מאז שהגענו למרכז: סיכומו של שבוע שני בישראל

מאיפה להתחיל?

ביום שישי לפני שבוע וחצי עוד היינו פה-

הגלבוע מאובק

בצהריים אבא של אלון הסיע אותנו עד גינוסר, לשם אחותי כבר הספיקה להגיע מהכיוון השני. העברנו את המזוודות ואת שקית המתנות מרכב לרכב והמשכנו בנסיעה צפונה, הרחק-הרחק, כמעט עד הגבול. בדרך עוד נופפנו לשלום לכנרת.

את סוף השבוע בילינו פה-

בחיי שזה בישראל. נכון מהמם?
אפילו אחותי, שגרה שם, לא האמינה שזה שם.


ההחלטה לבלות שבוע שלם בצפון מיד עם הגעתנו ארצה התבררה כמוצלחת ביותר. שבוע שלם של נופש בחיק הטבע, כמה ימים עם נוף לגלבוע ועוד יומיים בצפון הצפוני-אף-יותר. שני מקומות עם קצב אחר שמתאים מאוד לחופשה, בלי מחויבות. הבריחה לצפון גם הגנה עלינו קצת מהישראליות, שהכתה בנו בחוזקה מיד עם חזרתנו לציביליזציה ביום ראשון שעבר, עת נסענו ברכבת מנהריה לתל אביב. רכבת של יום ראשון בבוקר, עם כל הלחץ והמהומה. אלון ניגש לקנות כרטיסים במכונה האוטומטית וחמישה אנשים ניסו לקנות יחד איתו - אחד מזרז אותו בקריאת התפריטים הלא מוכרים, אחר מתרגז כשהוא מעביר את כרטיס האשראי הפוך וכמעט חוטף לו אותו מהיד. ישראל.


עם הגיענו לתל אביב אלון נפגש לצהריים עם ליאור. אני חשבתי לנסוע מיד למושב אבל אז ריקי התקשרה אליי והציעה שניפגש. היא באה כל הדרך מירושלים ואחר-כך עוד הסיעה אותנו למושב. נסענו לנמל ת"א וישבנו ב"בית בנמל". חלקנו כמה מנות קטנות, כשמולנו הים הגועש. שבועיים בארץ ועוד לא טבלתי במימי הים התיכון. אני רק רואה אותו מרחוק כל הזמן.


כנראה שלא יכול לעבור ביקור בארץ בלי איזה פקשוש קטן ומעצבן - כשריקי הלכה להוציא כסף אני פתאום ממש הייתי חייבת לשירותים. נכנסתי לשירותים בסניף ארומה הקרוב. הפלאפון האמריקני שלי היה בכיס האחורי של הג'ינס שלי. הוצאתי אותו והנחתי בצד על מתקן נייר הטואלט. כשסיימתי, רחצתי ידיים ויצאתי מהשירותים. ריקי חיכתה לי בחוץ והלכנו יחד לאוטו. רק כשהגענו לאוטו הבנתי שהפלאפון שלי לא איתי. אחרי שהפכנו את תיק הגב שלי והאבדה לא נמצאה, הבנתי שאני זוכרת שהוצאתי את הפלאפון מהכיס, אבל לא זוכרת שלקחתי אותו לפני שיצאתי מהשירותים.


חזרנו לארומה. שאלנו את העובדים ואפילו עברנו שולחן-שולחן ושאלנו את הסועדים במקום. אין פלאפון.


ויתרתי. התקשרתי אל אלון, סיפרתי לו מה קרה וביקשתי אישור להפסיק לחפש. כמה אנשים הציעו שאתקשר אל עצמי, אבל הפלאפון לא פתוח לרשת סלולרית. אנחנו משתמשים בפלאפונים האמריקניים בארץ כמו במחשב - מדליקים את הרשת האלחוטית במקומות בהם יש חיבור, נכנסים למייל ולפייסבוק. השלמתי עם הגזרה - הפלאפון אבד ולא ישוב עוד. "ישראלים", חשבתי לעצמי, "מישהו מצא משהו לא שלו, חס וחלילה שיחשוב להחזיר אותו לבעליו. בטח גילו שהמכשיר חסום לשיחות והשליכו אותו לפח האשפה הקרוב". את מחשבות השטנה על החלק המכוער יותר של העולם החלפתי בהספדים המתבקשים - לא נורא, זה רק טלפון. היו שם כמה תמונות שעצוב לי לאבד, סרטונים של האחיינים שצילמתי בסוף השבוע, במיוחד הסרטון האחד של יותם, שפותח את סט הטרקטורים שקניתי לו בטארגט וכל גופו אומר שמחה והתרגשות. כפרת עוונות, העיקר שכולנו בריאים ולא קרה כלום לאף אחד. לא נעים אבל לא נורא. מבאס.


ריקי התחננה שלא אתן לחריקה הקטנה הזו לקלקל את הזמן שבילינו יחד בנעימים. ניסיתי להניח את כל הסיפור מאחוריי. נסענו למושב וכשהגענו סיפרתי להורים שלי מה קרה. בעודי מגוללת את עלילותיי, הפלאפון של אבא שלי צלצל. מישהי רוצה להחזיר לי את הטלפון. חה! אין מצב! כל-כך שמחתי והתרגשתי. הרגשתי כל-כך ברת מזל. לא האמנתי שמישהו ימצא את הפלאפון. ואם מצאו, לא האמנתי שיחזירו.


סיכמתי עם אותה בחורה שאבוא לאסוף ממנה את הטלפון ביום שני. היא אמרה שהיא עובדת בשוק הפשפשים, דבר שעורר את סקרנותי. בחורה צעירה שעובדת בשוק הפשפשים? איפה? במה? מעניין מה אפגוש.

הגעתי עם מונית לרחוב עולי ציון 13 ביפו ונכנסתי לחנות עתיקות מקסימה. דניאל, בתו של בעל החנות, הציעה לי קפה והחזירה לי את הטלפון שלי. הדודים שלה מבקרים בארץ מניו-יורק והם אלה שמצאו את הפלאפון אבל לא ידעו איך לתפעל אותו ולכן הביאו לה אותו וביקשו את עזרתה. היא נכנסה לפייסבוק שבפלאפון שלי ואיכשהו הצליחה למצוא את שמו של אבא שלי ואת מספר הטלפון שלו. התפעלתי מאוד מהתושייה שלה ומהרצון הטוב, לעזור לאדם אחר סתם כך, לא תמורת כסף ולא בעבור שום תמורה, למעשה. אמרתי לה שהיא החזירה לי את האמון בבני אדם :)

הסתובבתי בחנות חצי שעה, מתפעלת מהחפצים המקסימים. אני כל-כך אוהבת עתיקות. צילמתי המון תמונות באמצעות הטלפון שחזר אליי וביקשתי את רשותה של דניאל לכתוב עליהם בבלוג שלי. לחנות קוראים "נקודת חן" וכבר כתבו עליהם לא מעט ברשת, למשל בסלונה. דניאל סיפרה לי שאבא שלה הוא סוחר עתיקות שנוסע בכל העולם וקונה חפצים בשביל החנות. הייתי שמחה לרהט ולקשט חלק מהבית שלי בפריטים משם.

כשהחלטנו להקדים את הטיסה בשבוע, חששנו שחודש שלם בארץ אולי יהיה לנו קצת יותר מדי. בינתיים זה מתברר כמוצלח ביותר - את רוב הימים אנחנו מבלים ברביצה במזגן בבית הוריי. ההורים שלי שניהם פנסיונרים, מה שמאפשר לנו לבלות איתם במהלך היום. בערב אנחנו עוברים למזגן של האוטו ונוסעים למרק התל-אביבי, להיפגש עם חברים ולהתלונן על הלחות. בגלל שהגענו לחודש שלם אנחנו לא צריכים לדחוס את יומן הפגישות עד להתפקע. אנחנו מתאמים מפגש-שניים בכל ערב ואפילו היו ימים בהם נשארנו בבית ולא עשינו כלום.


ביום חמישי בבוקר נסעתי עם אמא שלי לקנות בגדים לראיון העבודה הצפוי, זה שנקבע ליומיים אחרי שנחזור לארה"ב. כל מי ששמע שקניתי בגדים בארץ, נרעש - את גרה בארה"ב! מה את באה לקנות בגדים בארץ? אבל לאמא שלי היה במקרה זיכוי ל"קסטרו" ואני במקרה הייתי צריכה בגדים. מה גם שבחו"ל יש לי רק את אלון שיביע את דעתו ולאמא שלי יש עין טובה וטעם מעולה, אז רציתי כבר לנצל את ההזדמנות ולזכות בחוות דעתה. קניתי שתי חולצות, מכנסיים שחורים מחויטים, חצאית שחורה יפה ומחמיאה מאוד, נעלי עקב שחורות בסגנון פיפ-טואו ועוד שמלה שחורה קטנה, בדיוק מה שחסר לי ליום בו יזמינו את אלון עם הפלוס 1 שלו לאיזו מסיבת קוקטייל עם קוד לבוש של black tie.


בערב נסענו שוב לתל-אביב. לי היו שני דייטים, הראשון עם בת-דודה שלי והשני עם שלישיית חברות-הילדוּת מהמושב שגרות כולן בת"א. נפגשתי עם החברות ב"אידלסון 10", סניף דיזנגוף. התיאבון שלי, שעוד לא חזר לעצמו מאז הגיענו לארץ, המשיך בשלו. גל הזמינה קרפצ'ו, מיכל אכלה פטוצ'יני ארטישוק ואפילו אוסנת, שבימים רגילים קשה לשכנע אותה לאכול, כבר הזמינה אוכל. רק אני לא הצלחתי להחליט מה בא לי ואם בכלל. אחרי שטעמתי קצת מכל אחת הזמנתי גם אני מנה של פטוצ'יני ואכלתי רק חצי ממנה. אני חושבת שזה בגלל שהשעון הפנימי שלי עוד לא לגמרי הסתנכרן על זמן ישראל. בגלל זה אני נהיית פתאום מאוד רעבה דווקא בחצות, אחרי שכל היום לא ממש היה לי חשק לכלום. או שאני מכינה לי מנה בגודל סטנדרטי ואוכלת רק חצי ממנה. ואכן, כשפגשנו את עילי מאוחר יותר נפתח לי התיאבון וכך התגלגלנו למסעדת "המעורב" באלנבי.

אכלתי "טוסט שוויצרי", פיתה על הגריל שבתוכה תפוחי-אדמה, שני סוגי גבינה צהובה ובצל מטוגן. זה היה כמו בורקס תפו"א, אבל בפיתה. טעים מאוד-מאוד, בדיוק כמו שהמוכרת הבטיחה. כשגמרתי לאכול נשנשתי קצת מהענבים שמפוזרים על הדלפקים לרווחת הסועדים.

זאת מסעדה די היפסטרית. הם "עממיים" ו"פשוטים" באופן אירוני. כאילו-מסעדת-פועלים על רחוב אלנבי, שפתוחה עד מאוחר ובאים לאכול בה מיני-סלבס תל-אביביים (רועי בר-נתן נצפה במקום כשהיינו שם), שהמוזיקה המתנגנת ברקע היא מוזיקה מזרחית משנות ה-80 (זינגרלה, רונה שלי ודומים) והבעלים יותר אשכנזים ממני. מזרחיות עם טוויסט מאוד מודע לעצמו. נו, כמו שאמרתי - היפסטרים. אבל זה חמוד ונהניתי מאוד.

כשיצאנו שוב לרחוב תפסה את עינינו מונית מוארת באופן יוצא דופן. ואז קלטנו, ש... יואו!

כן-כן, זה עידו רוזנבלום במונית הכסף

בשישי הוזמנו לעל-האש אצל רעות ועידן עם כל החבר'ה. הספקנו להגיע הביתה בזמן לטקס הפתיחה של האולימפיאדה. ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בשמחה במראות של העיר אליה נגיע עוד שבועיים בדיוק. איזה כיף זה הולך להיות, אני כבר לא יכולה לחכות.

גם את השבוע הקרוב נבלה אצל ההורים שלי במזגן. הבונוס הגדול הוא שעכשיו יש אולימפיאדה שלמה לצפות בה לאורך כל היום. בסוף השבוע ניסע שוב לקיבוץ ונקדיש את כל השבוע האחרון של ביקורנו לבילוי בבריכה, בגדול. אולי גם ניסע לכנרת ולים.

שבוע טוב!