אח, היבריש קשה שפה

בימים האחרונים האתגר הופך קשה יותר ויותר. כבר כמה לילות שאני הולכת לישון בתשע (שזה בכלל ערב, לא?), אבל כמו שאמרתי אתמול לאלון, לוקח זמן לשנות מעגלים ביולוגיים. אני צריכה לחיות על שעון מסוים כמה זמן כדי שלא ארגיש סחוטה גם אחרי שמונה שעות שינה, פשוט בגלל שהלכתי לישון מוקדם מהרגיל אבל גם קמתי מוקדם-מוקדם מהרגיל.

אתמול בערב, כשניגשתי להכין את הבגדים להיום (כן, אני עושה את זה ככה), החלטתי ללבוש לראשונה מדים, אפילו שאנחנו עדיין רק בכיתה. ארבע מתוך שש בנות כבר לובשות מדים מהיום הראשון. בשבועיים החולפים הצלחתי ללבוש ביזנס קז'ואל מבלי ללבוש את אותו הבגד יותר מפעם אחת (חוץ ממכנסיים, שיש לי שלושה זוגות וחצאית אחת...). אבל אתמול כבר לא התחשק לי יותר. אני רוצה לקום בבוקר וללבוש משהו לא מתחכם, לא אלגנטי. נוח, קצת כמו פיג'מה. מדים.

אתמול גיליתי את ההבדל בין שש וחצי לשש - בשש חלק מהרמזורים בתוואי היציאה מהעיר עוד לא פועלים. הכתום המהבהב שמאותת לנוסעים בדרך הראשית קורץ וצוחק, "ראיתם מה השעה?! מה אתם עושים ערים כל-כך מוקדם?".

אני יודעת, אני יודעת, לקום בחמש בבוקר ולצאת מהבית בשש זה לא כאאאא-זה מוקדם. אני יודעת שיש אנשים שעושים את זה כל חייהם. אבל אני עדיין שרויה בהפתעה ובלבול מהשינוי הקיצוני באורחות חיי. קשה להזיז את שעת ההשכמה חמש שעות אחורה, אחרי שנה שברובה יכולתי לקום בעשר, או לפחות בשמונה.

שני הדברים הראשונים שהולכים הם השפה והזיכרון לטווח קצר; הבוקר, כשיצאתי מהמקלחת, אחרי שהתנגבתי ומרחתי קרם, שמתי דאודורנט. טקס רגיל ופשוט. אלא שרבע שנייה מאוחר יותר, כשבקבוק הדאודורנט כבר היה על המדף הקטן שמעל האסלה, הסתכלתי עליו מבולבלת ולא ידעתי אם כבר שמתי דאודורנט או לא. מזל שאת בית השחי שלי עצמי אין לי בעיה לרחרח.

סוללת הקפאין היומית שלי: כל הקפאין שבעולם לא יעזור לי עכשיו

והשפה? שמתי לב שבימים האחרונים אני מדברת לעצמי הרבה יותר. זה לא מפתיע ולא יוצא דופן - אני מדברת לעצמי די הרבה גם ככה ואני יודעת שכשאני עייפה ההתנהגות הזאת מתגברת. אלא שהפעם יש הבדל - אני מדברת לעצמי יותר באנגלית. אני לא מרוצה מהשינוי הזה. רוצה שלמוח שלי יהיה נוח יותר בעברית גם כשהוא באי-ספיקה. אבל כנראה שכאשר מתוך 16 שעות עירות ביום נתון, בנאדם מבלה 12 בערך בחברת דוברי אנגלית, יש לזה השפעה.

אתמול עברנו הכשרה ראשונית על תוכנת ניהול הגליונות הרפואיים של ביה"ח. בשלב מסוים פניתי אל המדריך ושאלתי שאלה ותוך כדי שדיברתי, לא הייתי בטוחה אם אני מדברת עברית או אנגלית. חשבתי לעצמי, שאם הוא משיב לי כנראה שדיברתי בשפה הנכונה, אבל עברו עוד כמה דקות ארוכות בהן לא הייתי לגמרי בטוחה. אמרתי לחברה שישבה לצידי, This whole bilingual thing is getting the best of me. זה די מעניין, לחזות במה שעובר על המוח כשהוא מנסה לתפקד בשתי שפות במקביל, או לסירוגין. אני בטוחה שחוקרי שפה ומוח עושים מכאלה דברים צימעס.

למדתי אתמול מילה חדשה באנגלית שמתארת את מצבי היטב - discombobulated. ולמרות שיש "דיסקו" בתחילת המילה, זאת ממש לא מסיבת ריקודים. פירוש המילה הוא "מבולבל". אני אוהבת אותה, כי חוץ מזה שהיא מאוד ארוכה ויש בה המון הברות, היא דומה, פונטית, למילה מבולבל. דיסקו-מבולבלבלבללת.

לפני כמה ימים ישבתי ודיברתי עם חברות בעבודה ופתאום התפלק לי "אבל" לתוך המשפט. בכלל, אני משרבבת המון מילות חיבור וקישור בעברית לתוך משפטים באנגלית - למרות, אפילו, רק, אז, רגע. הדבר המצחיק הוא שברוב המקרים בני שיחתי אפילו לא שמים לב לתקרית, מפני שלרוב, המילה תיאמר במבטא הנכון, פשוט בשפה אחרת.

I'm totally tripping.

כמו שמיכל פעם לימדה אותי לומר, "אני לשכוח עברית שלי". וגם אנגלית, קצת. הבעיה היא, שבשפה, חצי וחצי לא מרכיבים שלם. נו, לפחות אני עדיין מצליחה לתקשר. ומחר שישי, השבוע ייגמר ואני אשן המון בסופ"ש. בינתיים, החיים דיסקו.