .

ביום שישי נפגשתי עם מייקו לצהריים וגילגלנו שיחה אישית ומקצועית. היא מדברת על מדע המדינה ואני מהדהדת בסיעודית, אני מדברת על בית החולים והיא מקבילה למחלקה באוניברסיטה. אמרתי שאני מבינה עכשיו שבבית הספר לסיעוד לא לימדו אותי איך להיות אחות. לימדו אותי סיעוד, זה כן, אבל לא איך להיות אחות. ואת זה אני מלמדת את עצמי עכשיו.

איזה מסע.


4 תגובות: