יום ראשון, 14 באוקטובר 2012

Meal Planning

כמו כל פולניה טובה, כנראה, גם אני מפנה את החרדות שלי לאוכל. לפיכך, עיקר דאגתי בשבוע החולף הוקדשה למחשבה על האוכל של שבוע הבא. מצאתי את עצמי שוכבת על הספה בביתה של היולדת, בטן-אל-בטן עם הפיצפיץ ומתכננת לפרטי פרטים את התפריט היומי שלי; מה אוכל לפני שאני יוצאת מהבית, מה כשאני מגיעה לביה"ח ואחר-כך, מה לארוחת ביניים ומה לצהריים ואילו נשנושים אני רוצה שיהיו לי בתיק, לעיתות של רעב או עייפות פתאומיים.

פתאום קלטתי, שכבר המון-המון זמן לא נדרשתי לתכנן את הארוחות שלי לימים שלמים מחוץ לבית וכבר שכחתי איך עושים את זה. קצת בדומה למה שאני מרגישה לגביי העבודה כאחות - ופה קבור הכלב. העיסוק האובססיבי באוכל - מה, כמה, איך, מתי - משכיח וקצת משכך את החרדה האמיתית ששוכנת בי כבר כמה ימים, הולכת ומתגברת ככל שיום שני מתקרב ובא, החשש והדאגה מהבלתי נודע, מהרגע הזה שכל-כך חיכיתי לו, אבל פתאום כשהוא מגיע אני חוטפת רגליים קרות.

אז אני מתעסקת באוכל.

ביום שישי האחרון, מיד בסופו של יום העבודה האחרון אצל היולדת, נסעתי לקרוגר. הסתובבתי במעברים כאחוזת טירוף, מחפשת נחמה ומרגוע במצרכים שעל המדפים. "כן! פודינג שוקולד! זה בדיוק מה שחסר לי!".


כמובן שתוך כדי הכל, התכנונים והבישולים והחששים, יש זרם תחתי שמלווה הכל ומשמר בי את הידיעה שאני קצת מגזימה. אבל היי, זה לא שאני פוגעת בעצמי או באחרים, ואם זה נותן לי קצת שקט נפשי... למה לא. שיהיה.

לפני שאני יוצאת מהבית, בבוקר, אשתה תה כמנהגי, ויהיה נחמד אם תהיה לי עוגה. אז נאפה עוגת שיש.
  

השתמשתי בארבע הביצים האחרונות שהיו לנו במקרר ולכן לא יכולתי להכין גם עוגיות כמו שרציתי. מדהים כמה מהר נגמר מגש אחד של 24 ביצים.


אבל זאת רק ארוחת הבוקר הראשונה, מפני שבין היקיצה המוקדמת בשש וחצי, לבין היציאה מהבית בשבע וחצי להגעה לימי ההדרכה בבית החולים שמתחילים בשמונה וחצי חולפות שעתיים ובטח אהיה שוב רעבה. את הארוחה הזאת אפשר לספור כארוחת בוקר מס' 2, או ארוחת עשר (בשמונה, כן, ארוחת ביניים). כאן נאכל סנדביץ' ראשון, כריך ארוחת בוקר עם חביתה או סלט ביצים או סלט טונה. או שבכלל אסתפק במנה של דייסת אורז קרה, שכבר בישלתי ממנה עוד סיר ענק ביום חמישי בערב, הפעם עם חלב שקדים וקוקוס.

קניתי גם פריכיות אורז ותירס של קוואקר, בטעם קרמל. יש לזה טעם של פופקורן מתוק, אחד החטיפים החביבים עליי. זה נשנוש נחמד, בין לבין. קניתי גם שקית של מיני Twix, מפני שלכי תדעי מתי פשוט תהיי חייבת שוקולד, שייתן זריקת סוכר ויעזור קצת לרכך את מכת העייפות. לארוחת צהריים, לאלון באוניברסיטה ולי בכיתת ההדרכה של ביה"ח, טיגנתי כמות גדולה של שניצלים. על זה סיכמתי עם עצמי כבר בתחילת השבוע. ובישלתי גם עוד אגסים בסירופ, חתוכים לגודל שנוח לאכול במזלג, כי כמה חלבונים ופחמימות יכול אדם לאכול בלי שירצה כבר לנקות את החך עם איזה פרי במתיקות מעודנת.


מאז ארוחת שבירת הצום של יום כיפור החלטתי, שיחד עם דייסת האורז, אלו הולכות להיות אבני הפינה של המטבח (או המקרר) שלנו בזמן הקרוב. קלים לעיכול, לא דורשים הכנה רבה, מחזיקים מעמד לאורך זמן ועושים טוב בלב ובבטן. בקרוגר לא היה לחם כמו שרציתי. אז גם אפיתי לחם שאור לבן, שישמש אותי לסנדביצ'ים שלי.

אני יודעת, זה נראה חום. אבל  בחיי שזה שאור לבן.
למעט קמח השיפון והקמח המלא מהמחמצת הבצק כולו מבוסס על קמח לבן
כשאני עוצרת רגע לחשוב על הכל, זה קצת משעשע אותי לחשוב שעד לפני חודש נאבקתי בבחילה ובחוסר תיאבון. אפילו עכשיו, התיאבון שלי עוד לא לגמרי חזר לעצמו ואני עדיין אוכלת פחות מהרגיל. אבל העיקר שדאגתי שיהיו לי בערך עשר ארוחות ליום. אני יודעת, זה מצחיק שאני מתנהגת כאילו אני יוצאת למסע במדבר, או מינימום לטירונות של חודשיים, אבל בכל זאת, יש בחוויה הזאת המון מן הלא-נודע וכל ההכנות וההתעסקות הללו עוזרות לי קצת להירגע. קצת-קצת.

אתמול, כשעוגת השיש כבר הייתה בתנור, הלחם האפוי נח על קרש החיתוך, מכוסה בחיתול בד, השניצלים בקופסא והאגסים בסיר, מצאתי קצת זמן לנקות את הבית, מפני שאני רוצה להתחיל את שבוע העבודה הראשון שלי עם בית נקי. בין בישול לאפייה לנקיונות, הספקתי גם קצת לנוח. ישנתי הרבה וטוב בשני הלילות האחרונים וגם במהלך היום, מצאתי פה ושם, ברווחים, זמן גנוב וריק מכל מעש, התגנבתי למיטה עם הספר שלי ושקעתי בקריאה. בשבועיים החולפים, בהם עבדתי אצל היולדת, קראתי שני ספרים - "ויהי אור" של סייד קשוע ו"מעשה בטבעת" של אילן שיינפלד, אותו אני עדיין קוראת עכשיו. התענגתי על הקריאה של ספרות מקור בעברית. בשנה האחרונה קראתי בעיקר ספרי עיון באנגלית ופתאום - סיפורת, בעברית. איזה תענוג זה לקחת ספר ליד ולצלול לתוך עולם אחר. אין תחליף למנוחה ולנחמה שמציע ספר טוב.

הבוקר היינו אמורים להתארח אצל אלי. חברה טובה שלו הייתה אמורה להגיע לביקור והוא רצה להכיר לה כמה מהחברים המקומיים שלו. הוא תכנן להכין פאי ומיתג את האירוח כ-Pie for breakfast party. אבל מזג האוויר הגשום והסגרירי הביא את האורחת לבטל את נסיעתה ואלי שלח אתמול הודעת ביטול לכל המוזמנים. באותו זמן בדיוק סיימתי לטגן את השניצלים וזכרתי שפעם אלי אמר לי כמה הוא אוהב שניצלים, אז שאלתי את אלון אם הוא היה רוצה להזמין את אלי אלינו, במקום התוכנית שהתבטלה, לארוחת צהריים של שניצלים. אלי נענה בשמחה ואמר שיביא גם כרוב כבוש ומלפפונים חמוצים שכבש בעצמו. אחרי כמה רגעים חשבתי להזמין גם את מַייקוֹ, שלומדת במחלקה של אלון, מחזור אחד מעליו. אנחנו חברות בפייסבוק וכבר כמה זמן שהיא אומרת שהייתה רוצה שאלמד אותה לאפות לחם. אתמול התכתבנו בפייסבוק בנוגע לתוכניות שלי במטבח לאותו יום, אז המחשבה להזמין גם אותה קפצה לי לראש ושמחתי מאוד כשהיא נענתה.

אוכל משמח, פשוט וטוב: שניצלים, פירה עשיר עם בצל מטוגן ואפונת גינה עם מעט חמאה
התעוררתי בבוקר והחלטתי לנסוע לטארגט, לקנות כמה דברים אחרונים שאני צריכה לשבוע הקרוב. הייתי גם צריכה קמח לבן, ביצים וסוכר - שלושה מצרכי יסוד שנגמרו במהירות עם כל הפעילות המטבחית המוגברת של השבוע האחרון. אם פולניות מתעסקות באוכל כאמצעי להשקיט את חרדתן, אפשר לומר שיש הרבה נשים שמשתמשות בקניות כגלולת הרגעה.

כמו שישנה המלצה לא ללכת לקנות אוכל כשאתה רעב, אולי כדאי שתהיה המלצה שלא ללכת לטארגט כשאתה לחוץ. אמנם כל הדברים שקניתי היו חשובים ונדרשים, אבל לכל אורך הקנייה אספתי עוד ועוד דברים לעגלתי וחיבקתי אותם אל חיקי כאילו הם מה שיציל אותי מהמחר. בין כל הפריטים הדרושים, קניתי גם מחברת בעטיפה מהודרת, דמויית עור, בצבע אדום ותיק דמוי עור שחור עם לוק "עסקי", מפני שקלטתי שבעצם אין לי תיק נורמלי שיכול ללוות את תלבושות הביזנס-קז'ואל איתן אני נדרשת להגיע לאוריינטציה.

הוא גם מספיק גדול כדי להכיל את כל האוכל שאני מתכננת לקחת איתי, את בקבוק המים שלי ועוד דברים חשובים. האלטרנטיבה היחידה הייתה לקחת את כל האוכל בשקית ניילון, וזה ממש לא מכובד. אז אתם מבינים, בעצם לא הייתה לי ברירה, הייתי פשוט חייבת לקנות את התיק הזה. חייבת.


מכרה שלי עברה לפריז לפני כמה ימים. לפני הטיסה, היא כתבה סטטוס בפייסבוק, "יש לי פיל ממש גדול שיושב על הפרפרים בחזה". אמנם התחלת עבודה חדשה זה לא בדיוק כמו מעבר לארץ אחרת ובכל זאת, אני מרגישה שאני יכולה מאוד להזדהות איתה. אני מתרגשת, מאוד. אבל ביושבי מול המחשב, כשגוש המועקה שיושב לי על החזה מתגלגל מדי פעם וקצת חוסם את דרכי האוויר ואני צריכה להתאמץ ולקחת נשימה עמוקה, כזאת שמשתמשים בה גם בכתפיים ובשרירי הצוואר... אז אני מרגישה שקצת עברתי את הגבול שמפריד בין התרגשות לבין מתח ולחץ. אני פשוט רוצה שמחר כבר יבוא, שאני אקבל את התוכנית לחודש הקרוב, שאדע לאילו מחלקות אני נכנסת בסבב הקליני, שאפגוש את האחים והאחיות שנכנסים איתי לאוריינטציה, שכל הדברים יתבררו, יתבהרו.

עכשיו רק נותר לסדר את התיק, להכין סנדביצ'ים ולבחור בגדים למחר. אני מקווה שארדם בקלות הלילה. על כל מקרה, מזל שקניתי שתי חפיסות חדשות של בנדריל.

אני לא מאמינה שזה באמת קורה.

תגובה 1:

  1. מסתבר שהפיל נעלם והפרפרים מתרבים. ברגע ככשגענו לחדר שלנו והכולהפך למציאות, נרגעתי ואני נהנת מהתחלת ההרפתקאה. עכשו אלך לצוד שמרים וקמח מלא. זה הרבה יותר מסובך משחשבתי

    השבמחק