הגענו לקיימברידג' בחמישי בערב, בזמן לארוחת ערב, עוד לפני טקס האמבטיה וההשכבה של גבריאל. למעשה, זו הפעם הראשונה שאלון פוגש את גבריאל מאז שהוא נולד וכולנו התרגשנו מאוד לקראת המפגש הראשון, לפחות המבוגרים שבנו. אמנם עדיין אי-אפשר לשאול את גבריאל איך הוא הרגיש לגביי העניין כולו, אבל הוא קיבל את שנינו בקלות ובטבעיות שגרמה לי לתהות האם הוא עוד זוכר אותי מהביקור הקודם, בו הוא היה בן 5 שבועות. ההסבר הסביר יותר הוא שמדובר בתינוק חייכן, נוח וסקרן מאוד-מאוד.
ואיזה חיוך! ממיס.
התפעלתי במיוחד מהיכולת של הקטנטן, עוד לא בן 9 חודשים, לשבת עליי ולשחק באותו משחק במשך עשר דקות או יותר מבלי לאבד את הסבלנות או את הריכוז. העולם כל-כך מעניין! נהניתי מאוד לראות את אלון וגבריאל יחד, איך אלון מחפש ומוצא דברים שמצחיקים או מעניינים את גבריאל. נראה שנוצר ביניהם חיבור מיידי. אחרי חודשיים בלי גבי נהניתי מאוד להחזיק שוב תינוק (גם אם גדול יותר), לעזור לו להירדם, להאכיל אותו ואפילו סתם לשבת לידו ולראות איך הוא חוקר וחווה את העולם. תינוקות קטנים משתנים כל הזמן, מרגע לרגע, משעה לשעה. תינוק עייף הוא לא כמו תינוק ישן, תינוק עירני, תינוק בזמן שהוא אוכל או בזמן שהוא עסוק במשחק. החידוש בכל דבר עצום וכיף לחוות דרך העיניים של התינוק את הרעננות הזאת, שמתייחסת לכל חוויה כמשהו שקורה בפעם הראשונה, כמקור לפליאה וכנושא מחקר.
ביום שישי בבוקר ירד גשם. כשיצאנו מהבית בעשר בבוקר השמיים עוד היו מעוננים, אבל לא הרבה אחרי שחצינו את נהר הצ'ארלס מקיימברידג' לבוסטון השמש יצאה והתחילה לצלות אותנו לאט אך בהתמדה. מה חשבתי לעצמי שיצאתי מהבית במכנסי ג'ינס ארוכים?!
"אני צריכה חצאית!" ספק זעקתי ספק התחננתי אל אלון ומיד עברנו לרחוב ניוברי, רחוב הקניות וחנויות היוקרה של בוסטון. נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי ויצאתי עם זוג מכנסיי ג'ינס קצרצרים בצבע כתום זרחני שהתאימו בדיוק לחולצה שלבשתי. הצלחה! הרגליים שלי התאווררו חיש-מהר ואני חזרתי לנשום ולהיות בנאדם נעים שניתן להיות בסביבתו. אם היה ממשיך להיות לי חם ומזיע הייתי נרגנת. זה היה שווה 60 דולר. המשכנו על אותו רחוב לחפש מקום לאכול בו צהריים.
אחרי ארוחת הצהריים המשכנו לטייל עוד קצת עם תומר וגבריאל עד שהחום הכריע אותנו. קנינו כוס לימונדה קפואה וירדנו לרכבת התחתית בה נסענו חזרה ל-Harvard Square. על המדשאה הגדולה שבלב הקמפוס פיזרו כיסאות נוח לרווחת המבקרים והסטודנטים. תפסנו כמה כיסאות וישבנו קצת בצל (גבריאל נרדם עליי ועבר לישון בעגלה). תומר הלך וקנה "ידיעות" של סופשבוע והעברנו שעה בעצלתיים, מדפדפים בעיתון ומנהלים שיחה איטית ומנומנמת. חזרנו הביתה עייפים ודביקים אך מרוצים בהחלט.
יום שבת היה היום בו תיכננו לטייל. על אף החום הכבד, 35 מעלות בשיא היום, יצאנו מהבית ושמנו פעמינו לכיוון סיילם, העיר בה התקיים ציד המכשפות הגדול במאה ה-17. החלק ההיסטורי של העיר מאוד ציורי ויש בה כמה מוזיאונים והרבה חנויות שקשורות למכשפות, ערפדים ומשום מה - גם פיראטים. כשנכנסנו לעיר שמנו לב שבמקומות רבים מתנוסס דגל הגאווה. מצאנו פארק רחב ידיים ובו פרשנו שמיכת פיקניק וישבנו לאכול ארוחת בוקר פשוטה ונהדרת - לחם, גבינות, זיתים, פירות וירקות שקנינו מבעוד מועד ב-whole foods לפני שיצאנו לדרך. אחרי כמה רגעים הבנו שאולי כל דגלי הגאווה שראינו הם לא סתם מקרה, כשמצעד הגאווה העירוני הגיע לנקודת הסיום שלו, ניחשתם נכון, בדיוק בפארק בו ישבנו. אני די התלהבתי ושמחתי על ההזדמנות להביע תמיכה בקהילה הגאה.
תומר ואורלי כבר היו פעם בסיילם והיו כל מיני מקומות שתומר רצה לקחת אותנו אליהם. ביניהם, חנות ספרים שהוא סיפר לנו עליה בעבר, בה הקירות הם בעצם הספרים. החנות כולה מלאה ערימות-ערימות של ספרים שמתנשאות לגובה שני מטרים בערך. המוכר יושב בתוך אשנב פעור בקיר הספרים. אני רק לא מבינה איך מוציאים את אחד הספרים. נניח שרוצים דוקא את ההוא שלמטה, או באמצע הערימה - איך מגיעים אליו בלי למוטט את כל הקונסטרוקציה?
הבטן שלי לא התנהגה יפה ביום שבת. הייתי צריכה לשירותים כל רבע שעה בממוצע וחיבקתי את קופסת המגבונים שלי קרוב-קרוב. אבל בכל-זאת נהנינו מאוד. אם מזג האוויר היה קצת פחות מהביל היה נעים להסתובב עוד קצת ברחובותיה של סיילם. בשלב מסוים פשוט ייחלנו למזגן ומהפיקניק המשכנו למוזיאון Peabody Essex בו הוצגה בין היתר תערוכת צילומים מדהימה ביופיה של הצלם אנסל אדאמס. עוד קצת שהייה במזגן וביקורים בשירותים והיינו מוכנים להמשיך לתחנה הבאה בדרך - Hammond Castle, שנמצאת בפאתי העיירה גלוסטר (שאת השם שלה בכלל כותבים גלאוססטר, אבל קוראים - גלוסטר. מאוד מבלבל).
קטע הדרך בין סיילם לגלוסטר היה יפייפה. נסענו בכביש מתפתל בין צמחייה עבותה ובתים ציוריים. מדי פעם האוקיינוס נגלה לפנינו, מנוקד בסירות מפרש קטנות. מהמזגן כל זה היה נעים מאוד והרגיש ממש כמו אירופה.
טירת האמונד נבנתה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 על-ידי אחד, ג'ון הייס האמונד ג'וניור. בנוסף להיותה בית מגוריו של האמונד, הטירה שימשה מקום לאחסון אוסף האמנות והעתיקות הגדול שברשותו של זה. כיום הטירה היא מוזיאון בו אפשר להסתובב ולהתרשם מחדרי המגורים המקוריים לצד יצירות אמנות מימי הביניים, חליפות אבירים ועוד שאר חפצי אספנות מרשימים. הטירה מלאה מדרגות לולייניות ומעברים צרים וסודיים. אני התלהבתי במיוחד מגרם המדרגות הצר שהוביל אותנו היישר למטבח המקורי של הבית ובו חלון הצופה אל האוקיינוס. "איזה חלום זה לבשל במקום כזה", חשבתי לעצמי.
אחרי הטירה המשכנו לאירוע המרכזי שלשמו יצאנו בכלל לדרך באותו יום: Greasy Pole Contest בעיירה גלוסטר. על כך - בפוסט הבא!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה