יום שישי, 31 באוגוסט 2012

Sometime Food

מפה לשם עוד שבוע חלף לו. אני מרגישה כאילו לא הרמתי את הראש מהרצפה מאז יום חמישי שעבר, אבל אם אני עוצרת רגע וחושבת על זה, אני נזכרת איפה, פה ושם, העיניים שלי דווקא הביטו גבוה-גבוה, כמו למשל בשיעור היוגה של יום שלישי. איזה תענוג זה היה, לחזור סופסוף לחדר התרגולים אחרי הפסקה של חודש וחצי ובמשך שעה שלמה לנשום עמוק וחזק ולהפנות את המבט כלפי פנים. קצת שכחתי לאכול מספיק באותו יום והגעתי לשיעור רעבה מהרגיל, בלי הרבה סוכר זמין בדם. קניתי בקבוק מיץ תפוזים כדי לתקן במעט את התמונה ונכנסתי לשיעור. שמעתם על סגנונות יוגה שמתרגלים דווקא בזמן צום כדי להגביר את האתגר והחיבור הרוחני? זאת הייתה חוויה דומה. גם כשחזרתי הביתה המשכתי להרגיש רעד קל בכל הגוף, שארית של המאמץ הגדול בשיעור. כשהקשבתי לעצמי מתארת את החוויה באוזניי אלון הבנתי - אני שמחה מאוד. רוחי הייתה ממש מרוממת.

בנוסף, בשבוע החולף צפינו בשני סרטים בקולנוע, Take This Waltz ו-Beasts of The Southern Wild, שניהם סרטים יוצאי-דופן ומעוררי מחשבה, כל אחד בדרכו. אני ממליצה על שניהם מאוד.

אתמול היה יום ארוך. התכוונתי לנסוע למשרד התחבורה המקומי (כאן זה ה-Secretary of State) כדי לעשות תיאוריה, אבל אז גילינו שבדיוק באותו זמן האוניברסיטה מביאה נציגים של המשרד לערוך את הבחינה בקמפוס, כחלק משבוע האוריינטציה של תחילת שנת הלימודים החדשה. בגלל שכבר יותר מדי ימים ברצף אני קמה מוקדם מדי בבוקר (יחסית, סליחה ומחילה מכל ההורים לילדים צעירים שבקהל), החלטתי ללכת על הבחינה שנערכת בין אחת לשתיים בצהריים. ב-12:30 בצהריים יצאנו מהבית, שמחים וטובי-לבב ושמנו פעמינו אל האוניברסיטה. ראשית הלכנו להדפיס את הטופס המלווה איתו היה צריך להגיע, בנוסף למכולה, בערך, מלאה במסמכים ותעודות. הדפסנו את הטופס והלכנו למישיגן יוניון, לעמוד בתור הארוך שכלל בעיקר סטודנטים זרים, כצפוי.

כשהגעתי לדלת הנציגה החביבה שאלה אותי אם הבאתי את טופס הבקשה וביקשה לראותו. היא העיפה בו מבט אחד, פסקה שגם השדות החופשיים צריכים להיות מודפסים - הם לא יקבלו אותם בכתב יד - הקיפה בעיגול עוד כמה שדות שהחסרתי ושלחה אותי לדרכי. הספקתי לשאול אם יש תור נפרד לחוזרים ונעניתי בשלילה, כמובן. ירדתי שלוש קומות במדרגות עד לחוות המחשבים שבקומת המרתף, הקלדתי והדפסתי, רצתי חזרה למעלה ונעמדתי בתור מאחוריי שני הודים. הצצתי מעבר לכתפה של הבחורה שעמדה לפני וראיתי שאצלה בטופס כתוב משהו שאצלי לא. שאלתי אותה מאיפה היא השיגה את המספר הנחמד הזה והיא הראתה לי בדרכון בדיוק איפה מוצאים את זה. שוב עזבתי את התור, ירדתי שלוש קומות במדרגות למרתף, הקלדתי והדפסתי, רצתי בחזרה למעלה ונעמדתי בתור מאחוריי שתי סטודנטיות סיניות - אחת שמרה לשנייה את המקום בתור בעוד היא כרעה בצד ומילאה את הטופס בכתב יד. "הם לא מאפשרים להיכנס אם הטופס לא מוקלד", נידבתי לה את המידע החדש שהיה ברשותי בשפה המשותפת לשתינו. היא הסתובבה והתחילה לרוץ את אותו מסלול ממנו חזרתי אני רק לפני כמה רגעים. עוד כמה דקות של המתנה בתור, כשלפני עוד 10 אנשים בערך והדלת נסגרה. הנציגים החביבים דאגו להדביק עליה שלט, "Closed". אוקיי... אז זה לא הולך לקרות.

ירדתי קומה אחת למטה, אל אלון שחיכה עם המחשב שלו באולם העבודה. ניסינו להתגבר על הבאסה ולהחליט אם אני רוצה בכל-זאת לנסוע למשרד התחבורה עצמו, מרחק 30 דקות נסיעה באוטובוס והאם בכלל אספיק להגיע בזמן כדי להיבחן לפני שהסניף נסגר בשעה חמש. אחרי דיונים ארוכים, שהתארכו אף יותר כי שנינו היינו רעבים, מותשים מהחום ועייפים, החלטנו שאסע. בדקנו אוטובוסים, קניתי לי סנדוויץ' לארוחת צהריים, כי מפה לשם עברו כבר שלוש שעות מאז דייסת הבוקר שלי ונפרדתי מאלון. הוא הלך לשבת עם המחשב בספרייה, אני פניתי לכיוון התחנה המרכזית.

הגעתי לשם דקה לפני קו 8 וכשעליתי על האוטובוס ושאלתי את הנהג אם הוא מגיע ל-SOS הוא אמר שיש הליכה של מייל בערך מהתחנה בה הוא עוצר עד שם והוא ממליץ יותר לקחת את קו 12 שבדיוק יצא, אז אצטרך לחכות חצי שעה לאוטובוס הבא. בהחלטה של רגע עליתי במקום זה על קו 4, שלוקח למשרד אחר מההוא אליו התכוונתי לנסוע במקור. התקשרתי לאלון ושיתפתי אותו בתבוסתי המבאסת.

התחלנו לנסוע ואז הגענו לבית החולים. שם היה פקק תנועה בגלל שבשבוע הבא מתחילים הלימודים ואתמול כל הילדים - אה, סליחה - הסטודנטים החדשים, עברו למעונות. עמדנו בפקק רבע שעה ארוכה שנדמתה לי כשעתיים ואז המשכנו. אחרי עשר דקות נוספות של נסיעה קלטתי שאין לי מספיק מזומן בארנק וזאת בעיה, מפני שאת דמי ההרשמה והטיפול לתיאוריה אפשר לשלם רק במזומן. כתבתי לאלון הודעה מיואשת שבעתיים וחשבתי כבר לרדת מהאוטובוס. היה נראה שמישהו מנסה להבהיר לי שזהו לא היום בו אני אמורה לעשות את התיאוריה. החלטתי בכל-זאת להישאר על האוטובוס ולנסות למצוא כספומט במחוז חפצי.

אחרי שהגעתי ליעדי, מצאתי כספומט ונכנסתי למשרדי מזכירת המדינה (כמובן שגם שם היה כספומט). לקחתי מספר והתיישבתי בתור. אחרי רבע שעה של המתנה, במהלכה הרהרתי שוב מספר פעמים באפשרות לחזור הביתה בלי לעשות את המבחן, כי כל הלחץ והחום וההתרוצצות גרמו לבטן שלי להביע את כעסה בקול רם מאוד, אחד הפקידים הכריז שאם יש באולם מישהו שבא לעשות תיאוריה זוהי ההזדמנות האחרונה להיום. ניגשתי אליו והוא הפנה אותי לפקידה אחרת, שלקחה ממני את הטפסים והמסמכים, הקלידה כמה דברים במחשב שלה והלכה לצלם עותקים מהכל. כשהיא חזרה היא הוציאה פתק ורוד והתחילה לשרבט עליו מספרים ואותיות, בעודה מסבירה לי באדיבות שיש בעיה בתקשורת עם המחשבים של משרד ההגירה ולכן כשמכניסים את המידע שלי הוא מבקש עוד מידע וחוזר חלילה. הטופס הורוד הוא טופס "חוזרים". בעוד יומיים-שלושה יתקשרו אליי ויזמינו אותי לחזור ולעשות את הבחינה, אחרי שהם יפתרו את בעיית המחשב.

הודיתי לה ופניתי לצאת. כנראה שבאמת זה לא היה היום שלי. אולי הייתי צריכה להבין את הרמז מוקדם יותר, אבל לפחות הביקור במזכירות המדינה הפיק שני דברים חיוביים - גיליתי שהרישיון שלי קביל למרות ששם נעוריי מופיע בו וזאת מפני שיש לי דרכון ישן ובו דף המעיד על שינוי שמי וגם קיבלתי טופס ורוד ובפעם הבאה שאבוא לא אצטרך לעמוד בתור. נחמות קטנות.

הגעתי הביתה קצת לפני חמש אחה"צ ובחמש ורבע אלי כבר בא לאסוף אותנו. עוד בתחילת השבוע קבענו עם כמה חברים נסיעה משותפת לדירבורן, לאכול שם באיזו מסעדה ערבית וללכת לאחת המכולות בעיר, שיש בה מוצרים ייחודיים שלא ניתן למצוא בסופרים הרגילים. הספקתי להתקלח ולשתות קצת מיץ תפוזים לפני שאלי הגיע ונסענו.

זאת הפעם השנייה שלנו בדירבורן והפעם הראשונה בה אנחנו ממש הולכים למסעדה ערבית, שכן בפעם הקודמת, אכלנו המבורגר, כזכור. הפעם היינו שישה אנשים, מספר מכובד ביותר לארוחת מאזטים משותפת. כבר יצא לנו לאכול בכמה מסעדות "מזרחיות" בארה"ב וגם הארוחה אתמול חיזקה את התחושה שלנו שהאוכל המזרחי כאן תמיד עובר איזשהי התאמה לחך המקומי, גם במסעדות שבעליהן ערבים (אם מישהו חולק עליי ומכיר מקום ספציפי שלא מתאים להכללה הזאת, אשמח אם יעמידו אותי על טעותי).

אבל אז, אחרי ארוחת הערב במסעדת "אל אמיר", המשכנו לקינוח במאפיית "שתילה". העיצוב הקיטשי-צעקני הזכיר לי קצת את קניון עפולה, אבל הקינוחים היו מדהימים. אלון הזמין לעצמו כנאפה עם גבינה וקיבל חתיכת ענקית ואילו אני הלכתי על המוכר, האהוב והבטוח - בסבוסה. אכלתי את הממתק שלי בביסים קטנים והתענגתי על כל טעימה. ואז אלי הציע לי לטעום מהפודינג אורז שלו. דניס שאלה מה יש בזה ואני אמרתי שלפי הריח - תמצית מי-ורדים. אלי אמר שהוא חושב שאלה דווקא פרחי-תפוז ואני אמרתי שאין מצב וטעמתי כדי לוודא. טעמתי - ולכמה רגעים איבדתי את יכולת הדיבור. אלון ביקש לטעום גם קצת, "כי אם זה כל-כך טוב שזה מביא את דפנה לדמעות, אני חייב לנסות". הוא חשב שהוא מתבדח, אבל אני, למעשה ולהפתעתם של כל הנוכחים, באמת בכיתי.

אלון נרעש, "אוי, מה, את באמת בוכה? לא! אני צחקתי, לא הבנתי שאת באמת בוכה!". אבל אני בכיתי. אלון הסביר לכולם - זה היה יום ארוך ומתיש. נכון. התנצלתי על הדמעות המפתיעות, כי באמת שלא התכוונתי. דניס ביקשה גם לטעום מהפודינג, שעכשיו הפך לחומר קסום ומסתורי. היא טעמה אבל דמעות הזהב לא פרצו מעיניה. ניסיתי להסביר שזה לא הפודינג עצמו, אלא ההקשר, השילוב ביני ובינו. הוא היה כמו מלבי, אבל יותר קרוב לגן-עדן. עם מתיקות מדויקת וניחוח ורדים במידה הנכונה, הוא הניף ונשא אותי אל-על והרחק, אל מחוזות של רגש ונוסטלגיה שאין לי בשבילם מילים. וכשאין לי מילים משלי אני מזמנת מילים של אחרים שמתאימות לי בדיוק (זה אחד השירים האהובים עליי בעולם כולו ושמחתי מאוד לגלות לפני כמה זמן שמישהו העלה אותו ליוטיוב).


"זה מזכיר לי את הבית", הסברתי והוספתי בצחוק חנוק מדמעות, "Welcome back to the USA".

אלון אמר שאם זה באמת כל-כך טוב ואני אוהבת את זה כל-כך, למה שלא אכין בעצמי? הסברתי שזה לא אותו דבר. יש דברים שחלק מהקסם שלהם הוא בכך שהם לא זמינים ללא הפסקה, אלא רק לעיתים, בהזדמנויות מיוחדות. פודינג אורז הוא Sometime Food, הסברתי. ולמרות זאת, אלון אמר שאולי עכשיו שיהיה לנו רכב נוכל לבוא לכאן לעיתים קרובות יותר.

אחרי החוויה הסוחפת בשתילה עצרנו בעוד מקום אחד אחרון לפני שחזרנו הביתה, במכולת "פפייה", שם מצאתי סילאן, סופכלסוף, אחרי שנה בארה"ב. איזה כיף!

ביום רביעי נסעתי למסור את הניירת הקשורה להעסקתי. מילאתי טפסי מס וחתמתי על כמה הסכמי סודיות וקיבלתי בשעה טובה את מכתב ההעסקה הרשמי, תוך שבוע מהראיון - צ'יק-צ'ק. במכתב הקבלה לעבודה כתוב לוח זמנים לשבועיים הראשונים של העבודה, שהם שבועיים של שיעורים בכיתה. כמה מרגש! היום הייתי בבדיקה הגופנית שהייתה קצרה בהרבה ממה שאמרו שתהיה. אחרי מסעות השבוע החולף אני כבר ממש יודעת בעל-פה את הדרך לאזור שדה התעופה וכבר זוכרת איפה יש עבודות בכביש וצריך להאט ואיפה יש את הפנייה המבלבלת בה כולם טועים וצריך להאט כי נהגים משתלבים בחזרה לנתיב הראשי באיחור. למרות זאת, אני נוסעת את הדרך הלוך עם הג'יפיאס ורק בדרך חזרה אני מרשה לעצמי לסמוך על החוש והשלטים, מפני שאני לא צריכה להגיע הביתה בול בשעה מסוימת.

מאז שחזרנו הביתה לא ממש הצלחתי לחזור למטבח. ביום ראשון גלגלתי קציצות ירוקות מרוב פטרוזיליה ובישלתי אותן ברוטב עגבניות מהיר. תוך כדי גלגול קלטתי ששכחתי להוסיף ביצה לתערובת, אבל שמתי בה כל-כך הרבה סולת, שהיא יצאה דביקה מספיק. בתמורה, נולדו קציצות רכות-רכות ונהדרות. בשבילי, שעבר עליי כזה שבוע אינטנסיבי ורב תהפוכות, סיר מלא קציצות הוא אישור התרחקות מהמטבח - יש אוכל לשבוע בערך, אני לא צריכה לדאוג יותר. אני לא רגילה לעצמי ככה, לא מתנפלת על כל רגע בו אני יכולה לבשל או לאפות. כנראה שעוד לא נחתתי.

למרות חוסר החשק, הוצאתי את השאור שלי מהמקפיא, לא בלי חשש. לשמחתי הרבה, הוא התאושש במהירות מפתיעה. האכלתי אותו פעם אחת והוא הודה לי בבועות גדולות וריח חמצמץ טרי, חזק ובריא. בלילה חלמתי שצנצנת הסוכר שלנו, שהלכה והתרוקנה בימים החולפים, מלאה לגמרי. בבוקר התעוררתי והופתעתי לגלות שהיא עדיין ריקה. תוהה על משמעותו של החלום, שרלוט חברתי היקרה אמרה שאולי הוא מבשר אפייה קרבה ובאה. כדי להגדיל את הסיכויים שזה באמת יקרה, קניתי היום תפוחים ושזיפים אדומים ועם מספיק מנוחה ורצון טוב, עד תחילת השבוע הבא אכין מהם מאפינס.

ועוד דבר אחרון לסיום:
לפני כמה ערבים ישבנו לנו בסלון ביתנו הקט כשלפתע כתם כהה הופיע לי בזוית העין ותפס את תשומת לבי. לקח לי רגע עד שהצלחתי להתעשת ולהביע את עצמי במילים ובאמת שניסיתי לא לצעוק כשהעברתי לאלון את המסר - עכבר! הוא ברח מתחת לספה שבחדר האורחים ולא יצא משם. חסמנו את הדלת וחיפשנו אותו שם אבל לא מצאנו, אז ויתרנו. אחרי כמה דקות אלון ראה אותו שוב. ניסינו לתפוס אותו, אך ללא הצלחה. חשבתי לקנות מלכודת אבל נראה שהוא פשוט נעלם. אולי יצא כמו שנכנס, בכל אופן, בינתיים ועד שיוכח אחרת, אני מניחה שהוא איננו. נוכחותו ישר הזכירה לי את הקטע הזה מרחוב סומסום וכשצפיתי בו הופתעתי לגלות עד כמה הוא אחר מכפי שהוא נשמר בזיכרוני מאז שראיתיו, להערכתי כשהייתי בגן טרום-חובה.

שתהיה לכם שבת שלום, מלאה בריחות של אפייה וחלומות טובים.

יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

אנו מפסיקים את שידורינו כדי להביא לכם מבזק חדשות מיוחד

לונדון-לונדון, כן, אבל בזמן שאני יושבת לי בבית וכותבת את כל הפוסטים האלה החיים ממשיכים ומפה לשם עבר שבוע מאז שחזרנו והספקתי כל-כך הרבה בינתיים.

ומה כל-כך חשוב, שאני מפסיקה עבורו את סיפורי לונדון?

קיבלתי עבודה!

זוכרים שבערך יומיים לפני שנסענו לישראל התקשרו אליי מאחד מבתי-החולים אליהם שלחתי קו"ח ורצו להזמין אותי לראיון? ובכן, התפלאנו אז שהם הסכימו לחכות יותר מ-5 שבועות עד שאחזור, אבל מסתבר שעוברת עליהם עכשיו תנופת התחדשות ושיפור גדולה וכוללת, במסגרתה הרבה עובדים ותיקים עוזבים ובמקומם נכנסים עובדים חדשים. לכן, בגלל שכל תהליך ההעסקה הוא כללי וגורף, לא פספסתי את הרכבת. למעשה, בתחילת שבוע שעבר נקלטו למחלקה 6 אחיות חדשות ויחד איתי יש תקנים לעוד 9.

אבל רגע, נתחיל מההתחלה.

כשטרישיה התקשרה אליי לקבוע את הראיון, אמרתי לה שאני נוסעת לישראל וללונדון ואחזור רק עוד חמישה שבועות. להפתעתי הרבה, היא אמרה שאין בעיה וקבענו ראיון ל-22 באוגוסט, יומיים אחרי חזרתנו. זה היה משוגע קצת. נחתנו בשני בערב, יום שלישי הוקדש כולו להכנות לראיון, שכללו נסיעה לקניון כדי לשפץ את הגבות שלי, לקנות מייק-אפ כדי שאוכל להתאפר ולהיראות ייצוגית במיוחד. קניתי גם לק אדום, למרוח על הציפורניים ברגליים שהציצו דרך נעלי הפיפ-טואו השחורות שקניתי בקסטרו.

ביום רביעי קמתי מוקדם בבוקר (הג'טלג "הנכון" עזר במקרה הזה, כי בלונדון השעה כבר הייתה אחת בצהריים ואני הייתי מוכנה לזוז), התקלחתי והתגנדרתי, אלון החמוד נסע להביא עבורי את הזיפקאר ויצאתי לדרך. בהקשר של "התקלחתי" יש סיפור מעניין, כי יום לפני כן השכן מלמטה דפק על דלתנו ואמר שצריך להתקשר לצ'ארלס, ההנדימן שלנו, כי הביוב שלנו עולה בחזרה אצלו בדירה. אהמ. אז התקשרנו לצ'ארלס והוא בא והביא יחד איתו שרברבים שמתמחים ב-Rooting, כי בעיות כאלה נובעות המון פעמים משורשים ש"חונקים" את הצנרת. במשך כמה שעות היה ספק אם בכלל נוכל להשתמש במים זורמים בדירה בזמן הקרוב. נאמרו דברים על חפירה של כל החצר וכביש הגישה עד לרחוב, התקנה מחדש של צינורות חדשים ועוד זוועות וסיפורי אימה. אחרי שלוש שעות מתוחות בהן כבר חיפשתי בגוגל מספרים של חברות שמשכירות שירותים ניידים וחשבתי על פתרונות יצירתיים למקלחת שלפני ראיון העבודה, הצליחו לפתוח את הסתימה ותוך רגע הוסרה החרב המתנופפת מעל לראשנו.

אם כך, ביום רביעי, בשעה 10:30 בבוקר נכנסתי לבית החולים בהליכה זקופה ובטוחה. במחלקת משאבי-אנוש נתנו לי מיד פרוספקט מפורט עם חבילת ההטבות שבית החולים מציע לעובדיו ומשם נלקחתי לראיון עצמו, עם האח האחראי על המיון, שהוא למעשה המנהל הסיעודי של המחלקה. דיוויד שאל את כל השאלות הנכונות ואני עניתי את כל התשובות הנכונות, כנראה, כי בתגובה לכל תשובה הוא אמר, "יופי, זה טוב" ובסופו של הראיון כולו הוא סיכם, "היום הלך טוב מאוד". הוא סיפר לי קצת על מגמת השיפור שבית החולים עובר, הכוללת בין היתר שיפוץ של חדר המיון שהתאפשר בזכות תרומה של 7 מיליון דולר. הוא סיפר גם על התפיסה הארגונית של בית החולים בכלל ושלו כמנהל. לבסוף הוזמנתי לחזור לפאנל-עמיתים, מעין ראיון המשך.

קבעתי עם המנהלת האדמיניסטרטיבית של המיון את הפאנל כבר ליום המחרת והיא, שהתבררה כרכלנית של ממש, מיהרה להרגיע אותי ולומר שאם ישבתי אצל דיוויד כל-כך הרבה זמן זה סימן טוב ושזה שהוא מזמין אותי לפאנל אומר שמבחינתו התקבלתי ושלב הפאנל הוא רק עניין רשמי. הגעתי ביום חמישי בבוקר ופגשתי שתי אחיות ופאראמדיק ששאלו אותי שאלות כמו, "למה מיון?" ו"למה דווקא בית החולים שלנו?" וגם סיפרו לי קצת על תרבות העבודה במחלקה. כנראה שגם כאן עניתי נכון, מפני שביום חמישי אחה"צ קיבלתי טלפון מאשת משאבי האנוש שהתקשרה להציע לי את המשרה באופן רשמי.

עוד באותו יום נחתו בתיבת המייל שלי שני מיילים עמוסים, עטורי קבצים מצורפים, שאת כולם הייתי צריכה להדפיס, למלא ולהביא איתי בפעם הבאה שאבוא למחלקת משאבי האנוש בבית החולים המרכזי של הרשת (אני הולכת לעבוד בבית חולים קטן יותר, סמוך לשדה"ת). הייתי גם צריכה לקבוע מיד תור לבדיקה גופנית מלאה באחת מארבע מרפאות של רשת איתה בית החולים עובד. ביום רביעי אני הולכת למסור את כל הטפסים במשאבי אנוש ולמלא עוד כמה טפסי-מס שלא הצלחתי למלא בגרסתם האלקטרונית וביום שישי אני עוברת את הבדיקה הגופנית לקראת-עבודה הראשונה בחיי, דבר שדווקא די מגניב אותי.

אני מתחילה לעבוד ב-17 בספטמבר, משרה של 3 משמרות בשבוע, 12 שעות למשמרת, כל סופ"ש שני לסירוגין, כל חג שני לסירוגין (למרות שבתור הלא-נוצריה שאני, אולי דווקא אבחר להתנדב לעבודה בחגים וארוויח את השכר הדיפרנציאלי). בחרתי לעבוד את משמרת היום, מ-11 בבוקר עד 23:30 בערב (חצי שעה נוספת בגלל הפסקת צהריים). האפשרות לעבוד ימים היא גם מתנה גדולה, מפני שהרבה משרות לאחיות מתחילות הן רק לילות וזה לא כיף.

חצי השנה הראשונה לעבודה נחשבת "אוריינטציה", שלב שכולו נועד להרגיל אותי למים בעדינות ככל הניתן. בהתחלה ישנם כמה שיעורים בכיתה ולאחר מכן אני מזדנבת אחרי אחות-מדריכה ובהדרגה היא נותנת לי לעשות יותר ויותר דברים בפיקוחה ולאחר מכן עצמאית, עד שנראה שאני כבר יודעת מה אני עושה (במידה מספקת) ומשחררים לי את החבל לגמרי. תוכנית אוריינטציה שכזו היא הכרחית בשביל להכשיר אחיות לעבודה, במיוחד בימינו, כשלימודי הסיעוד נהיו יותר תיאורטיים ואקדמיים ואחיות יוצאות מאוד "בוסר" מהלימודים. רק לשם הדוגמא וההבהרה, בדור האחיות שהן היום בנות חמישים-שישים, התנסות קלינית בחדרי לידה כללה 400 שעות פרקטיות. אני הייתי בחדרי-לידה יומיים או שלושה, בכל פעם לא הרבה יותר מחמש שעות מפני שצריך היה לעבור לכיתה בביה"ס ולנהל דיון קליני על מה שראינו במחלקה. אני עדיין זוכרת איך אחות ותיקה אחת הזדעקה לעומתי, כשהייתי בשנה ג' והתוודיתי בפניה שמעולם לא הוצאתי קטטר שתן למטופלת (שלא לדבר על להכניס). אני לא אומרת שזה רע, השינוי הזה שעבר על מקצוע הסיעוד. להיפך, יש בו הרבה טוב. אני רק אומרת שללא ספק המסלול הנוכחי מניב אחיות מאוד שונות מאלה שיצאו מבתי הספר לסיעוד לפני עשרים או שלושים שנה ולכן אוריינטציה ארוכה, מקיפה ומעמיקה היא דבר נדרש בהחלט וזוהי ברכה גדולה להיקלט לעבודה בבית חולים שנותן בדיוק את זה.

אם מי ששכר אותי לעבודה, אחרי ששאל אותי "איך את מתמודדת עם מצבי לחץ" והבטחתי לו כמובן שאני שוחה בלחץ כמו דג חרב במים, היה רואה את ההתנהלות שלי בימים האחרונים מאז שקיבלתי את העבודה - הדבר היה אולי גורם לו קצת לפקפק בנכונות ההצהרות שלי לגביי דגים ומים. אני לא אומרת שאני לא טובה עם לחץ, להיפך. יש מצבים בהם האדרנלין דוחף אותי קדימה ואני חדה ופרודוקטיבית ובטוחה בעצמי ומתקתקת הכל. אבל יש כאן כמה דקויות - ראשית, אני אוהבת מתח קל, לא לחץ אטומי. אם תרשו לי לנסח את האבחנה שלי, מתח הוא מה שמניע אותנו לפעולה ואילו לחץ עלול לשתק. בנוסף, הלחץ שאולי יהיה לי בעבודה, בתחום מקצועי בו אני בטוחה יחסית ומכירה את המקרים, לעומת הלחץ של הימים האחרונים הם שני דברים שונים לחלוטין ולא ניתן להשוות ביניהם. תוהים למה אני מתכוונת?

מאז שקיבלתי את ההודעה על כך שהתקבלתי לעבודה התחיל תהליך מואץ שכולל שלל סידורים. בנוסף לפגישה למסירת הניירת ולבדיקה הגופנית, גיליתי שאני צריכה להוציא תעודת BLS, של איגוד הלב האמריקני (Basic Life Support). לשם כך אני כמובן צריכה לעשות קורס. אז זה לא כזה נורא, קורס אחד בן ארבע שעות. אבל זה צריך להיות לפני ה-17 בספטמבר וכדאי שזה יהיה פה באזור. בארץ זה מאוד פשוט - פונים למד"א ועושים את הקורס שלהם דרכם. כאן, אני לא מכירה את החברות שמציעות קורסים כאלה, אני לא יודעת לאן כדאי ללכת ובכלל את מי שואלים. אז נכון, נכנסתי לאינטרנט ומצאתי את המידע ונרשמתי לקורס, אבל כל אי-הודאות שבדרך היא מורטת עצבים. ואותו דבר לגביי טפסי המיסים המקומיים שהם מאוד שונים ממה שבישראל (למשל, הם לא בעברית! הייתם מתארים לעצמכם?!) ובשבילי ספציפית, יתכן שהתהליך כולו קצת שונה בגלל שאני לא אזרחית ארה"ב. ועוד יש גם את העניין של הוצאת רישיון נהיגה מקומי, שכרוך במבחן תיאוריה בכתב ומבחן נהיגה מעשי, כדי שנוכל להשיג הנחה בביטוח על הרכב שנקנה. רגע, לקנות אוטו? אף פעם לא קניתי אוטו. אפילו לא בישראל, שם אני יודעת איך הדברים עובדים פחות או יותר ואני מכירה קצת אנשים שמכירים אנשים ואולי אפילו מישהו מחבריי או מכריי בדיוק מוכר אוטו מעולה, בדיוק כמו שאני צריכה יד שנייה מרופא.

ואני יודעת שזה רק זמני. ב-17 בספטמבר אתחיל לעבוד והכל יהיה בסדר. וזאת הסיבה שבחרתי להיות אחות ולא מנהלת חשבונות או אשת משאבי אנוש או חשבת שכר וזאת גם אחת הסיבות בגללן אני כל-כך שמחה שהתחתנתי עם אלון ושמחה על שאמא שלי היא מלכת ביורוקרטיה - אני וטפסים זה לא זה. אני הרבה יותר בקטע של אנשים.

אבל מה אם פתאום מישהו שם בבית החולים יקלוט איזו טעות הם עשו בכך שהחליטו להעסיק אותי, כי הם לא ידעו שזה יהיה כזה כאב ראש ואז ירימו אליי טלפון ויגידו, "תשמעי, בואי נרד מזה. no hard feelings and all". אני יודעת שהכל יסתדר, כי זאת דרכם של דברים. אני גם יודעת ששכרו אותי בגלל הרקורד המקצועי שלי ולא בגלל הכישורים הביורוקרטיים שלי. לא נורא שפנקס החיסונים שלי כתוב כולו בעברית (חוץ מהחלק שמצהיר שפנקס זה אינו מסמך בינלאומי, כמובן), כי הנה, אפילו בבית חולים קטן אחד במישיגן הצליחו לסדר שירותי תרגום במיוחד בשבילי. יש פתרונות פרקטיים לכל בעיה קונקרטית. אני יודעת את כל זה, אבל בין ידיעה להרגשה יש איזה פער קטן ובשבריר השנייה הזה, שבין הופעת הבעיה לבין הצגת הפתרון, ברגע הקצרצר הזה, שם נולדת החרדה.

ולכן, אתמול כשהגברת החביבה ממשאבי-אנוש התקשרה אליי שוב, בפעם השלישית באותו יום ומאוד התנצלה שהיא מציקה לי ואמרה שמצאו מתורגמנית ושאם אנחנו כבר מדברות, שאביא גם את הדיפלומה שלי ובאותו רגע קלטתי שאין לי את התעודה כי לא הייתי בארץ בזמן טקס חלוקת התארים והחלטתי שזה לא מספיק חשוב בעת הביקור בארץ וגם ככה התעודה היא כולה בעברית, למעט שם האוניברסיטה והתואר - BSN... אז כבר נשברתי. 

I want my Mommy!

The Daily Mail, UK ©
התקשרתי להורים (והתומים) שלי לבקש את עזרתם בנושא. ופתחתי את שיחת הסקייפ במשפט "אני בכלל לא רוצה להיות אחות", שהתכוונתי לגמרי שייצא בדיחה, אבל בלי לשים לב לחץ לי בדיוק על הכפתור של הבכי. וכששמתי לב שאני בוכה עוד הספקתי לייבב, "בכלל לא התכוונתי לבכות" לפני שהבכי הפך למפולת יפחות שכבר לא הצלחתי לעצור וראיתי את שני ההורים שלי יושבים מולי ומסתכלים עליי בוידאו במבטים הכי מלאי אמפתיה שיש, כי למרות שזה סקייפ ויש תמונה והכל, אי-אפשר להושיט יד וללטף את הלחי, ללחוץ קצת על הכתף ולהגיד, "די-די, יהיה בסדר".

ולמרות המדיום המוגבל, אבא שלי אמר, "דפי, מה קרה?" שזה פתיח הניחומים המוצלח שלו ושניהם ישבו וחיכו עד שארגע קצת ואנגב את הדמעות ואז גם נתנו לי לספר על כל הפרטים הקטנים, שכל אחד בנפרד הוא לא סיפור בכלל, אבל כשמצרפים אותם יחדיו ומתבלים אותם בקצת ג'טלג ובעובדה המפתיעה שעבר רק שבוע מאז שחזרנו לארה"ב, ופחות משבוע מאז הראיון ומאז שקיבלתי את העבודה - זה הופך לנחשול לא פשוט שיכול בקלות לסחוף ולסחוט כל אחד.

אבל בואו ניקח רגע צעד אחורה וננשום עמוק וניזכר שבאמת, השלב הזה, של הקליטה לעבודה, הוא לא העבודה עצמה. וכאמור, הכל יסתדר. אני בטוחה. שיחוק!

ואיזו מתנה גדולה זו, שקיבלתי את העבודה הראשונה אליה התראיינתי, שהתחלת העבודה היא מיידית כל-כך. היינו יכולים להיקלע לתרחיש הרבה פחות חיובי - הייתי יכולה לא לקבל את העבודה ולהמשיך לשלוח קו"ח עד סופו של הנצח, בערך. או שדווקא הייתי מתקבלת, אבל היו מודיעים לי שהעבודה עצמה מתחילה רק בסוף אוקטובר, או אמצע נובמבר, או ביום הראשון של 2013. ואיזו ברכה זו, שלמרות שאני מתחילה בחדר-מיון שזה יכול להיות לחוץ ומפחיד וקצת מהמם בשביל עבודה ראשונה, העבודה היא בבית חולים קטן וקהילתי יחסית, מה שבתקווה, יפחית קצת את ההלם. וכאמור, יש לי חצי שנה שלמה של אוריינטציה, של התרגלות איטית ומדורגת למים הקרים-קרים של מחלקה לרפואה דחופה.

ובגלל שאני בחורה, אני לא יכולה להימנע מהצפוי - צבע המדים! אני הולכת ללבוש מדים כחולים כהים, Navy Blue, צבע יפה במיוחד שאני בטוחה שיחמיא לי מאוד.

ועוד רגע של רצינות, אבל חיובית - בגלל שכל המחלקה עוברת מתיחת פנים, יחד איתי נכנסות עוד כעשר אחיות לעבודה. זה אומר שאני לא הולכת להיות "החדשה" בה"א הידיעה. הולכות להיות עוד עשר כמוני, מבחינת חוסר הניסיון וחוסר ההיכרות עם הנהלים, הפרוטוקולים, המבנה הפיזי של המיון ואנשי הצוות הותיקים יותר. אני גם לא הולכת להיות יוצאת דופן בירקרקותי וגם הולכת להיות לי קבוצת תמיכה מן המוכן. כמה נחמד.

אז נראה שצפויים לי כמה שבועות מלאי-עשייה, עד שאתחיל לעבוד ממש.

כמה מרגש זה, העבודה האמיתית הראשונה שלי, כאחות בארה"ב. וואו.

Stay tuned as we bring you more of these exciting news.

יום שני, 27 באוגוסט 2012

לונדון 2012: היום הרביעי

מסלול הייגייט והמפסטד הית', התחלה בתחנת הטיוב Archway
בפעם הקודמת שהיינו בלונדון לקחנו טיול מאורגן של חברת London walks לאוקספורד ול-Cotswolds, האזור הכפרי הסמוך. גם הפעם רצינו לצאת מהעיר ליום אחד וחשבנו לנסוע לאוקספורד או לקיימברידג', אבל חששנו מהמחיר הגבוה של כרטיסי הרכבת. המסלול של דני קרמן נותן טעימה מחיק הטבע, עדיין בתוך לונדון ובזכותו יצאנו ממרכז העיר, מאזורים 1 ו-2 של הרכבת התחתית והיום כולו לווה בתחושה של גילוי מופלא.

התחלנו, כאמור, בתחנת Archway, אליה הגענו דווקא באוטובוס שתפסנו מקמדן. ההנחיות במסלולים של קרמן מתייחסות לתחנות הטיוב הקרובות, אבל בטיול הקודם שלנו בלונדון גילינו את האוטובוסים, שהם אמצעי תחבורה נהדר כשלא ממהרים. כשנוסעים באוטובוס קורה דבר מדהים - פתאום מבינים כמה תחנות הטיוב קרובות זו לזו וכל המרחקים שנראים לפעמים כמו נצח בבטן האדמה מתקצרים. וכפי שכבר כתבתי, זאת הזדמנות מצוינת לראות את העיר תוך חסכון בכאב רגליים.

היעד הראשון במסלול היה בית הקברות של הייגייט. בדרך עוברים ליד Holly Village היפייפה ומקנאים מאוד באנשים שזכו לגור שם, במבנים כפריים עתיקים שנראים כמו פיסת אוקספורד, מרחק 6 קילומטרים ממרכז לונדון.


בית הקברות של הייגייט הוא בית קברות עתיק בו קבורים, בין היתר, כמה אנשי תרבות ורוח מוכרים. בית הקברות מחולק לשניים - חלק מערבי וחלק מזרחי. הדרך היחידה לסייר בחלקו המערבי של בית הקברות היא בסיור בתשלום. הכניסה לחלקו המזרחי של בית הקברות עולה 3 פאונד למבקר והשיטוט בו חופשי.

דני קרמן כותב בספרו שניתן לחלק כל קבוצה של מבקרים לשני חלקים - שניים שאוהבים בתי קברות וישמחו לבקר בהם ושניים שלא ידרכו בבית קברות עד שיובאו בעצמם למנוחות. אני נמנית על הראשונים ולכן כבר עם התקרבנו לשטח בית הקברות התחלתי להציץ פנימה מבעד לגדר ולצלם בהתרגשות את הקברים העתיקים והמצבות העומדות נטויות על צידן. אפשר ממש לשכוח לרגע שמדובר בבית קברות, בעודכם תועים במבוך השבילים הצרים, בין חורש צפוף ומרבדים של קיסוס שמרפדים את האדמה כולה ומטפסים על כל דבר. בתוך כל הירוק הזה, אלון הרהר בקול, כמה אחר הכל נראה כאן בודאי בחורף.


נו, נכון שזה לא נראה כמו בית קברות..? אבל זה כן...



אנחנו ויתרנו על הכניסה לחלק המערבי ונכנסנו רק למזרחי, בו אפשר למצוא את הקבר של קארל מרקס ושל עוד פילוסופים, סוציולוגים, פעילות פמיניסטיות ופעילים לזכויות אדם. פה נמצא גם הקבר של דאגלס אדאמס.


מרחק כמה קברים מזה של מרקס ראיתי פתאום מגן דוד וכתובת מצבה בעברית. ניגשתי וקראתי את השמות שעל המצבה והסתבר לי שזהו קבר של זוג, בעל ואשה. על המצבה חרוט ציטוט מתוך מגילת רות: "For where you go, I will go; and where you lodge, I will lodge; your people shall be my people, and your God my God". זה מאוד ריגש אותי.

לגמרי בעצמי וללא שום הדרכה, מצאתי כאן גם את קברו של וויליאם פרייס-גרין, צלם אנגלי שעל קברו כתוב כי הוא היה ממציא הקולנוע (ואילו בערך המוקדש לו בויקיפדיה כתוב "יש הטוענים כי הוא היה ממציא הקולנוע").


בית קברות הוא מקום מאוד שלו. במיוחד בית קברות כזה, שהוא כמעט כמו גן טבעי. שוטטנו כאן לא מעט זמן וכמעט שכחתי שזהו רק החלק הראשון של המסלול שלנו. אחרי מנוחה קצרה על אחד הספסלים במקום המשכנו לדרכנו.

כמעט מיד אחרי היציאה מבית הקברות יש כניסה ל-Waterlow Park, פארק מקסים, שקט, רחב-ידיים ורגוע כל-כך, שרציתי להישאר כאן ולא להמשיך הלאה לשום מקום אחר. אבל המשכנו.


ביציאה מהפארק לרחוב Highgate פנינו שמאלה ומיד חצינו את הכביש לרחוב Bank. זהו רחוב צר מאוד שהולך ומטפס מעל רמת הרחוב הראשי. בנקודה הכי גבוהה שלו, הסתובבנו והצלחנו לראות את מרכז לונדון הרחק-הרחק באופק, למרות שבשלב זה הראות לא הייתה מוצלחת. אם הייתה לי מצלמה טובה אולי הייתי מצליחה לגייס את הזום שלה לטובת העניין.

בקצה הרחוב הזה נמצא ה-Gatehouse, בית שהיום הוא פאב, אך בעבר היה השער הצפוני ללונדון, דרכו עבר כל מי שנכנס לעיר ושילם מס על הכניסה.


מכאן המשכנו ללכת עוד קצת והגענו להמפסטד הית'. זהו אזור טבעי המשתרע על פני למעלה מ-3,000 דונם וברגע שנכנסים אליו, אפשר לשכוח בקלות שהעיר הגדולה קרובה כל-כך.


יש סיפור קצת מצחיק על היום שלנו בהית'. כאמור, היינו די עייפים אחרי היומיים הראשונים ואפילו היום השלישי במוזיאון התגלגל והפך ליום בו הלכנו לא מעט. דני קרמן מציין על כל מסלול בספר את אורכו בקילומטרים וכשקראתי את המסלול של הייגייט והמפסטד הית', ראיתי שזה מסלול רק של 3 קילומטרים. זה היה נראה לי מעולה כמסלול-מנוחה ליום בו אנחנו רוצים ללכת פחות. גם בתוך ההית', דני קרמן מציע מסלול מפורט, אבל דווקא כאן בחרנו לעזוב אותו וטיפסנו לפרלמנט-היל, גבעה המשקיפה על העיר כולה.

כל לונדון מלמעלה: פרלמנט-היל
התיישבנו שם ועשינו פיקניק, קצת ענבים, פטל ומאפינס שקנינו לנו ב-M&S ואלון ביקש להסתכל שוב על המסלול בספר. "לא יכול להיות שזה רק 3 קילומטר, הלכנו כבר המון", הוא אמר וביקש שאראה לו שוב איפה בדיוק ראיתי שכתוב 3 קילומטר. הצבעתי על המקום ואלון הסתכל טוב-טוב ואמר שלא כתוב שם 3.

כתוב 8.

אל-אלוהים! זה מסלול מנוחה זה?! איזו טעות!

בכל אופן, כבר הלכנו את הרוב (כ-6 ק"מ, להערכתי), אז החלטנו שנלך עוד קצת, כי בכל-זאת, לא כל יום מגיעים להמפסטד הית'. כמו פולנים טובים, אנחנו ננוח כבר מחר.

שמחנו מאוד שהחלטנו להמשיך ללכת, כי אחרי שירדנו מהגבעה נכנסנו ממש לתוך היער וזכינו לתעות בשבילים צרים בין עצים גבוהים וצפופים. בכל פעם שחזרנו לשביל קצת יותר ראשי, אני מיד רציתי להיכנס שוב למעבה היער ואלון הסביר לי שככה לא נתקדם כלל והזכיר לי שיש לנו מקומות מוזמנים לארוחת ערב במסעדה עם אורי. מזל שקבענו לשמונה וחצי.


בסופו של דבר הלכנו עוד הרבה יותר עד שיצאנו מעברו השני של ההית', בשכונת המפסטד.



הגענו במקרה למקום שקרמן התכוון להוביל אותנו אליו, כמו שקרה לנו כבר בימים הקודמים כאשר עזבנו את המסלול ושוטטנו הלאה והרחק ממנו. היציאה מההית' אל תוך השכונה הזכירה לנו שוב שחלקים מהאזור פה הם ממש כמו כפר. מי היה חושב שאפשר למצוא כאלה רחובות ציוריים ממש בלונדון. איזו מתנה.


וראו מה זה, מי גר כאן פעם, ב-1915? לונדון כולה מלאה שלטים כאלה, שמספרים על אמנים, אנשי רוח וחברה שגרו ברחביה, שכתבו את היצירה הזו או האחרת שלהם בדיוק בבית זה. לא סתם בכל הזמן שטיילנו אמרתי לאלון שאני ממש מרגישה איך לכל אבן בעיר הזאת יש סיפור מיוחד והיסטוריה ארוכה. ואיזו תרבות עירונית זו, שדואגת להנציח את הדברים הללו ולשמר אותם. נפלא.


גם כאן המשכנו בשוליו של ההית' עוד קצת, מותחים את ההנאה מהטבע עוד קצת, עד שנפרדנו סופית, עם הבטחה לחזור ולהיפגש שוב.


גלשנו במורד רחובותיה הצרים של המפסטד. פתאום תפס לי את האף ריח של שום ושמן זית וגרם לי להבין שאני רעבה ממש. מזל שאנחנו הולכים לארוחת ערב במסעדה איטלקית, חשבתי לעצמי ואמרתי לאלון. המפסטד עצמה היא שכונה יפה ואלגנטית מאוד ולמרות שהפעם לא יצא לנו להקדיש רק לה זמן, גם לכאן הבטחנו שעוד נחזור.

מצאנו תחנת אוטובוס ונסענו בחזרה לקמדן-טאון ומשם המשכנו בתחתית הביתה. קינחנו את הערב במסעדה איטלקית קטנה ומצוינת שאורי בחר עבורנו. אחרי שחלקנו כמה מנות ראשונות מעולות, אלון ואורי בחרו שניהם בפסטה ואילו אני בחרתי בפולנטה היומית, אחרי שראיתי אותה אצל אחד הסועדים בשולחן סמוך והבנתי שזה מה שאני רוצה. קיבלתי פולנטה עשירה, מלאה בחמאה ופרמז'ן ומעליה כמות נדיבה של נזיד זנב-שור. זאת הייתה אחת המנות הטובות ביותר שאכלתי בחיי. אם אתם באזור, תזמינו את עצמכם לארוחה ב-Osteria Dell'Arte ויהיה לכם טעים-טעים.

לונדון 2012: היום השלישי

אחרי יומיים עמוסים שכללו הליכה רבה, היינו שנינו כבר די עייפים. בתחזית דיברו על סיכוי גבוה לגשם ולכן החלטנו להקדיש את יום רביעי לסיור במוזיאונים. בביקורנו הקודם היינו בטייט מודרן, אז החלטנו לוותר עליו והפעם לנסות לבקר ב-Natural History Museum וב-British Museum. בסוף הגענו רק אל הראשון.

לקחנו את התחתית לתחנת South Kensington, שהיא התחנה הקרובה ביותר למוזיאון. מוזיאון הטבע נמצא בשכנות למוזיאון המדע וכן למוזיאון ויקטוריה ואלברט. אם אתם רוצים לבקר בכולם, מומלץ וניתן בהחלט לשלב ביניהם. הכניסה לתערוכות הקבועות - חינם.

המוזיאון היה מלא מבקרים וצפוף מאוד, כנראה בגלל חופשת הקיץ ולכן בסופו של דבר קיצרנו את הביקור בו. למרות העומס, הצלחנו ליהנות מהמוצגים והתערוכות. שווה להגיע לשם אפילו רק בשביל הבניין עצמו, מבחוץ ומבפנים. פנים הבניין יפייפה. כשאתם כאן אל תשכחו להרים עיניים מעלה ולראות את התקרה שהיא בעצם מגדיר צמחים ענק.

קצת צחקתי על עצמי כשקלטתי כמה אני מתרגשת נוכח הסבר פשוט על מעגלי פחמן בטבע. אמרתי לאלון שאני כזאת חנונית והוא השיב שכנראה לא סתם הלכתי להיות אחות. צודק.


עוד התלהבתי מאוד מהחלק בו מוצגים מתכות ומינרלים בצורתם הטבעית. לא ידעתי שברזל גולמי נראה ככה! איזה יופי.

ויהלומים ואבנים טובות לפני שכורים ומלטשים אותן.


אזמרגד
ואיך אפשר לשכוח את התרופות ממקור מינרלי, שממלאות אותי בגאווה על כך שהמקצוע שלי קשור אליהן.


בתערוכה על כדור הארץ, התרגשתי (שוב) לראות את האמיתה הפשוטה הזאת, מוצגת בצורה גרפית.




גם האנלוגיה הפשוטה - אם האבטיח הזה הוא השמש, גודלו של כדור הארץ כגרעין אבטיח, השאירה אותי מלאת-פליאה. כמובן שאלה דברים שאני יודעת כבר שנים, אבל נחמד להיזכר לפעמים ולקלוט כמה אנחנו קטנים. שיעור בצניעות.



ואיך אפשר בלי - סדרת הביצים, מהקטנה ביותר, שגודלה כשעועית ועד הגדולה ביותר, שהיא כמו מלון גדול. כמה מגניב.


בשלב זה כבר נזכרתי שכואבות לי הרגליים יותר מדי והייתי מאוד צמאה. אלון הלך לקנות לי בקבוק מים והחלטנו להמשיך הלאה. יצאנו מהמוזיאון ונכנסנו לגן הטבעי הצמוד לסיור קצר ואז חזרנו לתחנת הטיוב. שם הבריק במוחי רעיון - לתפוס אוטובוס לאנשהו, ליהנות מהנסיעה מעל האדמה שהיא כמו סיור-מוסע ברחבי העיר והכל תוך כדי מנוחה בישיבה. בדקנו את היצע האוטובוסים בתחנות הסמוכות והחלטנו לתפוס קו 70 לנוטינג-היל, שכונה יפה שעוד לא יצא לנו לבקר בה במסודר. בדרך ראינו מהאוטובוס את ה-Royal Albert Hall ואת גני קנזינגטון.

מפת הנייר שלנו לא כללה את אזור נוטינג-היל והטלפונים שלנו היו סגורים לרשת סלולרית ולכן לא הייתה לנו גישה למפה בזמן אמת, אז ניווטנו קצת לפי ניחוש. אחרי שהלכנו קצת ברחובות היפים והצצנו לתוך כמה גנים נעולים, חיפשנו לנו מקום לשבת לשתות בו תה ואולי לאכול משהו קטן ולשמחתנו שוב נגלה לנו סניף של פטיסרי ולרי. התפנקנו ב-Afternoon Tea שכלל שני קנקני תה, סקונס וריבה.


אחרי מנוחה ראויה, חזרנו ברגל דרך רחוב Queensway שהוא הרחוב הראשי של שכונת Bayswater. הלכנו עד גני קנזינגטון, אליהם נכנסנו כדי לחפש את פסלו של פיטר פן, אותו מעולם לא ראיתי, לבושתי הרבה כמי שמחשיבה את עצמה למעריצה.


אחרי שביקרנו את פיטר פן המשכנו ללכת לאורך ה-Long Water וצחקנו למראה השחפים שנראה כאילו ארגנו להם אולימפיאדה משלהם.

למקומות, היכון...

יצאנו מהפארק ותפסנו אוטובוס ואחר-כך טיוב, שוב לאיזלינגטון, הפעם לארוחת ערב עם מאיה.

ביום חמישי חזרנו שוב לספרו של דני קרמן, שהפעם לקח אותנו צפונה וקצת החוצה מהעיר.

יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

לונדון 2012: היום השני

מסלול סוהו וצ'יינה טאון, התחלה בתחנת אוקספורד סירקוס וסיום בתחנת Goodge Street
בפעם הקודמת שלנו בלונדון, הגענו לסוהו כמה פעמים קצת במקרה. פעם אחת אכלנו עם אורי ארוחת ערב במסעדה בסוהו, אבל זה היה רק בערב. בפעם אחרת אכלנו שם ארוחת ערב רק שנינו, כשחיפשנו מקום להמבורגר של לפני-ההצגה. הפעם, בהנחייתו של הספר שכתב דני קרמן, זכינו להגיע לאזור הזה בכוונה תחילה ולשוטט בו ביסודיות בתוך מבוך של רחובות ציורים וסמטאות קטנות.

המסלול הזה נושק לרחוב אוקספורד מצידו השני, כמו מן תמונת מראה של מסלול מרילבון ולכן היה נחמד ללכת בו מיד אחרי המסלול של היום הקודם, מה גם שבערב פגשנו את אורי והלכנו יחד למחזמר אליו הוא קנה כרטיסים, אז התאים מאוד לשלב את השניים.

התחלנו, כאמור, בתחנת אוקספורד סירקוס ומיד פנינו לתוך רחוב Argyll. כבר עם הפנייה לרחוב זה אפשר לראות את חזית הכלבו ליברטי בקצהו, על רחוב Great Marlborough. המסלול לקח אותנו דרך החנות ומשם דרך היציאה המובילה לרחוב Carnaby. דני קרמן ממליץ להיכנס לחנות כדי להסתכל על המעקים של המדרגות, המעוצבים באופן שונה בכל קומה. אנחנו הסתכלנו רק על אלה שבקומת הקרקע והמשכנו הלאה.


רחוב קרנבי כולו עטה חג לכבוד הקיץ והמשחקים האולימפיים. זה אזור מאוד אופנתי והיה נחמד לשוטט בתוך בליל התיירים, הסטודנטים והאנשים העובדים באזור, בין החנויות המגניבות והמסעדות.


כמובן שכבר בשלב הזה חיפשנו סניף של Pret לקנות בו את ארוחת הבוקר שלנו ואכן מצאנו אחד חיש-מהר וגם מצאנו לנו ספסל באחת הסמטאות הצדדיות לשבת עליו ולאכול. מזג האוויר היה שמשי ונפלא, יום נהדר לסיטי-קרולינג. במקרה, נכנסנו לסמטה יפה שקרמן המליץ להציץ לתוכה בדרך הלאה, Newburgh Street. איזה צירוף מקרים נחמד! אחרי שסיימנו לאכול נכנסנו לחנות ממתקים-קונדיטוריה מאוד קיטשית ועמוסת-סוכר, שבחלון הראווה שלה היו עוגות ענקיות מבצק סוכר. אפשר לא להיכנס כשרואים משהו כזה?


חזרנו לרחוב קרנבי והלכנו עליו עוד קצת, עד שלקחנו ימינה לרחוב אחד ומיד שמאלה לרחוב אחר, בו פגשנו בפאב ה-Red Lion שקרמן ממליץ עליו. גם הפעם הסתכלנו על הפאב מבחוץ והמשכנו ללכת, אבל רק שתדעו לכם שבקומה העליונה יש שני חדרי הסבה. בחדר האחורי, הלוא הוא החדר החורפי, ישנה אח עצים והחדר הקדמי שפונה אל הרחוב מואר בתאורה טבעית מהחלון הגדול שבקיר. אפשר לאכול שם צהריים.

אחרי שהגענו לרחוב Beak, פנינו אליו שמאלה וראינו את רחוב קרנבי משמאלנו שוב, הבנתי שקרמן למעשה מוביל אותנו בזיגזגים. סוהו כולו הוא לא אזור ענק, אבל כשמתפתלים בו כמו נחש אפשר בהחלט להפוך את הסיור באזור למסלול של שישה קילומטרים. כאן חטפנו הצצה קטנה לתוך קינגלי קורט המקסים, עוד מיוז שנפתח אל פיאצה שבה חנויות בוטיק ומסעדות.


מרחוב ביק פנינו שמאלה לרחוב מרשל ואז לרחוב ברודוויק (בעבר רחוב Broad), בו נמצא הפאב John Snow, הקרוי על שמו של הרופא שמיגר את מגפת הכולרה בסוהו, בשנת 1854. דני קרמן כותב שהאנגלים מאוד אוהבים סיפורי-רוחות וגם לפאב הזה הייתה עד לפני כמה שנים רוח פרטית שרדפה אותו, אבל זאת לא הייתה רוח-רפאים של אדם או של חיה, כי אם של משאבת-מים. במקום בו עומד הפאב עמדה משאבת-מים שהייתה, לפי השערתו של הרופא, מקור הזיהום באזור. סנואו הורה לפרק את ידית המשאבה, דבר שהיווה נקודת מפנה וסלל את הדרך למיגור המגפה בסוהו. רוחה של המשאבה הפגועה רדפה את האזור שנים רבות, עד שלפני כמה שנים הציבו אותה מחדש מעברו השני של הרחוב והרוח מצאה לה מנוחה.


מכאן המשכנו עוד קצת לפנות לפה ולשם עד שבסוף הגענו ל-Berwick Street Market, רחוב-שוק שהדוכנים בו קטנים ויומיומיים והתנועה בו דלילה. הצנוניות המיניאטוריות קנו אותי.


בהמשך עברנו ליד כנסיית סיינט אן, שהסיבה שהיא מוגבהת כל-כך ביחס לרחוב היא שבעבר היא שימשה אתר קבורה די המוני - מזמן הקמתה ב-1686 ועד שנת 1853 נקברו במקום 100,000 אנשים. הכנסייה נהרסה כמעט כולה בבליץ של מלחמת העולם השנייה ב-1940 ובהתחלה החליטו שלא לשפץ אותה ואכן, המבנה עבר רק כמה שיפוצים חלקיים עד שב-1991 הוחלט לבנות את כולו מחדש. חלקה היחיד של הכנסייה שנותר שלם אחרי ההפצצה הוא המגדל הגבוה ובעת הבנייה מחדש הוא שולב בבניין והוא כיום החלק המקורי היחיד שנותר מהכנסייה הישנה. הכנסייה פעילה גם היום וכיאה לאזור בו היא שוכנת, היא משרתת מגוון זרמים בנצרות ובין היתר עורכת מיסות לקהילה הלהט"בית ולבני משפחותיהם. גני הכנסייה הוכרזו כגנים ציבוריים ב-1892 והיא נחשבת עד היום לאחת מהריאות הירוקות הבודדות שמשרתות את האזור העירוני הדחוס הזה. כשהגענו הנה כבר קצת כאבו לנו הרגליים וחיפשנו מקום לשבת ולנוח בו. גני הכנסייה נראו כמו המקום המושלם לכך, אבל כשנכנסנו אליהם התרשמנו שיש שם די הרבה דיירי רחוב ושיכורים, אז המשכנו הלאה לחפש לנו מקום אחר.


בקצה רחוב Dean פנינו ימינה ל-Shaftesbury Ave. וכמעט מיד שמאלה לרחוב Wardour - עכשיו הגענו לצ'יינה טאון.


עבורי, זאת הפעם הראשונה בצ'יינה טאון בעיר כלשהי. מעולם לא הייתי ברובע שכולו סיני. ובאמת, הרחובות הספורים שהם צ'יינה טאון של לונדון מלאים במסעדות וחנויות המוקדשים אך ורק למאכלים סיניים, ישנן חנויות שמציעות עיסוי ודיקור סיני וגם, כן - רואים הרבה יותר סינים פתאום. מכאן פנינו לרחוב ג'רארד והתפתלנו עוד קצת בתוך צ'יינה טאון.

שוטרים אנגלים בצ'יינה טאון
כיאה למבוך רחובות שכזה, אני לא מצליחה לגמרי לשחזר את צעדינו מכאן ועד שהגענו ללסטר סקוור. כשהיינו בלונדון לפני שנתיים הכיכר הייתה בשיפוצים ולכן רק ישבנו באחד הפאבים שברחובות סביבה ואכלנו המבורגר, מבלי לפסוע בתוך הכיכר עצמה. הפעם שמחנו למצוא אותה פתוחה והומה. למזרקה שבמרכז הכיכר סילונות מים שיוצאים מהמדרכה המקיפה אותה וילדים משחקים שם. ברחנו מהכיכר מהר כי היה צפוף והלכנו לחפש לי מקום לשתות בו קפה.


המסלול של דני קרמן הוביל אותנו מכאן לפינה הצדדית של הנשיונל פורטרט גלרי, שבימים אלה מוצגות בה העבודות מתחרות הפורטרטים השנתית המומלצת מאוד. כשביקרתי בלונדון לפני חמש שנים וגם בביקור שלנו לפני שנתיים יצא שהיינו בעיר בעת קיומה של התערוכה ונהנינו ממנה מאוד. הפעם בחרנו שלא לסטות מהמסלול ובסופו של דבר לא הזדמן לנו להגיע לאזור שוב. בפעם הבאה.

הגענו ל-St. Martin's Place אבל לא התחשק לי לשתות את הקפה שלי ב-Pret (סביב כיכר טרפלגר יש שלושה או ארבעה סניפים של הרשת המצליחה), אז חיפשנו לנו מקום אחר שמציע חלב סויה. על רחוב St. Martin's Lane מצאנו בית קפה קטן וחמוד בשם Notes שהציע אווירה נעימה. אלון שתה מיץ תפוזים סחוט שהיה טרי וטעים מאוד, אני שתיתי את הקפה שלי בשלוק וחצי ואחר-כך המשכתי להטביע סוכר בכוס, ליצור כך מן סירופ סוכר-קפה ולאכול אותו בעזרת הכפית. הכל בגלל שעל כל שולחן מונחת כוס נמוכה מלאה בסוכר חום דק ודביק. היה נחמד לערבב אותו עם הכפית ולראות איך הוא שוקע ומתהדק בחזרה בכל פעם כמו מפולת חול קטנה. הרווחנו גם את הזכות להשתמש בשירותים שלהם, שנמצאים בקומת המרתף ליד חנות המוזיקה הקטנה, למרות שאם אתם כבר בסביבה של כיכר טרפלגר וצריכים פיפי, שתדעו שיש שם שירותים ציבוריים מעולים.

שוב סטינו מהמסלול, אבל חזרנו אליו מיד. עלינו ל-Charring Cross Road וממנה פנינו מיד ימינה ל-Cecil Court. זוהי סמטה קצרה מאוד שמחברת את דרך צ'רינג קרוס למשעול סיינט מרטין ועל אף קוצרה, אני חושבת שהשתהינו כאן כמעט שעה, או לפחות כך זה הרגיש. הסמטה המופלאה הזאת מוקדשת כולה לחנויות ספרים המתמחות כל אחת בנושא מסוים וכשהיינו שם חשבתי שאפשר להקדיש רק לסמטה הזאת פוסט שלם בבלוג. אפשר להעביר עשר דקות רק בבהייה בחלון ראווה של חנות אחת, זה באמת מרתק. בשלב זה כבר היינו די עייפים, כי בלי לשים לב עברנו בשעתיים בערך יותר ממחצית מהמסלול היומי שלנו ולכן השיטוט העצל בסמטה קטנה אחת התאים מאוד לשנינו.


כל חנות כאן מתפארת על השלט הפרטי שלה בהתמחות המיוחדת לה בלבד. יש שם, למשל, חנות המתמחה בנוסטלגיה, חנות שכולה מציעה מהדורות ראשונות חתומות, חנות המוקדשת לבולים, מטבעות ומדליות, חנות לספרי תיאטרון, חנות לספרים העוסקים בספורט, חנות לספרי מיסטיקה ותרבויות מזרח-רחוק, חנות לספרים העוסקים בכלי רכב ותחבורה וחנות המוקדשת כולה לספרות ילדים, בה יש המון ספרי ילדים עתיקים. דווקא החנות הזאת הייתה סגורה ביום שלישי וזה היה קצת מצער, אבל התרגשתי אפילו רק מלהסתכל בחלון הראווה ולראות מהדורות חצי מתפוררות של פיטר וונדי, מרי פופינס ואליסה בארץ הפלאות בשלל שפות.


יצאנו מססיל קורט ואחרי עוד כמה רחובות קטנים חזרנו לצ'רינג קרוס, שגם עליו יש די הרבה חנויות ספרים. אפשר למצוא כאן גם את אחת החנויות הגדולות של הוצאת הספרים Blackwell, אליה אלון רצה להיכנס. עזבתי את אלון לשיטוטיו בחנות והלכתי, כהרגלי, לאזור ספרות הילדים. אחרי שסרקתי את הסטנד של סדרת Mr. Man & Little Miss, מצאתי לי כורסא נוחה וקראתי את Horton Hears a Who, ברוח המנהג הקבוע שלי, לקרוא ד"ר סוס כשאני נקלעת לחנות ספרים מבלי שהתכוונתי לקנות משהו מסוים. מכאן יצאנו, חצינו את הרחוב ופנינו לרחוב Old Compton ומשם לרחוב Greek שהוביל אותנו לסוהו סקוור.


סוהו סקוור היא מקום משכנן של חברות רבות הקשורות לקולנוע וטלוויזיה ואפשר למצוא כאן, בין היתר, את המשרדים של חברת 20th Century Fox. הגן הקטנטנן הזה מושך אליו עובדים מסוהו ומהסיטי שבימים יפים מוצאים להם ספסל או פינת דשא ויושבים שם לאכול את ארוחת הצהריים שלהם. בפעם הקודמת שהיינו בלונדון עברנו כאן במקרה והתאהבתי בביתן הקטן שבמרכזו של הגן. כמה שמחתי לגלות שדני קרמן הוביל אותנו בחזרה הנה, הפעם בכוונה תחילה. הפסל בתמונה למעלה, The Conversion of St. Paul, מתאר את המרתו של פול הקדוש מיהדות לנצרות. לפי המיתוס, בעת שהוא רכב על סוסו בדרך לדמשק, הוא ראה אור מעוור ושמע את קול האלוהים. בעקבות החוויה הוא הפסיק לרדוף את הנוצרים הראשונים והמיר את דתו.

התיישבנו על עוד ספסל, זכינו לעוד מנוחה לרגליים. לונדון מציעה הרבה ספסלים, לשמחתו הרבה של המטייל בה. אלון קרא קצת ברידר שלו ואני הסתכלתי סביב על אנשים. המון תיירים, בליל של שפות. ובלי קשר לפול הקדוש, הרמתי עיניים וראיתי את השמיים הללו.


הקפנו את הכיכר ויצאנו ממנה ברחוב Frith המקביל לרחוב גריק ממנו הגענו. עכשיו היינו שוב קרובים לרחוב Dean ושוב קלטנו שאנחנו מתקדמים במעין ספירלה, נוגעים בקצוות של רחובות שכבר טיילנו בהם וממשיכים הלאה לעוד רחוב קטן שעוד לא ראינו. עברנו ליד הפאב Dog and Duck עליו המליץ קרמן. פעם, כשלונדון עוד הייתה כפר וסוהו עוד היה נחשב countryside, האזור היה שטח ציד אחד גדול ולכן עד היום יש כאן בתי עסק שבשמם מתייחסים לכך.


במורד הרחוב נקלענו במקרה לסט צילומים. הרחוב היה חסום חלקית וכמעט כל מי שהסתכלנו עליו לבש אפוד זוהר ואוזנייה. ברחנו משם מהר, אבל זה היה מגניב.


באזור הזה ישנן שתי חנויות המתמחות בממכר וויסקי, אחת מהר עם התמחות ספציפית בוויסקי מאלט.


מכאן המשכנו במסלול שלקראת סופו מוביל ל-Tottenham Court Road, הרחוב שהוא בעצם קו הגבול בין סוהו למרילבון. כשהגענו לתחנת רחוב גודג' כבר היה זמן לארוחת ערב והיינו רעבים, אבל לא הצלחנו למצוא משהו באזור וגם זכרנו שאנחנו צריכים לחזור ל-Cambridge Theatre. החלטנו לוותר על ההליכה חזרה ותפסנו טיוב בחזרה ללסטר סקוור. הירידה לרציף בתחנת רחוב גודג' היא באמצעות מעליות, אבל אנחנו לא הבנו שזאת האפשרות המועדפת ולא סתם המלצה, אז ירדנו במדרגות. כשהגענו לתחתית המדרגות, שנדמו אינסופיות כמעט, מצאנו את השלט הזה.

עכשיו הם אומרים?
יצאנו מהתחתית בלסטר סקוור ושמנו פעמינו לכיוון סניף של רשת Byron, רשת מתמחה להמבורגרים, עליה אורי המליץ, שנותנת לסועדים תמורה טובה לכספם. היה טעים ומשביע.


פגשנו את אורי בכניסה לתיאטרון קיימברידג', שם הלכנו לראות את המחזמר "מתילדה", שמבוסס על ספרו של רואלד דאל. לפני כמה חודשים, אחרי שכבר קנינו את כרטיסי הטיסה ללונדון, אורי כתב בפייסבוק שהוא ראה את המחזמר ושהיה מעולה. אני מאוד אוהבת את רואלד דאל ולמרות שאת הספר הספציפי הזה לא קראתי, מיד ביקשתי שיקנה גם לנו כרטיסים והזמנתי את הספר באמאזון. במהלך שהותנו בישראל קראתי את הספר בנשימה אחת וכשהגיעה העת לצפות במחזמר כבר הייתי מוכנה מאוד. המחזמר זכה לביקורות אוהדות וכן לשבחים ופרסים רבים ואחרי שצפיתי בו אני ממליצה עליו בחום. יש בו רגעים סוחפים שמילאו אותי תחושת התעלות של ממש. מומלץ.


וכך, יומנו השני בלונדון הגיע גם הוא אל סופו.

יום שבת, 25 באוגוסט 2012

לונדון 2012: היום הראשון

הטיול ללונדון היה באמת מופלא. בעזרתו של הספר של דני קרמן זכינו לראות כמה חלקים קצת פחות מתויירים ופחות ברורים מאליהם של העיר. הטיול עם הספר באמת העניק ערך מוסף שאין לו תחליף.

אז איפה היינו ומה עשינו וראינו?

מסלול Marylebone: התחלה בתחנת הטיוב Marble Arch וסיום בתחנת Baker St
את המסלול הזה כיניתי "off Oxford street" - בעוד שתיירים רבים חורשים את רחוב אוקספורד וריג'נט ועוברים מבית כלבו אחד למשנהו, או צועדים ישר לתוך הייד פארק, אנחנו פנינו צפונה מרחוב אוקספורד, לשכונת מרילבון הצמודה אליו. קרמן כותב שלטעמו "זהו אחד הרבעים המעניינים ביותר בלונדון, שבחלקו עדיין משמר את ניחוח הכפר" ואני מסכימה איתו בהחלט.

התחלנו, כאמור, במרבל ארץ'. לפני הכל קנינו לנו סנדוויצ'ים ב-Pret, רשת שאפשר למצוא בכל פינה בלונדון ונותנת אחלה תמורה לכסף. בהמשך הטיול זאת נהייתה מסורת קטנה - קמנו מאוחר בבקרים, התחלנו את היום לאט ועד שהגענו לנקודת התחלת המסלול היומי, השעה כבר הצדיקה איזה בראנץ'. כך, בכל תחנת טיוב ממנה יצאנו סרקנו את סביבותינו, חיפשנו את הסניף של Pret והלכנו לבחור לנו כריך. את הסנדוויצ'ים של יום שני אכלנו בפינה של הייד פארק שקרובה למארבל ארץ' ואחר-כך התחלנו את הטיול.

דני קרמן סיפר לנו שהמרבל ארץ' עצמו, השער שעומד היום על מן אי-תנועה משולש, עמד עד 1851 בקדמת ארמון בקינגהאם. בויקיפדיה למדתי שבמקור הורשו לעבור דרכו רק בני מלוכה, חיילי המלך וחיילי חיל הפרשים בזמן טקסים. האגדה מספרת שהשער הוזז ממקומו המקורי מפני שהכרכרה של המלכה הייתה רחבה מכדי שתוכל לעבור דרכו, אבל למעשה ישנו תיעוד של אירוע בו הכרכרה עברה דרך השער. בכל אופן, כלי הרכב המודרניים לא מתאימים למידותיו של השער ועומסי התנועה של ימינו בטח לא מאפשרים את זה ולכן הזיזו את השער מאמצע הדרך. כשהזיזו את השער ממקומו הראשון למקומו העכשווי, גילו בו כמה חדרים נסתרים, שהמשטרה שמחה לאמץ ולהשתמש בהם כחדרי תצפית. החדרים היו בשימוש עד תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת.

ליד המרבל ארץ' יש כמה פסלים וכשעברנו שם היינו עדים להקמתו של פסל חדש, שאינני יודעת מהו, מפני שכל חלקיו עוד היו עטופים. יותר מהפסל של ג'ינגס חאן, ולמעשה יותר מהכל, כבש אותי הפסל של הסוס השותה. מחקר קטן שערכתי לימד אותי ששמו של הפסל שיצר את הפסל הוא ניק פידיאן-גרין, שבמשך 25 שנה מייצר פסלים דומים וממקם אותם ברחבי העולם. פסל כמעט זהה הוצב ליד גדרת הדרסאז' בגריניץ' לרגל המשחקים האולימפיים. הפסל במרבל ארץ' עשוי כולו ברונזה, הוא חלול לחלוטין, גובהו 25 רגל והוא שוקל 6 טון. הציבו אותו שם בספטמבר 2011 ואם הבנתי נכון הכוונה הייתה שהוא יהיה שם רק חודש, אבל בינתיים הוא עוד שם. האמן סיפר בכתבה מצולמת שאחת ממטרות הצבת הפסל במיקום הזה, הייתה להוסיף לאי התנועה האפור משהו חדש שיגרום לעוברים והשבים להרים את העיניים ממסכי הטלפון והטאבלטים שלהם ולהסתכל קצת מסביב.


מעבר לכביש אפשר למצוא לוח מתכת עגול טבוע במדרכה, שמסמן את הנקודה בה ניצב בעבר הגרדום, Tyburn Tree, אליו הובלו פושעים ובוגדים להוצאה להורג.

מרחוב אוקספורד פנינו לרחוב פורטמן, עליו שוכן מלון הייאט ריג'נסי, אחד ממלונות הפאר של לונדון.  הקפנו את פורטמן סקוור, שהיא למעשה גן נעול והמשכנו לכיוון מנצ'סטר סקוור, לידה נמצא ה-Wallace Collection, מוזיאון לאומי השוכן בבית לונדוני היסטורי, אליו בחרנו לא להיכנס.


כנסייה בפינת מנצ'סטר סקוור

מכיכר מנצ'סטר המשכנו לכיוון רחוב וויגמור. בשלב כלשהו התחיל לרדת גשם, כצפוי בכל יום טיפוסי בלונדון ואנחנו, כמו טירונים, לא לקחנו איתנו את המטרייה שלנו. לי לא ממש אכפת מגשם, אבל אלון די שונא כל מה שהוא מעבר לטפטוף קל. למרות זאת, הוא עמד בזה בגבורה. בשלב הזה הרגשתי שאני כבר צריכה קצת קפאין, אז עצרנו לקפה מהיר בבית קפה פיצפון, שאפשרות הישיבה היחידה שהוא מציע היא על כיסאות גבוהים ליד בר.

מכאן המשכנו לתוך המקום הקסום הראשון אליו קרמן הבריח אותנו, St. Christophers Place. זהו מדרחוב קטן וציורי, משובץ חנויות יוקרתיות לבגדים וצעצועים. המדרחוב הקטן נפתח לתוך פיאצה ציורית ומשם ממשיכים לתוך סמטה קטנה, שבאנגלית נקראת Mews. זאת הפעם הראשונה שאני לומדת על קיומם של המיוז הלונדוניים, רחובות צרים ופתלתלים, שחלקם צרים עדי כדי כך שאם שניים הולכים בהם יחד הם צריכים להטות את גופם קצת על הצד. הכניסה אל המיוז השרתה עליי תחושה קסומה, כאילו שמבלי לשים לב חשפתי איזה סוד עתיק.


המשכנו לתעות בין סמטאות לרחובות צדדיים בהנחיותו של דני קרמן, שבשלב כלשהו הביא אותנו אל Marylebone High Street, הרחוב הראשי של השכונה. זהו רחוב מסחרי כמו רחוב אוקספורד, אבל הוא הרבה פחות תיירותי. כאן, אחרי שכבר קצת למדנו בעצמנו את הקטע של המיוזים, הרשנו לעצמנו לעזוב מדי פעם את המסלול שקרמן מכתיב ועברנו במקרה ליד חנות בוטיק המתמחה בגבינות, La Fromagerie, הנמצאת על רחוב Moxon. זאת הייתה הזדמנות להיזכר כמה אני אוהבת את השלטים שמסמנים כל פאב, חנות או בית קפה. כל שלט מספר סיפור נפלא וחצי מהזמן הלכתי עם האף למעלה, הפעם לא בגלל שחיפשתי ציפורים.



מרחוב מוקסון פנינו לתוך מיוז שאפילו דני קרמן לא סיפר לנו עליו ופתאום ניצבנו בפני בניין צבוע סיד לבן,  שניחשנו שאולי היה פעם בית יתומים, אבל מסתבר כי בעבר שכן שם בית ספר מקצועי שהוקם בשנת 1846 והוא נקרא The Grotto על שם המעבר הצר בו הוא נמצא, Grotto Passage. לבניין שתי כניסות, אחת לבנות ופעוטות והשנייה לבנים. היום הוא משמש משרד של איזו חברת שיווק ומיתוג, או משהו בסגנון. גרוטו, אגב, היא מילה אנגלית השאולה מאיטלקית ומשמעותה מערה או חלל צר. אחרי שעמדנו שנינו בסמטה הזאת, אנחנו מבינים למה בחרו לקרוא לה כך.



מתוך הסמטה הזאת יצאנו לרחוב פדינגטון, שבו יש שרשרת גנים מקסימים, Paddington Street Gardens. הגנים נוצרו במאה ה-18 כאזור קבורה לקהילה שהשתייכה לכנסייה של אזור מרילבון ועד היום זהו אזור קדוש שיש בו כ-80,000 קברים. אחד התנאים של המענק שניתן להקמת גני הקבורה הללו בשנת 1730 היה שיבנה בצמוד אליהם בית-מחסה שיספק גם עבודה לעניי הקהילה. בשנת 1885 הגנים הפכו לאזור המוקדש לבילוי ורוב המצבות הוסרו, למעט המאוזוליאום (שניתן לראות בתמונה) אותו הוחלט להשאיר בגלל ערכו האסתטי.

בגלל שסטינו מהמסלול הגענו לגנים מוקדם מכפי שקרמן התכוון ולקחנו לנו כמה דקות לשבת בגן המקסים הזה, לתת לרגליים קצת לנוח, לנשום ולדבר.



אחרי שנחנו קצת הסתובבנו מעט בגן הקטן ומצאנו את הפסל היפה הזה, של ילד עני במנוחתו.



בחלקו השני, הצפוני יותר של הגן, הוצבו לאחרונה פסלים של חמש דמויות בתנוחות ספורט שונות, כמחווה למשחקים האולימפיים.



לא ויתרנו על ההזדמנות להשתמש בשירותים הציבוריים הצמודים לגן, שזכו בתואר "Loo of The Year", כי ברור שלאנגלים המשוגעים תהיה תחרות כזאת מגוכחת. בגלל זה אנחנו אוהבים אותם.



אחרי הגן כבר היינו קצת עייפים ונזכרנו שראינו בדרך, על הרחוב הראשי של מרילבון, סניף של Patisserie Valerie, רשת שזכרנו לטובה מביקורנו הקודם בלונדון. חלקנו קנקן תה ארל-גריי (כמובן שהוספנו חלב) וטארט שקדים ותפוחים. אורי קצת ירד עלינו, על כך שאנחנו כל הזמן יושבים ברשתות במקום לחפש את המקומות המקומיים, אבל הסברתי לו שדני קרמן בעיקר ממליץ על פאבים, שזה נחמד אבל לא תמיד מתאים וגם שישנן סיטואציות, אחרי שהלכת כבר חמישה או שישה קילומטרים, שכל מה שאתה רוצה זה רק לשבת איפשהו ולשתות משהו חם. אז מאוד קל להיכנס לרשת, שיודעים מה היא מציעה ואיזו תמורה תקבל בעד כספך.



לפני שיצאנו צילמתי את הויטרינות שלהם, שהיו מלאות במטעמים מתוקים והמון-המון דמויות קטנות מסוכר.



אחרי מנוחה עם תה ומאפה בפטיסרי, המשכנו על Marylebone High Street לכיוון Daunt Books, חנות ספרים עליה המליץ קרמן. אחד הדברים שמייחדים את החנות היא המחלקה הגדולה שלהם לספרי טיולים לכל העולם. כמעט כל התקרה של החנות עשויה חלונות ובעבר היא הייתה מוארת כולה באור טבעי. היום, כמובן, יש גם מנורות. המבנה של החנות מאוד מעניין, עם הגלריות העליונות הסגורות במעקה והמדרגות המובילות אליהן או אלה היורדות לקומת המרתף, בה ספרי טיולים המתרכזים באזורים אחרים של העולם. אני ממליצה להיכנס אליה אם אתם בסביבה.


באזור ספרי הילדים יש שרפרפים מצויירים מתוקים במיוחד שמזמינים את הטוסיקים הקטנים להתיישב עליהם ולקרוא.


כשמגיעים לפינה של Marylebone High Street ו-Marylebone Road, מצד שמאל, יש קיר ועליו תבליט המוקדש לצ'ארלס דיקנס, שגר שנים רבות באזור וכתב כמה מעבודותיו המרכזיות בזמן זה.


אחרי שהגענו לדרך מרילבון המסלול כמעט הגיע לסופו, אבל היה לנו קצת זמן לשרוף. קבענו עם חברה באזור של תחנת ה-Underground של רחוב בייקר, לידה נמצא פסל בדמותו של שרלוק הולמס. המשכנו לשוטט ברחובות עד השעה שמונה ואז פגשנו אותה ונסענו איתה לאיזלינגטון, שכונה אחרת בלונדון. אכלנו ארוחת ערב במסעדה טורקית שנקראת Pasha. חזרנו הביתה שבעים מאוד ועייפים. היום הראשון בלונדון עם דני קרמן היה מעולה.