הטיול ללונדון היה באמת מופלא. בעזרתו של הספר של דני קרמן זכינו לראות כמה חלקים קצת פחות מתויירים ופחות ברורים מאליהם של העיר. הטיול עם הספר באמת העניק ערך מוסף שאין לו תחליף.
אז איפה היינו ומה עשינו וראינו?
מסלול Marylebone: התחלה בתחנת הטיוב Marble Arch וסיום בתחנת Baker St
את המסלול הזה כיניתי "off Oxford street" - בעוד שתיירים רבים חורשים את רחוב אוקספורד וריג'נט ועוברים מבית כלבו אחד למשנהו, או צועדים ישר לתוך הייד פארק, אנחנו פנינו צפונה מרחוב אוקספורד, לשכונת מרילבון הצמודה אליו. קרמן כותב שלטעמו "זהו אחד הרבעים המעניינים ביותר בלונדון, שבחלקו עדיין משמר את ניחוח הכפר" ואני מסכימה איתו בהחלט.
התחלנו, כאמור, במרבל ארץ'. לפני הכל קנינו לנו סנדוויצ'ים ב-Pret, רשת שאפשר למצוא בכל פינה בלונדון ונותנת אחלה תמורה לכסף. בהמשך הטיול זאת נהייתה מסורת קטנה - קמנו מאוחר בבקרים, התחלנו את היום לאט ועד שהגענו לנקודת התחלת המסלול היומי, השעה כבר הצדיקה איזה בראנץ'. כך, בכל תחנת טיוב ממנה יצאנו סרקנו את סביבותינו, חיפשנו את הסניף של Pret והלכנו לבחור לנו כריך. את הסנדוויצ'ים של יום שני אכלנו בפינה של הייד פארק שקרובה למארבל ארץ' ואחר-כך התחלנו את הטיול.
דני קרמן סיפר לנו שהמרבל ארץ' עצמו, השער שעומד היום על מן אי-תנועה משולש, עמד עד 1851 בקדמת ארמון בקינגהאם. בויקיפדיה למדתי שבמקור הורשו לעבור דרכו רק בני מלוכה, חיילי המלך וחיילי חיל הפרשים בזמן טקסים. האגדה מספרת שהשער הוזז ממקומו המקורי מפני שהכרכרה של המלכה הייתה רחבה מכדי שתוכל לעבור דרכו, אבל למעשה ישנו תיעוד של אירוע בו הכרכרה עברה דרך השער. בכל אופן, כלי הרכב המודרניים לא מתאימים למידותיו של השער ועומסי התנועה של ימינו בטח לא מאפשרים את זה ולכן הזיזו את השער מאמצע הדרך. כשהזיזו את השער ממקומו הראשון למקומו העכשווי, גילו בו כמה חדרים נסתרים, שהמשטרה שמחה לאמץ ולהשתמש בהם כחדרי תצפית. החדרים היו בשימוש עד תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת.
ליד המרבל ארץ' יש כמה פסלים וכשעברנו שם היינו עדים להקמתו של פסל חדש, שאינני יודעת מהו, מפני שכל חלקיו עוד היו עטופים. יותר מהפסל של ג'ינגס חאן, ולמעשה יותר מהכל, כבש אותי הפסל של הסוס השותה. מחקר קטן שערכתי לימד אותי ששמו של הפסל שיצר את הפסל הוא ניק פידיאן-גרין, שבמשך 25 שנה מייצר פסלים דומים וממקם אותם ברחבי העולם. פסל כמעט זהה הוצב ליד גדרת הדרסאז' בגריניץ' לרגל המשחקים האולימפיים. הפסל במרבל ארץ' עשוי כולו ברונזה, הוא חלול לחלוטין, גובהו 25 רגל והוא שוקל 6 טון. הציבו אותו שם בספטמבר 2011 ואם הבנתי נכון הכוונה הייתה שהוא יהיה שם רק חודש, אבל בינתיים הוא עוד שם. האמן סיפר בכתבה מצולמת שאחת ממטרות הצבת הפסל במיקום הזה, הייתה להוסיף לאי התנועה האפור משהו חדש שיגרום לעוברים והשבים להרים את העיניים ממסכי הטלפון והטאבלטים שלהם ולהסתכל קצת מסביב.
מעבר לכביש אפשר למצוא לוח מתכת עגול טבוע במדרכה, שמסמן את הנקודה בה ניצב בעבר הגרדום, Tyburn Tree, אליו הובלו פושעים ובוגדים להוצאה להורג.
מרחוב אוקספורד פנינו לרחוב פורטמן, עליו שוכן מלון הייאט ריג'נסי, אחד ממלונות הפאר של לונדון. הקפנו את פורטמן סקוור, שהיא למעשה גן נעול והמשכנו לכיוון מנצ'סטר סקוור, לידה נמצא ה-Wallace Collection, מוזיאון לאומי השוכן בבית לונדוני היסטורי, אליו בחרנו לא להיכנס.
 |
| כנסייה בפינת מנצ'סטר סקוור |
מכיכר מנצ'סטר המשכנו לכיוון רחוב וויגמור. בשלב כלשהו התחיל לרדת גשם, כצפוי בכל יום טיפוסי בלונדון ואנחנו, כמו טירונים, לא לקחנו איתנו את המטרייה שלנו. לי לא ממש אכפת מגשם, אבל אלון די שונא כל מה שהוא מעבר לטפטוף קל. למרות זאת, הוא עמד בזה בגבורה. בשלב הזה הרגשתי שאני כבר צריכה קצת קפאין, אז עצרנו לקפה מהיר בבית קפה פיצפון, שאפשרות הישיבה היחידה שהוא מציע היא על כיסאות גבוהים ליד בר.
מכאן המשכנו לתוך המקום הקסום הראשון אליו קרמן הבריח אותנו, St. Christophers Place. זהו מדרחוב קטן וציורי, משובץ חנויות יוקרתיות לבגדים וצעצועים. המדרחוב הקטן נפתח לתוך פיאצה ציורית ומשם ממשיכים לתוך סמטה קטנה, שבאנגלית נקראת Mews. זאת הפעם הראשונה שאני לומדת על קיומם של המיוז הלונדוניים, רחובות צרים ופתלתלים, שחלקם צרים עדי כדי כך שאם שניים הולכים בהם יחד הם צריכים להטות את גופם קצת על הצד. הכניסה אל המיוז השרתה עליי תחושה קסומה, כאילו שמבלי לשים לב חשפתי איזה סוד עתיק.
המשכנו לתעות בין סמטאות לרחובות צדדיים בהנחיותו של דני קרמן, שבשלב כלשהו הביא אותנו אל Marylebone High Street, הרחוב הראשי של השכונה. זהו רחוב מסחרי כמו רחוב אוקספורד, אבל הוא הרבה פחות תיירותי. כאן, אחרי שכבר קצת למדנו בעצמנו את הקטע של המיוזים, הרשנו לעצמנו לעזוב מדי פעם את המסלול שקרמן מכתיב ועברנו במקרה ליד חנות בוטיק המתמחה בגבינות, La Fromagerie, הנמצאת על רחוב Moxon. זאת הייתה הזדמנות להיזכר כמה אני אוהבת את השלטים שמסמנים כל פאב, חנות או בית קפה. כל שלט מספר סיפור נפלא וחצי מהזמן הלכתי עם האף למעלה, הפעם לא בגלל שחיפשתי ציפורים.
מרחוב מוקסון פנינו לתוך מיוז שאפילו דני קרמן לא סיפר לנו עליו ופתאום ניצבנו בפני בניין צבוע סיד לבן, שניחשנו שאולי היה פעם בית יתומים, אבל מסתבר כי בעבר שכן שם בית ספר מקצועי שהוקם בשנת 1846 והוא נקרא The Grotto על שם המעבר הצר בו הוא נמצא, Grotto Passage. לבניין שתי כניסות, אחת לבנות ופעוטות והשנייה לבנים. היום הוא משמש משרד של איזו חברת שיווק ומיתוג, או משהו בסגנון. גרוטו, אגב, היא מילה אנגלית השאולה מאיטלקית ומשמעותה מערה או חלל צר. אחרי שעמדנו שנינו בסמטה הזאת, אנחנו מבינים למה בחרו לקרוא לה כך.
