לונדון 2012: היום הרביעי

מסלול הייגייט והמפסטד הית', התחלה בתחנת הטיוב Archway

בפעם הקודמת שהיינו בלונדון לקחנו טיול מאורגן של חברת London walks לאוקספורד ול-Cotswolds, האזור הכפרי הסמוך. גם הפעם רצינו לצאת מהעיר ליום אחד וחשבנו לנסוע לאוקספורד או לקיימברידג', אבל חששנו מהמחיר הגבוה של כרטיסי הרכבת. המסלול של דני קרמן נותן טעימה מחיק הטבע, עדיין בתוך לונדון ובזכותו יצאנו ממרכז העיר, מאזורים 1 ו-2 של הרכבת התחתית והיום כולו לווה בתחושה של גילוי מופלא.

התחלנו, כאמור, בתחנת Archway, אליה הגענו דווקא באוטובוס שתפסנו מקמדן. ההנחיות במסלולים של קרמן מתייחסות לתחנות הטיוב הקרובות, אבל בטיול הקודם שלנו בלונדון גילינו את האוטובוסים, שהם אמצעי תחבורה נהדר כשלא ממהרים. כשנוסעים באוטובוס קורה דבר מדהים - פתאום מבינים כמה תחנות הטיוב קרובות זו לזו וכל המרחקים שנראים לפעמים כמו נצח בבטן האדמה מתקצרים. וכפי שכבר כתבתי, זאת הזדמנות מצוינת לראות את העיר תוך חסכון בכאב רגליים.

היעד הראשון במסלול היה בית הקברות של הייגייט. בדרך עוברים ליד Holly Village היפייפה ומקנאים מאוד באנשים שזכו לגור שם, במבנים כפריים עתיקים שנראים כמו פיסת אוקספורד, מרחק 6 קילומטרים ממרכז לונדון.

בית הקברות של הייגייט הוא בית קברות עתיק בו קבורים, בין היתר, כמה אנשי תרבות ורוח מוכרים. בית הקברות מחולק לשניים - חלק מערבי וחלק מזרחי. הדרך היחידה לסייר בחלקו המערבי של בית הקברות היא בסיור בתשלום. הכניסה לחלקו המזרחי של בית הקברות עולה 3 פאונד למבקר והשיטוט בו חופשי.

דני קרמן כותב בספרו שניתן לחלק כל קבוצה של מבקרים לשני חלקים - שניים שאוהבים בתי קברות וישמחו לבקר בהם ושניים שלא ידרכו בבית קברות עד שיובאו בעצמם למנוחות. אני נמנית על הראשונים ולכן כבר עם התקרבנו לשטח בית הקברות התחלתי להציץ פנימה מבעד לגדר ולצלם בהתרגשות את הקברים העתיקים והמצבות העומדות נטויות על צידן. אפשר ממש לשכוח לרגע שמדובר בבית קברות, בעודכם תועים במבוך השבילים הצרים, בין חורש צפוף ומרבדים של קיסוס שמרפדים את האדמה כולה ומטפסים על כל דבר. בתוך כל הירוק הזה, אלון הרהר בקול, כמה אחר הכל נראה כאן בודאי בחורף.

נו, נכון שזה לא נראה כמו בית קברות..? אבל זה כן...

אנחנו ויתרנו על הכניסה לחלק המערבי ונכנסנו רק למזרחי, בו אפשר למצוא את הקבר של קארל מרקס ושל עוד פילוסופים, סוציולוגים, פעילות פמיניסטיות ופעילים לזכויות אדם. פה נמצא גם הקבר של דאגלס אדאמס.

מרחק כמה קברים מזה של מרקס ראיתי פתאום מגן דוד וכתובת מצבה בעברית. ניגשתי וקראתי את השמות שעל המצבה והסתבר לי שזהו קבר של זוג, בעל ואשה. על המצבה חרוט ציטוט מתוך מגילת רות: "For where you go, I will go; and where you lodge, I will lodge; your people shall be my people, and your God my God". זה מאוד ריגש אותי.

לגמרי בעצמי וללא שום הדרכה, מצאתי כאן גם את קברו של וויליאם פרייס-גרין, צלם אנגלי שעל קברו כתוב כי הוא היה ממציא הקולנוע (ואילו בערך המוקדש לו בויקיפדיה כתוב "יש הטוענים כי הוא היה ממציא הקולנוע").

בית קברות הוא מקום מאוד שלו. במיוחד בית קברות כזה, שהוא כמעט כמו גן טבעי. שוטטנו כאן לא מעט זמן וכמעט שכחתי שזהו רק החלק הראשון של המסלול שלנו. אחרי מנוחה קצרה על אחד הספסלים במקום המשכנו לדרכנו.

כמעט מיד אחרי היציאה מבית הקברות יש כניסה ל-Waterlow Park, פארק מקסים, שקט, רחב-ידיים ורגוע כל-כך, שרציתי להישאר כאן ולא להמשיך הלאה לשום מקום אחר. אבל המשכנו.

ביציאה מהפארק לרחוב Highgate פנינו שמאלה ומיד חצינו את הכביש לרחוב Bank. זהו רחוב צר מאוד שהולך ומטפס מעל רמת הרחוב הראשי. בנקודה הכי גבוהה שלו, הסתובבנו והצלחנו לראות את מרכז לונדון הרחק-הרחק באופק, למרות שבשלב זה הראות לא הייתה מוצלחת. אם הייתה לי מצלמה טובה אולי הייתי מצליחה לגייס את הזום שלה לטובת העניין.

בקצה הרחוב הזה נמצא ה-Gatehouse, בית שהיום הוא פאב, אך בעבר היה השער הצפוני ללונדון, דרכו עבר כל מי שנכנס לעיר ושילם מס על הכניסה.

מכאן המשכנו ללכת עוד קצת והגענו להמפסטד הית'. זהו אזור טבעי המשתרע על פני למעלה מ-3,000 דונם וברגע שנכנסים אליו, אפשר לשכוח בקלות שהעיר הגדולה קרובה כל-כך.

יש סיפור קצת מצחיק על היום שלנו בהית'. כאמור, היינו די עייפים אחרי היומיים הראשונים ואפילו היום השלישי במוזיאון התגלגל והפך ליום בו הלכנו לא מעט. דני קרמן מציין על כל מסלול בספר את אורכו בקילומטרים וכשקראתי את המסלול של הייגייט והמפסטד הית', ראיתי שזה מסלול רק של 3 קילומטרים. זה היה נראה לי מעולה כמסלול-מנוחה ליום בו אנחנו רוצים ללכת פחות. גם בתוך ההית', דני קרמן מציע מסלול מפורט, אבל דווקא כאן בחרנו לעזוב אותו וטיפסנו לפרלמנט-היל, גבעה המשקיפה על העיר כולה.

כל לונדון מלמעלה: פרלמנט-היל

התיישבנו שם ועשינו פיקניק, קצת ענבים, פטל ומאפינס שקנינו לנו ב-M&S ואלון ביקש להסתכל שוב על המסלול בספר. "לא יכול להיות שזה רק 3 קילומטר, הלכנו כבר המון", הוא אמר וביקש שאראה לו שוב איפה בדיוק ראיתי שכתוב 3 קילומטר. הצבעתי על המקום ואלון הסתכל טוב-טוב ואמר שלא כתוב שם 3.

כתוב 8.

אל-אלוהים! זה מסלול מנוחה זה?! איזו טעות!

בכל אופן, כבר הלכנו את הרוב (כ-6 ק"מ, להערכתי), אז החלטנו שנלך עוד קצת, כי בכל-זאת, לא כל יום מגיעים להמפסטד הית'. כמו פולנים טובים, אנחנו ננוח כבר מחר.

שמחנו מאוד שהחלטנו להמשיך ללכת, כי אחרי שירדנו מהגבעה נכנסנו ממש לתוך היער וזכינו לתעות בשבילים צרים בין עצים גבוהים וצפופים. בכל פעם שחזרנו לשביל קצת יותר ראשי, אני מיד רציתי להיכנס שוב למעבה היער ואלון הסביר לי שככה לא נתקדם כלל והזכיר לי שיש לנו מקומות מוזמנים לארוחת ערב במסעדה עם אורי. מזל שקבענו לשמונה וחצי.

בסופו של דבר הלכנו עוד הרבה יותר עד שיצאנו מעברו השני של ההית', בשכונת המפסטד.

הגענו במקרה למקום שקרמן התכוון להוביל אותנו אליו, כמו שקרה לנו כבר בימים הקודמים כאשר עזבנו את המסלול ושוטטנו הלאה והרחק ממנו. היציאה מההית' אל תוך השכונה הזכירה לנו שוב שחלקים מהאזור פה הם ממש כמו כפר. מי היה חושב שאפשר למצוא כאלה רחובות ציוריים ממש בלונדון. איזו מתנה.

וראו מה זה, מי גר כאן פעם, ב-1915? לונדון כולה מלאה שלטים כאלה, שמספרים על אמנים, אנשי רוח וחברה שגרו ברחביה, שכתבו את היצירה הזו או האחרת שלהם בדיוק בבית זה. לא סתם בכל הזמן שטיילנו אמרתי לאלון שאני ממש מרגישה איך לכל אבן בעיר הזאת יש סיפור מיוחד והיסטוריה ארוכה. ואיזו תרבות עירונית זו, שדואגת להנציח את הדברים הללו ולשמר אותם. נפלא.

גם כאן המשכנו בשוליו של ההית' עוד קצת, מותחים את ההנאה מהטבע עוד קצת, עד שנפרדנו סופית, עם הבטחה לחזור ולהיפגש שוב.

גלשנו במורד רחובותיה הצרים של המפסטד. פתאום תפס לי את האף ריח של שום ושמן זית וגרם לי להבין שאני רעבה ממש. מזל שאנחנו הולכים לארוחת ערב במסעדה איטלקית, חשבתי לעצמי ואמרתי לאלון. המפסטד עצמה היא שכונה יפה ואלגנטית מאוד ולמרות שהפעם לא יצא לנו להקדיש רק לה זמן, גם לכאן הבטחנו שעוד נחזור.

מצאנו תחנת אוטובוס ונסענו בחזרה לקמדן-טאון ומשם המשכנו בתחתית הביתה. קינחנו את הערב במסעדה איטלקית קטנה ומצוינת שאורי בחר עבורנו. אחרי שחלקנו כמה מנות ראשונות מעולות, אלון ואורי בחרו שניהם בפסטה ואילו אני בחרתי בפולנטה היומית, אחרי שראיתי אותה אצל אחד הסועדים בשולחן סמוך והבנתי שזה מה שאני רוצה. קיבלתי פולנטה עשירה, מלאה בחמאה ופרמז'ן ומעליה כמות נדיבה של נזיד זנב-שור. זאת הייתה אחת המנות הטובות ביותר שאכלתי בחיי. אם אתם באזור, תזמינו את עצמכם לארוחה ב-Osteria Dell'Arte ויהיה לכם טעים-טעים.