יום ראשון, 17 ביוני 2012

לשבור את השיניים: מגבלות שפה באפייה

עוד דבר שאפשר לחזור אליו, עכשיו שהמבחן מאחוריי והרישיון כבר הגיע בדואר, הוא פרוייקט העוגיות שלי. כבר כמה ימים שאני מתכוונת ללכת לקרוגר ולאסוף כמה דברים שריכזתי ברשימה כדי שאוכל להכין את רצף המתכונים הראשון מהספר שלי. אבל בחסות אותה בטלה עליה סיפרתי לכם, קרוגר ואני לא נפגשנו מאז יום חמישי. אלא שאז מילאתי את סל האופניים באוכל אמיתי ולא יכולתי להקדיש מקום וכוח סחיבה יקר לזוטות כגון אלה.

היום אלון ואני הלכנו יחד למכבסה ובזמן שאלון נשאר לשמור על המייבשים אני קפצתי לקרוגר ומילאתי את העגלה. ודווקא היום, כשניגשתי אל ספר העוגיות היקר ברוב כוונה והתרגשות, באו עורכי מגזין גורמה ופתחו את הספר במתכון מעצבן ל-Cajun Macaroons. להגנתם יאמר שלא היה הרבה שהם יכלו לעשות, היות והמתכונים מופיעים בספר בסדר כרונולוגי. ועדיין. חבל שהפרוייקט החביב נפתח על רגל שמאל, אבל נו, מה אפשר לעשות. לא בוכים על סוכר שנשפך.

אתם ודאי שואלים את עצמכם - למה מעצבן?

או.

דבר ראשון, המתכון דורש ניפוי כפול של היבשים. קוראינו חדי העין כבר יודעים שאני לא נהנית מניפוי ומעדיפה להימנע מהפעולה המעיקה ככל הניתן. אבל במתכון הזה צריך לנפות ולכן כבר על ההתחלה 'תעצבנתי. אלא שבקריאה ראשונה של המתכון שמתי לב רק לניפוי אחד. כשראיתי שאחרי ניפוי הקמח צריך לנפות אותו בשנית עם הסוכר ואבקת הסוכר זה כבר היה מוגזם. אז מה, לא ניפיתי? ניפיתי, כמו גדולה ניפיתי. אבל שמרתי על זכותי להתלונן תוך כדי.

דבר שני, אני חושבת שלא הבנתי את המתכון, וזאת הערה שלצערי, אני יכולה להפנות למספר מתכונים בספר. כל זה היה בסדר אם הייתי מבינה שאני לא מבינה ועקב כך מנסה לברר את הסוגיה הטעונה בירור, אבל לא. המתכון דורש "almond paste" ואני לתומי הלכתי וקניתי ממרח שקדים. ולא סתם - אחד שמצאתי באזור של המזון הטבעי בקרוגר, כי איפה עוד תמצאו ממרח שקדים משקדים לא קלויים ללא תוספת מלח או סוכר? האמת שבפעמים הקודמות בהן עיינתי במתכון הזה תהיתי למה הכוונה וחשבתי אפילו לבדוק באינטרנט, אבל עזבתי את זה. אחד הדברים שהגבירו את תהיותיי הוא שהמתכון המקורי מורה לעבד את הממרח באמצעות כף עץ ועורכי הספר הוסיפו הערה לפיה ניתן להשתמש במעבד מזון לשם כך. "למה שיהיה צורך במעבד מזון?", שאלתי את עצמי, אבל לא המשכתי עם התהייה הזאת הלאה. דווקא היום בזמן שעוגיות, שבבירור לא יצאו כמו שהיה צריכות לצאת, היו כבר בתנור, הטרחתי את עצמי אל המחשב ובדקתי מה ההבדל בין almond butter (מה שקניתי) לבין almond paste. אז מסתבר שהייתי צריכה לחפש משהו שהוא כמו מרציפן, מן בצק העשוי משקדים טחונים דק. טוב, לפחות למדנו משהו חדש.

עוד הוראה לא ברורה הייתה to slightly beat the egg whites. מה זאת אומרת? עד איזו רמה? גם את זה ניסיתי לברר באמצעות חברי הטוב גוגל, דווקא לפני מעשה. לא שזה עזר המון, אבל החלטתי שאני מקציפה את החלבונים עד לשלב הבועות הקטנות, לפני שלב תחילת-המרנג (וסליחה על הסינית, אבל אני מניחה שקוראיי שאינם מתעניינים באפייה בין כה לא שרדו עד כאן). בגלל שהעיסה שהתקבלה הייתה די נוזלית, בחרתי לזלף את העוגיות על התבנית (במתכון אפשרו לבחור בין השיטה הזו ובין שימוש בכפית ו"הפלתן" של העוגיות על התבנית). העוגיות התפשטו והשתטחו על התבנית די מהר, ראייה לכך שהקצף לא ממש החזיק מעמד. הצצה לתנור במהלך האפייה גילתה שהעוגיות כן תפחו מעט, אבל גם זה לא החזיק מעמד הרבה זמן.

אמרתי לאלון שאני מקווה שהעוגיות לפחות יהיו אכילות.

במהלך האפייה התפשט בבית ריח טוב. טוב, אם לא יצאו עוגיות, לפחות נהנינו מהריח. אחרי 35 דקות של אפייה - חלק מהעניין של העוגיות הללו הוא שאופים אותן בחום נמוך זמן רב - הוצאתי מהתנור שתי תבניות ועליהן דיסקיות שחומות.


באותו רגע התעוררה בי דילמה - האם לכתוב על זה פוסט ולהודות בכישלון קבל עם ועדה?
אני לא רגילה שדברים לא מצליחים לי במטבח. אפילו באפייה, תחום מאתגר להרבה אנשים, אני מצליחה להישמר מנפילות. גם כשאני אופה משהו לראשונה מבלי שראיתי מעולם מישהו מכין אותו ולפעמים מבלי שאפילו טעמתי משהו דומה, אני בדרך כלל קולעת. אבל החלטתי לפרסם את הפלופ הזה, בגלל שאני חושבת שזה חלק מהעניין בפרוייקט כמו זה, שעובר סדרתית על ספר שלם ומנסה מתכון-מתכון. אני צריכה לאפשר לכם ללוות אותי לכל אורך הדרך, בהצלחות כמו גם בכשלונות. אז הנה - לא קל לי לחשוף את חוסר ההצלחה שלי, אבל אני עושה את זה בכל זאת.

ואולי הכשלונות הם פתח לשלב ב' של הפרוייקט - אחרי שאגמור לאפות את כל העוגיות שבספר אוכל לחזור אל כל אותם מתכונים שהתפקששו (אני מקווה שלא יהיו הרבה) ולנסות לתקן את מה שהשתבש בפעם הראשונה. אם הייתי עכשיו בבית ספר לקונדיטוריה הייתי צריכה לאפות את המתכון הזה שמונה פעמים עד שסופסוף הייתי מצליחה. מזל שאני לא בבית ספר לקונדיטוריה.


ברור שהעוגיות ממש לא יצאו כמו מה שהן היו אמורות להיות. כפי שמשתמע משמן, מקרונים, הם אמורות לצאת רכות ואווריריות. אנחנו קיבלנו "שוברי שיניים" או "עוקרי סתימות" ואפשר פשוט לזרוק אותן לעבר הראש של פורצים לבית ולשתק אותם בזמן שאתם מתקשרים למשטרה, מה שתעדיפו.

זה דווקא נחמד, מה שיצא בסוף - מן חטיף שקדים קלויים במתיקות מעודנת - אבל זה בהחלט לא מה שהיה אמור לצאת. בעודו מנשנש את העוגייה השישית אלון העיר שמשהו במרקם ובטעם קצת מזכיר עוגיות פסח, לא אלה מהבוטנים, האחרות - עוגיות יין. וואלה, היה יכול להיות רע יותר.

כשהעברתי את "העוגיות" מהתבנית לרשת הצינון חשבתי לעצמי שאולי אם החלבונים היו מוקצפים קצת יותר בכל זאת היו מתקבלות עוגיות אווריריות, או לפחות משהו שאפשר לנגוס בו מבלי שיהיה צורך להפנות את כל תשומת הלב והריכוז לפעולה. אבל לעולם לא אדע, כי בפעם הבאה שאנסה להכין את העוגיות הללו אעשה את זה עם החומרים הנכונים.

נותר לי רק לסיים בשאלה שאלון שאל אותי אתמול: "מתי שוב תכיני מקרונים?".
מוצלחים? אני מקווה שבקרוב.

והיום בפינת הגאווה הקטנה: אני אוהבת שהכיור ריק מכלים. הבעיה היא שאני לא אוהבת לשטוף כלים וכך שתי האהבות שלי חיות בניגוד מתמיד זו לזו. מציאות מורכבת. מאחר ואחרי המבחן לא חזרתי לעבודה ויש לי שפע של פנאי, בימים האחרונים אני משתדלת (וגם מצליחה) לשטוף את כלים מיד אחרי השימוש - כשסיימתי לאפות או בתום ארוחה. בחיי שאני גאה בעצמי ונהנית מפרץ החריצות והמשמעת הפתאומי שקפץ עליי. אני לא משלה את עצמי שזה ימשיך לעד, אבל כל עוד - אני מרוצה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה