נכון שאי-אפשר לכתוב "לונדון 2012" מבלי שהקורא יחשוב שהכוונה היא לאולימפיאדה? ובכן...
כשהזמנתי את כרטיסי הטיסה מישראל ללונדון לקחתי כמה שיקולים בחשבון - שנצליח לזכות בעוד סופשבוע אחד בארץ, שנספיק ליהנות מלונדון ולבלות סופ"ש אחד עם אחי הגדול לפני שאנחנו ממשיכים ממנה לארה"ב ושנגיע לארה"ב מספיק זמן לפני שאלון מתחיל את ההתארגנות לשנה"ל החדשה, כדי שהוא לא יהיה בהלם גדול מדי. לא תכננו לנחות בלונדון ביומה האחרון של האולימפיאדה, כאמור, בכלל לא לקחנו בחשבון את קיומה בעת רכישת הכרטיסים. לשמחתנו, הדבר לא הביא לעומסים יוצאי דופן בשדה התעופה או בטיוב (הרכבת התחתית של לונדון). את טקס הסיום ראינו בטלוויזיה בסלון דירתו של אחי, דרך טובה לחתום את המשחקים האולימפיים.
טסנו ללונדון דרך אתונה. אין לי הרבה לומר על נמל התעופה באתונה או על היוונים, למעט זה:
- הם מאוד מנומסים, במיוחד בהשוואה לישראלים וזאת למרות שגם הם ים-תיכוניים (גם אם לא מזרח-תיכוניים).
- ליוונית צליל מאוד דומה לספרדית וזה די משעשע.
- למרות שיוונית היא לא השפה השלטת בעולם כבר למעלה מ-2000 שנה, היוונים לא נותנים לזה לבלבל אותם. הם פותחים כל שיחה בשפתם, גם אם ברור שהאדם מולם אינו יווני ולא דובר יוונית. לרוב מיד אחרי היוונית מגיע תרגום לאנגלית, מה שיוצר את התחושה התמידית שהם מנסים ללמד אותך יוונית. משעשע גם כן.
המראנו מבן-גוריון בשבע בבוקר, מה שאומר שהיינו צריכים לצאת מהבית בארבע וחצי, מה שאומר לקום בעשרה לארבע לפנות בוקר, מה שאומר לישון ממש מעט. אני לא ישנתי בכלל. ביני לביני (לבין הפייסבוק) תהיתי עד מתי ההתרגשות של לפני טיסות תפריע לי לישון. חברת פייסבוק אחת טענה - עד שיהיו לך ילדים. אז שום דבר כבר לא יפריע לי לישון, מסתבר.
החוויה הזכירה לי למה טוב לטוס באמצע היום או בערב ופחות מוצלח לטוס על הבוקר. המסע מישראל ללונדון עמד כולו בסימן עייפות של-אחרי-לילה-לבן, עיניים שורפות וניסיון לתפוס תנומה קלה בתנאים לא-אופטימליים. למרות כל זאת, נשארנו ערים עד סוף טקס נעילת האירועים האולימפיים, שמההתחלה נראה כאילו הוא עומד להיגמר עוד רגע... ואז לא. כשאריק איידול עלה לשיר את Always look on the bright side, אמרתי, "הו! הם בטח יסיימו עכשיו, זה שיר סיום מושלם", וכולנו התמוגגנו מיכולתם של האנגלים לצחוק על עצמם ולסיים אירוע ממלכתי בשיר הומוריסטי שכזה. אבל הטקס לא נגמר והמשכנו לוידאו-אקולייזר של פרדי מרקיורי מההופעה הבלתי נשכחת בוומבלי, עם We will rock you/We are the champions. שוב חשבתי לעצמי איזה שיר סיום מושלם זה, אבל גם הפעם טעיתי, כי אז הגיע תורן של הספייס-גירלז. אבל בסוף זה נגמר באמת והלכנו לישון.
החוויה הזכירה לי למה טוב לטוס באמצע היום או בערב ופחות מוצלח לטוס על הבוקר. המסע מישראל ללונדון עמד כולו בסימן עייפות של-אחרי-לילה-לבן, עיניים שורפות וניסיון לתפוס תנומה קלה בתנאים לא-אופטימליים. למרות כל זאת, נשארנו ערים עד סוף טקס נעילת האירועים האולימפיים, שמההתחלה נראה כאילו הוא עומד להיגמר עוד רגע... ואז לא. כשאריק איידול עלה לשיר את Always look on the bright side, אמרתי, "הו! הם בטח יסיימו עכשיו, זה שיר סיום מושלם", וכולנו התמוגגנו מיכולתם של האנגלים לצחוק על עצמם ולסיים אירוע ממלכתי בשיר הומוריסטי שכזה. אבל הטקס לא נגמר והמשכנו לוידאו-אקולייזר של פרדי מרקיורי מההופעה הבלתי נשכחת בוומבלי, עם We will rock you/We are the champions. שוב חשבתי לעצמי איזה שיר סיום מושלם זה, אבל גם הפעם טעיתי, כי אז הגיע תורן של הספייס-גירלז. אבל בסוף זה נגמר באמת והלכנו לישון.
לפני שנתיים, ממש אחרי שהחלטנו להתחתן ומעט לפני שנגמר המונדיאל, הגענו לביקור בן שבוע בערך אצל אח שלי. כמה ימים לפני סוף הביקור מצאתי במדף ספרי הטיולים שלו, שחלק נכבד ממנו מוקדש ללונדון, ספר של דני קרמן, שנקרא, "דני קרמן הולך איתך בלונדון - מדריך למתקדמים". מדובר בספר עב כרס שיותר ממה שהוא מדריך למטיילים בלונדון, הוא מדריך ללונדון עצמה - לאנשים שבה, להיסטוריה שלה, לתרבות שלה. כמעט ממש כל מה שניתן להעלות על הדעת נמצא שם. בנוסף למידע הרב, מציע קרמן 20 מסלולי הליכה מפורטים, המלווים במפה מצוירת ביד, בסיפור דרך מפורט ובסיפורים קטנים הקשורים למקומות ולבניינים שהמטייל רואה, לאנשים שגרו בהם ולסיפור חייהם.
באותו ביקור לפני שנתיים העתקתי מהספר את עיקריו של מסלול ריג'נט פארק - קמדן טאון, שלוקח את ההולך בו מהפארק הגדול לאורך תעלת ריג'נט ועד הקמדן לוק. שנינו נהנינו כל-כך מהמסלול ומפינות חמד הקסומות אליהן הוא הוביל אותנו, שהצטערתי קצת שמצאנו אותו בשלב כל-כך מאוחר של הביקור והחלטתי שבפעם הבאה בלונדון, אני מתחברת לספר מהרגע הראשון ומנצלת אותו כראוי. וכך היה. לראייה, בחמשת הימים הראשונים של הטיול שלנו הלכנו ברגל כ-40 קילומטרים במצטבר, אם לא יותר והגענו לשכונות ואתרים בהם לא היינו בעבר.
גדולתו של המדריך של דני קרמן בכך שלצד האתרים המוכרים והמתויירים יותר, הוא מציע הצצה לתוך לונדון קצת אחרת, זאת שפחות זמינה וחשופה לעינו של התייר המזדמן. עבור אלון ועבורי, שכבר היינו בלונדון בעבר, כבר ראינו את כיכר טרפלגר, את ארמון בקינגהאם, את הייד פארק ואת רחוב אוקספורד, הספר מציע הזמנות נהדרת לקבל את לונדון מזווית שונה וללמוד להכיר אותה יותר לעומק (ולרוחב ולאורך).
אני ממליצה על הספר בחום לכל מי שכבר ביקר בלונדון כמה פעמים וגם למי שזאת הפעם הראשונה שלו. להסתובב עם הספר הזה בעיר זה קצת כמו ללכת עם מדריך תיירים צמוד, שהוא חכם וידען ומכיר את העיר כאת כף ידו. אני לא יודעת אם עוד ניתן למצוא את הספר בחנויות. אם לא, אני דוחקת בכם לנסות להשיג אותו ממשפחה, חברים או מכרים לפני הפעם הבאה שאתם מזדמנים ללונדון. זה שווה את המאמץ.
להמשך קריאה:
 |
| קולאז'-טיזר |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה