לונדון 2012: היום השני

מסלול סוהו וצ'יינה טאון, התחלה בתחנת אוקספורד סירקוס וסיום בתחנת Goodge Street

בפעם הקודמת שלנו בלונדון, הגענו לסוהו כמה פעמים קצת במקרה. פעם אחת אכלנו עם אורי ארוחת ערב במסעדה בסוהו, אבל זה היה רק בערב. בפעם אחרת אכלנו שם ארוחת ערב רק שנינו, כשחיפשנו מקום להמבורגר של לפני-ההצגה. הפעם, בהנחייתו של הספר שכתב דני קרמן, זכינו להגיע לאזור הזה בכוונה תחילה ולשוטט בו ביסודיות בתוך מבוך של רחובות ציורים וסמטאות קטנות.

המסלול הזה נושק לרחוב אוקספורד מצידו השני, כמו מן תמונת מראה של מסלול מרילבון ולכן היה נחמד ללכת בו מיד אחרי המסלול של היום הקודם, מה גם שבערב פגשנו את אורי והלכנו יחד למחזמר אליו הוא קנה כרטיסים, אז התאים מאוד לשלב את השניים.

התחלנו, כאמור, בתחנת אוקספורד סירקוס ומיד פנינו לתוך רחוב Argyll. כבר עם הפנייה לרחוב זה אפשר לראות את חזית הכלבו ליברטי בקצהו, על רחוב Great Marlborough. המסלול לקח אותנו דרך החנות ומשם דרך היציאה המובילה לרחוב Carnaby. דני קרמן ממליץ להיכנס לחנות כדי להסתכל על המעקים של המדרגות, המעוצבים באופן שונה בכל קומה. אנחנו הסתכלנו רק על אלה שבקומת הקרקע והמשכנו הלאה.

רחוב קרנבי כולו עטה חג לכבוד הקיץ והמשחקים האולימפיים. זה אזור מאוד אופנתי והיה נחמד לשוטט בתוך בליל התיירים, הסטודנטים והאנשים העובדים באזור, בין החנויות המגניבות והמסעדות.

כמובן שכבר בשלב הזה חיפשנו סניף של Pret לקנות בו את ארוחת הבוקר שלנו ואכן מצאנו אחד חיש-מהר וגם מצאנו לנו ספסל באחת הסמטאות הצדדיות לשבת עליו ולאכול. מזג האוויר היה שמשי ונפלא, יום נהדר לסיטי-קרולינג. במקרה, נכנסנו לסמטה יפה שקרמן המליץ להציץ לתוכה בדרך הלאה, Newburgh Street. איזה צירוף מקרים נחמד! אחרי שסיימנו לאכול נכנסנו לחנות ממתקים-קונדיטוריה מאוד קיטשית ועמוסת-סוכר, שבחלון הראווה שלה היו עוגות ענקיות מבצק סוכר. אפשר לא להיכנס כשרואים משהו כזה?

חזרנו לרחוב קרנבי והלכנו עליו עוד קצת, עד שלקחנו ימינה לרחוב אחד ומיד שמאלה לרחוב אחר, בו פגשנו בפאב ה-Red Lion שקרמן ממליץ עליו. גם הפעם הסתכלנו על הפאב מבחוץ והמשכנו ללכת, אבל רק שתדעו לכם שבקומה העליונה יש שני חדרי הסבה. בחדר האחורי, הלוא הוא החדר החורפי, ישנה אח עצים והחדר הקדמי שפונה אל הרחוב מואר בתאורה טבעית מהחלון הגדול שבקיר. אפשר לאכול שם צהריים.

אחרי שהגענו לרחוב Beak, פנינו אליו שמאלה וראינו את רחוב קרנבי משמאלנו שוב, הבנתי שקרמן למעשה מוביל אותנו בזיגזגים. סוהו כולו הוא לא אזור ענק, אבל כשמתפתלים בו כמו נחש אפשר בהחלט להפוך את הסיור באזור למסלול של שישה קילומטרים. כאן חטפנו הצצה קטנה לתוך קינגלי קורט המקסים, עוד מיוז שנפתח אל פיאצה שבה חנויות בוטיק ומסעדות.

מרחוב ביק פנינו שמאלה לרחוב מרשל ואז לרחוב ברודוויק (בעבר רחוב Broad), בו נמצא הפאב John Snow, הקרוי על שמו של הרופא שמיגר את מגפת הכולרה בסוהו, בשנת 1854. דני קרמן כותב שהאנגלים מאוד אוהבים סיפורי-רוחות וגם לפאב הזה הייתה עד לפני כמה שנים רוח פרטית שרדפה אותו, אבל זאת לא הייתה רוח-רפאים של אדם או של חיה, כי אם של משאבת-מים. במקום בו עומד הפאב עמדה משאבת-מים שהייתה, לפי השערתו של הרופא, מקור הזיהום באזור. סנואו הורה לפרק את ידית המשאבה, דבר שהיווה נקודת מפנה וסלל את הדרך למיגור המגפה בסוהו. רוחה של המשאבה הפגועה רדפה את האזור שנים רבות, עד שלפני כמה שנים הציבו אותה מחדש מעברו השני של הרחוב והרוח מצאה לה מנוחה.

מכאן המשכנו עוד קצת לפנות לפה ולשם עד שבסוף הגענו ל-Berwick Street Market, רחוב-שוק שהדוכנים בו קטנים ויומיומיים והתנועה בו דלילה. הצנוניות המיניאטוריות קנו אותי.

בהמשך עברנו ליד כנסיית סיינט אן, שהסיבה שהיא מוגבהת כל-כך ביחס לרחוב היא שבעבר היא שימשה אתר קבורה די המוני - מזמן הקמתה ב-1686 ועד שנת 1853 נקברו במקום 100,000 אנשים. הכנסייה נהרסה כמעט כולה בבליץ של מלחמת העולם השנייה ב-1940 ובהתחלה החליטו שלא לשפץ אותה ואכן, המבנה עבר רק כמה שיפוצים חלקיים עד שב-1991 הוחלט לבנות את כולו מחדש. חלקה היחיד של הכנסייה שנותר שלם אחרי ההפצצה הוא המגדל הגבוה ובעת הבנייה מחדש הוא שולב בבניין והוא כיום החלק המקורי היחיד שנותר מהכנסייה הישנה. הכנסייה פעילה גם היום וכיאה לאזור בו היא שוכנת, היא משרתת מגוון זרמים בנצרות ובין היתר עורכת מיסות לקהילה הלהט"בית ולבני משפחותיהם. גני הכנסייה הוכרזו כגנים ציבוריים ב-1892 והיא נחשבת עד היום לאחת מהריאות הירוקות הבודדות שמשרתות את האזור העירוני הדחוס הזה. כשהגענו הנה כבר קצת כאבו לנו הרגליים וחיפשנו מקום לשבת ולנוח בו. גני הכנסייה נראו כמו המקום המושלם לכך, אבל כשנכנסנו אליהם התרשמנו שיש שם די הרבה דיירי רחוב ושיכורים, אז המשכנו הלאה לחפש לנו מקום אחר.

בקצה רחוב Dean פנינו ימינה ל-Shaftesbury Ave. וכמעט מיד שמאלה לרחוב Wardour - עכשיו הגענו לצ'יינה טאון.

עבורי, זאת הפעם הראשונה בצ'יינה טאון בעיר כלשהי. מעולם לא הייתי ברובע שכולו סיני. ובאמת, הרחובות הספורים שהם צ'יינה טאון של לונדון מלאים במסעדות וחנויות המוקדשים אך ורק למאכלים סיניים, ישנן חנויות שמציעות עיסוי ודיקור סיני וגם, כן - רואים הרבה יותר סינים פתאום. מכאן פנינו לרחוב ג'רארד והתפתלנו עוד קצת בתוך צ'יינה טאון.

שוטרים אנגלים בצ'יינה טאון

כיאה למבוך רחובות שכזה, אני לא מצליחה לגמרי לשחזר את צעדינו מכאן ועד שהגענו ללסטר סקוור. כשהיינו בלונדון לפני שנתיים הכיכר הייתה בשיפוצים ולכן רק ישבנו באחד הפאבים שברחובות סביבה ואכלנו המבורגר, מבלי לפסוע בתוך הכיכר עצמה. הפעם שמחנו למצוא אותה פתוחה והומה. למזרקה שבמרכז הכיכר סילונות מים שיוצאים מהמדרכה המקיפה אותה וילדים משחקים שם. ברחנו מהכיכר מהר כי היה צפוף והלכנו לחפש לי מקום לשתות בו קפה.

המסלול של דני קרמן הוביל אותנו מכאן לפינה הצדדית של הנשיונל פורטרט גלרי, שבימים אלה מוצגות בה העבודות מתחרות הפורטרטים השנתית המומלצת מאוד. כשביקרתי בלונדון לפני חמש שנים וגם בביקור שלנו לפני שנתיים יצא שהיינו בעיר בעת קיומה של התערוכה ונהנינו ממנה מאוד. הפעם בחרנו שלא לסטות מהמסלול ובסופו של דבר לא הזדמן לנו להגיע לאזור שוב. בפעם הבאה.

הגענו ל-St. Martin's Place אבל לא התחשק לי לשתות את הקפה שלי ב-Pret (סביב כיכר טרפלגר יש שלושה או ארבעה סניפים של הרשת המצליחה), אז חיפשנו לנו מקום אחר שמציע חלב סויה. על רחוב St. Martin's Lane מצאנו בית קפה קטן וחמוד בשם Notes שהציע אווירה נעימה. אלון שתה מיץ תפוזים סחוט שהיה טרי וטעים מאוד, אני שתיתי את הקפה שלי בשלוק וחצי ואחר-כך המשכתי להטביע סוכר בכוס, ליצור כך מן סירופ סוכר-קפה ולאכול אותו בעזרת הכפית. הכל בגלל שעל כל שולחן מונחת כוס נמוכה מלאה בסוכר חום דק ודביק. היה נחמד לערבב אותו עם הכפית ולראות איך הוא שוקע ומתהדק בחזרה בכל פעם כמו מפולת חול קטנה. הרווחנו גם את הזכות להשתמש בשירותים שלהם, שנמצאים בקומת המרתף ליד חנות המוזיקה הקטנה, למרות שאם אתם כבר בסביבה של כיכר טרפלגר וצריכים פיפי, שתדעו שיש שם שירותים ציבוריים מעולים.

שוב סטינו מהמסלול, אבל חזרנו אליו מיד. עלינו ל-Charring Cross Road וממנה פנינו מיד ימינה ל-Cecil Court. זוהי סמטה קצרה מאוד שמחברת את דרך צ'רינג קרוס למשעול סיינט מרטין ועל אף קוצרה, אני חושבת שהשתהינו כאן כמעט שעה, או לפחות כך זה הרגיש. הסמטה המופלאה הזאת מוקדשת כולה לחנויות ספרים המתמחות כל אחת בנושא מסוים וכשהיינו שם חשבתי שאפשר להקדיש רק לסמטה הזאת פוסט שלם בבלוג. אפשר להעביר עשר דקות רק בבהייה בחלון ראווה של חנות אחת, זה באמת מרתק. בשלב זה כבר היינו די עייפים, כי בלי לשים לב עברנו בשעתיים בערך יותר ממחצית מהמסלול היומי שלנו ולכן השיטוט העצל בסמטה קטנה אחת התאים מאוד לשנינו.

כל חנות כאן מתפארת על השלט הפרטי שלה בהתמחות המיוחדת לה בלבד. יש שם, למשל, חנות המתמחה בנוסטלגיה, חנות שכולה מציעה מהדורות ראשונות חתומות, חנות המוקדשת לבולים, מטבעות ומדליות, חנות לספרי תיאטרון, חנות לספרים העוסקים בספורט, חנות לספרי מיסטיקה ותרבויות מזרח-רחוק, חנות לספרים העוסקים בכלי רכב ותחבורה וחנות המוקדשת כולה לספרות ילדים, בה יש המון ספרי ילדים עתיקים. דווקא החנות הזאת הייתה סגורה ביום שלישי וזה היה קצת מצער, אבל התרגשתי אפילו רק מלהסתכל בחלון הראווה ולראות מהדורות חצי מתפוררות של פיטר וונדי, מרי פופינס ואליסה בארץ הפלאות בשלל שפות.

יצאנו מססיל קורט ואחרי עוד כמה רחובות קטנים חזרנו לצ'רינג קרוס, שגם עליו יש די הרבה חנויות ספרים. אפשר למצוא כאן גם את אחת החנויות הגדולות של הוצאת הספרים Blackwell, אליה אלון רצה להיכנס. עזבתי את אלון לשיטוטיו בחנות והלכתי, כהרגלי, לאזור ספרות הילדים. אחרי שסרקתי את הסטנד של סדרת Mr. Man & Little Miss, מצאתי לי כורסא נוחה וקראתי את Horton Hears a Who, ברוח המנהג הקבוע שלי, לקרוא ד"ר סוס כשאני נקלעת לחנות ספרים מבלי שהתכוונתי לקנות משהו מסוים. מכאן יצאנו, חצינו את הרחוב ופנינו לרחוב Old Compton ומשם לרחוב Greek שהוביל אותנו לסוהו סקוור.

סוהו סקוור היא מקום משכנן של חברות רבות הקשורות לקולנוע וטלוויזיה ואפשר למצוא כאן, בין היתר, את המשרדים של חברת 20th Century Fox. הגן הקטנטנן הזה מושך אליו עובדים מסוהו ומהסיטי שבימים יפים מוצאים להם ספסל או פינת דשא ויושבים שם לאכול את ארוחת הצהריים שלהם. בפעם הקודמת שהיינו בלונדון עברנו כאן במקרה והתאהבתי בביתן הקטן שבמרכזו של הגן. כמה שמחתי לגלות שדני קרמן הוביל אותנו בחזרה הנה, הפעם בכוונה תחילה. הפסל בתמונה למעלה, The Conversion of St. Paul, מתאר את המרתו של פול הקדוש מיהדות לנצרות. לפי המיתוס, בעת שהוא רכב על סוסו בדרך לדמשק, הוא ראה אור מעוור ושמע את קול האלוהים. בעקבות החוויה הוא הפסיק לרדוף את הנוצרים הראשונים והמיר את דתו.

התיישבנו על עוד ספסל, זכינו לעוד מנוחה לרגליים. לונדון מציעה הרבה ספסלים, לשמחתו הרבה של המטייל בה. אלון קרא קצת ברידר שלו ואני הסתכלתי סביב על אנשים. המון תיירים, בליל של שפות. ובלי קשר לפול הקדוש, הרמתי עיניים וראיתי את השמיים הללו.

הקפנו את הכיכר ויצאנו ממנה ברחוב Frith המקביל לרחוב גריק ממנו הגענו. עכשיו היינו שוב קרובים לרחוב Dean ושוב קלטנו שאנחנו מתקדמים במעין ספירלה, נוגעים בקצוות של רחובות שכבר טיילנו בהם וממשיכים הלאה לעוד רחוב קטן שעוד לא ראינו. עברנו ליד הפאב Dog and Duck עליו המליץ קרמן. פעם, כשלונדון עוד הייתה כפר וסוהו עוד היה נחשב countryside, האזור היה שטח ציד אחד גדול ולכן עד היום יש כאן בתי עסק שבשמם מתייחסים לכך.

במורד הרחוב נקלענו במקרה לסט צילומים. הרחוב היה חסום חלקית וכמעט כל מי שהסתכלנו עליו לבש אפוד זוהר ואוזנייה. ברחנו משם מהר, אבל זה היה מגניב.

באזור הזה ישנן שתי חנויות המתמחות בממכר וויסקי, אחת מהר עם התמחות ספציפית בוויסקי מאלט.

מכאן המשכנו במסלול שלקראת סופו מוביל ל-Tottenham Court Road, הרחוב שהוא בעצם קו הגבול בין סוהו למרילבון. כשהגענו לתחנת רחוב גודג' כבר היה זמן לארוחת ערב והיינו רעבים, אבל לא הצלחנו למצוא משהו באזור וגם זכרנו שאנחנו צריכים לחזור ל-Cambridge Theatre. החלטנו לוותר על ההליכה חזרה ותפסנו טיוב בחזרה ללסטר סקוור. הירידה לרציף בתחנת רחוב גודג' היא באמצעות מעליות, אבל אנחנו לא הבנו שזאת האפשרות המועדפת ולא סתם המלצה, אז ירדנו במדרגות. כשהגענו לתחתית המדרגות, שנדמו אינסופיות כמעט, מצאנו את השלט הזה.

עכשיו הם אומרים?

יצאנו מהתחתית בלסטר סקוור ושמנו פעמינו לכיוון סניף של רשת Byron, רשת מתמחה להמבורגרים, עליה אורי המליץ, שנותנת לסועדים תמורה טובה לכספם. היה טעים ומשביע.

פגשנו את אורי בכניסה לתיאטרון קיימברידג', שם הלכנו לראות את המחזמר "מתילדה", שמבוסס על ספרו של רואלד דאל. לפני כמה חודשים, אחרי שכבר קנינו את כרטיסי הטיסה ללונדון, אורי כתב בפייסבוק שהוא ראה את המחזמר ושהיה מעולה. אני מאוד אוהבת את רואלד דאל ולמרות שאת הספר הספציפי הזה לא קראתי, מיד ביקשתי שיקנה גם לנו כרטיסים והזמנתי את הספר באמאזון. במהלך שהותנו בישראל קראתי את הספר בנשימה אחת וכשהגיעה העת לצפות במחזמר כבר הייתי מוכנה מאוד. המחזמר זכה לביקורות אוהדות וכן לשבחים ופרסים רבים ואחרי שצפיתי בו אני ממליצה עליו בחום. יש בו רגעים סוחפים שמילאו אותי תחושת התעלות של ממש. מומלץ.

וכך, יומנו השני בלונדון הגיע גם הוא אל סופו.