יום שלישי, 4 בספטמבר 2012

אני וגופי, גופי ואני

היום שוב הלכתי לשיעור יוגה. שבוע שני ברצף, יום שלישי, שש וחצי בערב, אותה מורה.
אני לא צוחקת כשאני אומרת שאני אדם של שגרה. אני אוהבת את המוּכּר, את הבטוח והצפוי. יומיום שמכיל פחות הפתעות הוא יומיום שמגלגל בתוכו פחות פרצי-אדרנלין וזה טוב לבריאות הפיזית והנפשית. אני חושבת.

זה היה שיעור מיוחד ומעניין. מדהים אותי לגלות עד כמה, למרות שאני מתרגלת מנוסה (אחת-עשרה שנים בהפסקות, זה מנוסה, לא?), כל שיעור הוא חוויה אחרת בשבילי. הפניית תשומת הלב כלפי-פנים, העמקת החוויה הפיזית, השכלית, הרוחנית והרגשית, בחינת גבולות היכולת שלי, הנגיעה בקצה. זאת חוויה של למידה מתמשכת, של גילוי בלתי-נגמר.

בכל פעם שאני חוזרת לתרגול אחרי הפסקה ארוכה עובר קצת זמן לפני שאני מצליחה לשלוט בנשימה. משבוע לשבוע השליטה גדלה, ככל שהריכוז גובר אני מסוגלת להתנגד במודע לאוטומטיות שבנשימה ולהשתמש בה כדי לזרום ביתר טבעיות מתנוחה לתנוחה. לרתום את האוויר כדי לנשום החוצה את המאמץ, למצוא בחזה המתמלא עוד קצת כוח בשביל להחזיק את עצמי עוד רגע לפני ההרפייה. זאת הנשימה העמוקה ביותר שישנה, במלוא המודעות. הריאות מתרוקנות עד הקצה כדי לשוב ולקלוט את מלוא כמות האוויר מחדש. מקצה לקצה, גלים-גלים, במעגל מתמשך, זורם. שאיפה דרך האף, נשיפה דרך פה פתוח, לסת רפויה. זאת הוויה אחרת.

לראשונה, בכל שנות התרגול שלי, אני מזיעה בשיעורים כמו שלא הזעתי מעולם. בכל השנים בהן תרגלתי בחום הקיץ הישראלי, מעולם לא הזעתי כמו שאני מזיעה עכשיו. אני נוטפת, זולגת, יוצאת מהשיעורים בשיער רטוב, על אף המזגן והמאווררים הפועלים בכיתה. זה מרגיש לי נכון, כמו איזו רמה נוספת, עמוקה וגדולה יותר של הרפייה מוחלטת, כזאת שהיא כבר מעבר לשליטתי והיא מתרחשת וסוחפת אותי איתה. זה מופלא.

כשיצאתי הערב מהשיעור ועליתי על האופניים שלי, הרגשתי גמישה וקפיצית. התחלתי לרכב ותמרנתי בין האנשים שהלכו על המדרכות, הרוח ציננה את הזיעה שעליי והרגשתי אוורירית, ריקה ומלאה בעת ובעונה אחת. רציתי לדבר על השיעור, לחלוק את הכיף, את תחושת החשמל המזמזם בתוך הגוף, את צלילות המחשבה המושלמת, התחושה העמוקה והאמיתית ביותר, שאני יודעת איפה הגוף שלי נגמר וכל יתר היקום מתחיל ובאותו זמן אני גם מרגישה שלגוף שלי אין גבולות, אני חלק מכל זה וכל זה הוא חלק ממני. זאת חוויה של צלילות מלאה, ראשונית, תחושה שהיא מעבר למילים.

. . .

היום לפני חמש שנים הובהלתי לניתוח חירום, שבוע אחרי ניתוח מתוכנן שעבר בשלום, אך לא בהצלחה. במשך שבוע שכבתי במחלקה הכירורגית עם פצצה שתקתקה בחשכת בטני ואף אחד לא ידע.

בשנים הראשונות הייתי שמה לב כשהתאריך הזה התקרב. הייתי מציינת ביני לביני את התאריך של הניתוח המקורי, את ששת הימים שבינו ובין היום הזה, לפני חמש שנים, שבו מפולת מהירה של אירועים בלתי צפויים חלפה ותלשה אותי לתוכה, מערבלת את חיי שלי וחייהם של הקרובים אליי והיקרים לי מכל. עם הזמן שעבר הרפיתי מטקסי ההנצחה הבלתי-פורמליים שהמצאתי לעצמי. החיים המשיכו, אני נרפאתי גופנית ורגשית ולא היה לי יותר צורך בכך. הקשר של אלון ושלי התבגר והבשיל ולמדתי, בזכותו ואיתו, להתעסק פחות בעבר. יכולתי, לראשונה בחיי, תחת טיפול תרופתי מוצלח ובתוך קשר זוגי מלא אהבה, ללמוד לקוות לעתיד, לא לחשוש ממנו.

את הבטן שלי מקשטות ארבע צלקות מאותו ניתוח. הגדולה, שאורכה שלושה-עשר סנטימטר, מתחילה מעט מעל קו התחתונים, חוצה את הבטן שלי באמצעה, עושה עיקוף קטן מצידו השמאלי של הפופיק שלי וממשיכה ישר למעלה עד שהיא נגמרת, קצת מתחת לעצם החזה שלי. שתי קטנות נוספות ועוד אחת בינונית מציירות מן חיוך על הבטן התחתונה. לפעמים, אני חושבת עליהן כעל עיטורי מלחמה. לרוב הן פשוט שם. חלק ממני.

. . .

אתמול קראתי את הפוסט האחרון ב"דברים בעלמה". בחריגה יוצאת דופן ממנהגו של הבלוג, שעוסק באוכל ובסיפורים הקטנים של חיים יומיומיים שקשורים למתכונים שבו, מצאתי שם פוסט אחר, עם הזמנה ליצירה משותפת לכבוד השנה החדשה. עלמה כתבה:

"...כבחורה שאוהבת מאוד אוכל ואוהבת מאוד אנשים שאוהבים אוכל, וגם אוהבת גוף, אני חושבת שזה שאנחנו חיות בתרבות שמחנכת אותנו לשנוא את הגוף שלנו זה לא סבבה. ואני חושבת שהעובדה שתשעים אחוז מהנשים שאנחנו רואים בתקשורת הן בחורות שדופות גוף שעוד עברו ריטוש בפוטושופ כדי להיות שדופות יותר היא לא שפויה...
...לרגל השנה החדשה וכטקס משותף של ביעור שדים ושאיפה לשינוי, אני מזמינה את קוראי הבלוג ליצור אלבום של כרזות, תמונות, בדיחות וציטוטים שמעודדים דימוי גוף חיובי, ובאופן כללי מעבירים את המסר ששפיות ושמחה זה יותר אחלה מרעב ובאסה. נשמע לי כמו דרך טובה לפתוח איתה את השנה..."

הרעיון שעלמה הציעה הסעיר וסיקרן אותי. ידעתי שאני מוכרחה להשתתף. לא רק כאישה, לא רק כבנאדם, אלא גם כאחות (סיסטר, אבל גם Nurse), כמישהי שבחרה לעצמה מקצוע שעוסק בגוף, ביחס שלנו אליו ובחינוך לבריאות. ועוד, כבת ונכדה, כמי שתהיה יום אחד אמא לילדים.

אתמול במקלחת, נברתי במוחי בניסיון למצוא רעיון ליצירה.
בעבר יצרתי יותר דברים שיכולים להיחשב "אמנות של ממש". ציירתי, קשקשתי, כתבתי סיפורים קצרים ושירה, למדתי תיאטרון, שיחקתי ושרתי. היום היצירה שלי מתרחשת בעיקר במטבח - בבישול, באפייה ובכתיבת הבלוג שלפעמים יוצא מהסירים ומפליג למחוזות אחרים - אבל תמיד, הייתי ונשארתי אדם פיזי, שחווה את העולם דרך הגוף שלו, דרך קצות האצבעות ודרך הרגליים. עמדתי במקלחת ולא היה לי שום רעיון וכבר קצת התעצבתי, מפני שרציתי בכל מאודי להיות חלק מהפרוייקט הזה שדיבר אליי כל-כך. אבל הבנתי שאם זה יקרה בכלל, זה יבוא מעצמו. אין דרך להכריח את זה.

בתום המקלחת התנגבתי וחשבתי לעצמי, כמה אני ברת-מזל - מפני שאמא שלי לימדה אותי לאהוב את הגוף שלי. אולי היום, בבגרותי, אני כבר יודעת להגיד שלפעמים היו שם מסרים מורכבים יותר, אבל בשורה התחתונה, אמא שלי לימדה אותי לחשוב שאני יפה. היא לימדה אותי למצוא שמחה בגוף שלי, היא לימדה אותי ליהנות ממנו. 

אני לא יודעת בדיוק איך היא עשתה את זה. אני לא יכולה לשחזר בדיוק את הדברים שהיא אמרה ובין כה, אני חושבת ששורש העניין היה ועודנו במעשים ולא במילים - זאת הייתה ההתנהגות שלה שהעבירה את המסר הברור ביותר. יחד עם זה, אין לי ספק שזו לא רק היא, אלא גם החיבור היחודי ביני ובינה. לא היה כאן יש מאין. אני בטוחה גם שאי-אפשר להתעלם מכך שבתוך כל זה הייתה מעורבבת המחלה שלי, שתמיד הציבה אתגרים בהקשר של דימוי גוף, שתמיד הכריחה אותי לבדוק ולבחור מחדש לקבל את הגוף הזה עם כל מה שהוא, לטוב ולרע. אפילו אני, אחרי כל החינוך המוצלח שקיבלתי, עם כל ההשלמה והקבלה, מוצאת שאני לפעמים נוטרת לגוף שלי טינה. לפעמים אני צובטת פה ושם או מסתכלת עליו ומעקמת את האף - הייתי רוצה שיהיה אחר. קצת יותר כזה או קצת פחות ההוא ולמה תמיד הוא חייב להיות... זה שיח פנימי שאין לו סוף ואין ממנו מוצא.

היום, כשעמדתי בחדר והחלפתי בגדים, צדתי בזווית העין את בבואתי במראה וחשבתי לעצמי, "אולי שווה לנסות לצלם את זה, לראות מה יוצא". משם זה כבר המשיך בעצמו, בפרץ פראי של יצירתיות, שהתגלגלה החוצה ממני כמו גל. התרוצצתי ברחבי הבית, פותחת מגירות, שולפת ניירות, עפרונות ודבק. במשך יותר משעה הייתי כל-כולי בתוך התהליך. הראש שלי תסס ובעבע, הידיים שלי ניסו לעמוד בקצב של הרעיונות.

ובסוף, זה מה שיצא


נכנסתי לפייסבוק ושיתפתי את התמונה שלי על הקיר של הפרוייקט המיוחד. ישבתי מול המחשב, משולהבת, והסתכלתי על היצירה שלי. הלב שלי פעם בחוזקה ובמהירות, הידיים שלי רעדו. אני גאה בתוצאה. זה אולי לא מאוד מתוחכם, אבל זאת אני - בשיא הפשטות.

זה היה תרגיל יוצא-דופן, שהעניק לי הזדמנות מיוחדת לשבת עם עצמי, לבד, להסתכל על הגוף שלי ולהרחיק אותו ממני, לנתק אותו מעצמי באיזה אופן. שלא בכוונה, עיבוד התמונה טשטש כמעט לגמרי את הצלקת ולרגע הייתי יכולה לחשוב שאני מסתכלת על בטן אחרת, שלי - אבל גם לא שלי. הסתכלתי על המותניים שבתמונה והתרשמתי, מפני שאיכשהו, עם כל ההתמקדות בבטן שבין שתיהן, הן הצליחו לחמוק מהכרתי. במשך שעה וחצי בערך, ישבתי מול עצמי וחשבתי על שמות תואר חיוביים, אוהבים ומפרגנים, שמתאימים למה שאני חושבת על עצמי.

איזה שיעור מאלף בקבלה-עצמית זה היה.

שנה טובה ומלאת אהבה - לזולת ולעצמנו, על ועִם כל מי שהננו.

5 תגובות:

  1. עבודה יפה ואמיצה
    והכתיבה על תהליך היצירה מוסיפה לה ערך משמעותי
    אני רק יכול לדמיין לעצמי כמה עלמה שמחה לראות אותה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה.

      התגובה שלך חשובה לי :)

      מחק
  2. מקסים! אהבתי מאוד את התיאור שלך לגבי תהליך היצירה, ההתלהבות, העצירה הזאת של להיות עם עצמי. נהדר! וזה באמת בדיוק מה שעושים ביומן היצירתי. יש לך עמוד לתפארת ;-)) גם לי יש צלקות בבטן, וזה מזכיר לי שיש לי לפחות שתי עבודות (בעצם, אולי רק שתי עבודות) שעשיתי עליהן. אולי אני אחשוף אותן :)

    השבמחק
    תשובות
    1. היי חגית, אני כ"כ שמחה שבאת להציץ ותודה על שתי התגובות.
      אני אשמח מאוד אם תחשפי את העבודות שלך...

      למה הפסקת לתרגל יוגה?

      מחק
  3. וגם נהניתי מאוד מהתיאור שלך לגבי היוגה. הייתה לי תקופה קצרה מאוד שתרגלתי, והתעניינתי מאוד (בעקבות הספר לאכול, להתפלל לאהוב)...

    השבמחק