מפה לשם עוד שבוע חלף לו. אני מרגישה כאילו לא הרמתי את הראש מהרצפה מאז יום חמישי שעבר, אבל אם אני עוצרת רגע וחושבת על זה, אני נזכרת איפה, פה ושם, העיניים שלי דווקא הביטו גבוה-גבוה, כמו למשל בשיעור היוגה של יום שלישי. איזה תענוג זה היה, לחזור סופסוף לחדר התרגולים אחרי הפסקה של חודש וחצי ובמשך שעה שלמה לנשום עמוק וחזק ולהפנות את המבט כלפי פנים. קצת שכחתי לאכול מספיק באותו יום והגעתי לשיעור רעבה מהרגיל, בלי הרבה סוכר זמין בדם. קניתי בקבוק מיץ תפוזים כדי לתקן במעט את התמונה ונכנסתי לשיעור. שמעתם על סגנונות יוגה שמתרגלים דווקא בזמן צום כדי להגביר את האתגר והחיבור הרוחני? זאת הייתה חוויה דומה. גם כשחזרתי הביתה המשכתי להרגיש רעד קל בכל הגוף, שארית של המאמץ הגדול בשיעור. כשהקשבתי לעצמי מתארת את החוויה באוזניי אלון הבנתי - אני שמחה מאוד. רוחי הייתה ממש מרוממת.
בנוסף, בשבוע החולף צפינו בשני סרטים בקולנוע, Take This Waltz ו-Beasts of The Southern Wild, שניהם סרטים יוצאי-דופן ומעוררי מחשבה, כל אחד בדרכו. אני ממליצה על שניהם מאוד.
אתמול היה יום ארוך. התכוונתי לנסוע למשרד התחבורה המקומי (כאן זה ה-Secretary of State) כדי לעשות תיאוריה, אבל אז גילינו שבדיוק באותו זמן האוניברסיטה מביאה נציגים של המשרד לערוך את הבחינה בקמפוס, כחלק משבוע האוריינטציה של תחילת שנת הלימודים החדשה. בגלל שכבר יותר מדי ימים ברצף אני קמה מוקדם מדי בבוקר (יחסית, סליחה ומחילה מכל ההורים לילדים צעירים שבקהל), החלטתי ללכת על הבחינה שנערכת בין אחת לשתיים בצהריים. ב-12:30 בצהריים יצאנו מהבית, שמחים וטובי-לבב ושמנו פעמינו אל האוניברסיטה. ראשית הלכנו להדפיס את הטופס המלווה איתו היה צריך להגיע, בנוסף למכולה, בערך, מלאה במסמכים ותעודות. הדפסנו את הטופס והלכנו למישיגן יוניון, לעמוד בתור הארוך שכלל בעיקר סטודנטים זרים, כצפוי.
כשהגעתי לדלת הנציגה החביבה שאלה אותי אם הבאתי את טופס הבקשה וביקשה לראותו. היא העיפה בו מבט אחד, פסקה שגם השדות החופשיים צריכים להיות מודפסים - הם לא יקבלו אותם בכתב יד - הקיפה בעיגול עוד כמה שדות שהחסרתי ושלחה אותי לדרכי. הספקתי לשאול אם יש תור נפרד לחוזרים ונעניתי בשלילה, כמובן. ירדתי שלוש קומות במדרגות עד לחוות המחשבים שבקומת המרתף, הקלדתי והדפסתי, רצתי חזרה למעלה ונעמדתי בתור מאחוריי שני הודים. הצצתי מעבר לכתפה של הבחורה שעמדה לפני וראיתי שאצלה בטופס כתוב משהו שאצלי לא. שאלתי אותה מאיפה היא השיגה את המספר הנחמד הזה והיא הראתה לי בדרכון בדיוק איפה מוצאים את זה. שוב עזבתי את התור, ירדתי שלוש קומות במדרגות למרתף, הקלדתי והדפסתי, רצתי בחזרה למעלה ונעמדתי בתור מאחוריי שתי סטודנטיות סיניות - אחת שמרה לשנייה את המקום בתור בעוד היא כרעה בצד ומילאה את הטופס בכתב יד. "הם לא מאפשרים להיכנס אם הטופס לא מוקלד", נידבתי לה את המידע החדש שהיה ברשותי בשפה המשותפת לשתינו. היא הסתובבה והתחילה לרוץ את אותו מסלול ממנו חזרתי אני רק לפני כמה רגעים. עוד כמה דקות של המתנה בתור, כשלפני עוד 10 אנשים בערך והדלת נסגרה. הנציגים החביבים דאגו להדביק עליה שלט, "Closed". אוקיי... אז זה לא הולך לקרות.
ירדתי קומה אחת למטה, אל אלון שחיכה עם המחשב שלו באולם העבודה. ניסינו להתגבר על הבאסה ולהחליט אם אני רוצה בכל-זאת לנסוע למשרד התחבורה עצמו, מרחק 30 דקות נסיעה באוטובוס והאם בכלל אספיק להגיע בזמן כדי להיבחן לפני שהסניף נסגר בשעה חמש. אחרי דיונים ארוכים, שהתארכו אף יותר כי שנינו היינו רעבים, מותשים מהחום ועייפים, החלטנו שאסע. בדקנו אוטובוסים, קניתי לי סנדוויץ' לארוחת צהריים, כי מפה לשם עברו כבר שלוש שעות מאז דייסת הבוקר שלי ונפרדתי מאלון. הוא הלך לשבת עם המחשב בספרייה, אני פניתי לכיוון התחנה המרכזית.
הגעתי לשם דקה לפני קו 8 וכשעליתי על האוטובוס ושאלתי את הנהג אם הוא מגיע ל-SOS הוא אמר שיש הליכה של מייל בערך מהתחנה בה הוא עוצר עד שם והוא ממליץ יותר לקחת את קו 12 שבדיוק יצא, אז אצטרך לחכות חצי שעה לאוטובוס הבא. בהחלטה של רגע עליתי במקום זה על קו 4, שלוקח למשרד אחר מההוא אליו התכוונתי לנסוע במקור. התקשרתי לאלון ושיתפתי אותו בתבוסתי המבאסת.
התחלנו לנסוע ואז הגענו לבית החולים. שם היה פקק תנועה בגלל שבשבוע הבא מתחילים הלימודים ואתמול כל הילדים - אה, סליחה - הסטודנטים החדשים, עברו למעונות. עמדנו בפקק רבע שעה ארוכה שנדמתה לי כשעתיים ואז המשכנו. אחרי עשר דקות נוספות של נסיעה קלטתי שאין לי מספיק מזומן בארנק וזאת בעיה, מפני שאת דמי ההרשמה והטיפול לתיאוריה אפשר לשלם רק במזומן. כתבתי לאלון הודעה מיואשת שבעתיים וחשבתי כבר לרדת מהאוטובוס. היה נראה שמישהו מנסה להבהיר לי שזהו לא היום בו אני אמורה לעשות את התיאוריה. החלטתי בכל-זאת להישאר על האוטובוס ולנסות למצוא כספומט במחוז חפצי.
אחרי שהגעתי ליעדי, מצאתי כספומט ונכנסתי למשרדי מזכירת המדינה (כמובן שגם שם היה כספומט). לקחתי מספר והתיישבתי בתור. אחרי רבע שעה של המתנה, במהלכה הרהרתי שוב מספר פעמים באפשרות לחזור הביתה בלי לעשות את המבחן, כי כל הלחץ והחום וההתרוצצות גרמו לבטן שלי להביע את כעסה בקול רם מאוד, אחד הפקידים הכריז שאם יש באולם מישהו שבא לעשות תיאוריה זוהי ההזדמנות האחרונה להיום. ניגשתי אליו והוא הפנה אותי לפקידה אחרת, שלקחה ממני את הטפסים והמסמכים, הקלידה כמה דברים במחשב שלה והלכה לצלם עותקים מהכל. כשהיא חזרה היא הוציאה פתק ורוד והתחילה לשרבט עליו מספרים ואותיות, בעודה מסבירה לי באדיבות שיש בעיה בתקשורת עם המחשבים של משרד ההגירה ולכן כשמכניסים את המידע שלי הוא מבקש עוד מידע וחוזר חלילה. הטופס הורוד הוא טופס "חוזרים". בעוד יומיים-שלושה יתקשרו אליי ויזמינו אותי לחזור ולעשות את הבחינה, אחרי שהם יפתרו את בעיית המחשב.
הודיתי לה ופניתי לצאת. כנראה שבאמת זה לא היה היום שלי. אולי הייתי צריכה להבין את הרמז מוקדם יותר, אבל לפחות הביקור במזכירות המדינה הפיק שני דברים חיוביים - גיליתי שהרישיון שלי קביל למרות ששם נעוריי מופיע בו וזאת מפני שיש לי דרכון ישן ובו דף המעיד על שינוי שמי וגם קיבלתי טופס ורוד ובפעם הבאה שאבוא לא אצטרך לעמוד בתור. נחמות קטנות.
הגעתי הביתה קצת לפני חמש אחה"צ ובחמש ורבע אלי כבר בא לאסוף אותנו. עוד בתחילת השבוע קבענו עם כמה חברים נסיעה משותפת לדירבורן, לאכול שם באיזו מסעדה ערבית וללכת לאחת המכולות בעיר, שיש בה מוצרים ייחודיים שלא ניתן למצוא בסופרים הרגילים. הספקתי להתקלח ולשתות קצת מיץ תפוזים לפני שאלי הגיע ונסענו.
זאת הפעם השנייה שלנו בדירבורן והפעם הראשונה בה אנחנו ממש הולכים למסעדה ערבית, שכן בפעם הקודמת, אכלנו המבורגר, כזכור. הפעם היינו שישה אנשים, מספר מכובד ביותר לארוחת מאזטים משותפת. כבר יצא לנו לאכול בכמה מסעדות "מזרחיות" בארה"ב וגם הארוחה אתמול חיזקה את התחושה שלנו שהאוכל המזרחי כאן תמיד עובר איזשהי התאמה לחך המקומי, גם במסעדות שבעליהן ערבים (אם מישהו חולק עליי ומכיר מקום ספציפי שלא מתאים להכללה הזאת, אשמח אם יעמידו אותי על טעותי).
אבל אז, אחרי ארוחת הערב במסעדת "אל אמיר", המשכנו לקינוח במאפיית "שתילה". העיצוב הקיטשי-צעקני הזכיר לי קצת את קניון עפולה, אבל הקינוחים היו מדהימים. אלון הזמין לעצמו כנאפה עם גבינה וקיבל חתיכת ענקית ואילו אני הלכתי על המוכר, האהוב והבטוח - בסבוסה. אכלתי את הממתק שלי בביסים קטנים והתענגתי על כל טעימה. ואז אלי הציע לי לטעום מהפודינג אורז שלו. דניס שאלה מה יש בזה ואני אמרתי שלפי הריח - תמצית מי-ורדים. אלי אמר שהוא חושב שאלה דווקא פרחי-תפוז ואני אמרתי שאין מצב וטעמתי כדי לוודא. טעמתי - ולכמה רגעים איבדתי את יכולת הדיבור. אלון ביקש לטעום גם קצת, "כי אם זה כל-כך טוב שזה מביא את דפנה לדמעות, אני חייב לנסות". הוא חשב שהוא מתבדח, אבל אני, למעשה ולהפתעתם של כל הנוכחים, באמת בכיתי.
אלון נרעש, "אוי, מה, את באמת בוכה? לא! אני צחקתי, לא הבנתי שאת באמת בוכה!". אבל אני בכיתי. אלון הסביר לכולם - זה היה יום ארוך ומתיש. נכון. התנצלתי על הדמעות המפתיעות, כי באמת שלא התכוונתי. דניס ביקשה גם לטעום מהפודינג, שעכשיו הפך לחומר קסום ומסתורי. היא טעמה אבל דמעות הזהב לא פרצו מעיניה. ניסיתי להסביר שזה לא הפודינג עצמו, אלא ההקשר, השילוב ביני ובינו. הוא היה כמו מלבי, אבל יותר קרוב לגן-עדן. עם מתיקות מדויקת וניחוח ורדים במידה הנכונה, הוא הניף ונשא אותי אל-על והרחק, אל מחוזות של רגש ונוסטלגיה שאין לי בשבילם מילים. וכשאין לי מילים משלי אני מזמנת מילים של אחרים שמתאימות לי בדיוק (זה אחד השירים האהובים עליי בעולם כולו ושמחתי מאוד לגלות לפני כמה זמן שמישהו העלה אותו ליוטיוב).
"זה מזכיר לי את הבית", הסברתי והוספתי בצחוק חנוק מדמעות, "Welcome back to the USA".
אלון אמר שאם זה באמת כל-כך טוב ואני אוהבת את זה כל-כך, למה שלא אכין בעצמי? הסברתי שזה לא אותו דבר. יש דברים שחלק מהקסם שלהם הוא בכך שהם לא זמינים ללא הפסקה, אלא רק לעיתים, בהזדמנויות מיוחדות. פודינג אורז הוא Sometime Food, הסברתי. ולמרות זאת, אלון אמר שאולי עכשיו שיהיה לנו רכב נוכל לבוא לכאן לעיתים קרובות יותר.
אחרי החוויה הסוחפת בשתילה עצרנו בעוד מקום אחד אחרון לפני שחזרנו הביתה, במכולת "פפייה", שם מצאתי סילאן, סופכלסוף, אחרי שנה בארה"ב. איזה כיף!
ביום רביעי נסעתי למסור את הניירת הקשורה להעסקתי. מילאתי טפסי מס וחתמתי על כמה הסכמי סודיות וקיבלתי בשעה טובה את מכתב ההעסקה הרשמי, תוך שבוע מהראיון - צ'יק-צ'ק. במכתב הקבלה לעבודה כתוב לוח זמנים לשבועיים הראשונים של העבודה, שהם שבועיים של שיעורים בכיתה. כמה מרגש! היום הייתי בבדיקה הגופנית שהייתה קצרה בהרבה ממה שאמרו שתהיה. אחרי מסעות השבוע החולף אני כבר ממש יודעת בעל-פה את הדרך לאזור שדה התעופה וכבר זוכרת איפה יש עבודות בכביש וצריך להאט ואיפה יש את הפנייה המבלבלת בה כולם טועים וצריך להאט כי נהגים משתלבים בחזרה לנתיב הראשי באיחור. למרות זאת, אני נוסעת את הדרך הלוך עם הג'יפיאס ורק בדרך חזרה אני מרשה לעצמי לסמוך על החוש והשלטים, מפני שאני לא צריכה להגיע הביתה בול בשעה מסוימת.
מאז שחזרנו הביתה לא ממש הצלחתי לחזור למטבח. ביום ראשון גלגלתי קציצות ירוקות מרוב פטרוזיליה ובישלתי אותן ברוטב עגבניות מהיר. תוך כדי גלגול קלטתי ששכחתי להוסיף ביצה לתערובת, אבל שמתי בה כל-כך הרבה סולת, שהיא יצאה דביקה מספיק. בתמורה, נולדו קציצות רכות-רכות ונהדרות. בשבילי, שעבר עליי כזה שבוע אינטנסיבי ורב תהפוכות, סיר מלא קציצות הוא אישור התרחקות מהמטבח - יש אוכל לשבוע בערך, אני לא צריכה לדאוג יותר. אני לא רגילה לעצמי ככה, לא מתנפלת על כל רגע בו אני יכולה לבשל או לאפות. כנראה שעוד לא נחתתי.
למרות חוסר החשק, הוצאתי את השאור שלי מהמקפיא, לא בלי חשש. לשמחתי הרבה, הוא התאושש במהירות מפתיעה. האכלתי אותו פעם אחת והוא הודה לי בבועות גדולות וריח חמצמץ טרי, חזק ובריא. בלילה חלמתי שצנצנת הסוכר שלנו, שהלכה והתרוקנה בימים החולפים, מלאה לגמרי. בבוקר התעוררתי והופתעתי לגלות שהיא עדיין ריקה. תוהה על משמעותו של החלום, שרלוט חברתי היקרה אמרה שאולי הוא מבשר אפייה קרבה ובאה. כדי להגדיל את הסיכויים שזה באמת יקרה, קניתי היום תפוחים ושזיפים אדומים ועם מספיק מנוחה ורצון טוב, עד תחילת השבוע הבא אכין מהם מאפינס.
ועוד דבר אחרון לסיום:
לפני כמה ערבים ישבנו לנו בסלון ביתנו הקט כשלפתע כתם כהה הופיע לי בזוית העין ותפס את תשומת לבי. לקח לי רגע עד שהצלחתי להתעשת ולהביע את עצמי במילים ובאמת שניסיתי לא לצעוק כשהעברתי לאלון את המסר - עכבר! הוא ברח מתחת לספה שבחדר האורחים ולא יצא משם. חסמנו את הדלת וחיפשנו אותו שם אבל לא מצאנו, אז ויתרנו. אחרי כמה דקות אלון ראה אותו שוב. ניסינו לתפוס אותו, אך ללא הצלחה. חשבתי לקנות מלכודת אבל נראה שהוא פשוט נעלם. אולי יצא כמו שנכנס, בכל אופן, בינתיים ועד שיוכח אחרת, אני מניחה שהוא איננו. נוכחותו ישר הזכירה לי את הקטע הזה מרחוב סומסום וכשצפיתי בו הופתעתי לגלות עד כמה הוא אחר מכפי שהוא נשמר בזיכרוני מאז שראיתיו, להערכתי כשהייתי בגן טרום-חובה.
שתהיה לכם שבת שלום, מלאה בריחות של אפייה וחלומות טובים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה