אתמול האזנתי לרדיו הישראלי, דבר שעשיתי יותר כשרק עברנו ועכשיו קצת פחות. המוזיקה פשוט אינה לרוחי ואני מוצאת חלופות ראויות יותר. אבל חברה המליצה על תוכנית שסיקרנה אותי, ששודרה ברשת ג' בתשע בערב, שעון ישראל. התוכנית הוקדשה להשמעת בכורה של הדיסק המשותף החדש של רפי וייכרט ועודד גדיר "חוטים", בו האחרון הלחין ושר את שיריו של הראשון. חיברתי את הרמקולים הטובים למחשב והאזנתי בזמן ששטפתי כלים.
אני לא מבקרת מוזיקה מדופלמת, אבל אני חושבת שהחיבור בין המילים של וייכרט למוזיקה אינו הכרחי. המילים שלו מופלאות. עד אתמול הכרתי רק מעט מהתרגומים שלו לשירים זרים. את מה שהכרתי אהבתי מאוד. יש בכתיבה שלו איזו בהירות מפעימה. הוא מבטא רעיונות בצלילות ודיוק שתופסים את הקורא (או המאזין) ישר בעומקי הרגש החשוף ביותר. בעיני, זוהי שירה מהסוג הטוב ביותר שישנו.
התוצאה העיקרית של ההאזנה לתוכנית אתמול היא שנבט בי רצון חזק לקנות לעצמי את אחד מספרי השירה שלו כשנגיע לביקור הבא בארץ. תפס אותי במיוחד השיר "שאלה" בו הדובר פונה אל בתו ותוהה מה מהרגעים שחלקו יחד היא תזכור בבגרותה. בתום השיר וייכרט דיבר עליו מעט והוסיף פרשנות - האב תוהה מה ישאר לבתו ממנו אחרי שהוא יילך לעולמו. עבור וייכרט, שהוא אב מבוגר לילדה צעירה, מצב לו הוא קורא "הורות מאוחרת", התהיה הזו אינה תיאורטית. כששמעתי אותו מדבר ברגישות ובכנות שכזו על השיר ומשמעותו התרגשתי עד דמעות. אבל גם בשיר הזה אני לא חושבת שהמוזיקה חיונית. היא לא לוקחת את המילים ומתרוממת איתן יחד הלאה, לרמה מרגשת או רבת משמעות יתרה. ולכן, אקנה לי ספר ולא את הדיסק.
אחרי שנגמרה התוכנית והכלים כולם כבר היו שטופים, חשבתי לעצמי - איך זה שפעם, בתיכון, הייתי כותבת שירים. נדמה לי שכמעט כל מי שלמד תיאטרון או מוזיקה בתיכון והיה קצת פריק ומאוד רגיש ומיוסר ומחובר לעצמו, נוגה ומהורהר, כתב אז שירים. פלא שחלק גדול מכל זה הוא די זבל? המשכתי עם זה עוד קצת אל תוך שנות העשרים שלי ואז הפסקתי.
הדבר הראשון שכתבתי בחיי היה סיפור קצר. אחרי עוד כמה סיפורים קצרצרים שנכתבו בשפה מאוד ויזואלית, חשבתי לעצמי שאני בעצם כותבת מן שיר מאוד ארוך וניסיתי לעבור לכתוב שירים. עוד שמורים אצלי כמה שירים קצרצרים שכתבתי שאפשר לקרוא להם "שירי קונספט", אבל גם היום כשאני קוראת אותם אני מזהה בהם את עצמי ואוהבת את מה שהם מזכירים לי. מנגד, יש מספר לא מועט של שירים די גרועים ואפילו קצת מביכים.
כמו שקורה לי לא פעם, קריאה של שירה טובה גורמת לי להצטער שאני לא משוררת נפלאה ולרצות להיות אחת כזאת. ולכן אתמול, אחרי שהתוכנית נגמרה, נכנסתי לאתר "במה חדשה" (לא להאמין שהוא עוד קיים) וחיפשתי את השירים שלי. ואחרי שנלחצתי כי בדף היוצר שלי מצאתי רק שניים, גיליתי שפשוט הסרתי רבים מהם לפני כמה שנים, אבל הם עוד נמצאים באתר וזמינים לי אם אני מתחברת לחשבון שלי. כדי שלא יאבדו לעד, הורדתי את חלקם (הטובים, הפחות מביכים) למחשב ושמרתי כקבצי PDF.
בשיטוטיי בין שיר לשיר בדף היוצר שלי, נדהמתי להיזכר כמה התעסקתי באותן שנים באהבה נכזבת. דווקא השירים הפחות טובים הם אלה שמבטאים את זה יותר - כי הסיבה היחידה בגללה הם נכתבו אז, היא שהייתה כלואה בתוכי כל-כך הרבה אהבה אומללה ונואשת וכתיבה הייתה עבורי המוצא היחיד. בתיכון הצטיינתי במיוחד בבחירה של בחורים שמלכתחילה לא התעניינו בי. במיידיות של הרמת מתג הייתי מחליטה שהם כל מה שהתפללתי אליו כל חיי ואז הייתי יוצאת למסעות התאבדות וביטול עצמי בשם מה שחשבתי אז שהוא רומנטיקה. אולי זה מה שקורה כשההורים שלך הם זוג יונים שהתחתנו עם אהבת נעוריהם ואת גדלה לחשוב שככה זה כולם ואולי סתם הייתי משוגעת מהורמונים ששטפו אותי אז והגוף שלי שצמח מהר יותר ממה שהייתי מסוגלת להבין.
ואז מצאתי איזה מכתב שכתבתי פעם לאחד מהבחורים ההם שהחלטתי שאני אוהבת. מכתב כזה, רושף ובוער ולוהט. כזה שיוצא בהצהרות אהבה וקצת לועג לו על מוגבלותו לאהוב בחזרה ואומר שהוא מפספס את ההזדמנות היחידה לאהבה בחייו ועוד כמה קביעות והצהרות ממין זה. אני חושבת שנתתי לו את אותו המכתב בבית הספר, מודפס ומשודך, יום אחרי שכתבתי אותו בסערת רגשות. השד יודע מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי שזה רעיון טוב לפרסם אותו בדף היוצר שלי בבמה. אני חושבת שאחרי שהוא הגיב לי שם הייתי מספיק נבוכה כדי להסיר את המכתב מיד. אני מקווה שאני זוכרת נכון.
מאז אתמול אני חושבת על זה ומעל לכל התהיות שהסיפור מעלה בי, אני נורא-נורא נבוכה. זה מזכיר לי את הפוסט שקראתי אצל יפעת השבוע (אני מאוד נהנית אצלה וכדאי גם לכם) בו סיפרה על פאדיחה שקרתה לה בנעוריה ועד היום לפעמים חוזרת לרדוף אותה. נוסיף לזה את זה שחלמתי באחד הלילות האחרונים שאני מצהירה על אהבתי כלפי בחור שהיה איתי בכיתה בתיכון - אחד שדווקא מעולם לא היה לי איתו דבר. כל זה יחד עורר את המבוכה הישנה עוד יותר והיום בצהריים התוודיתי באוזניו של אלון.
הבחור החמוד הזה שאיתו בחרתי להתחתן חייך קצת ואמר שגם מהפוסט של יפעת הוא לא מאוד התרגש ושהוא בטוח שהחוויה הסובייקטיבית מעצימה מאוד את הרגשות שסובבים את שני הסיפורים. אמרתי לו שמאז אתמול, יותר מהכל אני רוצה להתנצל בפניי אותו בחור, שהפך בעל כורחו לנמען היחיד של כל הרגשות העזים שלי באותה תקופה. אבל באותה נשימה נזכרתי בבחור אחר שקצת שיחקתי איתו בתיכון, אוהבת-לא אוהבת, רוצה-לא רוצה. נזכרתי ששנים אחרי שכל זה קרה דרכינו נפגשו שוב ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי להתנצל בפניו מעמקי נשמתי על התנהגות העבר רק כדי שהוא, בתגובה, לא יבין על מה אני מדברת. "אבל הייתי ממש כלבה", אמרתי לו. הוא משך בכתפיים ועטה הבעה מבולבלת - לא היה לו מושג.
זה הצחיק אותי, אז. לחשוב שבדיעבד, אני חייתי כל אותן שנים עם רגשות אשם נוראיים וחרטה עמוקה על איך שהתנהגתי, אבל מי שהיה שם איתי תפס את כל הסיפור בצורה שונה לחלוטין. מבחינתו זה היה כמעט לא-כלום.
לפני כמה ימים אלון חגג את יום הולדתו ה-30. תכונה אחת שאלון ואני חולקים היא שאנחנו לא עושים עניין מימי הולדת. בעבר אני עוד הייתי מנפנפת בזה הרבה יותר וחוגגת עד-דלא-ידע אבל ככל שהתבגרתי הדחף הלך ושכח וכשאלון נכנס לחיים שלי כבר ויתרתי על הפסטיבלים שאהבתי בעבר כמעט לגמרי. אלון אולי היה כך מגיל צעיר יותר, לוקח את זה כמו שזה בא ומגלגל את זה הלאה ממנו, כי הוא כזה cool באופן כללי אז גם לגביי זה (זה לגמרי מגניב איך שאני מעריצה את האדמה עליה הוא דורך, אה?).
דבר נוסף ששנינו מסכימים עליו בהקשר הזה ושמעתי את אלון אומר שוב בימים האחרונים, הוא שזה רק הולך ומשתפר. שנינו אומרים שלא היינו רוצים לחזור לתיכון וגם לא לתקופה שאחרי. נכון, אנחנו לא נהיים יותר צעירים. אבל באמת... אני אישית לא מתגעגעת לסערת הרגשות ההורמונאלית, לתחושה שאני לא שולטת ברגשות שלי אלא נשלטת על ידיהם. לא חסרה לי חוסר הודאות החברתית, התחושה שאני אף פעם לא יודעת באמת מיהם החברים שלי ומי רק מעמיד פנים. אפילו אני, שהייתי יחסית מוצלחת חברתית בתקופת התיכון, לא הרגשתי תמיד טוב. יש דברים שאני נזכרת בהם בחיבה, אבל לא הייתי רוצה להחליף את ההווה שלי במנה בלתי מוגבלת שלהם, re-do של כל אותה תקופה. אני אוהבת לדעת מי אני ולא רק לשאול ולא לקבל מענה. אני אוהבת לדעת מנין באתי ולאן אני הולכת ולא להרגיש תלויה באוויר, צפה בחלל. אולי זה סתם עוד גלגול של כך שאני לא מיטיבה להתמודד עם מצבים של חוסר ודאות (למרות שאני עובדת על זה).
המשכתי לחשוב על המושג הזה, "גיל ההתבגרות". למה קוראים לו ככה? ברור שזהו הגיל בו מתרחשת עיקר ההתבגרות הפיזית, אבל ההתבגרות הרגשית? אני יכולה להעיד על עצמי שבשנות החטיבה והתיכון הייתי סוג מאוד לא מאורגן של emotional mess ועבר זמן לא קצר מסיום התיכון ועד שיכולתי לענות בקוהרנטיות על השאלה "מי אני" לעצמי ולאחרים. חלק גדול מהזמן עוד הייתי משוכנעת שאני עומדת על במה גבוהה במרכז העולם ובכל סיטואציית חיים הייתי תמיד עם עין אחת על הקהל הבלתי נראה שלי. איך אני נראית, מה הם חושבים עליי. אוהבים אותי? לכן, אני מאמצת יותר ברצון את הביטוי של סבתו של מאיר שלו, כפי שהובא בספרו "הדבר היה ככה", בו כל סיפור שלה מתקופת נעוריה נפתח במילים, "בהיותי נערה". מעבר לכך שהוא מדויק יותר בעיני, יש לו גם ניחוח קצת ארכאי שגורם לי לחייך ביני לביני, קצת כאילו צריך להיות מבוגרים מספיק כדי להשתמש בביטוי הזה בכבוד.
ולגביי אותו בחור שאני חושבת שאולי עשיתי לו עוול, אי-שם בין כיתה י"א לי"ב, אני נוטה להניח שהוא מעולם לא לקח את זה כל-כך קשה וגם אם כן, העובדה ששנינו נשואים היום באושר עוזרת לי לחשוב שהוא התגבר על הטראומה ואולי אפילו הדחיק היטב. אבל אם הייתי פתאום פוגשת אותו ברחוב, אולי בכל זאת הייתי אומרת לו, "אתה שומע, אני מה זה מצטערת על הסרטים שהאכלתי אותך אז. זאת פשוט לא הייתי אני, עדיין..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה