יום שני, 29 באוקטובר 2012

מעשה בעוגת תפוחים ורצפת המטבח שלי

כבר כמה חודשים שההורים שלי מדברים על שיפוץ. הבית של ההורים שלי, בית ילדותי, הוא בן גילי - 28 שנים הוא עומד וזוכר. עומד ואוגר בתוכו פיסות חיים של שישה אנשים. במשך 28 שנים, כמעט אותם רהיטים, כמעט אותם דיירים. פעם בכמה שנים התחלף מקרר או מדיח כלים, השטיח בסלון הוחלף, הריפוד של הספות הגדולות. הבית של ההורים שלי מתחדש כל הזמן, כל פעם קצת. אבל הפעם הוא הולך להשתנות ממש. בפעם הבאה שאגיע הביתה, הכל יראה אותו דבר כלפי חוץ, אבל מבפנים כמעט הכל ישתנה.

אחת לכמה ימים אמא שלי שולחת לי מייל שואל. פעם אחת היא אורזת את תכולת החדר שהיה שלי ורוצה לדעת מה לעשות עם הספר הזה או המחברת ההיא. אורזת את תכולת חדר העבודה שלה ושואלת אם אולי ארצה את הספר ההוא שיש לה ממנו שני עותקים ואם לא אז אולי היא תמסור ולמי. בתחילת אוקטובר הגיעו ממנה כמה מיילים עם מתכונים ישנים, סרוקים. אז נזכרתי שוב בעוגת התפוחים האגדית שלי וביקשתי מאמא שאם היא מוצאת את המתכון שלה בתוך כל האריזות והחיסולים, שתסרוק ותשלח לי. התשובה המצערת הייתה, שהיא חושבת שהמתכון הזה נזרק מזמן.

את המתכון לעוגת התפוחים שלי קיבלתי בכיתה ה', מהמורה שלי לאנגלית. כמוני, קיבלו אותו כל חבריי לכיתה. אני לא זוכרת אם אפינו את העוגה מתוך המתכון דובר האנגלית יחד בשיעור או שרק קיבלנו את המתכון על דף עבודה. אבל מאז שמרתי על המתכון מכל משמר והוא שירת אותי לאורך שנים.

הבוקר כשקמתי מצאתי בתיבת הדואר הנכנס שלי מייל מאמא שלי, עם קובץ מצורף. הפתעה! נמצאה האבידה. המתכון הסרוק צורף למייל ולי היה ברור שזה מה שאופה לשבוע הקרוב. אלא, שכמו שאתם כבר מכירים אותי, קשה לי מאוד להשאיר מתכון כמו שקיבלתי אותו. אז שיניתי קצת - במקום עוגה, החלטתי שיהיו אלה מאפינס. לכן חתכתי את הכמויות לחצי. הוספתי לעוגה צימוקים אותם השריתי בקצת מים רותחים ותמצית רום. הוספתי גם מעט-מעט קינמון טחון לבלילה.

אחרי שהבלילה הייתה מוכנה וכבר הוספתי אליה תפוח אחד חתוך לקוביות, היה נראה לי שאין לי מספיק בשביל למלא 12 שקעים. אז החלטתי להכין את חציה השני של הבלילה ולהוסיף והכי הרבה יהיה קצת אקסטרה שאופה בתבנית הקטנה שלי. ערבבתי מהר את הבלילה הנוספת, אבל רגע לפני שפניתי להוסיף את הקמח, הטיימר של התנור צפצף - הגיע זמן לערוך את הלחם לכיכר. בדרך חזרה מהטיימר נתתי מכה לקערה בה הייתה הבלילה הנוספת.

הקערה, שגם ככה עמדה על קצה השולחן, נפלה וכל הבלילה - הדביקה מאוד, אם יורשה לי - נשפכה על הרצפה. מכוח החבטה של קערת הסיליקון ברצפה חלק מהבלילה ניתזה אל על ונשארה, דביקה ומטפטפת, על חלקו התחתון של שולחן ההכנות שלי. פצחתי ברצף קללות קולני. כל-כך קולני שאלון עזב את המחשב ובא לבדוק אם נפגעתי. הוא ניסה לנחם ולהרגיע אותי, אבל אני לא התרציתי. לעזאזל!

הרמתי את הקערה מהרצפה ושמתי אותה בכיור. החלטתי שאם קרה מה שקרה כנראה שמלכתחילה הייתי צריכה להכין רק את הכמות שהכנתי. פרשתי סמרטוט יבש מעל הבלאגן, רק כדי שאוכל לחלק את הבלילה בין השקעים ולהכניס לתנור שכבר התחמם מזמן. חצי מכמות הבלילה במתכון המקורי הספיקה ל-8 שקעים בדיוק.

לא תכננתי לשטוף היום את רצפת המטבח שלי, אך ראו מה זה... יש נסים בעולם.

והמאפינס? יצאו נהדרים. בפעם הבאה אכין את הכמות המקורית, בצורת עוגה. לא אתחכם.


עדכון חם! אחי הגדול והמוכשר בעל הזיכרון הנדיר עלה על כך שמדובר בעוגת התפוחים מהפרק ה-8 של סדרת הטלוויזיה הישנה ללימוד אנגלית, Neighbors. הפרק נגמר בשיר "It's easy to bake an apple cake for uncle Jacob's birthday". תודה, אורי!

עוגת תפוחים משיעור אנגלית של כיתה ה'2
מה צריך?
2 כוסות קמח
2 כפיות אבקת אפייה
כוס וחצי סוכר
קורט מלח (שימו לב שמחקתי את המלח מדף העבודה המקורי. אז עוד לא הבנתי את חשיבותו באפייה)
חצי כוס שמן
כוס חלב
2 ביצים
כפית תמצית וניל
תפוחים חתוכים איך שאתם אוהבים, קלופים או לא, לבחירתכם (בדף העבודה מצויירים שלושה. לחצי מכמות הבלילה השתמשתי בתפוח אחד. הבלילה תופחת מאוד ומכסה היטב את התפוחים)

מה עושים?
די פשוט - מערבבים יבשים, מוסיפים את כל הרטובים ומערבבים. אופים בתבנית קפיץ 24 (לעוגה גבוהה) או 26 (לעוגה קצת יותר שטוחה), ב-180 מ"צ, כחצי שעה, עד שהעוגה מבריקה, זהובה וקפיצית וקיסם הננעץ במרכזה יוצא יבש. אם רוצים לאפות כמאפינס, הכמות תספיק ל-16 שקעים (נהדר אם יש לכם תבנית של 12 ועוד אחת של 6). אצלי הם היו מוכנים אחרי 25 דקות של אפייה. היזהרו פן תמלאו את השקעים עד שפתם, שכן כאמור, הבצק עולה מאוד במהלך האפייה. מספיק עד לגובה 3/4 השקע.

הערות: אפשר להוסיף חופן צימוקים, אם אוהבים ורוצים. ניתן להשרות אותם מראש במים או ברנדי. השתמשתי בחלב קוקוס ושקדים ויצא יופי. הוספתי לבלילה קצת פחות מרבע כפית קינמון טחון. השתמשתי בשמנ"ז ושמתי קצת פחות מהכמות המבוקשת במתכון. יצא מספיק לח אך לא שמנוני. שמח!


מחר אני מתחילה סבב קליני בן שבועיים, בבית החולים הראשי של הרשת (לא בית החולים בו אעבוד בהמשך). המשמרת הראשונה שלי היא ביחידה לטיפול נמרץ, משלוש וחצי בצהריים עד ארבע בבוקר. ביום רביעי אני הולכת לבלות 12 שעות בחדרי לידה וביום חמישי אחזור שוב לטיפול נמרץ. בשבוע שאחרי זה עוד קצת טיפול נמרץ, פנימית וכירורגית. אמנם אני לא נכנסת למיון בו אעבוד, אבל לפחות אזכה להיות במחלקות ממש, במגע עם מטופלים אמיתיים ולא רק אשב בכיתה כל הזמן (מה שעשיתי בשבועיים הראשונים). לכבוד המאורע המרגש קניתי סטטוסקופ. תכלת!

ברור ש-Litmann!
תחשבו איזה יפה זה נראה עם המדים הכחולים כהים שלי. ועם כפכפי הדנסקו המהממים שלי. לא, בחיי, אני האחות הכי סטייליסטית בעולם. אני מתה על עצמי.

רק עוד ארבעה שבועות עד הכניסה למיון. בינתיים אני מקווה שיהיה לי מעניין, מאתגר ומלמד. אמן!

יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

אח, היבריש קשה שפה

בימים האחרונים האתגר הופך קשה יותר ויותר. כבר כמה לילות שאני הולכת לישון בתשע (שזה בכלל ערב, לא?), אבל כמו שאמרתי אתמול לאלון, לוקח זמן לשנות מעגלים ביולוגיים. אני צריכה לחיות על שעון מסוים כמה זמן כדי שלא ארגיש סחוטה גם אחרי שמונה שעות שינה, פשוט בגלל שהלכתי לישון מוקדם מהרגיל אבל גם קמתי מוקדם-מוקדם מהרגיל.

אתמול בערב, כשניגשתי להכין את הבגדים להיום (כן, אני עושה את זה ככה), החלטתי ללבוש לראשונה מדים, אפילו שאנחנו עדיין רק בכיתה. ארבע מתוך שש בנות כבר לובשות מדים מהיום הראשון. בשבועיים החולפים הצלחתי ללבוש ביזנס קז'ואל מבלי ללבוש את אותו הבגד יותר מפעם אחת (חוץ ממכנסיים, שיש לי שלושה זוגות וחצאית אחת...). אבל אתמול כבר לא התחשק לי יותר. אני רוצה לקום בבוקר וללבוש משהו לא מתחכם, לא אלגנטי. נוח, קצת כמו פיג'מה. מדים.

אתמול גיליתי את ההבדל בין שש וחצי לשש - בשש חלק מהרמזורים בתוואי היציאה מהעיר עוד לא פועלים. הכתום המהבהב שמאותת לנוסעים בדרך הראשית קורץ וצוחק, "ראיתם מה השעה?! מה אתם עושים ערים כל-כך מוקדם?".

אני יודעת, אני יודעת, לקום בחמש בבוקר ולצאת מהבית בשש זה לא כאאאא-זה מוקדם. אני יודעת שיש אנשים שעושים את זה כל חייהם. אבל אני עדיין שרויה בהפתעה ובלבול מהשינוי הקיצוני באורחות חיי. קשה להזיז את שעת ההשכמה חמש שעות אחורה, אחרי שנה שברובה יכולתי לקום בעשר, או לפחות בשמונה.

שני הדברים הראשונים שהולכים הם השפה והזיכרון לטווח קצר; הבוקר, כשיצאתי מהמקלחת, אחרי שהתנגבתי ומרחתי קרם, שמתי דאודורנט. טקס רגיל ופשוט. אלא שרבע שנייה מאוחר יותר, כשבקבוק הדאודורנט כבר היה על המדף הקטן שמעל האסלה, הסתכלתי עליו מבולבלת ולא ידעתי אם כבר שמתי דאודורנט או לא. מזל שאת בית השחי שלי עצמי אין לי בעיה לרחרח.

סוללת הקפאין היומית שלי: כל הקפאין שבעולם לא יעזור לי עכשיו
והשפה? שמתי לב שבימים האחרונים אני מדברת לעצמי הרבה יותר. זה לא מפתיע ולא יוצא דופן - אני מדברת לעצמי די הרבה גם ככה ואני יודעת שכשאני עייפה ההתנהגות הזאת מתגברת. אלא שהפעם יש הבדל - אני מדברת לעצמי יותר באנגלית. אני לא מרוצה מהשינוי הזה. רוצה שלמוח שלי יהיה נוח יותר בעברית גם כשהוא באי-ספיקה. אבל כנראה שכאשר מתוך 16 שעות עירות ביום נתון, בנאדם מבלה 12 בערך בחברת דוברי אנגלית, יש לזה השפעה.

אתמול עברנו הכשרה ראשונית על תוכנת ניהול הגליונות הרפואיים של ביה"ח. בשלב מסוים פניתי אל המדריך ושאלתי שאלה ותוך כדי שדיברתי, לא הייתי בטוחה אם אני מדברת עברית או אנגלית. חשבתי לעצמי, שאם הוא משיב לי כנראה שדיברתי בשפה הנכונה, אבל עברו עוד כמה דקות ארוכות בהן לא הייתי לגמרי בטוחה. אמרתי לחברה שישבה לצידי, This whole bilingual thing is getting the best of me. זה די מעניין, לחזות במה שעובר על המוח כשהוא מנסה לתפקד בשתי שפות במקביל, או לסירוגין. אני בטוחה שחוקרי שפה ומוח עושים מכאלה דברים צימעס.

למדתי אתמול מילה חדשה באנגלית שמתארת את מצבי היטב - discombobulated. ולמרות שיש "דיסקו" בתחילת המילה, זאת ממש לא מסיבת ריקודים. פירוש המילה הוא "מבולבל". אני אוהבת אותה, כי חוץ מזה שהיא מאוד ארוכה ויש בה המון הברות, היא דומה, פונטית, למילה מבולבל. דיסקו-מבולבלבלבללת.

לפני כמה ימים ישבתי ודיברתי עם חברות בעבודה ופתאום התפלק לי "אבל" לתוך המשפט. בכלל, אני משרבבת המון מילות חיבור וקישור בעברית לתוך משפטים באנגלית - למרות, אפילו, רק, אז, רגע. הדבר המצחיק הוא שברוב המקרים בני שיחתי אפילו לא שמים לב לתקרית, מפני שלרוב, המילה תיאמר במבטא הנכון, פשוט בשפה אחרת.

I'm totally tripping.

כמו שמיכל פעם לימדה אותי לומר, "אני לשכוח עברית שלי". וגם אנגלית, קצת. הבעיה היא, שבשפה, חצי וחצי לא מרכיבים שלם. נו, לפחות אני עדיין מצליחה לתקשר. ומחר שישי, השבוע ייגמר ואני אשן המון בסופ"ש. בינתיים, החיים דיסקו.

יום שני, 22 באוקטובר 2012

What A Girl Needs

לפעמים, כל מה שבחורה צריכה זה לאפות עוגת שוקולד אחת קטנה ולקשט אותה. מה כבר ביקשתי?!

אבל זה בשביל הנשמה. והחיים מציגים דרישות אחרות, כמו ללמוד למבחן על תרופות, מתן דם ונוזלים שיהיה מחר בבוקר ביום האחרון של השלב הנוכחי בהכשרה, Core competencies. מיומנויות ליבה.


אבל צריך, פשוט צריך, לאפות. מפני שכמה זמן יכולה כבר נשמה אחת לשרוד הרחק מהמטבח. אפילו בישולי סוף השבוע לא פיצו על המחסור. ובדיוק היום החברה החדשה מהעבודה החדשה לחשה לי שמחר יש לה יומולדת וכשאמרתי שאופה לה עוגה היא התרתה בי, "שלא תעזי" (לא, אמא, היא לא מדברת עברית, אני מתרגמת!), וברור שאחרי זה אני בכלל לא יכולה להתאפק...

אז בין קריאה של נוהל אחד למשנהו, מחפשת מתכון באינטרנט שמשתמש רק בדברים שכבר יש בבית ומוצאת אחד מעניין, עוגת שוקולד עם יוגורט יווני.


וחותכת כמויות בשלוש, מכינה רק עם ביצה אחת, עוגה אישית, בתבנית הפצפונית שאמא פעם קנתה לי בחו"ל, לא זוכרת איפה. ובזמן שהעוגה בתנור מכינה את הפרוסטינג ואז חוזרת לקרוא עוד קצת, קוראת חמישים עמודים על מתן דם ועוד שלושים על עירויים ומתן נוזלים וחושבת איזה מזל שישנתי חצי שעה אחה"צ. ואחרי שהעוגה יוצאת מהתנור מניחה לצינון על רשת וקוראת את מה שנשאר.


ואחר כך מקשטת. רציתי לכתוב "יום הולדת שמח ג'ודי", אבל זאת עוגה כזאת פיצית, לא היה מקום. אז בחרתי בחשוב ביותר. וגזרתי קופסת קרטון גדולה של נעליים, ציפיתי בנייר עטיפה והנחתי את העוגה בפנים. עכשיו נשאר להתפלל שתעבור בשלום את השינוע מחר, כל הדרך מאן ארבור למרכז הלמידה בדירבורן.


יש לי עוד כל-כך הרבה מחשבות וסיפורים אבל אין לי זמן ומחר אני שוב קמה בחמש וחצי (לא שאני מתלוננת, ברביעי ושישי אצטרך לקום בחמש, אז לא תשמעו אותי אומרת מילה על חמש וחצי).

הגירוד נרגע, באתי על סיפוקי ועוד הספקתי בין לבין לארוז אוכל למחר.

עכשיו אפשר ללכת לישון.

יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

Deja-Vu

השעון המעורר מצלצל ואני מתיישבת במיטה. לא לגמרי בטוחה למה בכלל הייתי צריכה להתעורר, אבל מונעת מתוך איזה ציווי פנימי, אוטומטי, שיודע במקומי. אני מגששת בחשכה אחרי המשקפיים שלי, מאירה קצת את הדרך באמצעות האור שבוקע ממסך הפלאפון שלי. יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת מאחוריי. מנסה מאוד לא להרעיש. בעוד כמה שעות אלון יתעורר ויתבלבל לרגע כשהוא יקלוט שאני כבר לא לידו במיטה. הרגלים של שנה פלוס לא נמחקים בשלושה ימים.

אני מפנה את הפלאפון לכיוון התרמוסטט שעל הקיר בין הסלון למטבח, מסובבת אותו ל-70. המפוח מתחיל לפעול ואחרי כמה רגעים אוויר חם נישב מפתחי האוורור. בדרך למקלחת אני מעיפה מבט אגבי דרך הדלת האחורית. בחוץ חושך מוחלט. הרוח נושבת בעלים והם משיבים לה בשאון חרישי. בשעה הזאת זו רק אני ונהגי המשאיות.

נכנסת למקלחת ונותנת למים החמים לנתק ממני את הכובד של השינה, לשטוף אותו ממני והלאה. לאט-לאט אני שבה להכרתי. מצחצחת שיניים, מסתבנת, מגבירה את הזרם, מוסיפה עוד קצת חמים, שבינתיים קצת נחלשו. סוגרת את המים, מתנגבת, פותחת את הדלת ומסתכלת בשעון של המיקרו - עברו עשרים דקות מאז שקמתי, עוד ארבעים דקות ליציאה מהבית.

מורחת קרם גוף, קרם פנים, מסדרת את השיער. שפריץ אחד של בושם. לובשת חזייה ותחתונים ובדרך חזרה לסלון מעמידה את הקומקום לתה. לובשת את הבגדים שבחרתי אמש. בינתיים המים רתחו, חוזרת למטבח, פותחת שני תיונים ומוזגת מים לספל שלי ולכוס התרמית שאקח איתי לעבודה. מביאה את התיק שלי, פותחת את המקרר ומוציאה את שקית האוכל ועוד שתי קופסאות קטנות שהכנתי אתמול, אגסים בסירופ ודייסת אורז, מוכנים לאכילה. האוכל המוכר והבטוח בתוך מקום העבודה החדש. עוגן, גלגל הצלה מהלא-נודע.

לוקחת את התה ומתיישבת ליד המחשב. מחפשת שיר טוב לשמוע ולהתחיל איתו את היום. עונה למיילים. נועלת נעליים, אוספת דברים אחרונים לתיק - פלאפון, בקבוק מים, מפתחות של האוטו. מסתכלת החוצה ועדיין לא מאמינה שהשמיים כהים לחלוטין, ללא שום רמז להתבהרות, ללא טיפה של אור, אפילו לא בשוליים.

יוצאת לאוטו, מניחה את הכוס על הגג, מגששת אחרי המפתחות, פותחת את הדלת וקורסת לתוך מושב הנהג. משחילה את הכוס למחזיק הכוסות. חוגרת חגורה, מתניעה, בוחרת מוזיקה לנסיעה, יוצאת לדרך.

אני נוסעת מזרחה על ה-94. לאט-לאט, השמיים מתבהרים. האור מתחיל לחלחל מהשוליים, מבהיר את הקצוות ומתפשט כלפי מעלה. אפשר כבר לראות אם האופק מעונן או בהיר. אני קוראת את כל השלטים - חומים, ירוקים, כחולים. שרה עם הרדיו, מסתכלת על השמיים, מתערבבת בנחשול המכוניות, נחש ארוך של אורות אדומים מלפני, נחש זהה של אורות צהובים מולי. אני עוברת ליד Ford Lake, רואה את האורות הכתומים של הלילה משתקפים בו, כמו היה מראה. אני מחייכת וממשיכה לנסוע.

כשאני חולפת ליד יציאה מספר 187, הירידה לרוסונוויל, אני מתנערת מהאוטומטיות שעוטפת אותי, מתפלאת על המהירות בה הגעתי לשם. אני שולחת יד לאוזן ומגלה שם עגיל. מתי הבוקר ענדתי עגילים? אני לא זוכרת. אבל צחצחתי שיניים... ולקחתי תרופות. נכון?

בלילה, העייפות מכריעה אותי ואני נרדמת תוך רגע. ובתוך אדי התשישות המנטלית שאופפים אותי בשלושת הימים האחרונים, אני נזכרת בפעמים אחרות, בעבר, שעברתי הכשרות דומות, תהליכי קליטה לעבודה חדשה. קורס תמיכה טכנית באינטרנט זהב, קורס טלרים בבנק לאומי. הטקסים הקטנים שהיו לי בבוקר, קפה בכוס ענקית וטוסט עם ריבת תות בחדר המחשב של אמא שלי, רואה את השמש זורחת מעל הגבעות הקירחות שאחרי הכביש הגדול שמאחוריי הבית. מריחה את הבוקר מגיע ומגרש את האוויר של הלילה.

בבניינים בלי שם, בחדרים בלי חלונות. המסדרונות מריחים מארוחת הצהריים של אתמול ומאבק, מזכירים לי את הריח של ספריית בית הספר הישנה. מרצה אחד שעומד ומדבר ומדבר ומדבר וכיתה שלמה של אנשים שמפהקים ונאבקים להשאיר את העיניים פקוחות.

אני מביטה באנשים שאיתי בחדר ומשוכנעת שכבר פגשתי אותם בעבר, מזמן. כולם נראים כל-כך מוכרים. אני מזהה את הקולות שלהם והם מהדהדים עם זכרונות ישנים, מאובקים, שמתעוררים פתאום ונדחקים החוצה אל המודע שלי מתוך עיסת העייפות הכבדה בה אני אפופה. אבל מה שבישראל ממשיך לחמש דקות של בירור שנגמרות בפיצוח של הקשר המקרי ביני ובין המכרים החדשים, כאן רק מבלבל אותי יותר. המוח שלי משחק איתי משחקים.

אמנם כף רגלנו עוד לא דרכה במחלקה, אבל אני חוזרת הביתה מותשת בסוף כל יום. עבר יותר זמן ממה שאני יכולה לספור מאז שטיפלתי בחולה אמיתי ואני מתחילה לשכוח שאי-פעם עשיתי את זה. בטח שלא מצליחה להעלות על דעתי שהייתי ממש טובה בזה. ופער השפה איתו נאבקתי בשנה שעברה חוזר ומפתיע, מפני ששפה רפואית מקצועית היא עניין חדש, נפרד לגמרי. פתאום אני מגלה איך אומרים פסוריאזיס באנגלית, סתם מתוך הקשר. רק שבכל משפט יש בערך חמש מילים שעד לאותו רגע רק קראתי, מעולם לא שמעתי אותן נאמרות. הראש שלי מייצר הקשרים חדשים, אני משתאה ביני לביני - אז ככה זה נשמע, אז ככה אומרים את זה. מתאמצת להבטיח לעצמי שאזכור את כל הדברים האלה, אני נשטפת פתאום גל של חרדה - ומה אם אני יודעת להיות אחות רק בעברית?

אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה לשכנע את עצמי שיהיה בסדר. זה התפקיד של תהליך ההכשרה הארוך. להכניס אותנו למערכת ולעבודה המעשית לאט, בהדרגה. אני לא היחידה שעוברת את זה. האתגרים שלי אולי קצת שונים, אבל כל אחת מהאחיות החדשות שאיתי בחדר מתמודדת עם אתגרים משלה. לאט-לאט. כל יום בנפרד, זה יבוא. זה יסתדר.

אני אסתדר.

אני חוזרת הביתה ומשתדלת להישאר ערה, כדי שאוכל ללכת לישון מוקדם, כדי שאוכל להשחיל מספיק שעות שינה בלילה. מחר בבוקר קמים בחמש וחצי.

אני מתגעגעת למטבח. בכל יום אני רוצה לאפות ולבשל משהו, בכל פעם אני צריכה להתאפק, מפני שאין מספיק זמן, אני צריכה להכין את האוכל למחר, לארגן את התיק וללכת לישון. וכמו שקרה הרבה בימים האחרונים, רק כשאלון חוזר הביתה אני מתמודדת עם העובדה שיהיה צריך לאכול ארוחת ערב, בין היתר. אם זה היה תלוי בי, הייתי מתעלמת מהצורך, אבל נוכחותו של אדם אחר מקשה על ההדחקה של העניין הזה. בימים האחרונים הצלחתי לאלתר, לגוון מארוחת הצהריים של שניצלים לשנינו, להכין משהו קטן ובסיסי לארוחת ערב. אבל היום התחשק לי משהו שאין ורציתי שהוא יהיה חם ומנחם. דווקא רציתי אולי לצאת לאכול, אבל במצבי העדין, עדיף לא לשחק באש. מה גם שאלון היה צריך לכתוב עבודה.

אז קפצתי לקרוגר וקניתי עליי תרד-בייבי וביצים ובאמצעות כמה ירקות אבודים שנשכחו במגירת הירקות וכבר די התעייפו, הרכבתי לנו ארוחת מלכים מנחמת, מפנקת ומספקת, ה"משהו שאין" המושלם.

בצל מטוגן, עגבנייה, פלפל כתום, שני חופנים של תרד, ארבע ביצים מקושקשות.


מאדים את הירקות


מוסיפים את הביצים, מלח ופלפל


מערבבים במחבת עד שלא נותרים נוזלים ומפזרים מעל החגיגה פתיתי גבינה צהובה.

מסנדווצ'ים (אלון)


או מקערים (אני)



זוללים בהנאה ומברכים את ידי המבשלת לברכה והצלחה.

יום ראשון, 14 באוקטובר 2012

וריאציה על לחם שאור ועל עוגיות קינמון

לפני כמה ימים אמא שלי שלחה לי פתאום מייל וכותרתו "מה שלומכם?". "הרגלת אותי לשני פוסטים ביום", טענה, "ועכשיו?". שני פוסטים ביום, השבתי, זה בחופשה או בסופ"ש.

כאילו רק כדי לתמוך בטענתי זו, אני מביאה בפניכם פוסט שני באותו יום. בשבוע האחרון תהיתי מה לוח הזמנים החדש שלי יעשה לבישולים ולאפייה שלי וכפועל יוצא, לכתיבה בבלוג. בכל מקרה, אני בטוחה שכל עוד חגיגות האפייה של סוף השבוע ימשכו, כך גם הפוסטים הנוגעים להן, אבל תהיו מוכנים לשבועות רגועים וסופ"שים עמוסים.

ממש מיד עם פרסומו של הפוסט הקודם, ניסיתי להחליט אילו עוגיות אני רוצה לאפות. אין דרך טובה יותר להעביר את הערב ולהפיס את דאגתי ממחר שיבוא ויביא איתו את כל ההתחלה החדשה הזאת, שרובצת מעליי כבר חודשיים ועכשיו עומדת ממש להתרחש. כך, בתחבולת העוגיות, חלפו להן עוד שעתיים. ערבלתי וציננתי את הבצק ובזמן שחיכיתי לו שיתקרר ויתייצב קצת שטפתי את כל הכלים שייצר האירוח היום. כעבור ארבעים דקות בערך ניגשתי לקרוץ, לעצב, לקשט ולאפות.

אחרי חיפוש קצר ברשת, החלטתי לוותר על החידוש ולאפות את עוגיות הקינמון שלי, אבל בגלל שאני אוהבת לשנות ולחדש, שיניתי קצת את המתכון וכך התקבלה וריאציה ראשונה, עוגיות שוקולד מתובלות. כנראה שאני באמת מושפעת מכל הבלוגים האמריקאיים שאני קוראת, שדואגים לתבל בתבלינים סתויים כל תבשיל ומאפה. כיאה לאזור בו יש ארבע עונות, שחילופן ברור וגלוי לעין, יש כאן חגיגות ומסורות קטנות שמגיעות עם כל עונה. הסתיו מזמין אפייה מתובלת בקינמון, אגוז מוסקט, ג'ינג'ר וציפורן וקישוט של הבית, הגינה וגם המאפים במיני צבעים כתומים-צהובים-חומים. וכיאה לאופה המתגוררת באזור בו יש עונות ולכל עונה סממנים וחגיגות יחודיים, קניתי לי בטארגט סוכריות צבעוניות בגווני הסתיו ועכשיו גם אני יכולה לקשט את המאפים היוצאים מתחת ידיי בגוני העונה.

ממש כמו עוגיות הקינמון של ראש השנה, אך בשינוי. ובגלל שפתאום נתקפתי חשש שיום אחד אלחץ על הלינק ששמתי שם ואגיע להודעה שהדף אותו חיפשתי לא קיים עוד, אכתוב את המתכון גם כאן הפעם ואחסוך לעצמי מפח נפש עתידי-פוטנציאלי.

עוגיות שוקולד מתובלות

מה צריך?
200 גרם חמאה רכה
כוס דחוסה של סוכר חום
ביצה אחת בטמפרטורת חדר
כפית תמצית וניל
2 כוסות קמח ועוד 2 כפות קקאו
כפית אבקת אפייה
2 כפיות קינמון
1/4 כפית ציפורן
1/4 כפית אגוז מוסקט
1/2 כפית ג'ינג'ר טחון


מה עושים?
מקרימים יחד חמאה וסוכר, מוסיפים ביצה ותמצית וניל ומערבבים עד הטמעה. מנפים יחד את ככככללל היבשים ומערבבים לתוך תערובת החמאה. נמנעים מעיבוד יתר שיפגע בפריכותן של העוגיות. מצננים את הבצק במשך 30-40 דקות במקרר. מגלגלים לעיגולים בגודל הרצוי ופוחסים אותם באמצעות מזלג או אצבע ליצירת דוגמא. אופים ב-180 מ"צ (350 פרנהייט) למשך 10-12 דקות. מצננים על רשת.


קצת הערות
שימו לב שהחלפתי שתי כפות קמח מהמתכון המקורי בשתי כפות קקאו, הוספתי לבצק כפית אבקת אפייה (במקום רבע כפית, כמו בפעם הקודמת) וקיצרתי את זמן האפייה ל-10 דקות. כל השינויים הללו הניבו עוגיות רכות ונימוחות הרבה יותר. הקפדתי גם לא לעבד את הבצק יתר על המידה, דבר עליו הקפדתי פחות בפעם הקודמת. אם בפעם הקודמת התקבלו עוגיות במרקם של ביסקוויט, הפעם הן מזכירות יותר עוגיות חמאה. כמה נחמד. הפעם קרצתי עיגולים קצת יותר גדולים, אז התקבלו 71 עוגיות, סתם שתדעו.

לכבוד הסתיו: סוכר כתום-צהוב
כל השבוע האחרון השאור שלי עמד מחוץ למקרר וזכה להמון יחס, חום ואהבה. כשאפיתי ליולדת לחם בשבוע שעבר, הבחנתי שכמות המחמצת פוחתת והחלטתי שיש צורך במרתון האכלות. כבר סיפרתי לכם על הטרנספרומציה המרגשת שהמחמצת עברה? פעם היה לה ריח של בירה ואילו לאחרונה היא מריחה כמו יין צעיר ומחוצף שמגרה את האף. כל פעם שאני פותחת את המיכל, כדי להתכונן לאפייה הבאה, אני מתמלאת שמחה וגאווה. זאת מחמצת בוגרת ובשלה. אני מקווה שאצליח לשמור עליה עוד שנים רבות.

ביום שישי לא מצאתי לחם כמו שרציתי בקרוגר, אז החלטתי שאופה לי לחם בעצמי. בשבת בבוקר ניגשתי למלאכה. מאחר והלחמים שאני אופה בדרך כלל, מלאים או מבוססים על קמח שיפון, מכילים יותר מידי סיבים עבור הבטן המאותגרת שלי, רציתי לאפות לחם שאור לבן. אלא שבפעם היחידה שאפיתי שאור לבן, זה היה לחם בסגנון צרפתי, שהיה ממש נהדר כשהוא רק יצא מהתנור, עם קרום מתפצח ובועות ענקיות, אלא שכבר למחרת הוא התייבש והיה מבאס.

נכנסתי לאתר הנחתום וחיפשתי השראה. נזכרתי שפורסם שם לא מזמן מתכון ללחם "כמו של ארומה". נכנסתי ובחנתי את המתכון, אבל החלטתי שהוא לא בשבילי. במתכון נעשה שימוש בבצק מקדים שתפח לפחות 8 שעות, אבל לי לא הייתה סבלנות. רציתי לחם ורציתי אותו עכשיו (או בעוד שש שעות, אל תהיו קטנוניים - בכל זאת, שאור). אז החלטתי להמציא מתכון משלי, בהשראת המתכון ל"לחם ארומה" והמתכון הבסיסי ללחם שאור בהיר עם גרעיני חמנייה. וריאציה שנייה, על לחם השאור הראשון שאפיתי אי-פעם. יצא לחם רך ואוורירי עם חמצמצות "שאורית" מוצלחת, אבל לא אלימה מדי. אני מעלה את המתכון על הכתב כדי לזכור מה עשיתי, שאוכל לשחזר בעתיד.

לחם שאור לבן מפונק

מה צריך?
600 גרם קמח לבן
300 גרם מחמצת
כפית שמרים יבשים
חצי כוס רסק תפו"ע
4 כפות שמנ"ז (ועוד ללישות החוזרות)
2 כפיות מלח
כף סילאן
כוס מים (או קצת יותר)

מה עושים?
מערבבים את כל היבשים, יוצרים גומה במרכז ושופכים לתוכה את המחמצת ואת יתר הרטובים. מערבבים, בהתחלה במזלג ואחר-כך בידיים. לשים בתוך קערה עד שנוצר בצק ולאחר מכן מעבירים למשטח מקומח קלות ולשים במשך עשר דקות, בערך. באמצע הלישה ניתן להחזיר את הבצק לקערה נקייה וללוש אותו בשיטת קיפול - מושכים צד אחד של הבצק בכל פעם ומקפלים מעל יתר הבצק, שוב ושוב, כל פעם מכיוון אחר. ניתן לשמן את הידיים במהלך הלישה כדי שהבצק לא יידבק לידיים, כך נימנע מלהוסיף לו יותר מדי קמח ולייבשו. מתפיחים בקערה משומנת, מכוסה בניילון או בד לח.

קיפול ועריכה
קיפלתי את הבצק שלוש פעמים, כל 45 דקות, כפי שנהוג בלחמים לבנים מסוג ג'בטה. בפעם האחרונה ערכתי את הכיכר. בכל פעם הרמתי את הבצק מהקערה ונתתי למשקל שלו למשוך אותו למטה. אחרי ההתפחה הבצק מלא אוויר ובגלל תכולת המים והשמן הגבוהה שבו הוא נמתח בקלות, עצמאית. אחרי שהבצק נמתח, מקפלים אותו ושוב נותנים לו להימתח ומקפלים שוב, כמה פעמים. מחזירים להתפחה נוספת וחוזרים על הפעולה. אחרי שני קיפולים ועוד 45 דקות, מוציאים אוויר מהבצק בעדינות ועורכים לכיכר - על משטח מקומח פותחים במתיחה את הבצק למלבן גדול, שצלע אחת שלו אורכה כתבנית הכיכר בה אתם משתמשים. מגלגלים את המלבן לכרוכית ומניחים בתבנית משומנת, כשהתפר כלפי מטה. מכסים במגבת לחה ומתפיחים למשך 45 דקות נוספות.

אפייה
מחממים תנור ל-250 מעלות. כשהתנור חם, שופכים כוס מים קרים על תחתיתו ליצירת אדים, מכניסים את הכיכר ומורידים את החום ל-220 מעלות. אופים כ-40 דקות. בתום האפייה מכבים את התנור ומשאירים את הכיכר בפנים עוד 10 דקות, לאחריהן מוציאים את הכיכר מהתבנית ומניחים לצינון על רשת. פורסים ואוכלים בתיאבון.


ועכשיו, ללחוץ על "פרסם" וכל השובבות שקמות מחר בשש וחצי בבוקר, מהר לישון!
שיהיה לי בהצלחה :)

Meal Planning

כמו כל פולניה טובה, כנראה, גם אני מפנה את החרדות שלי לאוכל. לפיכך, עיקר דאגתי בשבוע החולף הוקדשה למחשבה על האוכל של שבוע הבא. מצאתי את עצמי שוכבת על הספה בביתה של היולדת, בטן-אל-בטן עם הפיצפיץ ומתכננת לפרטי פרטים את התפריט היומי שלי; מה אוכל לפני שאני יוצאת מהבית, מה כשאני מגיעה לביה"ח ואחר-כך, מה לארוחת ביניים ומה לצהריים ואילו נשנושים אני רוצה שיהיו לי בתיק, לעיתות של רעב או עייפות פתאומיים.

פתאום קלטתי, שכבר המון-המון זמן לא נדרשתי לתכנן את הארוחות שלי לימים שלמים מחוץ לבית וכבר שכחתי איך עושים את זה. קצת בדומה למה שאני מרגישה לגביי העבודה כאחות - ופה קבור הכלב. העיסוק האובססיבי באוכל - מה, כמה, איך, מתי - משכיח וקצת משכך את החרדה האמיתית ששוכנת בי כבר כמה ימים, הולכת ומתגברת ככל שיום שני מתקרב ובא, החשש והדאגה מהבלתי נודע, מהרגע הזה שכל-כך חיכיתי לו, אבל פתאום כשהוא מגיע אני חוטפת רגליים קרות.

אז אני מתעסקת באוכל.

ביום שישי האחרון, מיד בסופו של יום העבודה האחרון אצל היולדת, נסעתי לקרוגר. הסתובבתי במעברים כאחוזת טירוף, מחפשת נחמה ומרגוע במצרכים שעל המדפים. "כן! פודינג שוקולד! זה בדיוק מה שחסר לי!".


כמובן שתוך כדי הכל, התכנונים והבישולים והחששים, יש זרם תחתי שמלווה הכל ומשמר בי את הידיעה שאני קצת מגזימה. אבל היי, זה לא שאני פוגעת בעצמי או באחרים, ואם זה נותן לי קצת שקט נפשי... למה לא. שיהיה.

לפני שאני יוצאת מהבית, בבוקר, אשתה תה כמנהגי, ויהיה נחמד אם תהיה לי עוגה. אז נאפה עוגת שיש.
  

השתמשתי בארבע הביצים האחרונות שהיו לנו במקרר ולכן לא יכולתי להכין גם עוגיות כמו שרציתי. מדהים כמה מהר נגמר מגש אחד של 24 ביצים.


אבל זאת רק ארוחת הבוקר הראשונה, מפני שבין היקיצה המוקדמת בשש וחצי, לבין היציאה מהבית בשבע וחצי להגעה לימי ההדרכה בבית החולים שמתחילים בשמונה וחצי חולפות שעתיים ובטח אהיה שוב רעבה. את הארוחה הזאת אפשר לספור כארוחת בוקר מס' 2, או ארוחת עשר (בשמונה, כן, ארוחת ביניים). כאן נאכל סנדביץ' ראשון, כריך ארוחת בוקר עם חביתה או סלט ביצים או סלט טונה. או שבכלל אסתפק במנה של דייסת אורז קרה, שכבר בישלתי ממנה עוד סיר ענק ביום חמישי בערב, הפעם עם חלב שקדים וקוקוס.

קניתי גם פריכיות אורז ותירס של קוואקר, בטעם קרמל. יש לזה טעם של פופקורן מתוק, אחד החטיפים החביבים עליי. זה נשנוש נחמד, בין לבין. קניתי גם שקית של מיני Twix, מפני שלכי תדעי מתי פשוט תהיי חייבת שוקולד, שייתן זריקת סוכר ויעזור קצת לרכך את מכת העייפות. לארוחת צהריים, לאלון באוניברסיטה ולי בכיתת ההדרכה של ביה"ח, טיגנתי כמות גדולה של שניצלים. על זה סיכמתי עם עצמי כבר בתחילת השבוע. ובישלתי גם עוד אגסים בסירופ, חתוכים לגודל שנוח לאכול במזלג, כי כמה חלבונים ופחמימות יכול אדם לאכול בלי שירצה כבר לנקות את החך עם איזה פרי במתיקות מעודנת.


מאז ארוחת שבירת הצום של יום כיפור החלטתי, שיחד עם דייסת האורז, אלו הולכות להיות אבני הפינה של המטבח (או המקרר) שלנו בזמן הקרוב. קלים לעיכול, לא דורשים הכנה רבה, מחזיקים מעמד לאורך זמן ועושים טוב בלב ובבטן. בקרוגר לא היה לחם כמו שרציתי. אז גם אפיתי לחם שאור לבן, שישמש אותי לסנדביצ'ים שלי.

אני יודעת, זה נראה חום. אבל  בחיי שזה שאור לבן.
למעט קמח השיפון והקמח המלא מהמחמצת הבצק כולו מבוסס על קמח לבן
כשאני עוצרת רגע לחשוב על הכל, זה קצת משעשע אותי לחשוב שעד לפני חודש נאבקתי בבחילה ובחוסר תיאבון. אפילו עכשיו, התיאבון שלי עוד לא לגמרי חזר לעצמו ואני עדיין אוכלת פחות מהרגיל. אבל העיקר שדאגתי שיהיו לי בערך עשר ארוחות ליום. אני יודעת, זה מצחיק שאני מתנהגת כאילו אני יוצאת למסע במדבר, או מינימום לטירונות של חודשיים, אבל בכל זאת, יש בחוויה הזאת המון מן הלא-נודע וכל ההכנות וההתעסקות הללו עוזרות לי קצת להירגע. קצת-קצת.

אתמול, כשעוגת השיש כבר הייתה בתנור, הלחם האפוי נח על קרש החיתוך, מכוסה בחיתול בד, השניצלים בקופסא והאגסים בסיר, מצאתי קצת זמן לנקות את הבית, מפני שאני רוצה להתחיל את שבוע העבודה הראשון שלי עם בית נקי. בין בישול לאפייה לנקיונות, הספקתי גם קצת לנוח. ישנתי הרבה וטוב בשני הלילות האחרונים וגם במהלך היום, מצאתי פה ושם, ברווחים, זמן גנוב וריק מכל מעש, התגנבתי למיטה עם הספר שלי ושקעתי בקריאה. בשבועיים החולפים, בהם עבדתי אצל היולדת, קראתי שני ספרים - "ויהי אור" של סייד קשוע ו"מעשה בטבעת" של אילן שיינפלד, אותו אני עדיין קוראת עכשיו. התענגתי על הקריאה של ספרות מקור בעברית. בשנה האחרונה קראתי בעיקר ספרי עיון באנגלית ופתאום - סיפורת, בעברית. איזה תענוג זה לקחת ספר ליד ולצלול לתוך עולם אחר. אין תחליף למנוחה ולנחמה שמציע ספר טוב.

הבוקר היינו אמורים להתארח אצל אלי. חברה טובה שלו הייתה אמורה להגיע לביקור והוא רצה להכיר לה כמה מהחברים המקומיים שלו. הוא תכנן להכין פאי ומיתג את האירוח כ-Pie for breakfast party. אבל מזג האוויר הגשום והסגרירי הביא את האורחת לבטל את נסיעתה ואלי שלח אתמול הודעת ביטול לכל המוזמנים. באותו זמן בדיוק סיימתי לטגן את השניצלים וזכרתי שפעם אלי אמר לי כמה הוא אוהב שניצלים, אז שאלתי את אלון אם הוא היה רוצה להזמין את אלי אלינו, במקום התוכנית שהתבטלה, לארוחת צהריים של שניצלים. אלי נענה בשמחה ואמר שיביא גם כרוב כבוש ומלפפונים חמוצים שכבש בעצמו. אחרי כמה רגעים חשבתי להזמין גם את מַייקוֹ, שלומדת במחלקה של אלון, מחזור אחד מעליו. אנחנו חברות בפייסבוק וכבר כמה זמן שהיא אומרת שהייתה רוצה שאלמד אותה לאפות לחם. אתמול התכתבנו בפייסבוק בנוגע לתוכניות שלי במטבח לאותו יום, אז המחשבה להזמין גם אותה קפצה לי לראש ושמחתי מאוד כשהיא נענתה.

אוכל משמח, פשוט וטוב: שניצלים, פירה עשיר עם בצל מטוגן ואפונת גינה עם מעט חמאה
התעוררתי בבוקר והחלטתי לנסוע לטארגט, לקנות כמה דברים אחרונים שאני צריכה לשבוע הקרוב. הייתי גם צריכה קמח לבן, ביצים וסוכר - שלושה מצרכי יסוד שנגמרו במהירות עם כל הפעילות המטבחית המוגברת של השבוע האחרון. אם פולניות מתעסקות באוכל כאמצעי להשקיט את חרדתן, אפשר לומר שיש הרבה נשים שמשתמשות בקניות כגלולת הרגעה.

כמו שישנה המלצה לא ללכת לקנות אוכל כשאתה רעב, אולי כדאי שתהיה המלצה שלא ללכת לטארגט כשאתה לחוץ. אמנם כל הדברים שקניתי היו חשובים ונדרשים, אבל לכל אורך הקנייה אספתי עוד ועוד דברים לעגלתי וחיבקתי אותם אל חיקי כאילו הם מה שיציל אותי מהמחר. בין כל הפריטים הדרושים, קניתי גם מחברת בעטיפה מהודרת, דמויית עור, בצבע אדום ותיק דמוי עור שחור עם לוק "עסקי", מפני שקלטתי שבעצם אין לי תיק נורמלי שיכול ללוות את תלבושות הביזנס-קז'ואל איתן אני נדרשת להגיע לאוריינטציה.

הוא גם מספיק גדול כדי להכיל את כל האוכל שאני מתכננת לקחת איתי, את בקבוק המים שלי ועוד דברים חשובים. האלטרנטיבה היחידה הייתה לקחת את כל האוכל בשקית ניילון, וזה ממש לא מכובד. אז אתם מבינים, בעצם לא הייתה לי ברירה, הייתי פשוט חייבת לקנות את התיק הזה. חייבת.


מכרה שלי עברה לפריז לפני כמה ימים. לפני הטיסה, היא כתבה סטטוס בפייסבוק, "יש לי פיל ממש גדול שיושב על הפרפרים בחזה". אמנם התחלת עבודה חדשה זה לא בדיוק כמו מעבר לארץ אחרת ובכל זאת, אני מרגישה שאני יכולה מאוד להזדהות איתה. אני מתרגשת, מאוד. אבל ביושבי מול המחשב, כשגוש המועקה שיושב לי על החזה מתגלגל מדי פעם וקצת חוסם את דרכי האוויר ואני צריכה להתאמץ ולקחת נשימה עמוקה, כזאת שמשתמשים בה גם בכתפיים ובשרירי הצוואר... אז אני מרגישה שקצת עברתי את הגבול שמפריד בין התרגשות לבין מתח ולחץ. אני פשוט רוצה שמחר כבר יבוא, שאני אקבל את התוכנית לחודש הקרוב, שאדע לאילו מחלקות אני נכנסת בסבב הקליני, שאפגוש את האחים והאחיות שנכנסים איתי לאוריינטציה, שכל הדברים יתבררו, יתבהרו.

עכשיו רק נותר לסדר את התיק, להכין סנדביצ'ים ולבחור בגדים למחר. אני מקווה שארדם בקלות הלילה. על כל מקרה, מזל שקניתי שתי חפיסות חדשות של בנדריל.

אני לא מאמינה שזה באמת קורה.

יום ראשון, 7 באוקטובר 2012

יום ראשון במטבח: עוגיות צ'אנקי-מאנקי לאלון, לחם ושניצלים ליולדת

עבורי, יום בו אני מבלה כמה שעות רצופות במטבח, מכינה כמה מאכלים במקביל, הוא יום מוצלח. על אחת כמה וכמה, יום בו אני קמה וכמעט מיד ניגשת למלאכת הלישה, הערבוב, הקיצוץ, האפייה ובישול - יום כזה הוא ממש קייטנה. זאת אחת הסיבות לכך, שסוף השבוע הזה היה ממש חגיגה.

בשבועות האחרונים העוגות, המאפינס והקאפקייקס השתלטו על מטבחנו. למעשה, מאז ראש השנה לא אפיתי עוגיות. אותן עוגיות נהדרות שרדו קצת יותר משבוע עד שהחלו מאבדות מטריותן. או אז נכנסתי לשיגעון העוגות והקאפקייקס ולא הבטתי לאחור.

לפני כמה ימים, כשאלון קם מכורסת הקריאה שלו, ניגש למקרר, פתח את הדלת והסתכל פנימה במבט מחפש,  באותו טקס אופייני ומוכר של "בא לי משוּ", הצעתי לו לאכול קאפקייק שוקודלעת, אבל הוא לא השתכנע. "אני קצת מתגעגע לעוגיות", הוא אמר, ממש לא בטענה או מתוך בקשה מפורשת ואני הודיתי שכבר עבר זמן מאז אפיתי עוגיות ואולי הגיע הזמן לנאגלה חדשה. אלא שאתמול שמתי למצבן ההולך ומידרדר של שלוש הבננות שעוד נותרו בסלסלת הפירות שלי וחשבתי לעצמי שלא תהיה ברירה - אאלץ להצילן ולאפות מאפינס צ'אנקי-מאנקי. ואז חשבתי לעצמי, אולי אצליח למצוא מתכון לעוגיות עם בננות? ומצאתי. במקור עם פקאנים, אבל עם אופציה להחלפה בנטיפי שוקולד ואגוזי מלך, אני מביאה אותן לפניכם - עוגיות צ'אנקי-מאנקי!


עוגיות בננה, נטיפי שוקולד ואגוזי מלך (כ-40 עוגיות)
1/2 כוס (113) חמאה רכה בטמפרטורת החדר
כוס סוכר
1 ביצה בטמפרטורת החדר
1כפית תמצית וניל
כוס מחית בננות (בערך 2 בננות גדולות, מרוסקות דק במזלג)
1 כפית סודה לשתייה
2 כוסות קמח
קורט מלח
1/2 כפית קינמון
1/2 כפית אגוז מוסקט
1/2 כפית ציפורן טחון
1/2 כוס נטיפי שוקולד + 1/2 כוס אגוזי מלך קצוצים (או כוס אחת של פקאנים קצוצים במקום שניהם)

מחממים תנור ל-180 מ"צ.
באמצעות מיקסר מקציפים חמאה וסוכר לקרם בהיר ותפוח. מוסיפים ביצה ותמצית וניל עד הטמעה. בקערה נפרדת מערבבים את מחית הבננות עם אבקת הסודה לשתייה ומניחים בצד לדקה-שתיים. בינתיים מוציאים מהארונות את הקמח והתבלינים. מוסיפים את הבננות לתערובת החמאה ומערבבים עד הטמעה. מנפים את כל החומרים היבשים לתוך התערובת ומקפלים כמעט עד שלא רואים עוד קמח. מוסיפים את התוספות (אצלי, שוקולד ואגוזי מלך) ומקפלים עד פיזור בעיסה. משתדלים לא לערבב יותר מדי כדי שהעוגיות תצאנה רכות. באמצעות כף או כפית עוגיות, מסדרים תלוליות קטנות על תבנית עם נייר אפייה. אופים 11-13 דקות (אני אפיתי רבע שעה). מצננים על רשת.

הערות ושינויים
קצת חששתי מכמויות התבלינים שבמתכון. שמתי חצי כפית קינמון, כדרוש, אבל מכל יתר התבלינים חתכתי את הכמות לרבע כפית בלבד. הוספתי גם קצת ג'ינג'ר טחון ופלפל שחור. אם אתם אמיצים, תיצמדו למתכון המקורי.
העוגיות צריכות להיות זהובות אך לא קשות. התוצאה מזכירה קצת muffin tops, זאת אומרת, העוגיות אינן פריכות ומרקמן מזכיר עוגה. אם בכל זאת אתם רוצים עוגיות פריכות, אתם מוזמנים לאפות אותן יותר זמן, על אחריותכם. או שפשוט תחפשו מתכון אחר. לבסוף, אני חושבת שהחלפה של חצי כוס קמח בחצי כוס קוואקר יכולה לעבוד פה נהדר.

במהלך האפייה שרתה עליי הרוח והחלטתי להכין אייסינג ולקשט איתו את העוגיות, למרות שאלה לא עוגיות "קלאסיות" לזיגוג. לכבוד הסתיו וחג רוחות הרפאים של הגויים, ההולך ומתקרב, בחרתי להכין זיגוג כתום. הפעם השתמשתי בשקית זילוף כדי שאוכל ממש לצייר דוגמא על פני העוגיות. הסתפקתי בדוגמאות גיאומטריות פשוטות. אחרי עוגייה-שתיים לתרגול קולטים את העסק וזה מתקדם מהר


עוד לפני העוגיות, פתחתי את הבוקר עם הכנת בצק ללחם.
היולדת מאוד התבאסה השבוע, כשהלחם שהבאתי לה בשבוע שעבר נגמר. "מה הבעיה?", אמרתי, "נכין חדש". תכננתי להכין את אותו הלחם בדיוק, השאור הראשון שאפיתי אי-פעם, לחם שאור בהיר עם גרעיני חמנייה. אפילו קניתי אתמול במאייר גרעיני חמנייה, מפני שזכרתי שהשקית הקודמת נגמרה. אבל אני משתעממת בקלות ולא התחשק לי לאפות אותו דבר שבוע שני ברצף. במקום זה, החלטתי לאפות את לחם השאור המאולתר שהמצאתי לפני שנה. כדי להוסיף חטא על פשע, אלתרתי עוד קצת. ראשית, הגדלתי את הכמויות ושיניתי קצת את היחסים בין המחמצת לקמח. במקום דוחן בלבד, הוספתי גם זרעי פשתן. לבסוף, הוספתי כף סילאן, סתם כך כי התחשק לי. אז מה היה שם?

100 גרם קמח שיפון
150 גרם קמח לבן
250 גרם קמח מלא
(לא חשוב לדייק על הגרם בכמויות של הקמחים, רק להשתדל שבסוף יהיו לכם 500 גרם קמח)
5 גרם (כפית) שמרים יבשים
300 גרם מחמצת שאור
2 כפות פשתן
2 כפות דוחן
4 כפות שמנ"ז
כף סילאן
כף שטוחה של מלח
כוס מים, פחות או יותר

בקערה גדולה או קערת מערבל עומד, מערבבים את כל היבשים - קמחים, מלח וזרעונים. אני עושה את זה באמצעות מטרפה ידנית, מערבבת היטב ומאווררת את הקמח וכך גם חוסכת ניפוי. יוצרים גומה במרכז תערובת הקמח ושופכים לתוכה את השאור. מוסיפים את כל יתר החומרים - שמן, סילאן ומים. מערבבים הכל במזלג עד שנוצרת עיסה מעורבבת חלקית. עכשיו אפשר להעביר ללישה במיקסר או ללוש ידנית. אני התחלתי בחמש דקות מיקסר ואז המשכתי ידנית. אם הבצק יבש מדי, הוסיפו קצת מים, בזהירות רבה, כף בכל פעם. לבצק רטוב מדי, הוסיפו קמח, כף בכל פעם, עד שמתקבל בצק במרקם נוח לעבודה, אך לא יבש מדי (לא נקרע). כשיש לכם בצק נוח, העבירו אותו למשטח מקומח ולושו עוד כמה דקות. נסו לשאוף לזמן לישה כולל של עשר דקות.

מתפיחים את הבצק בקערה משומנת ומכוסה במגבת לחה למשך שעה. אחרי שעה לשים אותו קצת, מוציאים את האוויר ומתפיחים שעה נוספת. אחרי ההתפחה השנייה מעצבים כיכר ומניחים אותה על תבנית אפייה שטוחה שריפדתם בנייר אפייה. מכסים במגבת לחה ומתפיחים עוד חצי שעה בערך. מחממים תנור ל-230 מ"צ. בתום ההתפחה חורצים על פני הכיכר 3 חריצים אלכסוניים בעומק חצי ס"מ-ס"מ. מיד לפני הכנסת הכיכר לתנור שופכים על קרקעית התנור החמה חצי כוס מים ליצירת אדים. ניתן גם לרסס את פני הכיכר במים. אופים כ-40 דקות, שבסופן מוציאים את הכיכר מהתנור ונוקשים על תחתיתה. צליל חלול מעיד שהלחם אפוי. אם אינכם בטוחים, ניתן לבדוק בעזרת קיסם.

רואים את זה?
אם החריצים היו עמוקים קצת יותר, הכיכר לא הייתה מתבקעת בבסיסה.

עכשיו, כשסיימתי לאפות את הלחם, אני יכולה ללכת לישון צהריים.
זוכרים שהתלוננתי על התנודות במצב הרוח שהסטרואידים גורמים לי וייחלתי לתופעת לוואי אחרת? קיבלתי את מבוקשי. אמנם אני מרגישה קצת יותר יציבה רגשית בימים האחרונים, אבל התחלתי לסבול מגלי חום. במהלך היום אני פושטת ולובשת את הסוודר שלי אחת לחמש דקות, בממוצע. כל פעם חם לי מדי, אז אני פושטת ואז נהיה לי קר, אז אני לובשת וחוזר חלילה. בנוסף לזה, אני מתעוררת מוקדם יחסית בבוקר, גם אם ישנתי רק שבע שעות. כן, אני יודעת מה אתם חושבים. אני חצופה, אני מרשה לעצמי להגיד "רק" על שבע שעות שינה. אבל בשביל מי שמסוגלת לישון עשר שעות בלילה ולאהוב את זה, שבע שעות זה מעט. במיוחד אם אותן שבע שעות מתרחשות בין שתיים בלילה לתשע בבוקר. במיוחד אם התעוררתי למרות שאני עדיין עייפה, אבל אני כל-כך עירנית שאין שום סיכוי שעוד אחזור לישון. זאת הסיבה שבימים בהם אני בבית, יש לי דאון בסביבות הצהריים, אבל היי - בשביל זה בדיוק המציאו את הסופ"ש!

כשאקום מהשינה אכין את השניצלים שהבטחתי ליולדת. לא אספר לכם הרבה עליהם, אחרי הכל, אלה רק שניצלים ומה כבר יש לכתוב על זה. רק אגיד שאתמול קניתי בטארגט שני אביזרי מטבח חדשים - מלקחיים ופטיש שניצלים. המלקחיים, כדי שסופסוף אפסיק לדקור את השניצלים במזלג כשאני הופכת אותם. ובכלל, הרי ידוע שכל מטבח צריך מלקחיים. פטיש השניצלים כל-כולו באחריותה של היולדת. כשהצעתי שאכין שניצלים, היא שאלה אם אני מכינה אותם עבים או דקים ואני השבתי מיד, "אני מכינה אותם איך שאת רוצה". אחרי שהיא הפסיקה לצחקק מרוב התרגשות והלם על הפינוק הגדול שנפל בחלקה, היא אמרה שהיא אוהבת אותם דקים. ניחשתי נכון.

אני לא זוכרת מתי הפסקתי לדפוק שניצלים, אני רק יכולה להגיד בוודאות שזה היה מאוד מזמן. אולי כשעזבתי את בית הוריי לפני עשר שנים כמעט. אולי אפילו לפני. לכן, לא היה לי פטיש שניצלים עד אתמול. עכשיו יש, מה רע? לפחות אני לא צריכה להשתמש במכשירים מאולתרים, דוגמת צנצנת גרבר ריקה, כמו שעשיתי בשבוע שעבר. והשניצלים יוצאים מגניבים ביותר. כל-כך דקים, אפשר לראות דרכם.

אולי בגלל שקיבלתי השבוע כסף ואולי בגלל ההבטחה המתקרבת למשכורת קבועה והגונה, אולי בגלל שדיברנו עם חברה על הבית הבא שיהיה לנו כאן (אנחנו מתכננים לעבור בקיץ) ואולי פשוט בגלל שאני מבלה המון זמן במטבח לאחרונה, אפילו יותר מהרגיל, אני מוצאת את עצמי מפנטזת על מטבח אחר. אני אוהבת את המטבח שלנו, שלא יהיה ספק, אבל הוא לא מושלם. חסר לנו מקום בארונות, המיקום של הארונות לא אידיאלי, אין מדיח ואין גורס אשפה, שני אביזרי מותרות אליהם הבית בירושלים הרגיל אותי.

בחלומי, יש לי מטבח עם ארונות תחתונים ועליונים, שנפרשים הלאה והלאה, מרצפים את קירות המטבח מקצה לקצה. ובתוך הארונות יש מקום ואפשר לשמור את כל חומרי האפייה בצנצנות יעודיות עם תוויות, את כל סוגי הקמח בקופסאות רחבות וגדולות שאפשר להכניס מבעד לפתחן כוס בנוחות והכל מסודר ונגיש ונוח ונעים לעין.

יום יבוא, במהרה :)

יש לי ארבעה סירים על הכיריים ובשלושה מהם מתבשל אותו דבר

לפני שיצאתי מהבית למסע הקניות היומי, פתחתי את המקרר והארונות ובדקתי מה צריך לקנות. כמובן שכהרגלי בקודש, שכחתי את הרשימה בבית. גיליתי שנותרה רק עוד מנה אחת מהעוף המכובס שבישלתי במשך השבוע. לפיכך, הגיע הזמן לבשל עוף חדש. אבל בדרך למאייר חשבתי לעצמי שקצת נמאס לי מעוף מכובס ואולי אני כבר רוצה קצת לגוון. ההרגשה הזאת מסמנת שזהו הזמן לחגוג ולצהול - אפילו בלי לשים לב התגברתי עוד קצת על הסלידה מאוכל שמלווה אותי כבר למעלה מחודש ועליתי מדרגה במורכבות של התפריט שלי. נזכרתי במה שאמא שלי הציעה אתמול, שאולי אכין לי קציצות עוף מבושלות ובטארגט באה לי ההארה - קלופס בסיר.

לטעמי, קלופס מבושל הוא אבי כל האבות של המאכלים הפולניים. בתקופה שמיד אחרי האבחון שלי, כשרשימת האיסורים התזונתיים שלי הייתה ארוכה פי כמה וכמה מרשימת המאכלים המותרים, הייתה סבתא שלי מכינה לי קלופס, שהיא הייתה מבשלת על הכיריים בציר של עצמו. אני חושבת שמאז אותם ימים, כבר 15 שנים לפחות, לא אכלתי קלופס מבושל. את הקלופס שלמדתי להכין בעצמי, לעצמי, הייתי צולה בתנור. אבל משהו בזיכרון של אותו טעם מעודן ומרקם נימוח גרם לי לחזור היום למקורות.

קניתי במאייר מגש קטן של עוף טחון ומגש קצת יותר גדול של הודו טחון. בבית גיררתי באמצעות מעבד המזון 6 גזרים דקיקים, בצל קטן אחד, תפוח-אדמה בינוני, מקל סלרי וקישוא קלוף אחד. הוספתי לעיסה גם כוס או קצת יותר של סולת דקה, שתי ביצים, מלח ופלפל. לרוב, אני מוסיפה תבלינים מכל הבא ליד, אבל מאחר וההעדפות התזונתיות שלי בתקופה האחרונה נוטות לטובת כל מה שהוא עדין ואפילו קצת משעמם, לא לקחתי סיכונים.

שלפתי מהמגירה מחבת בינונית, אחת שיש לה מכסה. כשנוכחתי שהמחבת מצליחה לאכלס רק שליש מהעיסה, התבלבלתי לרגע, אבל התעשתתי די מהר. שלפתי את הסיר הענק של איקאה, ההוא בן תשעת הליטרים, וקיצצתי עוד 4 קציצות ענק, כל אחת בגודל אשכולית גדולה. אחרי כל זה נשארה לי כמות לעוד קציצה אחת, אבל שוב נגמר המקום בסיר, אז שלפתי את הסיר הקטן ביותר, בו אני מכינה ביצים קשות ובישלתי בו את הקציצה האחרונה.

השתעשעתי למראה המיוחד הזה - שני סירים ומחבת על הכיריים, בגדלים וצורות שונים - ובכולם קלופס.


העיקרון פשוט - מחממים מעט שמן (אפשר שמנ"ז) במחבת עמוקה או סיר רחב, חשוב שזה יהיה כלי שיש לו מכסה. מקצצים קציצות גדולות מאוד ומניחים אותן בזהירות, מגובה נמוך בתוך השמן, שלא ישפריץ וניכווה. אפשר גם לא לחמם את השמן כל-כך (או בכלל) לפני שמנחיתים לתוכו את הקציצות ואחרי שהקציצות כבר בתוך הכלי, להגביר את הלהבה. כשמתחילים לשמוע את רחש השמן, סופרים שלוש עד חמש דקות ומנמיכים את האש. מערבבים כפית-כף רסק עגבניות בכוס מים ומוזגים את המים בזהירות לתוך הסיר. מוסיפים מים עד שהקציצות מכוסות עד למחצית מגובהן. מביאים את הרוטב לרתיחה, מנמיכים את האש לגובה בינוני ומבשלים כשעה בסיר מכוסה, בבעבוע ער אך לא פראי.

מדי פעם בודקים שיש מספיק נוזלים בסיר. אם גובה הרוטב יורד לפחות מסנטימטר, מוסיפים עוד מים. כרבע שעה לפני סוף הבישול לא נוסיף עוד מים כדי לאפשר לרוטב להצטמצם ולהשתבח. מומלץ להפוך את הקציצות פעמיים-שלוש במהלך הבישול, בזהירות, תוך ששמים לב לא לפרק אותן. יתכן ויהיה צריך לנתק אותן בעדינות מתחתית הסיר. קל לעשות זאת באמצעות תרווד (בישול בסיר טפלון/נון-סטיק יפתור את הבעיה). אל תתבאסו אם חלק מהקציצה נשאר דבוק לסיר, זה רק ישביח את הרוטב עוד יותר.

אפשר לתבל את מי הבישול במעט מלח, פלפל, פפריקה מתוקה או כל תבלין אחר שנפשכם חשקה בו, אך קחו בחשבון שככל שתוסיפו תיבול מעבר למלח-פלפל הבסיסי, כך תתרחקו קצת יותר מהטעם הפולני האותנטי ולמרות שמקובל לחשוב שלמאכלים פולניים שכאלה אין טעם ואין צבע, תנו לעצמכם צ'אנס, רק פעם אחת, לגלות איזו גדולה מתקבלת מבישול איטי של קציצת עוף טחון לא-רזה והרבה ירקות טעימים, בנוזלים מועטים. אני ממליצה לנסות פעם אחת בלי שום תוספת למעט מים עם רסק עגבניות. הקציצות משחררות לרוטב את טעמי הבשר והירקות ובתום הבישול מתקבל רוטב עבה ועשיר, שגורם לכם לחשוד שהתרחשה פה איזו אלכימיה מסתורית.

בין קערית אחת של דייסת אורז למשנתה, אכלתי קציצה אחת כזאת, מיד כשסיימה להתבשל. כן, זהו בדיוק הטעם אליו כיוונתי. והמרקם - קציצה כל-כך עסיסית, רכה ונימוחה. איזה פינוק. יצאתי אל הקור לאסוף את הדואר וכשחזרתי חייכתי לעצמי - חדר המדרגות הקטן שלנו מריח כמו בית פולני.

התחנה הראשונה שלי היום במסע לטארגט ומאייר הייתה בחנות המדים Life Uniform. התוודעתי לקיומה במקרה, כשהבטתי דרך חלון האוטובוס בנסיעה חזרה ממזכירות המדינה, ביום בו ניסיתי לעשות תיאוריה ולא הצלחתי (ע"ע כשנסענו לדירבורן). לא רציתי לקנות מדים לפני ה-17 בספטמבר, מחשש לעין הרע. תראו מה זה, לא קניתי מדים ובכל זאת התוכניות שלי התקלקלו ותחילת העבודה שלי התעכבה בחודש. מאחר ועוד תשעה ימים אני מתחילה לעבוד בודאות (חמסה-חמסה-טפו-טפו-טפו-בלי-עין-הרע-שום-בצל) ואינני יודעת מתי אצטרך להגיע במדים, מאחר החודש הראשון הוא חודש אוריינטציה שחלקו הגדול מורכב משיעורים בכיתה. ומאחר והיום היה לי זמן ואינני יודעת כמה זמן פנוי יהיה לי בשבוע הבא, החלטתי לנסוע לחנות.

אתם כבר יודעים שאני חושבת שהאמריקאים הם עם קצת משוגע ודי מצחיק. באופן בלתי צפוי, הביקור בחנות המדים סיפק תזכורת והוכחה נוספת לעובדה הזאת. מפני שאחרי שהמוכרת הראתה לי את המדים של צ'ירוקי, החברה המוכרת יחסית, היא הציעה לי להסתכל גם על המדים הללו:


ומבט קצת יותר מקרוב, למי שלא מצליח לקרוא את האותיות הקטנות של התווית המודפסת מצידו הפנימי של גב החולצה:




השתעשעתי מאוד מהעניין הזה. אני אשכרה הולכת ללבוש מרצ'נדייז לעבודה. טוב, אני מודה, גם התלהבתי. מה התלהבתי, עפתי על עצמי לגמרי. אני! במדים האמיתיים מהאנטומיה של גריי! כאילו, שיואו!

כשחזרתי הביתה והראיתי את המדים לאלון אמרתי לו שעכשיו זה רשמי - אני חיה בסרט...

הביקור בחנות המדים סיפק גם תזכורת לכך שבקרבה של אומה שמנה אנו חיים - אחרי שמדדתי מכנסיים במידה מדיום שהיו גדולים עליי סביב המותניים, ניסיתי סמול, שהתאימו סביב הירכיים, אך היו גם הם די חופשיים. שאלתי בזהירות אם יש אולי XS והתפלאתי מאוד כשמדדתי אותם ולא רק שהצלחתי להעלות אותם מעל לקו הירכיים שלי, הם גם ישבו לי בול על המותניים (והבטן, זאת שעברה שלושה וחצי ניתוחים ולא בדיוק דבוקה לגב? אז היא...). איזו מחמאה! אני, אקסטרה-סמול, מי היה מאמין! וכאילו זה לא מספיק, כשניגשתי למוכרת כדי לשאול אם הם עושים תיקונים, מפני שהמכנסיים קצת ארוכים לי, היא אמרה שהיא יכולה להזמין לי מידה מיוחדת, XS-Petit, בה אורך הרגל קצר ב-2 אינץ'. השם ישמור ויעזור, מת העולם, בעל הבית השתגע, אני, שלבשתי בישראל מכנסי אחות במידה מדיום, הולכת ללבוש פטיט. האירוע החריג הזה הולך להשאיר אותי במצברוח מרומם שבוע לפחות!

ובנימה רזה באופן-יוצא-דופן זו, אני הולכת לנשנש עוד קצת קלופס. כל הכלים בכיור גורמים לי לחלום על בית עם מדיח כלים. אתם מוזמנים לצרף גם את הפריט הזה לרשימת החלומות הבורגניים שלי.


שבוע טוב!

סופסוף, פודינג אורז


חגיגות הסתיו נמשכות.

מזג האוויר ממשיך להתקרר. ביומיים האחרונים הטמפרטורה המקסימלית במהלך היום הגיעה ל-13 מעלות ובלילות כבר יצא לנו לראות על מסך הטלפון את הספרות אחת, אפס ומינוס אחת. מזל שאלה השעות בהן אנחנו מכורבלים עמוק מתחת לפוך. אבל אפילו מי שמתעורר רק בתשע בבוקר יכול עוד למצוא שכבה דקה של כפור על שמשת המכונית. בעוד שבוע וקצת, כשאתחיל לעבוד, אצא בשעות הקרות ביותר מהבית ואהיה עדה לתופעות שעד כה אני נוכחת בהן רק מצפייה בטלפון שלי, שבעשר בבוקר עוד ממשיך לספר על מה שקרה בשש.

כבר המון זמן שאני רוצה להכין פודינג אורז. הרעיון ניטע במוחי לראשונה בעקבות הפוסט הזה אצל גל. במשך השנה שחלפה מאז (לא להאמין שחלפה שנה...), חשבתי על המתכון מדי פעם, מחכה לרגע הנכון, בו אוציא את התוכנית מהכוח אל הפועל. קיבלתי עוד דחיפה משמעותית כשנסענו לדירבורן ואכלתי שם פודינג אורז קר, שהיה טוב כל-כך, עד שהטעימה ממנו הביאה אותי לדמעות. כשחזרנו הביתה חיפשתי באינטרנט מי-ורדים.

בשבועות בהם הרגשתי לא טוב חשבתי שדווקא פודינג כזה, עם כל העמילן שבו, עם הטעם המעודן, יכול להתאים מאוד לתפריט שלי, לרפרטואר הדברים שאת אכילתם אני מצליחה להעלות על דעתי. כמה פעמים אפילו חיפשתי בקניות אורז עגול, אבל בכל פעם ויתרתי והחלטתי לחכות. אלא שאז נסעתי עם אלי לקוסטקו ובין שאר הפריטים שאספתי לעגלתי באותו יום, היה גם שק ענק במשקל 25 פאונד, של אורז יסמין תיאלנדי. התירוצים לדחיית הכנת הפודינג הלכו ואזלו. לפני שבוע וחצי, כשקניתי את התבלינים לאגסים, קניתי גם מי-ורדים. כל התנאים הוכשרו, עכשיו רק צריך למצוא קצת זמן פנוי ולהקפיץ קצת את הפודינג במעלה רשימת סדרי העדיפויות שלי, מפני שמפה לשם, אני כל הזמן רק אופה מאפינס וקאפקייקס בזמן האחרון.

החלטתי שאני לא רוצה לבשל את הפודינג עם חלב פרה, מפני שחששתי שגם בצורתו המבושלת הוא ירגיז את הבטן שלי, שגם ככה נוטה להתעצבן בקלות לאחרונה. כל השבוע עבדתי בטיפול בתינוק הפיצי ועזרה לאמו ובאחד הימים פתחתי את המקרר שבביתם ומצאתי שם את התשובה - חלב שקדים. זה מושלם! איך לא חשבתי על זה קודם? הרי יש גרסאות של דייסת אורז או מלבי שמשתמשות גם בשקדים טחונים. הגרסה הלבנונית של מלאבי, Muhallabia, היא למעשה פודינג אורז טחון ושקדים טחונים עם מי ורדים. אז למה לא לעשות וריאציה מסוימת על המתכון הזה?

השתמשתי בחלב שקדים של Silk שהוא קצת ממותק. לפיכך, הוספתי קצת פחות סוכר מהמומלץ במתכונים שונים לפודינג אורז שמצאתי ברחבי הרשת. בגלל שעבדתי כל השבוע ולא מצאתי זמן לנסוע לסופר ולקנות חלב שקדים, בישול הפודינג נדחה שוב. היום כבר לא היה מה שיעצור אותי - נסעתי לטארגט וקניתי קצת (המון!) בגדים, חגיגה קטנה לכבוד כך שהרווחתי שוב כסף אחרי תקופה ארוכה ללא הכנסה. אחרי טארגט המשכתי למאייר וקניתי את כל מה שהיה חסר להכנת הפודינג. כשהגעתי הביתה ישר ניגשתי למלאכה וכעבור פחות משעה התענגנו שנינו על קעריות של אוכל-חלום עם טעם גן-עדן.

טעים מאוד חם או קר

הכנסתי מספר שינויים למתכון מפתיתים. השתמשתי באורז יסמין ולא אורז סושי או ריזוטו, מפני שזה מה שהיה לי בבית. השתמשתי בכוס וחצי של אורז, מפני שרציתי שתצא לי המון-המון דייסה. אחרי בישול ראשוני של האורז במים למשך עשר דקות, הוספתי ארבע וחצי כוסות של חלב שקדים. במהלך הבישול הוספתי עוד כמה שלוקים, פה ושם, כשראיתי שהדייסה מסמיכה מדי אך האורז עוד לא מתפרק מספיק. אני חושבת שהכמות הכוללת של החלב שהוספתי על הכמות הראשונית היא 3/4 כוס, בערך. אולי בפעם הבאה אטחן את האורז לפני הבישול, לקבלת דייסה בעלת מרקם עדין וחלק יותר. תיבלתי את הדייסה בשתי כפיות מי-ורדים (שימו לב! לא תמצית ורדים שהיא מרוכזת הרבה יותר ומשתמשים רק בכמה טיפות ממנה), כפית תמצית וניל וארבע כפות סוכר חום בהיר מהסוג הדביק. הכנת הדייסה הזאת כל-כך קלה והתוצאה כל-כך טעימה ומספקת, שאני בטוחה שאבשל עוד ממנה במהלך החורף הקרוב. מה גם שיש לי עוד בקבוק שלם של מי-ורדים.

כשכתבתי את הכותרת של הפוסט הזה ממש התאפקתי לא לכתוב "פונדיג". אמא, זה מישהו מהילדים שלך שהיה קורא לזה ככה, או שאימצנו את זה משיבוש של ילד ממשפחה אחרת?

יום שישי, 5 באוקטובר 2012

אני, דולה?

רובכם לא יודעים את זה, אבל לא תמיד רציתי להיות אחות. נכון זה ככה? המון פעמים אנשים שהולכים ללמוד רפואה או סיעוד אומרים שהם ידעו כל חייהם, או מגיל מאוד צעיר, שזה מה שהם רוצים לעסוק בו. הם התנדבו במד"א, היו חובשים בצבא, חלקם הלכו כבר לעתודה רפואית... אבל אני לא. אני סיימתי תיכון ולא ידעתי מה אני רוצה. בתיכון הייתי במגמת תיאטרון וביולוגיה. לא רציתי ללכת ללמוד תיאטרון וגם לא ביולוגיה באוניברסיטה, לא רציתי שזה יהיה המקצוע שלי. הדבר היחיד שידעתי הוא שאני רוצה לטפל באנשים. אז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה.

אחרי שנתיים של לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, הבנתי שזה לא בשבילי. באותה תקופה חזרתי לטיפול ובפגישה הראשונה הפסיכולוגית שלי נתנה לי שיעורי-בית: לחשוב איפה אני רואה את עצמי בעוד עשר שנים. מתוך המצוקה בה הייתי שרויה, כל מה שהתרגיל הזה עשה הוא להלחיץ אותי ולגרום לי להרגיש עוד יותר אבודה. חזרתי כעבור שבוע ואמרתי שהדבר היחיד שאני יודעת, הוא שאני רוצה להיות נשואה עם ילדים. מעבר לזה, אין לי מושג.

התחלנו לחקור יחד את התחביבים ותחומי העניין שלי. חשבתי על בישול או קונדיטוריה, אבל החלטתי שאני מעדיפה לשמור אותם כתחביב ולא להפוך אותם למקצוע. חשבתי על עיסוי, אבל חששתי שמא המקצוע לא מתאים לחולה במחלה כרונית שתובעת מחיר פיזי. מה גם שהעבודה בתחום גובה מחיר מהשלד והמפרקים ולא ניתן לעסוק בה לעד. מתוך הדיון שהתעורר בחדרה של המטפלת, הצלחתי לזקק כמה עקרונות מנחים - אני רוצה לעבוד עם אנשים ולטפל. חשבתי ברצינות על לימודי עיסוי, אבל אז חשבתי על עצמי, כמטופלת - תמיד העדפתי ללכת למטפלים האלטרנטיביים שיש להם השכלה פורמלית, קונבנציונלית, כלשהי. החלטתי להירשם ללימודי סיעוד והתייחסתי אליהם כאל גושפנקא להמשך. הפגישות הבאות הוקדשו לבירור מעמיק יותר של הבחירה, כדי לוודא שלא החלטתי מהר מדי, מבלי לבדוק את הנושא לעומק, תחושות שהיו לי לגביי לימודי הפסיכולוגיה.

כעבור כמה חודשים, התחלתי את הלימודים ונהניתי מהם מאוד. כל סמסטר, כל קורס, כל שיעור נתנו לי תחושה שאני במקום הנכון. בשנה השנייה התחלנו את ההתנסויות המעשיות במחלקות ובכלל פרחתי. הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי. בשנה ג' נכנסתי להתנסות ביחידת נשים ויולדות. אחרי סבב קצר במחלקה להיריון בסיכון, הגענו לכמה משמרות בחדרי-לידה. ראיתי לידה אחת טבעית ושתי לידות קיסריות. במהלך אותו חודש הסתובבתי עם חיוך תמידי על הפנים, מרחפת עשרה סנטימטר מעל האדמה. סיפרתי על חוויותיי לכל מי שרק הסכים לשמוע וראיינתי את המיילדות במחלקה כדי לשמוע מהן על העבודה ועל סגנון החיים שמגיע איתה. קצת דאגתי כשאחת המיילדות התלוננה על השתלטות המודל הרפואי על הלידה, על ההתייחסות ללידה כאל מחלה שיש לטפל בה, ההתייחסות אל היולדת כאל חולה, אבל כל זה היה קצת רחוק ממני.

בהמשך השנה שאלה אותי מישהי אם אני יודעת במה ארצה לעסוק כשאסיים את הלימודים. אמרתי שנהניתי מאוד בהתנסות בנשים, בעיקר בחדרי-לידה ואולי אני רואה את עצמי עוסקת בזה בעתיד, אבל היה לי קשה עם המחשבה הזאת משתי סיבות; א', מעולם לא חשבתי לפני כן שאני רוצה להיות מיילדת וב', חלק גדול מהבנות שמגיעות לבית-ספר לסיעוד נרשמות ללימודים מלכתחילה כי הן רוצות להיות מיילדות ולא מתעניינות בכלל בסיעוד כללי. אני לא רוצה להיות כמו כולן...

עם סיום הלימודים כבר שכחתי לגמרי מאותו רעיון מקורי שהביא אותי ללימודי הסיעוד. היה ברור לי שנועדתי להיות אחות, שאני הולכת לחפש עבודה במחלקה כללית ולעבוד בזה כמה שנים לפני שאפנה להתמחות ספציפית יותר, במיילדות או בתחום אחר, מפני שבבית הספר בו למדתי, חינכו אותנו לחשוב שכדאי לכל אחות חדשה לצבור קצת ניסיון בסיעוד כללי לפני שהיא מתמקצעת בנישה. למרות שבמוצהר לא חשבתי על הדברים האחרים, אותם חלומות קטנים המשיכו לקנן בי - אולי יום אחד אלמד עיסוי, אולי אהיה מדריכת הנקה, אולי אעשה קורס מורי יוגה. יש כל-כך הרבה דברים שמעניינים אותי והייתי רוצה לתת גם להם צ'אנס. אני לא רוצה להיות רק אחות לעד.

מאז ומתמיד התעניינתי בהיריון ובלידה. בכיתה ד' ידעתי שכשאהיה גדולה ארצה להיות אמא. בכיתה ו' התחלתי לעשות בייביסיטינג. תמיד הסתכלתי על נשים בהיריון. כשאחותי ילדה את האחיינית הבכורה שלי, הרצון הפך יותר מוחשי. לפעמים הוא הרגיש ממש בוער. מבחינתי, אין לי עדיין ילדים כי אני "מתאפקת". כי יש נסיבות מגבילות, אבל בשנייה שהן יתבטלו, אני לא מבזבזת רגע.

אני קוראת המון על היריון ולידה ומתעסקת בנושא מהיבטים שונים. אני אוהבת מאוד לקרוא סיפורי לידה והייתה תקופה ששוטטתי באינטרנט בחיפוש אחרי סיפורים שונים שכתבו נשים על החוויה שלהן, בלידות מכל הסוגים. במאי האחרון התפרסמה במגזין טיים כתבת שער על Attachment Parenting (בעברית, הורות מקרבת). תמונת השער הפרובוקטיבית והטקסט המלווה עוררו תגובות סוערות של בלוגרים וכותבי טורים בכל העולם. אני חושבת שנחשפתי לגל התגובות בעזרתו של אלון, ששאל אם ראיתי את הטור הזה ב-NRG. במקביל, התגלגלתי לקרוא את הכתבה הזאת בניו-יורק טיימס ונתפסתי. המשכתי לחפש מידע ולחקור על איינה מיי גסקין, צפיתי בסרטונים שלה ביוטיוב וחיפשתי כל פיסת מידע שרק ניתן למצוא. בסופו של דבר החלטתי לקנות את הספר הראשון שלה - Spiritual Midwifery, נהניתי ממנו מאוד וקניתי ספר נוסף שלה Birth Matters, אותו אני עדיין קוראת.

לפני שבועיים, כשחיפשתי מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שלי, מצאתי קישור לצפייה ישירה בסרט שהפיקה ריקי לייק על לידות בית, שנקרא The Business Of Being Born. אני מאוד ממליצה על הסרט למי שמתעניין בלידה. כמו בכל פעם שאני קוראת או רואה משהו שקשור ללידה, הצפייה גררה אחריה שיטוט מקוון בחיפוש אחרי סיפורים וסרטונים נוספים והתלהבות רבה. שוב השקטתי קצת את הרעב.

סיפרתי לאלון על הסרט בהתלהבות (אני מתפעלת בכל פעם מחדש מהיכולת שלו להקשיב ולא לאבד סבלנות כשאני מקשקשת בלהט על דברים שמעניינים אותי, אבל אותו, איך לומר, קצת פחות). הוא ענה לי בשאלה שכבר שאל אותי בעבר - לא הגיע הזמן שתלכי לעשות עם זה משהו?

השאלה של אלון קצת הלחיצה אותי. אמרתי לו שאני לא יודעת. שאני עדיין חושבת שאולי המשיכה שלי לתחום נובעת מכך שאין לנו עדיין ילדים. אולי אחרי שאהיה בהיריון, אלד ואתנסה בהנקה העניין שלי בזה יפחת קצת. וגם עוד לא התחלתי בעבודה כאחות ואולי כדאי לחכות עם זה עד שאמצא את האיזון בעבודה החדשה. דיברנו על זה עוד קצת ועזבנו את הנושא.

- - -

בשבוע שעבר דיברתי בטלפון עם חברתי שילדה והיא סיפרה לי, שהתינוק הרך פצח במה שהספרות המקצועית מכנה "שביתת הנקה". זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג, אבל הבנתי מיד למה הכוונה. חברתי סיפרה לי על העצות שקיבלה בינתיים מהרופאה - בעיקר, להמשיך לשאוב כל עוד התינוק לא מוכן לינוק, כדי לשמור על אספקת חלב ולא לגרום לבעיות נוספות. הסתקרנתי.

ביום חמישי שעבר הבאתי ליולדת את האוכל שבישלתי עבורה (אני לא קוראת לה בשמה בכוונה, מטעמי פרטיות), ישבנו קצת וקשקשנו (כמו שרק בנות יודעות) ובשלב מסוים הגיע זמנו של התינוק לאכול, זמנה של האם לשאוב או להיניק. שאלתי אותה אם היא רוצה שאעלה איתה ל"פינת ההנקה" שלה, אסתכל מה היא עושה ואתן לה כמה טיפים. לימדתי אותה איך לבצע Breast Compressions, הצעתי להפשיט את התינוק חלקית כדי לאפשר מגע של עור בעור, תיקנתי קצת את תנוחת ההנקה ולימדתי אותה איך באופן כללי להעיר את התינוק, שנדמה שאופיו די ישנוני, דבר שעלול להפריע להנקה שתהיה מוצלחת מבחינת האם והתינוק ועלול ליצור תסכול בקרב הדיאדה. נתתי לה חיזוקים, החמאתי לה כשהצליחה ועודדתי כשהתקשתה.

ישבנו יחד שעה וחצי. בשלב מסוים חברתי שאלה אותי מאיפה אני יודעת את כל זה, "מלמדים את כל זה בבית ספר לסיעוד?". השבתי שלא. את הכל למדתי בעצמי - מספרים, מצפייה בסרטונים באינטרנט ומצפייה בנשים אחרות מיניקות. כמו העניין הרב שאני מוצאת בהיריון, בלידה ובתינוקות, אני מתעניינת גם בהנקה ואני מקווה שביום מן הימים אזכה להתנסות בחוויה בעצמי. ולפעמים, כששואלים אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, אני אומרת, בין היתר, שביום מן הימים הייתי רוצה להיות מדריכת הנקה.

במהלך אותה שעה וחצי, דיברנו על הנקה וייצוגיה בתרבות ובחברה המודרנית. על כך שבניגוד לאופן בו משווקים הנקה, זה לא הדבר הטבעי ביותר. תינוקות אמנם נולדים עם רפלקס מציצה, אבל הם לא יודעים לינוק וישנו הבדל משמעותי בין השניים. כמו שהתינוק לומד לינוק, גם האם צריכה ללמוד להיניק ולא מספיק אם היא עשתה את זה בעבר, מפני שכל תינוק הוא שונה ועובר זמן בין לידה ללידה בו אפשר לשכוח את המיומנות הנרכשת הזו. לפעמים ממש צריך ללמוד הכל מהתחלה. צרפו למשוואה הזאת עייפות, תשישות, סערה הורמונלית שמביאה לרגישות ועוד שפע גורמים וקיבלתם מצב מורכב הרבה יותר, בו מתקיימים תנאים שלא תמיד תומכים בהנקה ולפעמים ממש מפריעים לה.

וכאילו המציאות לא מסובכת מספיק, היולדת נושאת על כתפיה ציפיות חברתיות ותרבותיות, מפני שבחברה בה אנחנו חיים היום, נוצרה משוואה בעייתית שקובעת שאם את לא מיניקה, את אמא לא טובה ואם לא הצלחת להיניק, את כישלון. אלה מילים חזקות שמשפיעות על התפיסה העצמית של האם עד כדי כך, שהן יכולות לדחוף אותה עוד יותר לזרועותיהם של הייאוש והתסכול. ממש תנאים מושלמים ליצור את ההתקשרות הראשונית עם התינוק, להכיר את עצמך כאם ולהתאושש מהלידה, פיזית ונפשית. כאילו הקשיים של תקופת משכב הלידה לא גדולים מספיק, הוספנו פנימה שיפוטיות וביקורת וסיבכנו את התמונה עוד יותר.
- - -

אני לא נגד הנקה, להיפך. אבל אני בעד איזון, שפיות ובחירה. אם אישה בוחרת שלא להיניק, זאת זכותה. אם היא בוחרת להיניק והדבר מתגלה כקשה מכפי שהיא תיארה לעצמה, וגם אחרי נסיונות רבים להתגבר על המכשולים היא עדיין ניצבת בפני קושי שמשפיע לרעה על מצבה הרגשי השברירי גם-כך, אני בעד שתפסיק ותעשה טובה לעצמה, לתינוק ולקשר העדין ביניהם. עם כל הסימפטיה שאני רוחשת להנקה ולנשים שבוחרות להיניק, יש לי מעט מאוד סבלנות לשתדלנות הצדקנית שטוענת שזאת הדרך האפשרית היחידה. דורות של תינוקות גדלו על תחליפי חלב מאז המצאתם ואמנם להנקה וחלב אם יתרונות, כמו הענקת חיסוניות בסיסית לתינוק והגנה מפני אלרגיות ודלקות אוזניים, אבל צריך לשמור על שפיות ושכל ישר ולדעת מתי המחיר נעשה גבוה מדי והוא כבר לא מצדיק את התועלת.

עבור נשים שבוחרות להיניק, בין אם הן נתקלות בקשיים ובין אם לא, אני בעד תמיכה רחבה ורבה. בעבר חיינו כולנו בקהילות צפופות וגדולות. נשים צעירות שילדו קיבלו עזרה מאמן, סבתן ולפעמים אפילו מהסבתא-רבתא שלהן, שעוד הייתה בחיים. החברה המודרנית שינתה את זה והיום יולדות רבות עוברות את תקופת משכב הלידה לבדן, ללא תמיכה ממשפחה. ישנן יולדות שלא מכירות נשים אחרות שילדו או אחרות שמיניקות ומעולם לא ראו אישה אחרת מיניקה. חינוך להנקה צריך להתחיל הרבה לפני הלידה, מפני שכפי שכבר אמרתי, זוהי מיומנות נלמדת וככזאת, יש להיחשף אליה ולתרגל אותה "על יבש" לפני רגע האמת. דרושה גם תמיכה של מערכות הבריאות הקיימות, כמו המגמה הגוברת שלא להפריד את התינוק מהאם מיד עם הלידה בשביל בדיקות ומדידות אם הדבר לא הכרחי מבחינה רפואית, על מנת לאפשר לאם ולתינוק לנסות ולבסס את החיבור הנכון לשד, בסיוע יועצת או תומכת הנקה.

התמיכה בהנקה לא נגמרת כאשר האישה הצליחה להיניק בפעם הראשונה. נשים רבות נתקלות בקשיים בשלב בו החלב הראשוני, הקולוסטרום, מתחלף בחלב הקבוע. גם בשלב הרגיש הזה, עזרה וייעוץ של חברה או יועצת מוסמכת בעלת ניסיון, באווירה נינוחה ולא שיפוטית, יכולים לאפשר לאם ולתינוק להתגבר על המכשול ולהמשיך לבסס הנקה נוחה ומוצלחת לשני הצדדים. ישנן נשים הנהנות מהנקה, אבל לא כולן. המסר החשוב ביותר הוא שהנקה היא לא סבל והיא לא צריכה לכאוב. אם זה כואב, יש בעיה ואם יש בעיה אפשר לנסות לפתור אותה, אבל לא חייבים. זכותה של האם המיניקה לוותר בכל שלב מבלי שתצטרך להלקות את עצמה בגלל שהסביבה שידרה לה, בגלוי או בסמוי, שהיא אינה אמא טובה מספיק.

- - -

כעבור שעה וחצי, הגיע הזמן שאלך הביתה. חברתי הציעה לשלם לי ואמרה שמה שנתתי לה בשעה, שווה עבורה כמו עשרים שעות. היא נראתה נינוחה ומרוצה והתפלאה על הנוחות שהרגישה במחיצתי, היא, שלעולם אינה מיניקה בציבור, אפילו לא בחברת נשים אחרות או בני משפחה, מפני שהיא ביישנית, לא נוח לה והיא לא רוצה לחשוף את עצמה. לפני שהלכתי היא הודתה לי עוד פעם אחת, על החוויה החיובית שנתתי לה, על תחושת ההצלחה שהענקתי לה, אחרי רצף ארוך של מה שהיא חוותה ככשלונות. היא שאלה כמה פעמים האם אי-פעם חשבתי לעסוק בתחום ועניתי לה בחצי פה, שכן, אולי, בעתיד... נראה.

חזרתי הביתה משולהבת ונרגשת. הרגשתי שהעזרה שנתתי ליולדת הייתה משמעותית. נכנסתי לרשת וחיפשתי קצת מידע ואחרי קצת מחקר בעצמי, שאלתי את אלון אם אני יכולה לענות לו מחדש על השאלה ששאל אותי לפני כמה ימים. "אני חושבת שאני לא רוצה להיות מיילדת", אמרתי, "אני חושבת שאני רוצה להיות דולה". המשכתי להסביר, שלא מעניין אותי להיות דווקא זאת ש"תופסת את התינוק". יותר מעניין אותי להיות שם עם היולדת ובן זוגה במהלך מעקב ההיריון וההדרכה ללידה ובהמשך מרגע הציר הראשון ועד הלידה ממש, לתת תמיכה רגשית ועצות טובות, לעזור להם יחד להשיג את חוויית הלידה עליה חלמו ולעבור את החוויה הזאת עם רגשות חיוביים.

אני לא רוצה להיות זאת שנותנת פיטוצין, מודדת ליולדת זמן ודוחקת בה אם הלידה לא מתקדמת מספיק מהר, כי יש עקומות וסטנדרטים שקובעים איך לידה "תקינה" צריכה להתקדם. אני לא רוצה לתמוך בשיעור הגובר של ניתוחים קיסריים. בנוסף, כדי להיות אחות-מיילדת בארה"ב וספציפית במישיגן, אני צריכה לעשות תואר שני, לפחות וכרגע זה מאוד מרתיע אותי. מה תואר שני? רק אתמול סיימתי בית-ספר לסיעוד ומעולם לא ממש עסקתי בתחום.

אם כבר מיילדת, אני מעדיפה הרבה יותר להיות מיילדת בלידות בית או במרכז לידה, במקום בו מאמינים בגישה המיילדותית ללידות ולא במודל הרפואי, זאת אומרת, מאמינים שלידה היא תהליך תקין ולא אנומליה, תהליך בריא ולא חולי שדורש אשפוז בבית-חולים, תהליך טבעי, בו כל עוד אין סיבוכים, ניתן לסמוך על הגוף שיעשה את מה שהוא יודע. כל עוד אין סיבוכים, אין צורך בהתערבות רפואית. אני רוצה להיות דמות שעוזרת לנשים לחוות לידה כאירוע חיובי ומעצים, לא כאירוע טראומטי שמופקע מידיה של היולדת ומנוהל על ידי אנשים אחרים שהנשק העיקרי שלהם הוא הפחדה.

אלון שמח לשמוע את הדברים שלי ותמך בי. סיפרתי לו שיש ממש כאן בעיר מקום בו אפשר לעשות קורס ולקבל תעודה מוכרת על ידי DONA, ארגון הדולות הבינלאומי. דיברנו גם על הערך המוסף שמביאה איתה הסמכה שכזו, אם ארצה בעתיד להתקבל ללימודיי מיילדות מסורתית ואפילו סתם אם ארצה לעבוד בחדרי לידה ובמחלקת יולדות.

- - -

אתמול נחתה על המרפסת הקדמית שלנו חבילה. חיכיתי להגעתה בציפייה דרוכה והיא, בחוסר התחשבות מרתיח, לא מיהרה להגיע ואיחרה ביומיים. אתמול אחר-הצהריים, כשיצאתי לחפש אותה ועוד לא מצאתי, התחלתי כבר ממש לדאוג. בערב נכנסתי לאתר של אמאזון שסיפר ששירות הדואר האמריקני כבר דיווח שהחבילה נמסרה ליעדה. התחלתי לחשוב שאולי מישהו פשוט לקח אותה. מי יגנוב חבילה מאמאזון ובה שני ספרים, אפילו לא ספרי קריאה? יצאתי שוב למרפסת, מתווכחת בקול רם עם האתר של אמאזון - ושם היא הייתה. נרגשת ועולצת נכנסתי בחזרה הביתה, מחבקת את החבילה בשתי זרועותיי. בידיים רועדות פתחתי את החבילה ושם הם היו, שני ספרים חדשים שהזמנתי בשבוע שעבר, הראשון, The Ultimate Breastfeeding Book of Answers של ד"ר ג'ק ניומן, שאני ממליצה מאוד לצפות בסרטונים שלו, שהם מלמדים ומעוררי השראה, לנשים בהיריון, מיניקות ובכלל. והשני, The Birth Partner, ספר שמיועד לדולות, בני-זוג ובני משפחה שמלווים נשים בלידה. שניהם ספרים שנכללים ברשימת הקריאה של DONA כחלק מהדרישות להסמכה כדולה. בגלל שאני מתחילה את העבודה החדשה בחדר המיון בעוד עשרה ימים, נראה לי שעדיף לחכות קצת עד שאבין מתי הכי מתאים לי לעשות את קורס ההסמכה עצמו. זאת לא בעיה, כי הקורס מוצע חמש פעמים בשנה. בינתיים אקרא את הספרות הנדרשת ואמשיך ללמוד עצמאית.

כבר המון זמן אני דוחקת את ההתעניינות שלי בתחום הצידה ומתעלמת במופגן מכך שיש לי כישרון לכך - אני טובה עם אמהות ועם תינוקות. אחרי שצפיתי לא מעט בנשים שונות מניקות, אני יודעת לזהות כמה בעיות בהנקה וגם יודעת איך לעזור בניסיון לפתור אותן. אני יודעת להדריך אמהות חדשות בנוגע לטיפול בתינוק ויש לי אינטואיציות טובות וטבעיות לדברים שקשורים לתחום. אני שמחה שסופסוף החלטתי לעשות משהו עם התשוקה הזאת ולא, כמו תמיד, להגיד "אחר-כך", אותו אחר-כך שלפעמים לא מגיע לעולם. אני שמחה שאני לא מוותרת על החלום הזה.

ואני שמחה על צמיחתה של הספרייה המקצועית שלי :)