לחם שאור מלא עם שיפון בלישה ידנית

לאט ובהדרגה אני מתחילה להיזכר בחיים ומשמעותם, כמו שהיו לפני שהתחלתי ללמוד לבחינה.

מיד בתום סוף השבוע שאחרי הבחינה הייתי אמורה לחזור לעבודה, אבל מגוון סיבות ונסיבות הביאו לכך שחופשת טרום הבחינה בת השלושה שבועות התארכה והמשיכה מיד לתוך חופשת בתר-בחינה בת שלושה שבועות גם היא. נכון לעכשיו נראה שאולי כלל לא אחזור לעבודה כמטפלת, שכן עד שג'וליה, אריאל וגבי יחזרו מהחופשה שלהם, שבגללה גם אני בחופשה, יגיע הזמן של גבי להיכנס למעון. זה סיום קצת חטוף ולא מתוכנן, אבל אני נהנית מאוד מהחופשה שהונחתה עליי. מה גם שאני בטוחה שעוד אמשיך לשמור על גבי מדי פעם בערבים ובסופי שבוע, כך שזה לא באמת הסוף של הקשר שלנו. אני שמחה, מפני שהיא תינוקת נפלאה ונקשרתי אליה מאוד.

חלף שבוע מאז קיבלתי את התוצאות ומאז אני בעיקר מתבטלת, במגוון דרכים. ומרוב בטלה (חלקה פעילה) אני כל-כך רפויה, שמדי פעם אני לא שמה לב איך הזמן עבר ושכחתי לעשות דברים שהתכוונתי. למשל אתמול - הוצאתי את השאור מהמקרר בצהריים. עבר המון זמן מאז שאפיתי לחם והחלטתי שהנה עוד משהו שעכשיו שהבחינה מאחוריי אני יכולה לשוב ולעשות בחדווה. אבל אחרי שהוצאתי את השאור שכחתי ממנו לגמרי ונסחפתי בעיסוקים אחרים ועד שנזכרתי בו כבר היה מאוחר מכדי להתניע לחם. אז החלטתי לאפות מחר.

בערב חשבתי שאולי עכשיו שאני לא עובדת יש הזדמנות לגוון קצת ולאפות לחמים עם הכנה ארוכה יותר. בדרך כלל אני לא אופה לחמים שההכנה שלהם נמשכת על פניי יומיים, אבל עכשיו כשאני כל הזמן בבית אז למה לא. נכנסתי לאתר "הנחתום" לחפש מתכונים ומצאתי מתכון ללחם לבן, דווקא לא שאור, שנראה לי טוב. אבל אז גיליתי שנגמר לי הקמח הלבן. לכן, חיפשתי מתכון ללחם שאור עם קמח מלא בלבד ומצאתי מתכון כזה, ללחם שאור מלא עם שיפון. הלחם הזה דורש גם בצק מקדים וכך קלעתי בול לשתי הדרישות שלי.

העמדתי את הבצק המקדים אתמול בערב והבוקר (או קצת יותר צהריים, אבל הכל יחסי ותלוי בשעה בה קמים) ניגשתי להמשך ההכנה. בחרתי ללוש ידנית ולא בעזרת הקיצ'נאייד כי ככה התחשק לי. מזמן לא לשתי ידנית בצק ללחם ומאוד נהניתי מהלישה. אני עדיין מרגישה שלישה ידנית מאפשרת לי רגישות גדולה יותר לבצק, "קריאה" יותר טובה שלו. קל לי יותר לדעת מתי הבצק זקוק לעוד נוזלים או דווקא רטוב מדי וזקוק לייבוש. אולי אני צריכה לשמור את המיקסר האלוף שלי למשימות פחות מורכבות ועדינות, כמו עוגיות, הקצפה, מאפינס ובצקי שמרים פשוטים.

לפני האפייה

כבר הכנתי פעם את הלחם הזה. אני לא זוכרת אם אהבתי אותו אז, אני רק זוכרת שטעם המולסה היה קצת דומיננטי מדי לטעמי. הפעם המולסה פחות הורגשה בטעם ועדיין תרמה לצבעו של הלחם, גוון חום עמוק ומשגע. הייתי יכולה להוסיף מעט יותר מלח לבצק, שכן התוצר הסופי יצא קצת תפל, אבל הבעיה הזאת נפתרת בקלות אם מורחים על הפרוסה ממרח מלוח, כגון אבוקדו עם מלח, גבינה מותכת או חמאה מלוחה. מבחינת מרקם, התקבל לחם אוורירי וקצת ספוגי ודביק - כמו ששיפון נותן וכמו שאני אוהבת.

מרקם נהדר

בתום העריכה מגלגלים את הכיכרות בקמח לבן כדי שיקבלו ציפוי מושלג. לאחר מכן יש לכסות אותם בזמן ההתפחה. בפעם הקודמת שאפיתי את הלחם הזה כיסיתי את הכיכרות הערוכות במגבת לחה, שהרטיבה את הקמח וביטלה את האפקט של הציפוי. הפעם כיסיתי אותן באמצעות שתי יריעות ניילון נצמד והציפוי נשמר וגם עמד באפייה.

פיצוי על חוסר מלח

למרות שהשאור שלי כבר חמוץ מאוד, לפי הריח והטעם, אני עדיין חוששת לנסות לאפות איתו בלעדית, ללא תוספת שמרים. אני לא יודעת אם אי-פעם אנסה שוב - בזבוז החומרים ועוגמת הנפש פשוט לא שווים בעיני. בעוד חמישה שבועות אנחנו נוסעים לישראל לשלושה שבועות, בסופם נמשיך מיד לשבוע נוסף בלונדון. בגלל ההיעדרות הארוכה אאלץ להקפיא את השאור שלי לראשונה ואני מקווה שהוא ישרוד את ההקפאה וההפשרה בבריאות טובה.

Extreme Close-up

ועוד משהו קטן: בימים האחרונים החלה עונת הגחליליות, מסתבר. בשנה שעברה, כשאלון כבר הגיע הנה ואני עוד הייתי בישראל, באחת משיחות הטלפון שלנו בהן הוא היה בפארק הסמוך לבית, הוא פתאום אמר שהוא  רואה גחליליות. כשאני הצטרפתי אל אלון עונת הפעילות שלהן כבר נגמרה. חלפה כמעט שנה וביום שלישי האחרון, אחרי ארוחת ערב עם ג'ון ודניס ב-Mani, הלכנו ארבעתנו ברגל דרך הקמפוס כשפתאום ראיתי משהו מנצנץ. בהתחלה חשבתי שזה סתם החזר אור ממשהו אבל אז ראיתי עוד הבהוב ועוד אחד. "אלונו, תראה, גחליליות!" צעקתי לעברו בשמחה. על המדשאה הגדולה שמול הספרייה בקמפוס המרכזי היו לפחות עשרים גחליליות, עסוקות בריקוד החיזור שלהן. מאז, אני יוצאת כל ערב באור אחרון ומחפשת אותן. כמעט תמיד יש אחת או שתיים בחצר האחורית שלנו ואני מסתכלת עליהן קצת עד שלהן או לי נמאס, מה שקורה קודם. אם גם אתם אוהבים גחליליות, אתם מוזמנים לצפות בסרט שצילמתי, בו אפשר לראות אחת מהבהבת שלוש פעמים (באזור הדלת הלבנה שבפריים, ממש עם תחילת הסרטון, ואז ב-0:08 וב-0:16).

אני מקווה ששוב אהיה עדה להבהוב המוני כמו זה שראינו ביום שלישי ואולי הפעם גם אוכל לצלם בוידאו את החגיגה. זה היה נהדר.

ועוד: אולי שמתם לב שאתגר הריצה בן החודש שלי דעך בקול ענות חלושה. חדי האבחנה יודעים לומר שהאתגר היה אמור להסתיים רשמית לפני חודש. מעשית, הוא נגמר עוד לפני כן. אני חושבת שהתמדתי בערך שבועיים בניסיון, אבל אז הגברתי את קצב הלימודים לבחינה וגם עברה עליי תקופה עייפה ומפה לשם - זה נשמט ונעזב. לא הכיתי את עצמי על זה יותר מדי ופטרתי את כל העניין בכך שכנראה התזמון לא היה מוצלח כל-כך. אבל כן חשוב לי לכתוב את זה כאן, מפני שזה היה חלק מהחוזה שנוסח כשהתחייבתי מול עצמי לאתגר הזה מעל דפי הבלוג. כבר למעלה מחודש שאני לא רצה. לעומת זאת, עכשיו שאלון ואני בחופשה ביחד אנחנו יוצאים להליכות ארוכות ברגל ועושים יחד יוגה ואני הרבה יותר נהנית מהפעילות המשותפת, בהשוואה לריצה לבד. בינתיים טוב לי עם זה כמו שזה.

ולסיום סיומת: יש לנו מכה די נוראית של זבובונים בבית, שבאנגלית קוראים להם בשם הקולע מאוד "houseflies". זה מטריף אותי, כי הם פשוט בכל מקום. הם נוחתים ברחבי המטבח, מאכלסים את הפח גם כשהוא כמעט ריק, נכנסים למקרר ברגע שפותחים אותו ולא מאפשרים להשאיר פירות בחוץ להבשלה. בנוסף לכל זה, זה לא מאוד סניטרי ואני האחרונה שצריכה חיות שיעבירו בסביבת האוכל שלה זיהומים ממקום למקום. חיפשתי פתרונות באינטרנט ובמקום אחד ראיתי שהם נרתעים משמן תפוז ומבזיליקום. לכן, הערב אלון ואני הולכים למשתלה של ה-produce station לבחור לנו כמה עציצים של ריחן.

אם זה לא יעזור לדחות את הזבובונים, לפחות יהיה לנו ממה להכין פסטו... אם אתם יודעים איך נפטרים מזבובונים מעצבנים בדרך שאינה מזיקה לבני האדם שחיים בסביבתם, ספרו לי ואני אשמח.