מתוך הסמטה הזאת יצאנו לרחוב פדינגטון, שבו יש שרשרת גנים מקסימים, Paddington Street Gardens. הגנים נוצרו במאה ה-18 כאזור קבורה לקהילה שהשתייכה לכנסייה של אזור מרילבון ועד היום זהו אזור קדוש שיש בו כ-80,000 קברים. אחד התנאים של המענק שניתן להקמת גני הקבורה הללו בשנת 1730 היה שיבנה בצמוד אליהם בית-מחסה שיספק גם עבודה לעניי הקהילה. בשנת 1885 הגנים הפכו לאזור המוקדש לבילוי ורוב המצבות הוסרו, למעט המאוזוליאום (שניתן לראות בתמונה) אותו הוחלט להשאיר בגלל ערכו האסתטי.
בגלל שסטינו מהמסלול הגענו לגנים מוקדם מכפי שקרמן התכוון ולקחנו לנו כמה דקות לשבת בגן המקסים הזה, לתת לרגליים קצת לנוח, לנשום ולדבר.
אחרי שנחנו קצת הסתובבנו מעט בגן הקטן ומצאנו את הפסל היפה הזה, של ילד עני במנוחתו.
בחלקו השני, הצפוני יותר של הגן, הוצבו לאחרונה פסלים של חמש דמויות בתנוחות ספורט שונות, כמחווה למשחקים האולימפיים.
לא ויתרנו על ההזדמנות להשתמש בשירותים הציבוריים הצמודים לגן, שזכו בתואר "Loo of The Year", כי ברור שלאנגלים המשוגעים תהיה תחרות כזאת מגוכחת. בגלל זה אנחנו אוהבים אותם.
אחרי הגן כבר היינו קצת עייפים ונזכרנו שראינו בדרך, על הרחוב הראשי של מרילבון, סניף של Patisserie Valerie, רשת שזכרנו לטובה מביקורנו הקודם בלונדון. חלקנו קנקן תה ארל-גריי (כמובן שהוספנו חלב) וטארט שקדים ותפוחים. אורי קצת ירד עלינו, על כך שאנחנו כל הזמן יושבים ברשתות במקום לחפש את המקומות המקומיים, אבל הסברתי לו שדני קרמן בעיקר ממליץ על פאבים, שזה נחמד אבל לא תמיד מתאים וגם שישנן סיטואציות, אחרי שהלכת כבר חמישה או שישה קילומטרים, שכל מה שאתה רוצה זה רק לשבת איפשהו ולשתות משהו חם. אז מאוד קל להיכנס לרשת, שיודעים מה היא מציעה ואיזו תמורה תקבל בעד כספך.
לפני שיצאנו צילמתי את הויטרינות שלהם, שהיו מלאות במטעמים מתוקים והמון-המון דמויות קטנות מסוכר.
מרחוב מוקסון פנינו לתוך מיוז שאפילו דני קרמן לא סיפר לנו עליו ופתאום ניצבנו בפני בניין צבוע סיד לבן, שניחשנו שאולי היה פעם בית יתומים, אבל מסתבר כי בעבר שכן שם בית ספר מקצועי שהוקם בשנת 1846 והוא נקרא The Grotto על שם המעבר הצר בו הוא נמצא, Grotto Passage. לבניין שתי כניסות, אחת לבנות ופעוטות והשנייה לבנים. היום הוא משמש משרד של איזו חברת שיווק ומיתוג, או משהו בסגנון. גרוטו, אגב, היא מילה אנגלית השאולה מאיטלקית ומשמעותה מערה או חלל צר. אחרי שעמדנו שנינו בסמטה הזאת, אנחנו מבינים למה בחרו לקרוא לה כך.
מתוך הסמטה הזאת יצאנו לרחוב פדינגטון, שבו יש שרשרת גנים מקסימים, Paddington Street Gardens. הגנים נוצרו במאה ה-18 כאזור קבורה לקהילה שהשתייכה לכנסייה של אזור מרילבון ועד היום זהו אזור קדוש שיש בו כ-80,000 קברים. אחד התנאים של המענק שניתן להקמת גני הקבורה הללו בשנת 1730 היה שיבנה בצמוד אליהם בית-מחסה שיספק גם עבודה לעניי הקהילה. בשנת 1885 הגנים הפכו לאזור המוקדש לבילוי ורוב המצבות הוסרו, למעט המאוזוליאום (שניתן לראות בתמונה) אותו הוחלט להשאיר בגלל ערכו האסתטי.
בגלל שסטינו מהמסלול הגענו לגנים מוקדם מכפי שקרמן התכוון ולקחנו לנו כמה דקות לשבת בגן המקסים הזה, לתת לרגליים קצת לנוח, לנשום ולדבר.
אחרי שנחנו קצת הסתובבנו מעט בגן הקטן ומצאנו את הפסל היפה הזה, של ילד עני במנוחתו.
בחלקו השני, הצפוני יותר של הגן, הוצבו לאחרונה פסלים של חמש דמויות בתנוחות ספורט שונות, כמחווה למשחקים האולימפיים.
לא ויתרנו על ההזדמנות להשתמש בשירותים הציבוריים הצמודים לגן, שזכו בתואר "Loo of The Year", כי ברור שלאנגלים המשוגעים תהיה תחרות כזאת מגוכחת. בגלל זה אנחנו אוהבים אותם.
אחרי הגן כבר היינו קצת עייפים ונזכרנו שראינו בדרך, על הרחוב הראשי של מרילבון, סניף של Patisserie Valerie, רשת שזכרנו לטובה מביקורנו הקודם בלונדון. חלקנו קנקן תה ארל-גריי (כמובן שהוספנו חלב) וטארט שקדים ותפוחים. אורי קצת ירד עלינו, על כך שאנחנו כל הזמן יושבים ברשתות במקום לחפש את המקומות המקומיים, אבל הסברתי לו שדני קרמן בעיקר ממליץ על פאבים, שזה נחמד אבל לא תמיד מתאים וגם שישנן סיטואציות, אחרי שהלכת כבר חמישה או שישה קילומטרים, שכל מה שאתה רוצה זה רק לשבת איפשהו ולשתות משהו חם. אז מאוד קל להיכנס לרשת, שיודעים מה היא מציעה ואיזו תמורה תקבל בעד כספך.
לפני שיצאנו צילמתי את הויטרינות שלהם, שהיו מלאות במטעמים מתוקים והמון-המון דמויות קטנות מסוכר.
אחרי מנוחה עם תה ומאפה בפטיסרי, המשכנו על Marylebone High Street לכיוון Daunt Books, חנות ספרים עליה המליץ קרמן. אחד הדברים שמייחדים את החנות היא המחלקה הגדולה שלהם לספרי טיולים לכל העולם. כמעט כל התקרה של החנות עשויה חלונות ובעבר היא הייתה מוארת כולה באור טבעי. היום, כמובן, יש גם מנורות. המבנה של החנות מאוד מעניין, עם הגלריות העליונות הסגורות במעקה והמדרגות המובילות אליהן או אלה היורדות לקומת המרתף, בה ספרי טיולים המתרכזים באזורים אחרים של העולם. אני ממליצה להיכנס אליה אם אתם בסביבה.
באזור ספרי הילדים יש שרפרפים מצויירים מתוקים במיוחד שמזמינים את הטוסיקים הקטנים להתיישב עליהם ולקרוא.
כשמגיעים לפינה של Marylebone High Street ו-Marylebone Road, מצד שמאל, יש קיר ועליו תבליט המוקדש לצ'ארלס דיקנס, שגר שנים רבות באזור וכתב כמה מעבודותיו המרכזיות בזמן זה.
אחרי שהגענו לדרך מרילבון המסלול כמעט הגיע לסופו, אבל היה לנו קצת זמן לשרוף. קבענו עם חברה באזור של תחנת ה-Underground של רחוב בייקר, לידה נמצא פסל בדמותו של שרלוק הולמס. המשכנו לשוטט ברחובות עד השעה שמונה ואז פגשנו אותה ונסענו איתה לאיזלינגטון, שכונה אחרת בלונדון. אכלנו ארוחת ערב במסעדה טורקית שנקראת Pasha. חזרנו הביתה שבעים מאוד ועייפים. היום הראשון בלונדון עם דני קרמן היה מעולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה