הגענו לישראל ביום ראשון בצהריים ומאז חיפשתי זמן לכתוב פוסט. לא לקחתי איתי את המחשב שלי, אז הייתי צריכה למצוא לי חלון הזדמנויות בו אלון לא משתמש במחשב שלו, מה שהתברר כאתגר גדול מכפי שחשבתי. אבל הנה, מצאתי כמה רגעים, בין שהתעוררתי חצי שעה לפני השעון המעורר לכך שאלון עוד קצת נמרח במיטה. אנסה להשחיל איזה פוסט חפוז.
הטיסה לישראל הייתה נעימה ביותר. למעט קולו הצווחני של דייל הקרקע הישראלי של דלתא בבסיס ניו-יורק, שגם הוא היה יותר משעשע ממרגיז, הכל באמת היה אחלה. שינוי הטיסה ברגע האחרון הביא אותנו לטיסה שהייתה כמעט ריקה. זכינו ברביעיית מושבים שלמה לעצמנו. אני ישנתי בשכיבה על שלושה מהם, אחרי שראיתי "מלך האריות" ועוד איזו קומדיה רומנטית מטופשת במסך המגע הפרטי שלי, שבחרתי מתוך המאגר הכמעט אינסופי שדלתא מציעים במטוסים החדשניים יותר שלהם. אלון הסתפק במושב אחד ונמנם בישיבה. למרות התנאים הפיזיים המוצלחים הצלחנו לישון מעט מאוד בטיסה והגענו לארץ המומים קצת, אבל זאת הנחת היסוד בטיסות טרנס-אטלנטיות. נחתנו בצהריים והחזקנו את עצמנו ערים בכוח עד שיגיע הערב ונוכל ללכת לישון ולצמצם מעט את נזקי הג'טלג.
האוויר בישראל אחר. האור פה שונה. כשיצאנו משדה התעופה שאלתי את אמא שלי אם השמיים כאן תמיד חומים כאלה, לא כחולים. לא זכרתי כמה הקיץ הישראלי מאובק. כאן לא יורד גשם פעם בשבוע וחצי, מנקה את האוויר וקצת מצנן אותו. כבר התרגלתי לאלטרנטיבה. בדרך מהשדה למושב נזכרתי שוב עד כמה הקיץ הישראלי צורב. הכל חרוך.
בערב ההורים של אלון הגיעו ולקחו אותנו לקיבוץ. הם עברו לבית חדש, בשעה טובה ומוצלחת, אחרי הרבה מאבקים, דם יזע ודמעות. בקיבוץ כמו בקיבוץ. אז הגענו לצימר בצפון. בית דו-קומתי עם נוף לגלבוע, חדר ממוזג בקומה השנייה עם שירותים צמודים. אורלי, אחות של אלון, סידרה את המיטה וגלגלה את המגבות כך שהכל יראה כמו צימר. ועם הבריכה המופלאה של הקיבוץ במרחק הליכה של שלוש דקות, באמת, מה נותר עוד לבקש. הגדרתי את היעדים שיש להשיג בימים הקרובים: בילוי עם המשפחה, בילוי בבריכה, בילוי עם המשפחה בבריכה. משעה חמש בערך השמש קצת פחות צורבת ואפשר להחליף לבגד ים ולרבוץ במים עד החושך או עד שהבריכה נסגרת, מה שבא קודם.
בלילה הראשון שלנו בארץ הלכנו לישון בשתיים והתעוררנו למחרת בשתיים בצהריים. למחרת כיוונו שעון מעורר שימנע מאיתנו הידרדרות נוספת. הלכנו לישון בשתיים והתעוררנו ב-12 בצהריים. אתמול כבר קמתי בעשר וחצי בבוקר ונסעתי לפגוש חברה לקפה. הניצחון על הג'טלג היה מהיר והחלטי. אני עדיין נתקפת כאב ראש קטן כל יום בסביבות חמש אחה"צ, השעה המקבילה לשעת הקימה בבוקר באן ארבור, כשהגוף שלי רגיל לקבל את מנת הקפאין היומית שלו. כוס תה עוזרת לתקן את המפגע.
בדרך לסניף קפה-קפה שבכניסה לקיבוץ יפעת נהגתי במהירות ממוצעת והסתכלתי הרבה לצדדים. גם עם כל האבק באוויר והחום ועייפות הנוף, המראות שפוגשים את העין הם פאזל יחודי ויוצא דופן. המוּכרות גרמה לנפש שלי להתרווח בהנאה. וכל החיבוקים ממשפחה וחברים טובים. זאת הזדמנות למלא מאגרים בכל החום והחיבה והקרבה הבלתי-אמצעית.
בין יקיצה מאוחרת לטבילה בבריכה אני מתענגת על שפעת הדברים שאני אוהבת בישראל ואין בארה"ב, בעיקר אוכל: קוטג' טעים כל-כך שאפשר לאכול גביע שלם בכפית ולא חייבים להסתיר אותו בסלט או עמוק בתוך איזו פשטידה. זיתים מקופסא שיש להם חן וקסם שלפעמים גורם להעדיף אותם על פני זיתים במשקל. ארבע מנות של פרי ביום - מלון בבוקר, שזיף לצהריים, ענבים לארוחת ארבע, אבטיח לפני השינה. וגרעינים. הבטן שלי מאפשרת את כל זה בזכות עתודות האימודיום שהבאתי איתי ארצה.
כיף להיות בחופשה.
אם הצלחתי איכשהו לחמוק מכם בפייסבוק, במייל ובטלפון, דעו שהחל ביום ראשון הקרוב אנחנו מגיעים למרכז. בינתיים לוח הזמנים שלנו פתוח לרווחה והוא מבקש מאוד להתמלא בפגישות עם אנשים טובים ואהובים. תבטיחו לי קצת מלון מתוק מדבש על שפת הים או הבריכה ואני שלכם. וגם אם לא תשחדו אותי באוכל, אתמסר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה