יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

Virgin Poached Pears

מכירים את הממתק הזה, שיש לו צורה של פטרייה קטנה עם רגל לבנה, כיפה במן גוון חום קלוש וקוקוס למעלה, מן גומי-מרשמלו-בצק סוכר בלי טעם מובחן? כשקצצתי את הפטריות לקיש הפטריות שאני מביאה לארוחת שבירת הצום אליה הוזמנו, חשבתי שאולי הממתק המוזר הזה הוא הסיבה שאני לא אוהבת פטריות. כי בינינו, מי חשב שזה בכלל רעיון טוב, לקחת פטרייה ולהפוך אותה לממתק? בחייכם, אל תגידו לי שרק אני חושבת שזה מוזר.

טוב, בסדר, אולי זאת לא אשמתו של הממתק המסכן שנתקלתי בו פעמים רבות בילדותי ולא הבנתי למה שמישהו ירצה לאכול (למרות כל הרפרנס לאגדות וסיפורי ילדים וכל זה). אולי זאת העובדה הפשוטה שפטריות תמיד נדמו לי מוזרות, חשודות וחלקלקות ומעולם לא הבנתי למה שמישהו ירצה לאכול את זה. אולי המילה באנגלית עובדת כאן טוב יותר, פטריות הן Slimy. למה שמישהו ירצה לאכול משהו שהוא סליימי? כנראה שמאותו טעם אני לא מבינה את כל העניין שיש סביב אוייסטרים. אני יודעת, אני שוחטת כאן עדר של פרות קדושות, אבל הגיע הזמן שתדעו עם מי יש לכם עסק. חוצמזה שאם נשארתם עד עכשיו, מה אני כבר יכולה להגיד או לעשות שירחיק אתכם לעד? אני משחקת באש, אמרתם?! טוב-טוב, אני אזהר.

אבל עוד דבר אחד בהקשר של פטריות - אני לא מבינה למה שמישהו ירצה לאכול משהו בצבע בז'. אני לא מתכוונת לפטריות חיות, אלא לגוון המוזר שהן מקבלות כשהן מאודות. הקיש שלי, יש לו מן צבע מוזר כזה, משהו בין חום דהוי לאפור. עכשיו תגידו לי אתם, זה מעורר תיאבון זה? ואל תנסו לסובב את זה בחזרה אליי. אל תתחילו לחשוב מהר-מהר בלב על מאכלים שהם לא לחם, עוגה או גלידה ויש להם צבע חום-אפור. אל תוכיחו אותי ותגידו, "היי, גם לעוף מכובס אין צבע משובב נפש". אני לא אוכלת את זה בגלל הצבע. אני יודעת, אני לא עקבית, אני עושה פה איפה ואיפה. זכותי.

עכשיו, אחרי שאמרתי את כל זה, שימו לב איך אני מתהפכת עליכם.

אני מודה, שקיש פטריות הוא דווקא דבר די מוצלח. הריח של המילוי, עם הבצל המטוגן והשום החתוך דק-דק וכל זה עם איזו כף טובה של חמאה שמוסיפה לחגיגה איזה עומק אגוזי חמקמק והתיבול הנכון, טימין, קצת ציפורן, אגוז מוסקט וג'ינג'ר טחון, החמצמצות העדינה של היוגורט והליטוף האחרון של פתיתי המוצרלה. מה אני אגיד לכם, אפילו אני הייתי מוכנה לטעום מזה. וכשמשהו הוא טעים כל-כך, למי אכפת שהוא חום, אפור או בז'.

מוסר השכל: מי שקונה בקוסטקו שני טון פטריות, שלא יתפלא שלוקח לו חצי שעה לשטוף אותן כראוי, עוד שעה לפרוס אותן ואחר-כך הוא צריך להקפיץ אותן בשתי נאגלות כי אין מקום במחבת ולאפות עוד פשטידה, בנוסף לקיש, כי יצא לו מספיק מילוי לגדוד. Just saying...

משהו אומר לי שכל זה לא יפריע לאלון, שהוא המרוויח העיקרי מטעות האנוש הזאת.

תראו את הפיצית הזאת!
אבל אני בכלל לא כאן כדי לדבר על פטריות, הגוון שלהן והאנשים המוזרים שאוהבים לאכול אותן. אני כאן כדי לדבר על יצירת פאר משובבת נפש, הלוא הם האגסים ביין-ללא-יין שהכנתי אתמול.

כן-כן, שמעתם אותי. אגסים. ביין. ללא. יין.
טוב, אל תחכמו, אני יודעת שקוראים לזה פשוט "אגסים בסירופ", אבל תודו ש-Virgin Poached Pears נשמע הרבה יותר סקסי. למה אגסים בסירופ ולא ביין? אתם בטח חושבים ש'תחלקתי על השכל. ובכן, not to name names, אבל יש מישהי בקהל, שאיך לומר, הכבד שלה לא משהו בזמן האחרון והיא קיבלה המלצה חמה מהרופאה שלה - להימנע מאלכוהול. אבל כשראיתי את המתכון הזה אצל גל ידעתי שאני חייבת לעשות מעשה - ומהר. אני לא בטוחה שהאלכוהול כולו מתאדה בבישול (שארלוט אומרת שלא), אז התאמתי את המתכון לצרכים שלי.

אני מאוד אוהבת אגסים ביין. אמא שלי נוהגת (או, אולי, נהגה?) להכין אגסים ביין בחג ואני, עם חיבתי העזה לכל מה שהוא אוכל תינוקות במסווה של אוכל למבוגרים, תמיד מתענגת על הקינוח הפשוט-אך-מאוד-חגיגי הזה וגם לוקחת תוספת. תמיד.

ביום שבת קניתי תבלינים בחנות בקרי טאון, שצמודה לשוק האיכרים. קניתי ציפורן והל ושכחתי לקנות וניל וג'ינג'ר טרי, אז ביום שני חזרתי וקניתי את מה שהיה חסר. בחיים שלי לא קניתי וניל אמיתי. כל חיי אני משתמשת בסוכר וניל או תמצית ובחיי, כמה שזה יקר! אבל כמו שזה יקר זה גם מופלא. הריח, הגרגירים השחורים הקטנטנים.  בגלל שזה מקל הוניל הראשון שלי, כאב לי הלב להקדיש את כולו לאגסים, אז חתכתי אותו לחצי. תראו מה נשאר לי על האצבעות!


ביום ראשון קניתי ארגז בן 11 אגסי-ענק בקוסטקו וכדי להכין את הסירופ קניתי מיץ ענבים. ידעתי שהחלפת היין במיץ עלולה להפיק סירופ מתוק מדי, אבל שכחתי לא להוסיף את חצי כוס הסוכר שהמתכון מבקש. בדיעבד, זה לא היה נורא. בטיול הנוסף לקרי טאון ביום שני, קניתי לי בקבוק של מיץ רימונים וליים. רציתי מיץ מרימונים בלבד, אבל המקרר לא הציע כזה, אז התפשרתי. שלוק אחד מהמיץ והבנתי שזה לא זה. היה לו טעם של פטלימון והוא היה קצת מתוק מדי וקצת "ליימי" מדי. לא נורא, חשבתי לעצמי, זו בדיוק טיפת החמצמצות שמתאימה לסירופ של האגסים. במהלך הבישול, טעמתי את הסירופ והחלטתי שחסרה לו עוד קצת חמצמצות. חשבתי אולי לסחוט לתוכו לימון, אבל אז נזכרתי שיש לנו במקפיא חבילה של פטל קפוא, עוד אחד מהפריטים שירשנו מהמקפיא של סמדר. מיד צירפתי את הפטל לסיר וראיתי כי טוב.


איזה מתכון פשוט וקל זה. כמה נחת. ואיזה כיף זה לשים מוזיקה ברקע ולעמוד במטבח מואר, לגלען ולקלוף אחד-עשר אגסים ולהרגיש את המגע שלהם בכפות הידיים, חלקלקים ועסיסיים ולהסתחרר קצת מהחום במטבח ומהריח המשגע שנישא מהסיר וממלא את המטבח ואת הבית כולו, ריח של סתיו, שמתאים בדיוק לאפור הקריר שהימים האחרונים מביאים איתם. אם הייתי יכולה לשתות אלכוהול, הייתי מבשלת רק מיץ חם ומתובל כזה ומוסיפה לו איזה רום או בורבון. ימי החסד האלה עוד ישובו.

האגסים האלה, עם הגוון האדום-סגול העמוק והמחוצף שלהם, דורשים קערת קריסטל שקופה וגדולה, כזו עם סט של כוסות תואמות כמו שאפשר למצוא בחמסנים של צבא הישע, שמגישים בה פונץ' במסיבות חורפיות וביתר הזמן מציגים אותה בויטרינה. אני צריכה כזאת קערה, אני צריכה ויטרינה. צריכה.

אבל אני מתאפקת, כי לפני כל זה אני צריכה משכורת.


אחד הקטעים שמצחיקים אותי בארה"ב זה המיתוג של אוכל כ"בריא", "דל סוכר" או "דל שומן", כשהוא כזה באופן טבעי, כך שבעיני זה לא ראוי לציון בכלל. על הפטריות שקניתי בקוסטקו היה כתוב, "Low fat! Low Calorie! Low Carb!". כאילו, דה?! אלה פטריות! זה כמו למתג חסה כחטיף דל קלוריות. זה פשוט ככה, מה עשיתם מזה "קטע" עכשיו, משוגעים?! באותה רוח, מיתגתי את האגסים בסירופ כ-Naturally non-lactose, Gluten free. לעזאזל, הקינוח הזה הוא לא רק צמחוני לחלוטין, הוא לגמרי טבעוני! להיט!

עוד מעט אני נוסעת עם אלי לבית הכנסת, לנעילה. אני בעיקר רוצה לשמוע את השופר ואולי למצוא שם איזו רוח של קדושה ואולי קצת קהילתיות. לא יודעת. מה שאני הכי רוצה זה את בית הכנסת במושב, שלמרות שאני לא דתייה ומעולם לא הייתי, תמיד אהבתי ללכת אליו ביום הכיפורים. היינו נפגשים, כל החברים, על המדשאה שבקדמת בית הכנסת ואחרי סיום התפילה, כשעידן היה יוצא ומצטרף אלינו, היינו הולכים ברגל עד הכניסה למושב וסתם יושבים שם ומדברים. או הולכים ברגל עד לבית של ארז, במושב השכן. מציירים על הכביש הריק ממכוניות בגירים, כותבים כתובות ענקיות. ובבוקר המחרת, הולכים דרך השדות להסתכל בפליאה על כביש מספר 1 הריק לגמרי.

אז במקום כל זה, אני הולכת לשמוע שופר ואנשים מתפללים באמריקאית.

יום שני, 24 בספטמבר 2012

לפעמים חלומות מתגשמים (ולובשים צורה של עוגת שיש)

זאת החלטה לא פשוטה, לכתוב פוסט חדש. בנוסף לעובדה הזניחה שאני רוצה לצאת לעיר כדי ללכת לדואר ועוד לקנות כמה מצרכים לארוחת שבירת הצום אליה הוזמנו ברביעי בערב, כתיבת פוסט חדש משמעותה, שאני לא יכולה לראות עכשיו פרק נוסף של סדרת הטלוויזיה המשובחה the X Factor. כן-כן, אני שומעת אתכם מגחכים מול המסך שלכם, אבל איך אמרה פעם מישהי שאני מכירה? נשים הן כמו פרחים - גם הן צריכות לפעמים קצת זבל בשביל לפרוח.

אל תנסו לבלבל אותי עם ערוץ המדע או סרטי תעודה, אני רואה אקס פקטור כי זה טוב לי לעור הפנים.

יעיד על כך אלון ששמע אותי מתגלגלת מצחוק מספר פעמים אמש, בעודי צופה בפרק האודישנים השני של העונה השנייה. זה מצחיק מכמה סיבות. האחת, יש פה באמריקה כמה אנשים משוגעים ומוזרים ויש להם את האומץ לעלות על במה מול אלפי אנשים ולעשות מעצמם צחוק (או שהם נעדרים את השכל והבושה הבסיסית, שלא לעשות את זה). התמהיל הזה, של חוסר מודעות עצמית and a very, very bad singing voice - זה יקר מפז. במיוחד אחרי שאני גרה כאן כבר תקופת מה ומכירה את האומה הזאת קצת יותר מקרוב. זה כמו לצחוק על השכנים שלך, כל אדם שמופיע על המרקע הוא איזו ורסייה קצת מוכרת של מישהו שפעם פגשת ולא הצלחת להבין איך אנשים כאלה קיימים. אז עכשיו הם גם בטלוויזיה, בפריים-טיים.

הסיבה השנייה היא שזה בידור טוב. באמת, בחיי. מי שפיתח את הקונספט של התוכנית הזאת פיצח איזו נוסחה מוצלחת שפשוט עובדת. מדי פעם יש גם זמרים טובים, שעולים לבמה ושרים טוב. אז אחלה. ובריטני ספירס. אני מאוד נהנית ממנה. היא אולי White Trash, נכון, אבל היא לגמרי משחקת אותה כשופטת בתוכנית הזאת. אז כמו שאמרתי - מצחיק ומבדר וחשוב לא פחות - זה מעביר לי את הזמן, מדד חשוב מאוד עבור מי שהייתה אמורה להתחיל לעבוד כבר לפני שבוע ובמקום זה קיבלה במתנה עוד חודש של חופשה ללא תשלום ושק של צרות בריאותיות. אתם יודעים כמה זה בזמן טלוויזיה?!

מאז שעברתי את המבחן, לפני שנסענו לישראל ואחרי שחזרנו, אני רואה המון טלוויזיה. עשיתי מרתון של האנטומיה של גריי, The Good Wife, United States of Tara, ניסיתי להתחיל לראות אי.אר מההתחלה-התחלה אבל גיליתי שהעונה הראשונה ממש לא שורדת את מבחן הזמן... אה! ראיתי גם עונה וחצי של The Big C שהחמצתי. דגמתי סדרות טובות וסדרות גרועות, חוויתי משבר גמילה אמיתי כשכל הסדרות העכשוויות הטובות יצאו לחופשה. בזמן האחרון אני ממש סופרת את הימים עד שהעונות החדשות עולות לאוויר. טלוויזיה זה אחלה Time filler. כי מה אני אמורה לעשות עם כל הזמן הזה? 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אז בחלק מהזמן יש כביסה וקניות ובישול ואפייה. אבל אי-אפשר לעשות את אלה ללא הפסקה. והיו העניינים הבריאותיים וההתעסקות עם רכישת האוטו והרישיון המקומי... אבל גם זה נגמר. אז טלוויזיה. סדרות וסרטים.

אני ממש משתדלת להמציא לי לפחות עיסוק אחד מחוץ לבית כל יום - ללכת לקניות, לכביסה, לפגוש חברים. אחרת אני פשוט משתעממת עד עמקי נשמתי. בשבת בבוקר פגשתי חברה בשוק האיכרים, הסתובבנו שם קצת, אחר-כך הלכנו לשתות תה ב-Tea Haus ואחרי שנפרדתי ממנה נפגשתי עם חברה אחרת לצהריים. אתמול נסעתי עם אלי לקוסטקו ואחר-כך לקרוגר. אבל לא תמיד מצליח לי, מפני שלאנשים אחרים יש גם עבודה, או לימודים, או משפחה וילדים... יש גבול ליכולת שלי לברוא לעצמי תעסוקות בבית ומחוצה לו ואני הולכת ומתקרבת לעברו בצעדי ענק. שמישהו ייתן לי כבר עבודה! 

בימים בהם אני נשארת בבית, אני קוראת המון בלוגים. בשבועיים האחרונים אספתי בערך 10 בלוגים חדשים, רובם עוסקים בצילום או באוכל וחלקם, איך לא, עוסקים בשני הדברים גם יחד. החשיפה המוגברת לבלוגים שמתעסקים באוכל, בעיקר באפייה, טומנת בחובה סיכון - אני רוצה להכין הכל (גם אם אני לא מתחייבת לאכול את זה כשזה מוכן).

בשבוע שעבר מצאתי באחד הבלוגים החביבים עליי, Kitchen Heals Soul, מתכון לעוגת שיש, אחת מהעוגות האהובות עליי ביותר בעולם כולו. על אף אהבתי הגדולה לעוגות שיש, אני חייבת להודות, בצער רב, שעוד לא מצאתי את המתכון המושלם, ההוא שמצליח לשחזר בדיוק את הטעם והמרקם של עוגת השיש של שרה, אמא של אוסנת. עוגה לחה ואוורירית, עם שיוש מושלם. אני חושבת שהעוגה של שרה היא לא עוגה בחושה פשוטה, לדעתי היא מקציפה את החלבונים. בגלל זה זאת עוגת השיש הכי אלוהית בעולם כולו.

ידעתם שעוגה בחושה נקראת באנגלית Pound Cake? וידעתם שמקור השם הוא בכך שבמתכונים מקוריים, יש בעוגה פאונד אחד מכל מרכיב? פאונד אחד של קמח, ביצים, חמאה וסוכר. ויקיפדיה מספרת שבגלל ש"עוגת פאונד" גדולה מדי בשביל משפחה אחת, נהוג להשתמש בכמויות קטנות יותר. העוגה תצא טובה כל עוד נשמור על היחסים המקוריים - חלק אחד מכל מרכיב. אותי זה מגניב.

במשך שבוע שלם חיכיתי ליום בו אלך לקניות ואוכל להצטייד בכל המצרכים הדרושים ולאפות את העוגה החביבה עליי ואולי, למצוא סופסוף את מתכון חלומותיי. ביום חמישי, אחרי ה-MRI, ביקשתי מאלון שיעבור בסטארבקס ויביא לי פרס - עוגת שיש או עוגת לימון. אלה שתי העוגות של סטארבקס שאני אוהבת. אבל לא היה להם לא את זו ולא את זאת ולכן קיבלתי פרס גיבורים אחר, בדמות עוגת קינמון. הבנתי שאין ברירה - אם אני באמת רוצה עוגת שיש, אני צריכה לאפות אותה בעצמי.

אתמול זה קרה.


אחרי שאספתי בקרוגר שוקולד מריר ושמנת חמוצה, אחרי שקניתי בקוסטקו תבנית של 24 ביצים שתתמוך בגל האפייה השוטף בשצף את המטבח שלי - הייתי מוכנה להפשיל שרוולים ולגשת למשימה. כשעתיים אחרי שהתחלתי לאפות, אחרי שהקרמתי וערבבתי והמסתי וטרפתי, אחרי שאפיתי וציננתי (וגם סיפרתי את אלון בתוך כל האקשן), הגיע הזמן לטעום. חלום קטן של שבוע שלם התגשם. הייתה חסרה רק כוס חלב בצד כדי להשלים את התמונה.

לא אכתוב כאן את המתכון כולו, המעוניינים יכולים למצוא אותו בלינק לעיל. רק אוסיף כמה הערות ותובנות משלי:
1. המתכון מבקש אפייה באורך 70 דקות. בהיותי חשדנית וזהירה, כיוונתי את הטיימר של התנור ל-50 דקות, שבסופן בדקתי ומצאתי עוגה אפויה למחצה. הוספתי 20 דקות לטיימר ופניתי לעיסוקיי האחרים. בדיעבד, אולי העוגה התייבשה קצת מדי. בפעם הבאה אנסה לקצר את זמן האפייה לשעה עגולה או 65 דקות ואבדוק האם חל שיפור.
2. העוגה עשירה בחמאה וביצים ויש בה גם שמנת חמוצה, שמאזנת את המתיקות ואמורה להוסיף עוד לחות לעוגה. בפועל, מתקבלת בלילה סמיכה מאוד. אולי בפעם הבאה אנסה להחליף את השמנת החמוצה בריוויון או להוסיף לעוגה חצי כוס רסק תפוחים.
3. החלק השוקולדי של השיש נהדר, בגלל שמשתמשים בשוקולד מריר אמיתי. נראה לי שאפשר להוסיף לבלילה החומה כמה כפיות קקאו, לחיזוק הטעם והעמקת הגוון.

בפעם הבאה, ננסה, נראה ונדווח.

חדי העין וההבחנה ישימו לב שלמרות כל מה שכתבתי, לא הייתה לי בעיה לטעום שתי פרוסות מהעוגה הטרייה (נו, הייתי צריכה לוודא שהרושם מהפרוסה הראשונה היה מדויק!). וגם לאכול עוד פרוסה לארוחת בוקר היום.



נראה לי שהחגיגה תיפסק כאן, כי הבטן שלי כבר טרחה להעביר לי מסר צלול וברור: יותר מדי חמאה! אלון יהנה ממה שנשאר. אם אתם בסביבה אתם מוזמנים לבוא לטעום פרוסה. מבטיחה שיהיה גם חלב לדורשים.

למרות שלפעמים אני חולמת על מישהו שיאפה לי עוגה, או עוגיות, או מאפינס. או יבשל לי מרק או ארוחה טעימה... זה כיף גדול שיש לי את היכולת (ואולי, הכשרון?) לתת לעצמי מתנות קטנות כאלה, להגשים לעצמי חשקים וכמיהות. אם אין אני לי, מי לי.

כמה עדכונים קצרים לפני שאני עוזבת אתכם והולכת לדואר ולחנות התבלינים, לקנות מקל וניל ושורש ג'ינג'ר טרי לאגסים ביין של גל:
- בית החולים בו הייתי אמורה להתחיל לעבוד לפני שבוע, כנראה סיים את בדיקת הרקע שעיכבה את תחילת העסקתי. לפיכך, כנראה אתחיל לעבוד ב-15 באוקטובר, אמן כן יהי רצון, טפוטפוטפו בליענהרע, חמסה-חמסה-שום-בצל.
- לכל הדורשים בשלומי, בשבוע האחרון אני מרגישה טוב יותר. נראה שהבטן שלי שמחה שהתחלתי לקחת סטרואידים, אבל גם שאני מקפידה על תזונה בסיסית מאוד. עוד לא חזר לי החשק לפרק המבורגר וזה עדיין קצת מוזר לי, אבל אני מסתדרת יופי עם רסק תפוחי-עץ ועוף מכובס ועל כך הבטן שלי מודה. עברתי ביום חמישי MRCP כמתוכנן, MRI שמתמקד בכבד, לבלב ודרכי מרה. ההפתעה המשמחת הייתה שלא הייתי צריכה לשתות שום חומר ניגוד. קיבלתי חומר ניגוד דרך הוריד, שעשה לי תגובה אלרגית קלה (בחמישי בערב הייתי סמוקה ורותחת למגע, אבל לא היה לי חום ולא גרד או בעיות נשימה). מאחר והחשש העיקרי שלי היה מפני השתייה של חומר הניגוד המגעיל, ברגע שזה ירד מהפרק הוקל לי. אני ממתינה לתוצאות והנחיות מהרופאה שלי ואדאג לעדכן בחדשות, בתקווה תהיינה אלה חדשות טובות. תודה לכל מי שחשב עליי, שאל לשלומי והתפלל בשבילי. You're the best!

אם כך, בין מצבי התעסוקתי למצבי הבריאותי, לאחרונה נולדה בי תחושה, שכל מה שיכול להשתבש, אכן משתבש. באחד הימים כתבתי לאלון הודעה: Looks like someone just used up all of their good karma points... הבשורות הטובות שקיבלתי הבוקר לגביי העבודה שיפרו את מצב רוחי והשיבו לי קצת אמונה ואופטימיות. אולי המזל שלי מתחיל להתהפך. אמן!

ועוד הודעה מנהלתית לסיום: לפני זמן מה כתבתי כאן על כוונתי לפתוח בפרוייקט "עוגייה אחת בשבוע", במסגרתו אופה את כל המתכונים, אחד-אחד, מתוך ספר העוגיות שקנה לי אחי הגדול ליום הולדתי לפני... אממ, זמן מה. אחרי הפסקה ארוכה בפרויקט ואחרי שבפעמים הבודדות שאפיתי מתוך הספר לא מאוד נהניתי, החלטתי לזנוח את הפרויקט. כן, אני יודעת, יש לי בעיות מחויבות. Tell me something I don't know. אני פשוט לא אוהבת כשמשהו שאמור להיות מהנה הופך לעול, לחובה. אני עוד אמשיך לנסות מתכונים חדשים מתוך הספר, אבל בצורה פחות מובנית. מקווה שתסלחו לי.

שיהיה לכולנו שבוע של בשורות טובות וצום קל!

יום שני, 17 בספטמבר 2012

עוגיות ג'ינג'ר ועוגיות קינמון לשנה החדשה

כבר ביססנו את העובדה שאני מחזמר מהלך (ולפעמים גם מרקד). לפני כמה ימים חשבתי על כל מיני דברים שקשורים לחג ומתוך האסוציאציה "קינמון" קפץ לי לראש השיר "אחותי רוחמה". חיפשתי גרסה להאזנה ברשת, אך זאת השיבה פניי ריקם. אוי לי בלילות ואבוי לי בימים, נראה לי שליום ההולדת הבא אבקש אוסף משירי נעמי שמר ואוסף של הגשש, בדיוק כמו זה שקנינו לאבא של אלון ליום ההולדת לפני שנה(תיים?). כששיר מעקצץ לי בראש אני חייבת לגרד - להקשיב לשיר ואז לפסוע במשעול ההמלצות שיוטיוב מציג לי ובסופו של השיטוט המוסיקלי להיתקע עם שיר אחר, אז יצא איכשהו שהאזנתי ל"על הדרך עץ עומד" ול"שי" של הפרברים והדודאים. הגירוד נרגע.

אני מאוד אוהבת שירים של הגשש. אני חייבת להודות שאני לא מכירה מספיק את המערכונים שלהם, בעוונותיי. כשמישהו מצטט ממערכון של הגשש אני בוהה בו במבט מבולבל, כזה שמכריח אותו לגלגל עיניים, להיאנח ולהסביר למה הוא התכוון. אבל את השירים אני אוהבת מאוד. אני אוהבת את ההרמוניה המיוחדת שבין הקולות של השלושה, אני אוהבת את ההגשה. לכן שמחתי מאוד אתמול. איכשהו קפץ לי לראש השיר "זאת שמעל לכל המצופה", שיר שמשלב שתי אהבות מוסיקליות שלי - דני סנדרסון כתב והלחין והגששים שרים. ניגשתי לחפש ביוטיוב למרות שידעתי שהוא מציע רק גרסה אחת, של דני סנדרסון בהופעה ופתאום, הייתה שם הגרסה המקורית, האהובה, של הגששים. איזה כיף!


עכשיו רק נותר לחכות שמישהו יעלה ליוטיוב את "אחותי רוחמה" בביצוע הגששים ומפלס האושר שלי יעלה עוד קצת (עדכון חגיגי במיוחד - אור לי בלילות וחג לי בימים! בעקבות תגובה שהחזירה אותי לפוסט הזה כמה ימים אחרי שנכתב, מצאתי את "אחותי רוחמה" ברשת. אמנם לא ביוטיוב ידידנו, אבל לא פחות טוב, בסאונד-קלאוד. אמנם ללא קליפ, אבל למי אכפת? באיכות נהדרת. איזה שיר משמח! נרשמה עלייה חדה במפלס האושר שלי. הידד!)

אתמול הרגשתי טוב יותר. אולי אלה כבר הסטרואידים ואולי פשוט העובדה שהשבוע, שהיה עמוס ולחוץ ואינטנסיבי - נגמר. קנינו אוטו ותפקידי היה לקחת אותו לבדיקת מכונאי לפני הרכישה ואחר-כך לעשות סקר שוק לביטוח הרכב המשתלם ביותר, הכל תוך התרוצצויות ואינספור שיחות טלפון ארוכות ובמקביל ההתעסקות עם סוגיות הבריאות שדרשו טיפול... השבוע הזה נגמר וזכיתי לישון עשר שעות בלתי מופרעות בלילה שבין שבת לראשון והתעוררתי אתמול בבוקר רעננה ובמקום להרגיש שאני מיד רוצה לחזור למיטה, הרגשתי שנחתי באמת.

הוזמנו לערב החג אל רוב וג'ני, אותה משפחה שאירחה אותנו בשנה שעברה. במהלך השבוע שעבר, אלון הציע שאכין איזו עוגה או קינוח אבל ממש לא התחשק לי. אבל אתמול קמתי בבוקר וראיתי את הפוסט הזה של נטלי ופתאום התחשק לי מאוד לאפות עוגיות. חשבתי מה יש בבית ומה אני רוצה להכין והחלטתי שאכין עוגיות עם ג'ינג'ר מסוכר, מצרך שפתאום נוסף למזווה שלנו כחלק מתרומתם הנדיבה של יוני וסמדר שנסעו לעבודת שדה והעבירו אלינו כמה סלים עמוסים במצרכים. חיפשתי בגוגל ומצאתי את המתכון הזה שהיה נראה לי קל ומהיר יחסית. הפשלתי שרוולים וניגשתי למשימה.

מטבעות חמאה עם ג'ינג'ר מסוכר
2 כוסות קמח רב-תכליתי
1/2 כפית אבקת אפייה
10 כפות (שהן 150 גרם) חמאה רכה
1/2 כוס סוכר לבן
1 ביצה
2/3 כוס ג'ינג'ר מסוכר, קצוץ

מעבדים יחד את הסוכר והחמאה לקרם חלק ואוורירי, מוסיפים ביצה. מנמיכים את מהירות המיקסר ומנפים לתוך הקערה את הקמח ואת אבקת האפייה. מוסיפים את הג'ינג'ר ומערבבים עד לקבלת בצק אחיד (נמנעים מעיבוד יתר של הבצק שיפגע בנימוחות ובפריכות של העוגיות).
מעצבים את הבצק לנקניקים ארוכים בקוטר הרצוי (יש לקחת בחשבון שהעוגיות תופחות קצת באפייה) ומצננים במקרר לפחות שעה. מחממים תנור ל-180 מ"צ. פורסים את הנקניקים לפרוסות בעובי 1/2 ס"מ ומסדרים על תבנית עוגיות גדולה עם נייר אפייה. אופים 15 דקות, עד שהעוגיות זהובות בשוליים. מצננים על רשת.
כמה הערות:
1. במתכון הציעו להכין "egg wash", להבריש את העוגיות ולזרות מעליהן סוכר. במקום זה, המסתי קצת אבקת סוכר במים חמימים, הברשתי וזריתי סוכר. עבד יופי.
2. התנור שלי הוא תנור גז עם חימום תחתי בלבד. לכן, לרוב, העוגיות נהיות שחומות בתחתית ולא בחלקן העליון. בתום האפייה הפעלתי את הגריל לדקה והשגתי את השיזוף הרצוי.
3. אני חושבת שבפעם אנסה לאפות את העוגיות פחות זמן בפעם הבאה, נגיד... 10 דקות, לבדוק אם אולי הן נשארות רכות ונימוחות יותר.
4. המתכון המקורי מציין שכמות הבצק מניבה 24-36 עוגיות. עיצבתי נקניקים די צרים (קוטר של מטבע שוקולד סטנדרטי) וכך התקבלו כמעט מאה עוגיות.


בזמן שהכנתי את עוגיות הג'ינג'ר נתקפתי חשש - לא כולם אוהבים ג'ינג'ר. אלה עוגיות מאוד מסוימות. אולי עדיף להביא עוגיות אחרות שכולם יאהבו, או לפחות סוג נוסף? החלטתי שאני רוצה לאפות עוד עוגיות ומיד ידעתי איזה - עוגיות הקינמון שהייתי מכינה פעם, שהיו עוגיות-סמל-ההיכר שלי במשך כמה שנים. אני חושבת שהפעם האחרונה שאפיתי את העוגיות הללו הייתה לפני חמש שנים בערך. חשבתי שיש לי את המתכון אבל טעיתי. החזקתי אצבעות וקיוויתי שאצליח למצוא אותו שוב באינטרנט והפעם הרשת לא הכזיבה. מזל שזכרתי שמצאתי את המתכון המקורי ב"וואלה! אוכל" לפני שנים רבות.

המתכון המקורי מציע לשטח את הבצק בתבנית מלבנית ובתום האפייה לחתוך את הבצק לעוגיות, "חיתוכיות". מאז הפעם הראשונה שהכנתי את העוגיות הללו שיניתי את צורת האפייה. בעבר השתמשתי במזרק עוגיות ישן של אמא שלי, אילתרתי עם אחד הראשים וקרצתי עוגיות בצורה של ביסקוויט ארוך. תמונה שווה אלף מילים, לא? אמא שלי שלחה לי תמונות מקוריות שהיא מצאה על המחשב שלה, להלן.


מאחר ואין ברשותי מזרק עוגיות, חשבתי לעצב את עוגיות הקינמון באותה צורה כמו שעיצבתי את עוגיות הג'ינג'ר, אלא שאז עלה במוחי רעיון אחר. ציננתי את הבצק כחצי שעה במקרר ואחרי זה קרצתי ממנו כדורים קטנים ועיצבתי עוגיות-מזלג. זאת אחת הצורות החביבות עליי לעוגיות. שימו לב, שבגלל שהעוגיות קטנות יותר מאיך שהן אמורות להיות במתכון המקורי, הן גם זקוקות לפחות זמן בתנור. אם אתם רוצים עוגיות במרקם נגיס וקצת קשיח, כמו ביסקוויט, תאפו אותן 15 דקות ואז הן גם עמידות מספיק כדי לאפשר טבילה בתה/קפה, למי שאוהב. לעוגיות יותר נימוחות, אפשר להסתפק בעשר דקות. בנוסף, בגלל שהעוגיות כהות מאוד, אל תאפו עד השחמתן, מפני שאז יהיו עוגיות שרופות. עבדו לפי כלל הזמן, לא הצבע. הערה אחרונה: הוספתי לבצק רבע כפית אבקת אפייה, מרכיב שלא מופיע במתכון המקורי, אולי זה שינה משהו ואולי זה סתם קונפורמיזם. אתם מוזמנים לנסות עם ובלי ולהשוות את התוצאות.
מכמות הבצק במתכון התקבלו 111 עוגיות. ספרתי.



זריתי על עוגיות הקינמון אבקת סוכר והעברתי לצינון על רשת.
אחרי שהעוגיות הצטננו כולן, צנצנתי אותן ועטפתי יפה. את יתרת העוגיות שלא נכנסו לצנצנות הקטנות העברתי לצנצנת העוגיות הגדולה שלנו, לשמחתו של אלון.


שנה טובה באנגלית
אחרי שסיימתי לאפות נשאר לי עוד מספיק זמן לשטוף את כל הכלים ולהשאיר כיור נקי לפני שיצאנו מהבית לארוחת החג. העוגיות קצרו מחמאות ושבחים ואני הייתי מרוצה מאוד מעצמי. הידד!

מקווה שביליתם את החג עם קרובים אהובים, משפחה או חברים. חג שמח :)

יום שבת, 15 בספטמבר 2012

עדכון בריאותי, שנה טובה וקיגל מתוק

אתגר הימים האחרונים נמשך.
לפני כמה ימים בישלתי מרק עוף וכך זכיתי בעוף המכובס כמקור חלבון נוסף. אני לא יודעת למה לא עשיתי את זה מוקדם יותר. בעיקר בזמנים כאלה, של הרגשה רעה, החלבון חשוב לגוף החלוש. האיזון חשוב - לאכול מספיק מכל דבר, לקבל מספיק חלבונים, פחמימות, ויטמינים. הרבה אנשים לא יודעים שאפשר להיות בתת-תזונה מבלי להיות בתת-משקל. אפילו אם אני לא יורדת במשקל, זה עדיין לא אומר שהגוף שלי מקבל כל מה שהוא צריך. ובעתות מצוקה, לדוגמא בזמן מחלה, צריך לתת לגוף יותר מהכל מפני שהוא נלחם בשביל לחזור לבריאות טובה. אתמול בערב בישלתי פסטה, שהיא אוכל נהדר בתפלותו אם לא שמים עליה שום רוטב. שום דבר בפסטה לא יכול להרגיז את הבטן או לעורר בחילה. יופי של פחמימה ופחמימות הן אנרגיה, הדלק החיוני לגוף. הטעות היחידה שעשיתי, הייתה לשים את האטריות בתוך קערית מרק עוף. אחרי חצי כוס מרק הייתי מפוצצת ולא יכולתי לאכול עוד כלום. זה לקח חשוב - כשנלחמים בחוסר תיאבון, עדיף לוותר על נוזלים מיותרים שאין בהם קלוריות וסתם ממלאים ולא משאירים מקום לאוכל האמיתי.

אתמול קיבלנו חדשות לא משמחות. הייתי אומרת שהמצב מחורבן, אבל אני לא רוצה לצבוע את התמונה בצבעים עזים מדי. כבר אמרתי שאני חוששת שהרבה פעמים אני נוטה לצייר את המציאות באופן קצת יותר טראגי ממה שהיא באמת, בגלל שאני מגיבה באופן רגשי, מתוך התגובות הנלמדות שלי. לא שאני רוצה להפוך לאיזה ייצור נטול רגש שעושה הכל עם הראש, אבל אני מודה שלפעמים התגובה הראשונית, הלחץ, המתח, הדמעות, כאב הבטן שבא בעקבותיהם, לפעמים כל אלה לא הכרחיים ואם הייתי מצליחה להשהות את התגובה האוטומטית עד אחרי שאנשום רגע ואחשוב על כל הדברים במסודר, אולי היו נחסכים ממני כאב הבטן והתשישות הרגשית, אבל... כמו שאמרתי, אני עוד לומדת.

התפקיד של אלון בכל המצבים האלה הוא חשוב ומשמעותי כל-כך. הוא מבין פחות ממני, אז הוא שואל שאלות ומקשה ותובע לדעת. לפעמים זה דווקא עדיף ככה - הצורך לגייס את שיקול הדעת וקור הרוח ולהסביר הכל למישהו אחר מכריח אותי להשהות את התגובה הרגשית לכמה רגעים. זה לא פתרון הרמטי או נטול תקלות ופגמים, אבל לפעמים זה מרכך את המכה. רק לפעמים. ובכלל, היותו של אלון שם איתי ובשבילי, פיזית ורגשית, היא יקרה מפז.

אז מה הסיפור?

יש לי צהבת.
ביום רביעי לקחו לי שוב בדיקות דם, כדי לבדוק מה מצב הדלקת לפני שמתחילים טיפול בסטרואידים. אתמול בבוקר התקשרה האחות שעובדת בצמוד לרופאת הגסטרו שלי ובפיה בשורה - תפקודי הכבד שלי שוב בחריגה, הפעם זה בעיקר הבילירובין. הרופאה רוצה שאני אפסיק את הפורינטול, התרופה שאני נוטלת מזה חמש שנים לשימור הרמיסיה.

למרות שהפרעות בתפקודי כבד הן מצב מוכר וידוע במטופלים בתרופות מהסוג הזה. ולמרות שכבר כמה בדיקות  דם הראו שבאופן עקבי הכבד שלי מפרק חלק גדול מהתרופה ונפטר ממנה מבלי להעביר את החומר הפעיל למחזור הדם. ולמרות שבזמן האחרון יש לי יותר ויותר סימפטומים שמראים שאולי הכיסוי התרופתי לא מספיק והמחלה מתחילה להרים ראשה... למרות כל זאת הופתעתי. מאוד. מפני שאני אף פעם, לעולם, לא מחכה לבשורות רעות סתם כך בלי סיבה.

למרות שזה כאילו "לא סיפור". ולמרות שזאת כאילו "רק תרופה". ולמרות שיש עוד טיפולים וכבר התחלתי אתמול לקחת סטרואידים במינון נמוך... למרות כל זה התבאסתי. מפני שהפורינטול הייתה עבורי ההצלה הגדולה. אחרי 12 שנה של מחלה, 3 ניתוחים גדולים, עשרות התקפים קשים ומעייפים, חיים שלמים של מאבק להסתדר ולהצליח "למרות הכל" - פתאום הגוף שלי הצליח לראשונה לסבול תרופה ציטוטוקסית לאורך זמן ולראשונה הייתה לי רמיסיה ארוכה מאוד, למעשה הרמיסיה הראשונה בחיי. אז מה זאת אומרת פתאום, ככה משומקום, להפסיק את התרופה היחידה שאי-פעם ממש עבדה בשבילי?!

אין מקום לויכוח. אי-אפשר להמשיך ליטול את התרופה מפני שהנזק ימשיך ותאמינו לי כשאני אומרת, עם כבד לא משחקים. אז אתמול היה הערב הראשון מזה זמן רב שלא נטלתי את התרופה. וזה הרגיש לי מוזר, שערורייתי כמעט. איזו מציאות חדשה ומוזרה להתרגל אליה, החיים שאחרי הפורינטול.

מה עכשיו?
עוד שבועיים יחזרו על בדיקות הדם כדי לראות אם תפקודי הכבד משתפרים. אם כן, כנראה שהאשם אכן היה בתרופה וטוב שהפסיקו אותה. בינתיים, בודקים את האפשרות האחרת, שהיא שתפקודי הכבד לקויים לא בגלל התרופה, אלא מסיבה מכאנית - שיש איזו אבן מרה קטנה שמסתתרת לה בצינורות המרה ומפריעה לזרימה החופשית של מרה מהכבד למערכת העיכול. בשבוע הבא יזמינו אותי לבדיקת MRI נוספת, מאוד דומה לזאת שעברתי בפברואר, אלא שהפעם זו בדיקה שמתמקדת בכבד, בלבלב ובדרכי המרה (MRcp). הפעם אני מתכוונת לקחת את אלון איתי. מכאן והלאה, בינתיים, It's a waiting game. צריך לחכות ולתת לזמן ולגוף לעשות את שלהם.

אתמול אחר הצהריים לקחתי מראה קטנה ויצאתי החוצה. הסתכלתי בלובן העין ושם זה היה - צהוב. זאת הפעם הראשונה שיש לי צהבת בכל חיי. אני מסתכנת בלהישמע מוזרה כשאני אומרת שברובד מסוים, כאחות, זה דווקא קצת מגניב בעיני. כמטופלת... זה פחות להיט. נקודת אור מסוימת, היא שיכול להיות, שכל התופעות מהן סבלתי לאחרונה - אובדן התיאבון, הבחילות, הבלגאן הכללי בבטן והעייפות, הו העייפות - כולם קשורים לצהבת ולא לקרוהן עצמו. אולי המחלה שלי בכלל לא בהתקף. מי יודע.

ובכל זאת, לא הכל שחור (או צהוב, חה-חה. מוקדם מדי להתבדח על זה?)... בימים האחרונים התיאבון שלי השתפר קצת ואני משתדלת לאכול יותר. אני שותה בקבוק אחד של אנשור כל יום וכך מבטיחה לעצמי לפחות 250 קלוריות ו-9 גרם חלבון. זה מאוד משחרר שיש אפשרות גיבוי כשממש לא מתחשק להכניס כלום לפה. למדתי גם לנצל כל חלון הזדמנויות קטנטן ברגע שהוא נפתח. אם אני מרגישה אפילו קצת רעבה אני מיד מנשנשת משהו קטן. חמישים קלוריות כאן, מאה קלוריות שם, אם מכפילים את זה בשמונה ארוחות קטנות במהלך היום אני מצליחה להגיע לאלף קלוריות מאוזנות ביום שזה ממש לא רע.

בינתיים, חדשה נוספת היא שאני לא מתחילה לעבוד ביום שני הקרוב כמתוכנן. בית החולים עושה בדיקת רקע לכל עובד חדש שנקלט במערכת. נהלי בית החולים קובעים שההעסקה לא מתחילה עד שבדיקות הרקע לא הושלמו. בגלל הקשר מול ישראל ועוד כמה קצרים בתקשורת בדיקת הרקע שלי לא הושלמה בזמן ולכן תחילת העסקתי נדחית בחודש. עם כל ההתפתחויות החדשות בתחום הבריאות (או היעדרה), אני לא יכולה שלא לחשוב על החיובי - יש לי עוד חודש שלם לטפל בעצמי לפני שאני צריכה להיכנס לעבודה ולהיות במלוא כושרי.

אחרי גילוי הפסטה של אתמול, החלטתי היום להכין לנו קיגל מתוק. אם אני כבר אוכלת פסטה ורסק תפוחים, למה לא לשכלל את זה עוד קצת ולהפוך את זה לפשטידה מתוקה שתהיה מוכנה וזמינה, מחכה לפעם הבאה שהרעב שלי יתעורר? קיגל מתוק זה בדיוק מה שאני צריכה. חיפשתי מתכון באינטרנט ואז עצרתי וחשבתי - באמת? את באמת מחפשת מתכון לקיגל?! סגרתי את חלון החיפוש והלכתי למטבח, להכין קיגל כמו שצריך - בלי מתכון, לפי הטעם, האף והעין.


בישלתי חבילה של ספגטיני, סיננתי והוספתי לסיר שתי כפות חמאה, שני תפוחי גראני-סמית' קלופים (אחד מגורר ואחד חתוך לקוביות), חופן נאה של צימוקים כהים שהשריתי במים חמים קצת לפני, קינמון (כמה שצריך), שלוש כפות גדושות של סוכר חום כהה (כמה שלוקח), ככה וככה תמצית וניל ושלוק נדיב של סירופ מייפל מישיגני אמיתי שירשנו מיוני וסמדר. לפני שהוספתי שתי ביצים דגתי איטרייה אחת וטעמתי, לבדוק אם מתוק מספיק. כן, תודה. אפיתי בתנור שחומם מראש ל-180 מ"צ ובינתיים נהניתי מהריח המנחם שהזדחל מכיוון המטבח ומילא את הבית כולו. ריח של שנה חדשה, של הבטחות ותקוות, שאיפות ונחמות. ובית. ריח של בית.


בעקבות הרשומה הקודמת, בה איחלתי לעצמי שנה עם יותר חברים, אמא שלי שלחה לי במייל את השיר המופלא הבא, שכתבה שמרית אור, הלחין מתי כספי ושרה שולה חן:

אני יוצאת בבוקר לגינה
אני יוצאת בבוקר לגינה 
ומן העץ ציפורים יורדות
ומלקטות מידי הלבנה
את פירורי לחמי

והן עומדות שם על שכם, על שכמי
והן משוחחות עמי
וכך שעות אני עומדת בידיים נטויות
ולומדת לי את שפת הציפורים
הנה, איני לבד ויש לי חברים

מחר אל המרפסת לי אצא
שם עכברי הלבנים בכלוב
מתרוצצים שם מקצה אלי קצה
מכרסמים עלים

הנה הם על האצבעות עולים
ושאלות הם שואלים
וכך שעות אני עומדת בידיים נטויות
ולומדת לי את שפת העכברים
הנה, איני לבד ויש לי חברים

ובשנתי בלילה אנוכי
יוצאת מול שבט נמרים בהר
אז מכפי אוכלים הם דבש ותפוחים
רק לי הם מחכים

את אצבעות ידי הם לוקקים
וסוד אנחנו ממתיקים
וכך שעות אני עומדת בידיים נטויות
ולומדת לי את שפת הנמרים
הנה, איני לבד ויש לי חברים 

קראתי את השיר והתרגשתי ממנו כל-כך, שבניסיון להקריא לאלון את הבית הראשון מתוכו הקול שלי נשבר קצת ולא הצלחתי להמשיך. הוא מילא אותי תקווה. לצערי, לא הצלחתי למצוא ברשת שום גרסה מוקלטת שלו. אם למישהו יש בבית אוסף של שולה חן או את האלבום המקורי עליו נמצא השיר והוא רוצה לחלוק אותו איתי לכבוד השנה החדשה, זה ישמח אותי מאוד.

המחלה שלי אובחנה בשנת 95, בקיץ בין כיתה ה' לכיתה ו'. בראש השנה התשנ"ו כבר הייתי מטופלת בתרופות. מאז ועד לפני חמש שנים, ההתקפים שלי הגיעו בזמנים קבועים - ראש השנה ופסח. חשבתי לעצמי היום, מעניין שכל זה קורה דווקא עכשיו, לפני ראש השנה וגם - כמה מרשים זה, שעם כל חוסר המזל שהיה לי בראש השנה ב-17 שנים האחרונות, למרות זאת, אני מאוד אוהבת את החג הזה.


שתהיה לכולנו שנה של ריפוי ועשייה.
שנהיה לראש ולא לזנב.
רק בשורות טובות.

יום שלישי, 11 בספטמבר 2012

Are you trying to say I have Crohn's?!

בימים האחרונים אני די נאבקת. ממש-ממש נאבקת. אני יודעת שזאת רק התחושה שלי ואם אני עוצרת רגע ומכניסה דברים לפרופורציות אני יודעת וזוכרת שהיו תקופות קשות יותר... אבל זהו כוחו של הסובייקטיבי - הוא שואב אותך פנימה ובלי לשים לב ההווה נהיה חזות הכל. וההווה שלי בשבוע האחרון מרגיש כמו מאבק.

כבר חמש שנים לא הייתי בהתקף של הקרוהן. יחסית למי שעד לפני הניתוח האחרון שלה סבלה משני התקפים חריפים לשנה, חמש שנים בלי שום משבר גדול הן משהו שמתקרב לנס רפואי. מי האמין שיבוא יום בו שילוב חכם של ניתוח, תרופות ותזונה יצליחו להביא אותי למצב בו אני חיה כמעט כמו אדם רגיל בגילי. עדיין לוקחת תרופות, עדיין ממפה כל מקום חדש שאני מגיעה אליו לפי מיקום השירותים, עדיין מדרגת חדרי שירותים לפי רמת ניקיון וזמינות של נייר טואלט, אבל גם יוצאת לפאבים ולמסעדות, מטיילת בחו"ל ולא עושה חשבון.

בשביל מי שחולה כבר 17 שנה במחלה כרונית, כששני-שליש מפרק הזמן הזה סבלתי ממחלה פעילה ודי אכזרית, רמיסיה של חמש שנים היא חרב פיפיות. אני יודעת, אני חצופה. ואני שולחת מכאן והלאה התנצלות עמוקה לקוראיי שמתמודדים גם הם עם מחלת מעיים דלקתית או עם כל מחלה כרונית באשר היא, שלא שפר מזלם לזכות ברגיעה כל-כך טובה וארוכה כמו זו שאני זכיתי לה בשנים האחרונות. אני מצטערת אם אני הולכת לצאת מפונקת, מתבכיינת, "אכלו לי-שתו לי". אני מתנצלת ומאחלת לכם את הרמיסיה הארוכה והטובה ביותר שידעה האנושות.

למה חרב פיפיות? מפני שאחרי חמש שנים של איזונים עדינים, של נטילת תרופות ערב-ערב, אבל תפקוד כמעט אופטימלי ברוב ימות השנה, כשפרקי הזמן הטובים מתארכים ובולעים לתוכם אפילו את ההכרה בפרקי הזמן הפחות-טובים... פתאום אני נורא מופתעת שיש לי קרוהן. אני מגזימה, כמובן, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת, אולי. כל-כך הרבה זמן הייתי ברמיסיה, שאני אפילו לא בטוחה אם אני מזהה נכון סימפטומים. אולי דברים שאני מייחסת לקרוהן קשורים סתם לתסמונת המעי הקצר ממנה אני סובלת? ואם זה בכל-זאת הקרוהן, איפה עובר הגבול, איפה נמצא הסף שבו הסבל הסובייקטיבי שלי הופך לעובדה אובייקטיבית שמצריכה יצירת קשר עם הרופאה שלי ושינוי של המשטר התרופתי?

אמרתי לאחותי שנראה לי שיש איזה עניין פסיכולוגי שכל התמודדות טובה עם מחלה כרונית נשענת עליו - הדחקה. נניח שיש יום בו אני רצה לשירותים יותר מהרגיל? אז אם אני יודעת שאני צריכה לצאת מהבית אני אקום מוקדם יותר בבוקר, כדי שיהיה לי זמן למצות את כל העניינים לפני שאני צריכה לצאת. אני גם אקח מרווחי ביטחון נדיבים יותר במהלך היום, כי אי-אפשר לדעת מתי יתקוף אותי הצורך. אבל בגלל שאני כבר כל-כך רגילה בזה, כל-כך מתורגלת, זה בכלל לא נראה לי סיפור. אני מפחיתה בערך ובחשיבות של זה בעיני עצמי ואם מישהו ישאל אותי איך אני מרגישה סביר להניח שאגיד לו שהכל מעולה, מעולם לא היה יותר.

לפני שבוע קבעתי להיפגש עם חברה לקפה בצהריים. כל הבוקר כאבה לי הבטן. עברתי מהמיטה לשירותים וחוזר חלילה. הגיעה השעה בה הייתי צריכה לצאת מהבית - עדיין כאבה לי הבטן, אבל סגרתי את הדלת מאחוריי ויצאתי. ישבתי איתה שעתיים, במהלכן כמעט לא חשבתי על הבטן. אחרי שנפרדנו הלכתי לשירותים אבל אחרי שדלת השירותים נטרקה מאחוריי, מיד מחקתי את החוויה הלא נעימה מהתודעה שלי. כמה מאיתנו רוצים לשהות לאורך זמן, במודע, בתוך משהו שאינו נעים לנו?

לאורך כל היום אני מדחיקה, בקטנה. קצת בכל פעם. זה קצת כמו רקדן או מחליק על הקרח שפתאום נופל באמצע הופעה. הוא קם מהר-מהר, מחייך לקהל, מנופף בחן ומדלג בקלילות החוצה מאור הזרקורים, כאילו רוצה לומר, "אני בסדר, אני בסדר, אין צורך לדאוג לי". כחולת קרוהן שמנסה לתפקד כאדם רגיל, אני מתנהלת מול קהל דמיוני. החולה הוא גם הקהל של עצמו והוא קהל שבוי, מוכן להאמין לכל מה שרק יגיד לעצמו. מפני שאף אחד לא רוצה להאמין שהוא חולה, שהוא צריך לעצור ולנוח, אולי לשנות שוב את התזונה, אולי להוסיף עוד תרופה או שתיים למשטר התרופתי. ויש תמיד את זיכרון העבר שמנקר, שולח איתותים קטנים באחוריי הראש - אני זוכרת איך היה פעם. כמה ימים של בחילה היו מבשרים את תחילתה של תקופה לא קלה. לא היה "רק קצת". זה היה הכל, לגמרי, עכשיו וכרגע. קרקע שנשמטת מתחת לרגליים, חיים שלמים שנעצרים, אי-ודאות גדולה וחונקת שבולעת הכל לתוכה.

חלק מהמאבק שאני מנהלת עם עצמי בימים האחרונים, הוא מאבק מנטלי. להבהיר לעצמי שהפעם זה שונה.  להצליח להתגבר על דפוסי חשיבה ורגש ישנים, שנצרבו בי עמוק-עמוק לארוך השנים. אני צריכה כל הזמן לומר לעצמי, שההיסטוריה לא תחזור על עצמה במדויק, זה לא מדרון חלקלק שאין בו שום עצירה. זה ניואנס, לא סופת ברקים ורעמים משתוללת. אבל העבר נמצא שם והוא מצפצף על הידע והחשיבה הבהירה, צובע את ההוויה הפסיכולוגית בצבעים כהים ואפלים.

אז אני נאבקת. אני מתמודדת עם דברים שקרו לי בעבר וקרו לי גם בשנים האחרונות, אבל פחות. אני קמה בבוקר עם כאב בטן, כל יום. אני מתעוררת רעבה, אבל אחרי שלושה ביסים ממה שזה לא יהיה שהכנתי לעצמי לאכול אני מרגישה שאני עומדת להתפקע ואני פשוט חייבת לשכב. אני פותחת את המקרר, מסתכלת על העוף שהכנתי אתמול, על האורז הלבן הפשוט ביותר, מתמלאת בחילה וכמו שפתחתי את המקרר- כך אני סוגרת אותו. אני נמנעת מארוחות כי אני יודעת שאוכל יביא איתו בחילה ובהמשך כאב בטן. אבל אז אני מוצאת את עצמי, בארבע אחר-הצהריים, מותשת לגמרי, מסוחררת, עם דופק מהיר, כי כל מה שאכלתי במהלך היום הוא בננה, חצי כוס רסק תפוחים וטוסט בלי כלום. אני אומרת בצחוק, הלוואי שהייתי בהריון. כי אז לפחות הייתי יודעת שיש סיבה טובה לכל הסלידה העמוקה מאוכל. כי אז הייתי יודעת שיש לכל זה תאריך תוקף - סוף טרימסטר ראשון, במקרה הטוב, תשעה חודשים במקרה הרע.

לפני שבוע התקשרה אליי אחות מבית החולים. היא הציגה את עצמה ושאלה מה שלומי ואחרי שעניתי שהכל טוב, שאלה ספציפית - אם סבלתי לאחרונה מהקאות, שלשולים, התכווצויות, דימום, חום או צמרמורות. אמרתי - לא, הכל מעולה, אני מרגישה ממש כרגיל. השיחה נגמרה ואני הייתי קצת בהלם, מפני שחשבתי שהיא מתקשרת להגיד לי שבדיקות הדם שלי חזרו לא תקינות, למשל ואני צריכה לחזור ולהיבדק שוב, דבר שקרה כבר שלוש פעמים בחודשיים האחרונים. אבל לא, היא רק רצתה לבדוק מה שלומי ובגלל שהיא לא הבהירה את כוונתה בתחילת השיחה, מסרתי לה את "הנוסח הכללי והרשמי לדורש בשלומך" ולא את הנוסח האמיתי, ההוא שמוסרים לאחיות ורופאים שבאמת רוצים לדעת.

אחרי השיחה איתה עצרתי וחשבתי לעצמי, "אבל אני לא מרגישה טוב", ולמחרת התקשרתי ודיברתי עם אח אחר ותיקנתי את הרושם המוטעה שיצרתי. הוא גם הסביר שמבדיקות הדם האחרונות שלי עולה הרושם שאולי המחלה שלי מעט יותר פעילה מהרגיל. לא התקף במלוא מובן המילה, אבל הוא כן היה מצפה שאני אדווח על פעילות מסוימת, קצת סימפטומים, קצת אי-נוחות. אחרי שתיארתי בדיוק איך אני מרגישה בימים האחרונים הוא הודה לי, אמר שזה כבר נשמע יותר הגיוני ואמר שיעביר את המידע לרופאה. יומיים לאחר מכן חזרה אליי אחות אחרת ושאלה איפה הדברים עומדים ואחרי שעדכנתי אותה היא אמרה שהיא תשאל את הרופאה מה היא רוצה לעשות ותחזור אליי. כשהיא חזרה, היא אמרה שרופאת הגסטרו רוצה לראות אותי ביום שני הבא, אותו יום בו אני מתחילה לעבוד. אה, וגם - הד"ר רוצה לדעת אם את רוצה להתחיל אולי לקחת קצת סטרואידים.

רגע רגע רגע.
Hold your horses
Keep you pants on

מה סטרואידים, מה? את מנסה להגיד לי שיש לי קרוהן?! לא-לא-לא-לא-לא. תודה, אין צורך, סליחה, שלום ולהתראות.

בחיי שזאת הייתה התגובה שלי. אני לא מגזימה למטרות ספרותיות. מפני שהמילה "סטרואידים" לוחצת לי על כפתור. סטרואידים, מבחינתי, זה נשק יום הדין. ולמה להפעיל אותו אם אני בכלל לא בטוחה שאני לא סובלת, עדיין, מההשפעות של הג'טלג. או מכל הלחץ והמתח שסביב הקבלה לעבודה והסידורים שקשורים לזה. או מזג האוויר החם מהרגיל שהיה כשחזרנו לארה"ב. או החור באוזון. יש כל כך הרבה דברים שבגללם אני עלולה להרגיש פחות טוב, אז מה אם יש לי מחלה מאובחנת, מוכחת ברמה התאית, שבמקרה גורמת בדיוק לאותן תופעות מהן אני סובלת בשבועות האחרונים. למה לקפוץ למסקנות? למה לחפש אשמים?

הודיתי לאחות ואמרתי שאני רוצה לקחת כמה ימים ולנסות להשתלט על המצב בעזרת שינוי תזונתי. רק יום לפני כן החלטתי שאני חוזרת לבסיס - תזונה דלת סיבים, דלת שארית, דלת שומן, דלת הכל - בגדול. ביקשתי ממנה ארכה לתת לתזונה לעשות את שלה. אמרתי שאם המצב ישתנה אני אתקשר אליהם שוב. נפרדנו כידידות.

אבל אז הגיע סוף השבוע ובמהלכו שמתי לב עד כמה אני לא אוכלת. כמה אני נאבקת על כל ביס. כמה אני צריכה להזכיר לעצמי לאכול, להזכיר לעצמי שמשמעותה של תחושת רעב היא, "תאכלי!" ולא, "עזבי, תתעלמי מזה שאת רעבה כי זה סתם יכאב אחר-כך". עימתתי את עצמי עם העובדה שהסיבה היחידה שאני לא רוצה לקחת סטרואידים היא שאני חוששת, בגלל ההיסטוריה האישית שלי, בגלל המתאם האינטואיטיבי בין סטרואידים לבין מצבים בהם הרגשתי ממש רע. אבל הפסיכה שלי עושה עליי כאן תרגיל, כי בעוד שאכן, סטרואידים היו שם כשהרגשתי לא טוב, קצת בלבלתי בין סיבה ומסובב... סטרואידים עוזרים להרגיש טוב. מאוד-מאוד מהר. למשל, מספיק מהר כדי שעד יום שני, עת אתחיל בעבודתי החדשה, כבר אוכל לשאת את המחשבה על מזון שהוא קצת פחות תפל מקורנפלקס בלי כלום (וגם קצת יותר מזין). מה גם, שאם נתפוס את זה ונטפל בזה כשזה עוד קטן... אולי, כנראה, יחסך ממני הגדול-יותר.

וכך, אתמול התקשרתי למרפאת הגסטרו והשארתי הודעה לאחות - התחרטתי, זה גדול עליי. אני רוצה סטרואידים. בבקשה, תודה. זאת גם הזדמנות גדולה להיזכר עד כמה שפר מזלי שאני מטופלת במערכת בה יש לי כתובת. אני לא צריכה לנסות לאתר את הרופאה שלי בעצמי, לתפוס אותה דווקא כשהיא עסוקה, להרגיש שאני מפריעה ולהתבייש מאוד. אני מתקשרת למוקד טלפוני. הטלפן לוקח את הפרטים שלי ומעביר אותם לאחות. האחות, שזהו תפקידה היחיד באותה משמרת, מתקשרת אליי אם דרוש בירור נוסף והיא זאת שהולכת ומדברת עם הרופאה עבורי ואחר-כך חוזרת עם תשובה. בשבילי, כחולה כרונית כבר 17 שנה, אין תחליף לתחושה שיש לי כתובת זמינה כמעט ללא-הפסקה.

מילה לסיום, לקוראים החביבים החוששים לשלומי: חשוב לי להבהיר, שוב, שהמצב רחוק מלהיות נורא. כמו שכתבתי בתחילת הפוסט, הרבה מזה עובר דרמטיזציה והגברה על ידי התגובות הרגשיות שלי. קחו את כל הפוסט הזה ותוסיפו לו כמה גרגירי מלח, כמו שאומרים באנגלית. אני די בסדר, יחסית למה שאני יודעת לעשות. אני יוצאת מהבית, אני נוהגת, אני מסתובבת, אני פוגשת חברים. פשוט התרחקתי קצת מהאופטימום ואם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות, הוא שאופטימום הוא לא מילה גסה, גם לחולי קרוהן עם מעי קצר והיסטוריה של 17 שנה.

ועוד נקודת אור, אולי: יש סטטיסטיקות שמראות שאחרי ניתוח, עם משטר תרופתי מסוים, רוב החולים נהנים מ-X שנים רגועות ללא פעילות משמעותית של המחלה, אבל בשלב כלשהו יש פעילות מסוימת שדורשת התערבות תרופתית. זה סך-הכל מפגש די צפוי עם הסטטיסטיקות. מי אמר שאני לא צפויה וממוצעת?

ולסיום סיומת: שלשום היה "יום השנה" של המעבר שלי לארה"ב. זה די מגניב שהשנה, באופן קצת סמלי, התאריך הזה נופל בסמיכות לראש השנה העברי. כל-כך הרבה קרה בשנה שחלפה. רק הניסיון לחשוב על כל זה בבת אחת עושה לי סחרחורת... כמו פקעת של חוטים שמלופפים זה בזה, יוצרים כדור גדול ורך של שנת חיים שלמה. אי-אפשר למשוך חוט אחד בלי למשוך אחריו חוט אחר, ועוד אחד ועוד אחד.

אם הייתי צריכה לסכם את השנה במילה אחת, אני חושבת שהייתי אומרת שהיא הייתה טובה. זאת הייתה שנה טובה ומוצלחת. אבל ממתי אי-פעם אני בוחרת במילה אחת, כשאני יכולה לכתוב או לדבר על משהו ברצף של כמה משפטים ארוכים וסבוכים? בכל זאת, לאחרונה החלטתי לאתגר את עצמי ולנסות לתמצת כשאין מקום להרחבה. אז בואו נשאיר את זה ככה - היה טוב. עם פתיחתה של השנה השנייה שלנו כאן, התקווה העיקרית שלי היא למצוא עוד חברים.

נתראה מהצד השני של הסטרואידים, בתקווה שעם כמה שיותר תופעות רצויות וכמה שפחות תופעות לוואי.

ונאמר אמן.

יום שלישי, 4 בספטמבר 2012

אני וגופי, גופי ואני

היום שוב הלכתי לשיעור יוגה. שבוע שני ברצף, יום שלישי, שש וחצי בערב, אותה מורה.
אני לא צוחקת כשאני אומרת שאני אדם של שגרה. אני אוהבת את המוּכּר, את הבטוח והצפוי. יומיום שמכיל פחות הפתעות הוא יומיום שמגלגל בתוכו פחות פרצי-אדרנלין וזה טוב לבריאות הפיזית והנפשית. אני חושבת.

זה היה שיעור מיוחד ומעניין. מדהים אותי לגלות עד כמה, למרות שאני מתרגלת מנוסה (אחת-עשרה שנים בהפסקות, זה מנוסה, לא?), כל שיעור הוא חוויה אחרת בשבילי. הפניית תשומת הלב כלפי-פנים, העמקת החוויה הפיזית, השכלית, הרוחנית והרגשית, בחינת גבולות היכולת שלי, הנגיעה בקצה. זאת חוויה של למידה מתמשכת, של גילוי בלתי-נגמר.

בכל פעם שאני חוזרת לתרגול אחרי הפסקה ארוכה עובר קצת זמן לפני שאני מצליחה לשלוט בנשימה. משבוע לשבוע השליטה גדלה, ככל שהריכוז גובר אני מסוגלת להתנגד במודע לאוטומטיות שבנשימה ולהשתמש בה כדי לזרום ביתר טבעיות מתנוחה לתנוחה. לרתום את האוויר כדי לנשום החוצה את המאמץ, למצוא בחזה המתמלא עוד קצת כוח בשביל להחזיק את עצמי עוד רגע לפני ההרפייה. זאת הנשימה העמוקה ביותר שישנה, במלוא המודעות. הריאות מתרוקנות עד הקצה כדי לשוב ולקלוט את מלוא כמות האוויר מחדש. מקצה לקצה, גלים-גלים, במעגל מתמשך, זורם. שאיפה דרך האף, נשיפה דרך פה פתוח, לסת רפויה. זאת הוויה אחרת.

לראשונה, בכל שנות התרגול שלי, אני מזיעה בשיעורים כמו שלא הזעתי מעולם. בכל השנים בהן תרגלתי בחום הקיץ הישראלי, מעולם לא הזעתי כמו שאני מזיעה עכשיו. אני נוטפת, זולגת, יוצאת מהשיעורים בשיער רטוב, על אף המזגן והמאווררים הפועלים בכיתה. זה מרגיש לי נכון, כמו איזו רמה נוספת, עמוקה וגדולה יותר של הרפייה מוחלטת, כזאת שהיא כבר מעבר לשליטתי והיא מתרחשת וסוחפת אותי איתה. זה מופלא.

כשיצאתי הערב מהשיעור ועליתי על האופניים שלי, הרגשתי גמישה וקפיצית. התחלתי לרכב ותמרנתי בין האנשים שהלכו על המדרכות, הרוח ציננה את הזיעה שעליי והרגשתי אוורירית, ריקה ומלאה בעת ובעונה אחת. רציתי לדבר על השיעור, לחלוק את הכיף, את תחושת החשמל המזמזם בתוך הגוף, את צלילות המחשבה המושלמת, התחושה העמוקה והאמיתית ביותר, שאני יודעת איפה הגוף שלי נגמר וכל יתר היקום מתחיל ובאותו זמן אני גם מרגישה שלגוף שלי אין גבולות, אני חלק מכל זה וכל זה הוא חלק ממני. זאת חוויה של צלילות מלאה, ראשונית, תחושה שהיא מעבר למילים.

. . .

היום לפני חמש שנים הובהלתי לניתוח חירום, שבוע אחרי ניתוח מתוכנן שעבר בשלום, אך לא בהצלחה. במשך שבוע שכבתי במחלקה הכירורגית עם פצצה שתקתקה בחשכת בטני ואף אחד לא ידע.

בשנים הראשונות הייתי שמה לב כשהתאריך הזה התקרב. הייתי מציינת ביני לביני את התאריך של הניתוח המקורי, את ששת הימים שבינו ובין היום הזה, לפני חמש שנים, שבו מפולת מהירה של אירועים בלתי צפויים חלפה ותלשה אותי לתוכה, מערבלת את חיי שלי וחייהם של הקרובים אליי והיקרים לי מכל. עם הזמן שעבר הרפיתי מטקסי ההנצחה הבלתי-פורמליים שהמצאתי לעצמי. החיים המשיכו, אני נרפאתי גופנית ורגשית ולא היה לי יותר צורך בכך. הקשר של אלון ושלי התבגר והבשיל ולמדתי, בזכותו ואיתו, להתעסק פחות בעבר. יכולתי, לראשונה בחיי, תחת טיפול תרופתי מוצלח ובתוך קשר זוגי מלא אהבה, ללמוד לקוות לעתיד, לא לחשוש ממנו.

את הבטן שלי מקשטות ארבע צלקות מאותו ניתוח. הגדולה, שאורכה שלושה-עשר סנטימטר, מתחילה מעט מעל קו התחתונים, חוצה את הבטן שלי באמצעה, עושה עיקוף קטן מצידו השמאלי של הפופיק שלי וממשיכה ישר למעלה עד שהיא נגמרת, קצת מתחת לעצם החזה שלי. שתי קטנות נוספות ועוד אחת בינונית מציירות מן חיוך על הבטן התחתונה. לפעמים, אני חושבת עליהן כעל עיטורי מלחמה. לרוב הן פשוט שם. חלק ממני.

. . .

אתמול קראתי את הפוסט האחרון ב"דברים בעלמה". בחריגה יוצאת דופן ממנהגו של הבלוג, שעוסק באוכל ובסיפורים הקטנים של חיים יומיומיים שקשורים למתכונים שבו, מצאתי שם פוסט אחר, עם הזמנה ליצירה משותפת לכבוד השנה החדשה. עלמה כתבה:

"...כבחורה שאוהבת מאוד אוכל ואוהבת מאוד אנשים שאוהבים אוכל, וגם אוהבת גוף, אני חושבת שזה שאנחנו חיות בתרבות שמחנכת אותנו לשנוא את הגוף שלנו זה לא סבבה. ואני חושבת שהעובדה שתשעים אחוז מהנשים שאנחנו רואים בתקשורת הן בחורות שדופות גוף שעוד עברו ריטוש בפוטושופ כדי להיות שדופות יותר היא לא שפויה...
...לרגל השנה החדשה וכטקס משותף של ביעור שדים ושאיפה לשינוי, אני מזמינה את קוראי הבלוג ליצור אלבום של כרזות, תמונות, בדיחות וציטוטים שמעודדים דימוי גוף חיובי, ובאופן כללי מעבירים את המסר ששפיות ושמחה זה יותר אחלה מרעב ובאסה. נשמע לי כמו דרך טובה לפתוח איתה את השנה..."

הרעיון שעלמה הציעה הסעיר וסיקרן אותי. ידעתי שאני מוכרחה להשתתף. לא רק כאישה, לא רק כבנאדם, אלא גם כאחות (סיסטר, אבל גם Nurse), כמישהי שבחרה לעצמה מקצוע שעוסק בגוף, ביחס שלנו אליו ובחינוך לבריאות. ועוד, כבת ונכדה, כמי שתהיה יום אחד אמא לילדים.

אתמול במקלחת, נברתי במוחי בניסיון למצוא רעיון ליצירה.
בעבר יצרתי יותר דברים שיכולים להיחשב "אמנות של ממש". ציירתי, קשקשתי, כתבתי סיפורים קצרים ושירה, למדתי תיאטרון, שיחקתי ושרתי. היום היצירה שלי מתרחשת בעיקר במטבח - בבישול, באפייה ובכתיבת הבלוג שלפעמים יוצא מהסירים ומפליג למחוזות אחרים - אבל תמיד, הייתי ונשארתי אדם פיזי, שחווה את העולם דרך הגוף שלו, דרך קצות האצבעות ודרך הרגליים. עמדתי במקלחת ולא היה לי שום רעיון וכבר קצת התעצבתי, מפני שרציתי בכל מאודי להיות חלק מהפרוייקט הזה שדיבר אליי כל-כך. אבל הבנתי שאם זה יקרה בכלל, זה יבוא מעצמו. אין דרך להכריח את זה.

בתום המקלחת התנגבתי וחשבתי לעצמי, כמה אני ברת-מזל - מפני שאמא שלי לימדה אותי לאהוב את הגוף שלי. אולי היום, בבגרותי, אני כבר יודעת להגיד שלפעמים היו שם מסרים מורכבים יותר, אבל בשורה התחתונה, אמא שלי לימדה אותי לחשוב שאני יפה. היא לימדה אותי למצוא שמחה בגוף שלי, היא לימדה אותי ליהנות ממנו. 

אני לא יודעת בדיוק איך היא עשתה את זה. אני לא יכולה לשחזר בדיוק את הדברים שהיא אמרה ובין כה, אני חושבת ששורש העניין היה ועודנו במעשים ולא במילים - זאת הייתה ההתנהגות שלה שהעבירה את המסר הברור ביותר. יחד עם זה, אין לי ספק שזו לא רק היא, אלא גם החיבור היחודי ביני ובינה. לא היה כאן יש מאין. אני בטוחה גם שאי-אפשר להתעלם מכך שבתוך כל זה הייתה מעורבבת המחלה שלי, שתמיד הציבה אתגרים בהקשר של דימוי גוף, שתמיד הכריחה אותי לבדוק ולבחור מחדש לקבל את הגוף הזה עם כל מה שהוא, לטוב ולרע. אפילו אני, אחרי כל החינוך המוצלח שקיבלתי, עם כל ההשלמה והקבלה, מוצאת שאני לפעמים נוטרת לגוף שלי טינה. לפעמים אני צובטת פה ושם או מסתכלת עליו ומעקמת את האף - הייתי רוצה שיהיה אחר. קצת יותר כזה או קצת פחות ההוא ולמה תמיד הוא חייב להיות... זה שיח פנימי שאין לו סוף ואין ממנו מוצא.

היום, כשעמדתי בחדר והחלפתי בגדים, צדתי בזווית העין את בבואתי במראה וחשבתי לעצמי, "אולי שווה לנסות לצלם את זה, לראות מה יוצא". משם זה כבר המשיך בעצמו, בפרץ פראי של יצירתיות, שהתגלגלה החוצה ממני כמו גל. התרוצצתי ברחבי הבית, פותחת מגירות, שולפת ניירות, עפרונות ודבק. במשך יותר משעה הייתי כל-כולי בתוך התהליך. הראש שלי תסס ובעבע, הידיים שלי ניסו לעמוד בקצב של הרעיונות.

ובסוף, זה מה שיצא


נכנסתי לפייסבוק ושיתפתי את התמונה שלי על הקיר של הפרוייקט המיוחד. ישבתי מול המחשב, משולהבת, והסתכלתי על היצירה שלי. הלב שלי פעם בחוזקה ובמהירות, הידיים שלי רעדו. אני גאה בתוצאה. זה אולי לא מאוד מתוחכם, אבל זאת אני - בשיא הפשטות.

זה היה תרגיל יוצא-דופן, שהעניק לי הזדמנות מיוחדת לשבת עם עצמי, לבד, להסתכל על הגוף שלי ולהרחיק אותו ממני, לנתק אותו מעצמי באיזה אופן. שלא בכוונה, עיבוד התמונה טשטש כמעט לגמרי את הצלקת ולרגע הייתי יכולה לחשוב שאני מסתכלת על בטן אחרת, שלי - אבל גם לא שלי. הסתכלתי על המותניים שבתמונה והתרשמתי, מפני שאיכשהו, עם כל ההתמקדות בבטן שבין שתיהן, הן הצליחו לחמוק מהכרתי. במשך שעה וחצי בערך, ישבתי מול עצמי וחשבתי על שמות תואר חיוביים, אוהבים ומפרגנים, שמתאימים למה שאני חושבת על עצמי.

איזה שיעור מאלף בקבלה-עצמית זה היה.

שנה טובה ומלאת אהבה - לזולת ולעצמנו, על ועִם כל מי שהננו.

יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

להיט השבוע ולהיט החודש

הייתה עוד מטרה לנסיעה שלי למאייר, אותה שמרתי בסוד. בדרך חזרה נדחקתי עם ההפתעה שלי לעצמי באוטובוס הצפוף שהלך והתמלא בעוד ועוד סטודנטים חדשים שעשו את דרכם בחזרה העירה מוולמארט ומהקניון.

הפתעה
אני לא יודעת לשחזר בדיוק מאיפה קיבלתי את הרעיון לקנות הולה-הופ, אבל מתישהו זה נכנס לי לראש והחלטתי שזה ה-דבר ה-חדש. כזאת אני, נכנסים לי רעיונות לראש ואני לא מחכה רגע נוסף בשביל לנסות ולבצע. אני מאוד אוהבת רעיונות מקוריים שמשלבים פעילות גופנית וכיף.

בחיים שלי, ב-ח-יים - I never Hula Hooped. בגן ובבית הספר השתמשו בחישוקים כאביזר בשיעורי התעמלות. היינו משחקים איתם ים-יבשה וכל מיני משחקי תופסת מתוחכמים, אבל אני לא זוכרת שמעולם הרמתי חישוק וניסיתי לסובב אותו סביב המותניים. ואם ניסיתי - לא הצלחתי, מפני שאם הייתי מצליחה הייתי זוכרת.

בכל אופן, זה נכנס לי לראש וחיפשתי קצת סרטונים ביוטיוב. כמובן שהרשת מלאה בסרטונים שמלמדים How to Hula Hoop. אז נסעתי למאייר וקניתי לי חישוק בשישה דולר, חזרתי הביתה ומיד התחלתי לנסות. זה לא בא לי בקלות ואחרי כמה נסיונות כושלים מצאתי סרטון שמסביר שמבוגרים לא יכולים לסובב חישוק רגיל, שמיועד לילדים, מפני שהוא קל מדי וצריך לזוז מהר מאוד כדי להחזיק אותו מסביב למותניים. יש חישוקים אחרים, עבים וכבדים יותר, שדורשים מהירות פחות גבוהה. אני ממליצה מאוד להיכנס לאתר של יוצרת הסרטון, בו תוכלו למצוא המון מידע על חישוקים, בין היתר, איך לבחור את גודל החישוק המתאים לכל אחד, איך להכין חישוק בעצמכם והחומרים הדרושים וגם שאלות ותשובות בנושא. בינתיים עבר יום ודווקא השתפרתי פלאים - הערב קבעתי שיא אישי של 50 סיבובים ברצף! מאפס ל-50 בפחות מיממה זאת עקומת שיפור מאוד תלולה, אני מקווה שאתם מתרשמים עמוקות.

בכל אופן, כמו בהרבה שגעונות אחרים שלי, אני מחכה לראות אם אתמיד ואם כן, אקנה לי חישוק מתאים או שאכין אחד בעצמי. הסיבה שאני לא רצה וקונה מיד היא שחישוקים "מקצועיים" למבוגרים עולים בין 20 ל-40 דולר ועם כל ההנאה שיש בבזבוז המשכורת הראשונה שלי עוד לפני שהתחלתי להרוויח אותה, הגבול צריך לעבור איפשהו. ההבדל, כאמור, הוא שאני צריכה להשקיע הרבה יותר אנרגיה ולזוז הרבה יותר מהר עם החישוק הקל, אבל למה שיהיה לי אכפת אם אני מעלה את הדופק קצת יותר גבוה, קצת יותר מהר. בנוסף, בגלל המשקל אני לא יכולה לעשות טריקים, אבל גם ככה נראה לי שאני צריכה להשתפר ברמת הבסיס לפני שאני לומדת תרגילים מיוחדים. אז בינתיים, זה מה יש.

ושלא תבינו אותי לא נכון, גם החישוק הזה, שהוא לא האופטימלי בשבילי, גורם לי הנאה ומצחיק אותי מאוד. מאז אתמול, בכל הזדמנות אני קופצת מהכיסא ומנסה כמה סיבובים. גם אם מצליחים וגם אם לא, זה די משעשע. בחיי שזה צחוקים. שווה לנסות :)


. . .

כמו שכבר הזכרתי, מאז שחזרנו עוד לא חזרתי לעצמי. הבטן שלי מתנהגת קצת מוזר, אני אוכלת הרבה פחות מהרגיל, כשאני כבר כן אוכלת משהו, אני בוחרת במאכלים קלים ואחרי שאכלתי אני נשארת שבעה שעות. היו כמה ימים רצופים בהם קמתי מוקדם בעודי בג'טלג ויצאתי מהבית לראיונות העבודה ושלל עניינים אחרים. בהתחלה בכלל לא היה לנו אוכל בבית, עד שעשינו קניות. כל אלה לא ממש עזרו לי לאכול מסודר וגם אחרי שמילאנו את המקרר התעלמתי מהמוסכמה לפיה כדי לחיות צריך לאכול. באופן כללי, בין אם אני אוכלת ובין אם לא, יש לי בחילה רוב הזמן. קייטנה.

היום קבענו להיפגש עם יוני וסמדר בגלידרייה בעיר. כולם בחרו להם גלידה, אני טעמתי שני טעמים ולא הצלחתי להחליט. אחרי עוד כמה דקות של התלבטות הבנתי שבעצם יש לי בחילה ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה משהו. הכריך-עם-צלי שאכלתי לצהריים שלוש שעות מוקדם יותר הספיק לי. אמרתי שאולי אני מעדיפה לקנות לי רק שתייה איפשהו - ג'ינג'ר-אייל, למשל.

הפעם הראשונה בה טעמתי ג'ינג'ר-אייל הייתה כשנסענו עם ג'ון ודניס לאכול המבורגרים בדירבורן. ג'ון שתה ג'ינג'ר-אייל והציע לי לטעום. זה מצא חן בעיני, אבל לא באופן יוצא דופן. ואז נסענו ל-road trip שלנו. כשהגענו אל מתן ברוצ'סטר, הוא הציע לנו לשתות ואמר שיש ספרייט ודיאט ג'ינג'ר-אייל. בהתחלה ביקשתי רק מים אבל אז אמרתי, יאללה, שיהיה - ג'ינג'ר-אייל... ונתפסתי. מתן שם לי בכוס שלוש קוביות קרח שקצת דיללו את המשקה והשביחו את טעמו.

אחרי הגילוי הזה, בטיסה לארץ וגם בדרך חזרה, שתינו ג'ינג'ר-אייל במטוס. הטעם של המשקה משתנה מאוד בין יצרן ליצרן. הג'ינג'ר-אייל של Pret, למשל, היה חריף ומאוד ג'ינג'רי. הם מתהדרים באוכל ומשקאות שעשויים מרכיבים טבעיים וטריים בלבד וכנראה שהג'ינג'ר-אייל שלהם מכיל הרבה ג'ינג'ר טרי. לעומתו, לחלק מהמשקאות היותר מסחריים יש טעם שיותר מזכיר ספרייט מאשר ג'ינג'ר.

אז היום נכנסנו לג'ימיז בדרך חזרה מהעיר וקנינו שני בקבוקים קטנים של ג'ינג'ר-אייל. כשהגענו הביתה מזגתי לי כוס מלאה וזרקתי לתוכה שלוש קוביות קרח. אחרי כמה לגימות הבחילה עברה ואחרי שעה כבר היה לי תיאבון והצלחתי לחשוב על ארוחת ערב.

מצאתי את פרח לב-הזהב שלי.

צלי בקר מושלם

אחרי שאפיתי את המאפינס כבר הייתי על הגל. החלטתי שאולי הגיע הזמן לנסות להכין רוסטביף לראשונה. לא מאמינים לי? מה ששמעתם - מעולם לא הכנתי צלי-בקר בתנור, כזה שאפשר לפרוס דק-דק אחרי שהוא מתקרר, להכין ממנו כריך טוב ולגעת באושר.

יצא שבלונדון אכלנו בעיקר כריכים וקיבלתי את הרושם שהבטן שלי הייתה מאוד שמחה ככה, אפילו עם אלה שהיה בהם מיונז, כך שאי-אפשר לחשוד בכך שהיו דלי-שומן. ההשערה שלי היא שעצם היותם קרים וכך שגודלו של כריך ממוצע הוא קטן-בינוני סיפק לבטן שלי בדיוק מה שהיא צריכה. לצערי, כמו אחרי הטיסה מארה"ב לישראל, גם עכשיו עוד לא חזרתי לעצמי.

אתמול בצהריים נסעתי למאייר לראשונה מאז חזרתנו ומאחר והקציצות שבישלתי נגמרו בפתאומיות, הייתי צריכה להחליט מה אני רוצה לבשל לקראת השבוע הבא. החלטתי לבדוק כמה עולה נתח בשר לצלי. במתכונים לרוסטביף שמצאתי באינטרנט ממליצים על נתח Rump Roast (כף, חלק מס' 16), אבל כשהגעתי לחנות הנתח הזה לא היה בנמצא. במקום זאת, מצאתי שם הרבה נתחים מסוג Eye of Round. מיד שלפתי את הפלאפון וחיפשתי את שמו של הנתח באינטרנט. מצאתי מתכון שממליץ על שיטת צלייה בטמפרטורה גבוהה, שמניבה צלי רך, עסיסי ונימוח, למרות שמדובר בנתח דל בשומן שעלול להתייבש בצלייה. אספתי לעגלתי נתח במשקל 3.3 פאונד (קילו וחצי) וחזרתי לאזור כלי המטבח ואביזרי הבישול כדי לקנות גם מדחום בשר, כי אם כבר - אז כבר.

אם כך, השיטה היא כזו: מוציאים את הנתח מהמקרר ונותנים לו להגיע לטמפרטורת החדר. עבורי, הנסיעה באוטובוס מהסופר הביתה הספיקה בדיוק. מחממים תנור לחום גבוה מאוד, 500 מעלות פרנהייט (260 מ"צ). ועד שהתנור מתחמם שוטפים את הנתח שטיפה קצרה תחת מים זורמים, מייבשים היטב בטפיחות באמצעות מגבות נייר ומורחים אותו בתבלינים, אם רוצים. אפשר להסתפק במלח-פלפל בלבד. אני הכנתי משחת-תיבול ממלח שום, פלפל, פפריקה מתוקה וקצת טימין יבש בתוך שתי כפות שמנ"ז. עיסיתי את הנתח היטב מכל הכיוונים והנחתי אותו בתוך תבנית אלומיניום חד-פעמית.

כשהתנור מגיע לטמפרטורה הרצויה, מכניסים את הבשר ומנמיכים את החום ל-475 מעלות פרנהייט/ 245 צלסיוס (אני פספסתי את השלב הזה ולא הנמכתי את חום התנור. לא נגרם שום נזק). מחשבים את זמן הצלייה לפי הנוסחה הבאה - 7 דקות לכל פאונד בקר (או 450 גרם). לפי הנוסחה, הנתח שלי קיבל 23 דקות בדיוק על חום גבוה. מכוונים את הטיימר ומוצאים תעסוקה. בתום זמן הצלייה, מכבים את התנור מבלי לפתוח את דלת התנור. נתח הבקר המובחר שלכם ינוח עכשיו בתנור עוד שעתיים וחצי, במהלכן הוא יצלה בצלייה איטית בחומו של התנור, שבינתיים יילך ויתקרר. אחרי שעתיים וחצי מוציאים את הצלי ונועצים במרכזו מדחום בשר. הטמפרטורה צריכה להיות בין 130 ל-150 מעלות פרנהייט (54-65 מ"צ), מה שמעיד על נתח במידת צלייה מדיום-רר.

כאן נתקלתי בבעיה קטנה, כי בינתיים מצאתי מתכון נוסף, שהתייחס למתכון המקורי והוסיף הערת אזהרה: שיטת הצלייה הזו לא מתאימה לצלייה בתנורי גז. בשלב הזה הצלי כבר היה בתנור ולא היה הרבה מה לעשות. הכי הרבה, 16 דולר ירדו לטמיון ואצטרך לנסוע לסופר שוב מחר ולקנות משהו אחר. אבל אותו מתכון הציע גם פתרון למקרים בהם הבשר לא יוצא מהתנור בטמפרטורה המתאימה וזה התאים לי, כי תנורי גז מתקררים מהר יותר: אם הטמפרטורה לא מטפסת מספיק, מחממים את התנור שוב ל-325 מעלות פרנהייט (160 מ"צ) ומכניסים את הנתח לעוד 10 דקות, אחריהן מודדים שוב את חומו ואם הוא לא חם מספיק מכניסים לעוד סיבוב של 10 דקות וכן הלאה, עד שקיבלנו מדידה של 130 לפחות.

הוצאתי את הנתח מהתנור אחרי שעתיים ועשר דקות, מפני שבמגע מבחוץ התנור כבר היה קר לגמרי. כשהוצאתי את הצלי הוא עצמו היה חמים אבל, כצפוי, מד החום לא טיפס. חיממתי את התנור והכנסתי את הצלי לעוד שני סבבים של 10 דקות. בסוף הסבב השני הטמפרטורה טיפסה ל-130 מעלות ובאותו רגע לא הייתה שמחה ממני. עטפתי את הנתח בנייר כסף, לפי ההנחיות במתכון השני והלכתי לשבת על הידיים עשר דקות.

כעבור המתנה מורטת עצבים הסרתי את הלוט מעל הצלי, פרסתי ממנו כמה פרוסות והכנתי לאלון כריך. אנחות ההנאה הרמות הרגיעו אותי שהכל בסדר. למרות שלא הייתי רעבה טעמתי גם אני קצת וראיתי כי טוב. מהנוזלים שניגרו מהנתח במהלך הצלייה הכנתי רוטב: שפכתי אותם לסיר קטנטן, הוספתי להם כף חומץ בלסמי וכף גדושה של קטשופ וצמצמתי כרבע שעה על להבה נמוכה ברתיחה עדינה. בתום הצמצום סיננתי את הרוטב והעברתי לנצנצת והרי לנו רוטב ברביקיו ביתי שתואם את טעמי הצלי. אחרי לילה במקרר הנתח התייצב ועם סכין מושחזת היטב, הצלחתי לחתוך ממנו פרוסות דקות ממש בעובי 2-3 מ"מ. נהנינו מכריכי רוסטביף לצהריים וזה גם מה שאלון ייקח ללימודים השבוע, לכבוד השנה החדשה.


אני אוהבת מאוד מאכלים שהכנתם היא בשיטת "שגר ושכח" ולכן אני בהחלט רואה את עצמי מכינה את הצלי הזה, בשיטה הזו, עוד הרבה פעמים. בשביל פעם ראשונה, זאת הייתה חוויה חיובית מאוד. זה ממש מתכון foolproof ואני ממליצה עליו לכל מי שחושב שהוא לא יודע להכין צלי בקר ל-cold-cut. זה כל-כך קל שזאת בדיחה. אם החלטתם ללכת על זה, תעשו לעצמכם טובה וקנו לכם מדחום בשר בסיסי. החיים שלכם יהיו טובים הרבה יותר.

בחזרה למטבח: מאפינס תפוחים וקינמון


זהו, חזרתי לעצמי.

ביום שישי, בעשר וחצי בערב, העתקתי לדף את המתכון שמצאתי לפני כמה ימים למאפינס תפוחים וקינמון. כמו עם רוב המתכונים שאני מוצאת באינטרנט ואינם מבלוגים שאני מכירה וסומכת עליהם, ניגשתי למתכון הזה בחשש קל ועם תפילה קטנה בלב שלא יתפקשש. אתמול בבוקר, עוד לפני שגמרתי לשתות את התה הראשון של היום, ניגשתי למתכון שכבר חיכה לי על שולחן ההכנות במטבח. שלפתי מהארונות את המצרכים, אחד-אחד. מעל ארגז הקמחים מצאתי מזכרת שהשאיר העכבר, שני חורים בשקית גריסי הפנינה שהשארתי מחוץ לארגז המזווה וקצת קקי של עכבר. אולי בכל-זאת כדאי לקנות מלכודת, אבל במאייר לא הייתה מלכודת כלוב אלא רק מלכודת קפיץ. נמשיך לחפש.

הכנתם של המאפינס הללו התבררה כמעט יותר ארוכה מהעבודה על מאפינס "רגילים", משתי סיבות. ראשית, קילוף וחיתוך התפוחים, אבל זה באמת שטויות. מה גם שהמתכון מבקש שתי כוסות קוביות תפוח ולי הספיק בשביל זה גראני-סמית' אחד. עם השניים שנשארו בצד אצטרך לחשוב מה לעשות, מפני שאני לא מעכלת תפוחים, לצערי הרב. אולי זה אומר שאצטרך לאפות עוד שתי נגלות של המאפינס האלה. שנית, לפני האפייה מפזרים על המאפינס "קראמב", תערובת חמאה, קמח, סוכר וקינמון שמוסיפה למאפה ציפוי פריך. הכנת התערובת ופיזורה על המאפינס מוסיפה לזמן ההכנה הכולל עוד כמה דקות. אפשר לוותר על התוספת הזו כליל, אבל לדעתי היא שווה את ההשקעה הנוספת.

השינוי היחיד והקל מאוד שהכנסתי במתכון הוא שאחרי הוספת הרטובים ליבשים התקבלה תערובת מאוד סמיכה, ממש כמעט כמו לחם. החשוד העיקרי הוא הקמח המלא איתו אני עובדת ששותה המון נוזלים. הוספתי לקערה עוד קצת ריוויון "על עיוור", שתי כפות להערכתי, עד שהייתי מרוצה מרמת הלחות של התערובת. כמות התערובת מילאה תבנית מאפינס בת 12 שקעים, עם שארית של 2. אין לי תבניות מאפין בודדות, אז שימנתי תבנית קפיץ קטנה ושפכתי לתוכה את היתרה. עבד יופי. גם מתערובת הפירורים נותרה לי שארית אותה הקפאתי לשימוש עתידי.

השלב הקשה ביותר הוא לחכות שהמאפינס יצטננו אחרי שהם יוצאים מהתנור. בגלל שיש בהם די הרבה תבלינים הבית כולו מתמלא ריח נפלא של אפייה שמאתגר מאוד את כוח הרצון והסבלנות. אחרי שאכלתי את רוב עוגת-השארית הקטנה שנאפתה בתבנית הקפיץ, בשלבים שונים במהלך צינון המאפה, אני יודעת להעיד שזה טעים הרבה יותר אחרי שזה מתקרר, כשהטעמים מתאזנים והופכים עמוקים ומורכבים יותר. על ציר עוגה-לחם, התוצאה, בטעמה ובמרקמה, מתאימה להיקרא לחם מתוק עם תפוחים הרבה יותר מאשר עוגה. בשבילי זה אחלה.

הטעמים והריחות כבר מזכירים קצת את ראש-השנה המתקרב ובא. כמה משמח!