חזרנו הביתה.
כן, הביתה. היה לי קצת קשה עם עצמי, על כך שזה הביטוי בו אני בוחרת להשתמש כשאני מתכוונת לאן ארבור. כי הרי הבית זה רק ישראל, תמיד, לא? אממ. אז אולי לא בהכרח. וזה בסדר. תרשו לי להציע תשובה זמנית לשאלה הזאת בעזרתו של השיר המצורף למעלה וכותרתו של הפוסט ולומר שבעצם, כבר הרבה זמן, הבית הוא איפה שאלון נמצא, איפה שאנחנו נמצאים יחד, אחד עם השנייה. זאת לא ההגדרה היחידה, אבל זה בהחלט קריטריון חיוני.
הגענו לעיר קצת לפני עשר. הירח ליווה אותנו כל הדרך משדה התעופה של דטרויט ועד לירידה מהכביש הראשי אל תוך העיר, חרמשי ודקיק כמו קליפה של שן שום או עלה כותרת אחד של פרח ציפורן-חתול. כמה צעדים אחרי שירדנו מהאוטובוס עצרתי ואמרתי לאלון להקשיב - אלה להקות הצרצרים של שנה שעברה, הצרצרים של הקיץ! הם התחילו בהעדרנו ועכשיו הם כבר בשיא, מייצרים רעש כמעט מחריש אוזניים שמתחיל בשעות בין ערביים ונמשך עד הבוקר. יעבור עוד חודש וקצת עד שהם יפסיקו לצרצר בלי הפסקה.
כעבור שעה ואני כבר אחרי מקלחת, ריחנית ורעננה, מנשנשת כרוב ניצנים מתוך קערית. ולמרות שמאחוריי 12 שעות של מסע, אני כבר מרגישה הרבה יותר טרייה. עכשיו כל מה שצריך זה לישון, במהרה.
בקרוב, סדרת פוסטים מפורטים על החופשה המשגעת שלנו בלונדון. היה אגדי, הרבה בזכות הניסיון שצברנו בטיולים יחד וההיכרות המצטברת שלנו עם בירת אנגליה והמון בזכות המארח המופלא שלנו, המפרגן והמפנק, הלוא הוא אחי הגדול.
עשינו המון וגם לכם כדאי, אז תישארו בסביבה ותוכלו לקרוא הכל אודות... ובינתיים, טיזר קטן, מטיול לילי שערכנו בערב האחרון לשהייתנו.
 |
| London Eye: a Nightly Vision |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה