אתם מכירים את המילה הזה, Procrastination? למדתי אותה באדיבותו של בעלי היקר, שיחד עם הקבלה ללימודי דוקטורט בארה"ב קיבל חבילה גדולה של רגשות אשם. בעברית - דחיינות. אבל בואו נודה שפרו-קרס-טי-ניישן זאת מילה הרבה יותר מרשימה. כמעט אונומטופאה.
דחיינות זה לכתוב פוסט בבלוג עשרה ימים לפני הבחינה, כשהתעוררתם לפני שלוש שעות וחצי וכל מה שעשיתם מאז זה לדבר בטלפון, להכין ארוחת בוקר, להכין אייס קפה במחשבה שאחרי כל אחד מהדברים הללו תתיישבו סופכלסוף ללמוד. אבל אז מתיישבים והמחשבה נודדת לכל הדברים האחרים שאפשר לעשות במקום. לנקות את הבית. לסדר ניירת. להכין עוגה. לשטוף כלים.
דחיינות זה לצלם את הפתקים שעל המקרר שלכם ולחשוב שיש להם משמעות, יותר מהמשמעות שיש להורוסקופ היומי. ובכל זאת-
הפתק העליון היה בתוך עוגיית המזל שלי בפעם ההיא שהלכנו עם אלי לאכול במסעדה הסינית בעיר, ב-13 במרץ. אני התלהבתי - שלושה חודשים מהיום, בטח אז פחות או יותר יהיה המבחן שלי! אז עוד לא היה לי תאריך. אלי ואלון שניהם צהלו - עוד שלושה חודשים בדיוק זה תאריך יום ההולדת שלנו. בטוח יהיה טוב! ובכל זאת... לא סתם הצמדתי את הפתקים הללו למקרר עם שני מגנטים. ידעתי שיבוא יום והם יתנו לי כוח. והנה הגיע היום.
אני לא כזאת דחיינית בדרך כלל. אני דווקא די ממושמעת. עושה הרבה במעט זמן. אבל קשה לי. לא ממש ישנתי הלילה. גם לא לפני שני לילות. מה שהביא אותי לכתוב את הסטטוס הבא בפייסבוק היום בצהריים
 |
| לחצו להגדלה |
לפני שני לילות חלמתי חלומות מוזרים. כל הלילה הוצגו בפני סיטואציות יומיומיות, לקוחות מתוך החיים האמיתיים ואני הייתי צריכה לבחור את התשובה הנכונה ביותר מתוך אפשרויות מרובות. זאת הייתה שינה טרופה, קלה, לא מרעננת. והלילה אותו דבר, רק שהלילה הייתי מיילדת. יותר מזה אני לא זוכרת דבר. רק את ההתהפכות במיטה בין מחזור שינה אחד לבא אחריו, פליאה על כך שהציפורים כבר מתחילות לצייץ בחוץ והאור מתחיל להתגנב ולהבריח את החושך החוצה מהיום החדש. ואז השעון המעורר מצלצל בדיוק כשאתם מרגישים שנרדמתם. בכל לילה אותו סיפור - מכבים את האור ואני מתעוררת. לא משנה כמה הייתי עייפה לפני שנכנסנו למיטה. לפעמים עוברת שעה עד שאני סופסוף נרדמת. אז אני מנסה לא לשתות קפה בשעה מאוחרת מדי, לא לעסוק בפעילות מעוררת. אתמול אפילו הלכנו לטיול ארוך במיוחד - שעה וחצי והייתי בטוחה שהוא יביא איתו שינה טובה, אבל לא. תהיתי לעצמי, מתי השינה הטובה שלי תחזור אליי ומיהרתי לענות - אחרי המבחן. בינתיים, בשתיים לפנות בוקר, בארבע ובחמש, בטיולים הליליים שלי לשירותים לעוד פיפי ועוד אחד, זה רק אני והאולקוס שלי, מארחים זה לזה לחברה.
עכשיו אלון בחדר השני משפץ את קורות החיים שלי. מסתבר שיש משרות בבית החולים שמאפשרות לאחיות ברמת פתיחה (graduate nurses, שרק סיימו בית ספר) להגיש מועמדות. ויותר מזה, למשרות מסוימות מוכנים לשקול מועמדים שיעברו את הבחינה תוך 45 יום מהקבלה לעבודה. אני כבר עונה על הקריטריון הזה. הבוקר ניהלנו שיחה רצינית על המחלקות בהן ארצה לעבוד ועל אלה בהן לא אסכים בשום אופן. העברנו את מחלקת ילדים מקטגוריית "לא ולא" לקטגוריית "שווה לבדוק". כנראה שזאת תהיה המשרה הראשונה אליה אגיש מועמדות.
לפני יומיים הכנתי לנו פיצה. החשק התעורר בעקבות צפייה בסרטון אחד ביוטיוב. חיש-מהר העמדתי בצק שמרים חצי לבן-חצי מלא. הכנתי כמות מרובעת, מקילו קמח. את הבצק שנותר אחרי שהכנתי פיצה אחת מ-400 גרם בצק, חילקתי לשלושה כדורים, עטפתי בניילון נצמד ושלחתי למקפיא. בפעם הבאה שיתחשק לנו ככה פתאום יהיה אפשר להפשיר ולהתפיח, בלי הצורך להכין בצק מאפס.
הרוטב בסיסי - רסק עגבניות עם תבלינים בסיסיים - אורגנו, מלח-פלפל, טיפה חומץ בלסמי, קצת דבש ושן שום אחת. מעל טבעות בצל, טונה מקופסה אחת והמון מוצרלה. היה טעים.
טוב, נמרחתי כאן מספיק. עכשיו אלך למצוא משהו אחר לעשות. אולי אפילו משהו שקשור ללימודים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה