יום חמישי, 31 במאי 2012

יוגה חבלים ומדע פופולארי

אתמול הלכתי לשיעור יוגה, לראשונה מאז הגענו לארה"ב. בעצם, מאז שעברנו בהזדמנויות שונות חשבתי לחפש מקום לתרגל בו יוגה, אבל בשום שלב לא הוצאתי את הרעיון מהכוח אל הפועל. אתמול בבוקר שוב הרגשתי את המתח הגדול ברום עמוד השדרה שלי. השבועות האחרונים כללו הרבה ישיבה מול המחשב או רכינה מעל ספר ובימים האחרונים אני מרגישה עד כמה הגב העליון שלי קפוץ, עד כמה הכתפיים שלי סגורות, עד כמה הכל קשה ומאובן. אז על הבוקר, אחרי ששתיתי את התה שלי ולפני שיצאתי מהפיג'מה, פרשתי את מזרון היוגה שלי על השטיח הגדול ותרגלתי קצת נשימות, קצת תרגילי חימום בסיסיים של קונדליני יוגה וסיימתי בחמש ברכות שמש עם וריאציות. חצי שעה של תרגול מתון ובסיסי הזכירה לי איזו השפעה אדירה יש ליוגה על הגוף והנפש. מיד אחרי התרגול הקצר הרגשתי איך הכתפיים שלי פחות מתוחות, איך הנשימה קצת יותר נינוחה, פחות עצורה ולכן מיהרתי למחשב וחיפשתי לי מקום ללכת לתרגל בו יוגה. לא היו לי הרבה דרישות, בעיקר מחיר הוגן וקרבה יחסית לבית.

במרכז העיר, ליד CVS תלוי שלט שמזמין אנשים להיכנס לסטודיו ולנסות Rope Yoga. אלון ואני צחקנו על זה כמה פעמים כשעברנו בסביבה, אבל האמת שזה סיקרן אותי. אז אחרי שחיפשתי סטודיו קרוב לקונדליני יוגה ולא מצאתי (למרות שבפעם האחרונה בה השתתפתי בשיעורי יוגה בישראל הייתה של יוגה קלאסית יותר, הרגשתי שדווקא קונדליני יתאים לי עכשיו), החלטתי להיכנס לאתר של "יוגה חבלים" ולבדוק במה מדובר. ואחרי שגיליתי שהסטודיו המקומי מאפשר להגיע לשיעור מבלי להירשם מראש, ששיעור בודד עולה רק 10 דולר, שיש שיעורים כל יום, מה שמאפשר פשוט להגיע ולתרגל ושהסטודיו נמצא מרחק 7 דקות באופניים מהבית, החלטתי שאני הולכת על זה.

כדי "להרוויח" את הזכות לצאת מהבית וללכת לשיעור, תרגלתי מבחן בן 150 שאלות וקצת לפני שש יצאתי מהבית.

מסקנות?
אתחיל מהסוף: עם תום השיעור קניתי כרטיסייה לארבעה שיעורים. כי היה מוצלח והחלטתי שאני רוצה לחזור. התוכנית שלי היא ללכת לשיעורים בתדירות גבוהה עד יום המבחן (עוד שבוע, חה!). כדי לא להכניס את הגוף שלי לשוק, החלטתי שאלך יום כן-יום לא. אז אתמול כן והיום לא.

אז מה זה יוגה חבלים?
זה לא קרקס, כמו שאפשר אולי לחשוב. לא נתלים מהחבלים במהופך ועושים תרגילי אקרובטיקה מורכבים. או שזה לפחות לא היה המצב בשיעור בו השתתפתי אתמול. לכל משתתף יש חבל, שתלוי מקופל באמצעו מעוגן בתקרה ושני קצותיו משתלשלים עד הרצפה. חלק מהתנוחות במהלך השיעור, שהן תנוחות יוגה מוכרות, משתמשות בחבל ומאפשרות למתרגלים להיכנס לתנוחות שאולי לפעמים המגבלות הפיזיות שלהם לא היו מאפשרות להגיע אליהן ללא אביזר חיצוני. החבל עוזר לבחון את גבולות הכוח והגמישות והוא מאפשר למתרגל להוציא את הכוח שנמצא בתוכו ולהשתמש בו כדי להיכנס לתנוחה. אני יודעת שזה נשמע קצת מעורפל, אז אולי סרטון יעזור להסביר קצת יותר טוב למה אני מתכוונת.


בסוף השיעור מוצע למשתתפים צ'אי חם ומעט חטיפים - בוטנים וקשיו קלויים ומומלחים עם חמוציות, פירות יבשים וקצת שוקולד. דרך נעימה לסיים את התרגול ולהעביר לאט ובעדינות את הפוקוס בחזרה מבפנים לעולם שבחוץ.

אחרי השיעור נפגשנו עם דניס וג'ון במרכז העיר, ב-ABC, מבשלת הבירה המקומית שאנחנו מחבבים. שתיתי בירה אחרי כמה שבועות טובים בהם לא בא משקה אלכוהולי לפי. השילוב של הבירה והרגיעה מהיוגה אפשרו לי להיכנס למיטה קצת לפני 11, להירדם צ'יק-צ'ק ולישון עמוק וטוב עד הבוקר. זה בדיוק מה שאני צריכה בשבוע שנותר עד הבחינה כדי לשמור על שפיות.

ולמשהו אחר לגמרי:
הבוקר אלון ואני ראינו יחד שני פרקים של The Colbert Report. האורח שהגיע להתראיין בפרק האחרון היה השחקן אלן אלדה, ששיחק ב-M*A*S*H. אלדה הגיע לתוכנית כדי לקדם את פסטיבל המדע העולמי, שהוא שותף בהקמתו וניהולו ומתקיים זו השנה החמישית ברציפות בניו-יורק. אלדה סיפר בראיון על פרוייקט שהם יזמו השנה בפסטיבל, במסגרתו התבקשו מדענים לענות על השאלה "מהי להבה?" באופן שיסביר את התופעה לילדים בני 11. המניע ליוזמה, לדברי אלדה, היה העניין שלו במדע כילד והתסכול שחש כאשר לא קיבל הסברים מספקים לתופעות שסיקרנו אותו. התחרות התקיימה בין למעלה מ-500 הסברים שונים והשופטים בתחרות היו 6,000 ילדים בני 11 מרחבי העולם. במהלך הפסטיבל יוכרז המנצח. באתר flamechallenge.org אפשר לראות את ההסברים של ששת הפיינליסטים בתחרות. אנחנו הכי אהבנו את הסרטון של מתמודד מספר 800. הרעיון מאוד מצא חן בעיני, אני חושבת שזה פרוייקט מגניב ביותר ואני ממליצה להיכנס לאתר, לצפות בסרטונים ולהתרשם.


כבת של מורה, אני אוהבת לראות אנשים אחרים מנסים להסביר משהו למישהו ואוהבת לראות איך אנשים שונים מלמדים בדרכים שונות (וכל אחד גם לומד אחרת). נחמד לראות איך מדענים מנסים לפרק הסבר מדעי למושגים בסיסיים שכל אחד יכול להבין. מקווה שגם אתם תיהנו.


ועכשיו, זה הזמן למבחן היומי. בהצלחה :)

יום שלישי, 29 במאי 2012

Technicolor Meatloaf

ביום ראשון אלון חזר מקרוגר עם מגש גדול של בקר טחון, בדיוק כמו שביקשתי. חשבתי להכין רוטב בולונז שיספיק לנו לשבוע לפחות, אולי אפילו להקפיא חלק. אבל אז באו יומיים של שרב כמו-אמצע-הקיץ עם שיא של 33 מעלות אתמול וחשבתי לעצמי שאי-אפשר לאכול בולונז בכזה מזג אוויר. לא בלי מזגן. הרי אפילו את חזה העוף בקוקי שהכנתי בשבוע שעבר התקשינו לאכול ואחרי כמה ימים בהם מצאנו את עצמנו שרועים ללא יכולת תזוזה אחרי ארוחת הצהריים, עברנו להשתמש בו חתוך לקוביות כתוספת חלבון לסלט. בימים כאלה הטמפרטורה המקסימאלית של כל דבר אוכל צריכה להיות טמפרטורת חדר, לא יותר. כבר יומיים שאני מתקלחת במים פושרים על גבול הקרים ממש, לא מסוגלת לחשוב על משהו חם יותר. לפחות היום יש קצת רוח שנכנסת הביתה.

לאור כל זאת, הצעתי לאלון שאסב את תוכנית הבולונז לחלופה חביבה לא פחות - קציץ-loaf. ומאחר ויחד עם הבקר הטחון אלון קנה גם גזר, קישוא וסלרי שיועדו לבולונז, גם הם נכנסו לתערובת. כי אחרת מה נעשה איתם? פתחתי גם קופסת שימורים אחת של קוביות סלק במיץ. טחנתי הכל יחד במעבד המזון, עם שתי שיני שום. היה אפשר יותר. במקום פירורי לחם הוספתי סולת דקה. שמרתי על תיבול בסיסי של מלח-פלפל. תוך כדי חשבתי על הקציצות האלה של נעמה, שמאוד מצאו חן בעיני אבל מעולם לא הגעתי להכין ועכשיו אין להן סיכוי, כי כל דבר שדורש עמידה ממושכת ליד מקור חום הוא מוקצה.

אני מעריכה שהיחסים בין הבקר לירקות היו אחד לאחד, כמות שווה מזה ומזה. בזכות הסלק, התקבלו שתי כיכרות בעלות צבע עמוק. טעימה ראשונה מלמדת שהן בעלות טעם דומיננטי של גזר, רכות ונימוחות אך גם יציבות מספיק בכדי לאפשר חיתוך. אחרי שיתקררו לגמרי בטח יתייצבו יותר במרקם ובטעם ואז נוכל להכין כריכי קציץ-בשר ולצאת לאכול אותם בחוץ על איזה דשא בצל, איפה שהרוח נושבת.

תמונה מהטיול של יום שישי. כי קציץ-בשר זה לא פוטוגני
בימים האחרונים קצת ירדתי במספר השאלות ליום, בעצם ממש חתכתי בחצי - ממאתיים למאה. ההבדל הגדול הוא שהפסקתי כמעט לגמרי לפתור שאלות עם חומר פתוח ועכשיו אני מתרגלת רק מבחנים עם חומר סגור.  למרות הרתיעה הראשונית שלי מבחינות לדוגמא, בימים האחרונים מצאתי שזה חוסך זמן. מה שאני יודעת - אני כבר יודעת. מה שאני לא יודעת, יש סיכוי שאנחש נכון או שאטעה. בין כך ובין כך, בתום המבחן אני עוברת שוב על כל השאלות ובודקת איפה טעיתי ואיפה צדקתי, איך ומדוע. כשעושים את זה עם ספרים פתוחים זה מאוד מאט את התהליך, בלי המון ערך מוסף.

לפני שהתחלתי ללמוד, עוד לפני שאפילו קראתי בספר, עשיתי את המבחן המקדים שבדיסק המצורף לספר, כדי לקבל הערכה על רמת הפתיחה שלי. קיבלתי 75, ציון מאוד מרשים בהתחשב בכך שלא נגעתי בחומר האמור כחצי שנה. מאז בכל פעם שפתרתי מבחן, בין אם נעזרתי בחומר ובין אם לא, הציונים שלי סבבו את הציון הזה. קצת התבאסתי מהעדר ההתקדמות הנראית לעין. אבל אז מצאתי בפורום NCLEX באתר allnurses.com מקורות שאומרים שציון מעל 65% במבחנים באחד הדיסקים שברשותי, הוא מנבא די חזק למוכנות לבחינה. יש גם תיאוריות שאומרות שמי שפותר לפחות 4000 שאלות לדוגמא לפני הבחינה מבטיח לעצמו הצלחה. גם העובדה שסיימתי את הלימודים לפני שנה ונבחנתי בישראל לפני תשעה חודשים עומדת לצידי.

ואז אתמול פתאום קיבלתי 83. רוחי התרוממה - כנראה שאני באמת מוכנה. לכן, עם כל כמה שאני יורדת על עצמי על כך שאני כותבת פוסטים, עונה למיילים או אופה מאפינס במקום ללמוד, כנראה שאני יכולה להרשות לעצמי. כל עוד אני לא מרפה מהלימודים לחלוטין.

ואחרי שאמרתי את זה - אני הולכת ללמוד.

Stay cool.

יום שני, 28 במאי 2012

Procrastination


אתם מכירים את המילה הזה, Procrastination? למדתי אותה באדיבותו של בעלי היקר, שיחד עם הקבלה ללימודי דוקטורט בארה"ב קיבל חבילה גדולה של רגשות אשם. בעברית - דחיינות. אבל בואו נודה שפרו-קרס-טי-ניישן זאת מילה הרבה יותר מרשימה. כמעט אונומטופאה.

דחיינות זה לכתוב פוסט בבלוג עשרה ימים לפני הבחינה, כשהתעוררתם לפני שלוש שעות וחצי וכל מה שעשיתם מאז זה לדבר בטלפון, להכין ארוחת בוקר, להכין אייס קפה במחשבה שאחרי כל אחד מהדברים הללו תתיישבו סופכלסוף ללמוד. אבל אז מתיישבים והמחשבה נודדת לכל הדברים האחרים שאפשר לעשות במקום. לנקות את הבית. לסדר ניירת. להכין עוגה. לשטוף כלים.

דחיינות זה לצלם את הפתקים שעל המקרר שלכם ולחשוב שיש להם משמעות, יותר מהמשמעות שיש להורוסקופ היומי. ובכל זאת-


הפתק העליון היה בתוך עוגיית המזל שלי בפעם ההיא שהלכנו עם אלי לאכול במסעדה הסינית בעיר, ב-13 במרץ. אני התלהבתי - שלושה חודשים מהיום, בטח אז פחות או יותר יהיה המבחן שלי! אז עוד לא היה לי תאריך. אלי ואלון שניהם צהלו - עוד שלושה חודשים בדיוק זה תאריך יום ההולדת שלנו. בטוח יהיה טוב! ובכל זאת... לא סתם הצמדתי את הפתקים הללו למקרר עם שני מגנטים. ידעתי שיבוא יום והם יתנו לי כוח. והנה הגיע היום.

אני לא כזאת דחיינית בדרך כלל. אני דווקא די ממושמעת. עושה הרבה במעט זמן. אבל קשה לי. לא ממש ישנתי הלילה. גם לא לפני שני לילות. מה שהביא אותי לכתוב את הסטטוס הבא בפייסבוק היום בצהריים
לחצו להגדלה
לפני שני לילות חלמתי חלומות מוזרים. כל הלילה הוצגו בפני סיטואציות יומיומיות, לקוחות מתוך החיים האמיתיים ואני הייתי צריכה לבחור את התשובה הנכונה ביותר מתוך אפשרויות מרובות. זאת הייתה שינה טרופה, קלה, לא מרעננת. והלילה אותו דבר, רק שהלילה הייתי מיילדת. יותר מזה אני לא זוכרת דבר. רק את ההתהפכות במיטה בין מחזור שינה אחד לבא אחריו, פליאה על כך שהציפורים כבר מתחילות לצייץ בחוץ והאור מתחיל להתגנב ולהבריח את החושך החוצה מהיום החדש. ואז השעון המעורר מצלצל בדיוק כשאתם מרגישים שנרדמתם. בכל לילה אותו סיפור - מכבים את האור ואני מתעוררת. לא משנה כמה הייתי עייפה לפני שנכנסנו למיטה. לפעמים עוברת שעה עד שאני סופסוף נרדמת. אז אני מנסה לא לשתות קפה בשעה מאוחרת מדי, לא לעסוק בפעילות מעוררת. אתמול אפילו הלכנו לטיול ארוך במיוחד - שעה וחצי והייתי בטוחה שהוא יביא איתו שינה טובה, אבל לא. תהיתי לעצמי, מתי השינה הטובה שלי תחזור אליי ומיהרתי לענות - אחרי המבחן. בינתיים, בשתיים לפנות בוקר, בארבע ובחמש, בטיולים הליליים שלי לשירותים לעוד פיפי ועוד אחד, זה רק אני והאולקוס שלי, מארחים זה לזה לחברה.

עכשיו אלון בחדר השני משפץ את קורות החיים שלי. מסתבר שיש משרות בבית החולים שמאפשרות לאחיות ברמת פתיחה (graduate nurses, שרק סיימו בית ספר) להגיש מועמדות. ויותר מזה, למשרות מסוימות מוכנים לשקול מועמדים שיעברו את הבחינה תוך 45 יום מהקבלה לעבודה. אני כבר עונה על הקריטריון הזה. הבוקר ניהלנו שיחה רצינית על המחלקות בהן ארצה לעבוד ועל אלה בהן לא אסכים בשום אופן. העברנו את מחלקת ילדים מקטגוריית "לא ולא" לקטגוריית "שווה לבדוק". כנראה שזאת תהיה המשרה הראשונה אליה אגיש מועמדות.

לפני יומיים הכנתי לנו פיצה. החשק התעורר בעקבות צפייה בסרטון אחד ביוטיוב. חיש-מהר העמדתי בצק שמרים חצי לבן-חצי מלא. הכנתי כמות מרובעת, מקילו קמח. את הבצק שנותר אחרי שהכנתי פיצה אחת מ-400 גרם בצק, חילקתי לשלושה כדורים, עטפתי בניילון נצמד ושלחתי למקפיא. בפעם הבאה שיתחשק לנו ככה פתאום יהיה אפשר להפשיר ולהתפיח, בלי הצורך להכין בצק מאפס.


הרוטב בסיסי - רסק עגבניות עם תבלינים בסיסיים - אורגנו, מלח-פלפל, טיפה חומץ בלסמי, קצת דבש ושן שום אחת. מעל טבעות בצל, טונה מקופסה אחת והמון מוצרלה. היה טעים.

טוב, נמרחתי כאן מספיק. עכשיו אלך למצוא משהו אחר לעשות. אולי אפילו משהו שקשור ללימודים.

יום חמישי, 24 במאי 2012

עוגת שוקולד-תפוז עם ביצה אחת

כל היום אני נלחמת ברצון לאפות עוגיות. בקופסת הפלסטיק נשארו עוד שני מאפינס מהחבורה שאפיתי בשבת וחיישן מאפי-הבית שלי מתחיל לצפצף - צריך להתכונן לפינוק הבא. אבל אפיית עוגיות היא לא דבר שעושים בתקופה בה מתכוננים לבחינה. אפיית עוגיות דורשת זמן וגם אם זה נראה כמו דבר מהיר ופשוט בסוף זה תמיד מתברר כפרוייקט. לא. צריך פשוט. ובכלל, אני לא אמורה לאפות עכשיו. אני אמורה ללמוד. לשקוד על הספרים יומם וליל ולהתאפק. כן, בטח.

התחלתי ללמוד היום די מאוחר. השעון המעורר שצלצל כרגיל בעשר בבוקר קרע את שנינו משינה עמוקה. היום לראשונה הצטערתי באמת על קיומו. קמנו ויצאנו לעיר, להדפיס כמה דברים ולקנות לי תרופות. כשחזרנו הביתה כבר היה זמן לארוחת צהריים ואחריה פשוט היינו חייבים לשים קצת ראש ולעצום עיניים. אז עד ש ועד ש... נהיה שלוש וחצי בצהריים.

גירדתי את עצמי מהמיטה, הכנתי קפה והתיישבתי ללמוד. פתרתי מקבץ של 75 שאלות. סיימתי אותו, עברתי על השאלות השגויות, רקדתי קצת וחזרתי למקבץ נוסף. רגע, מה? רקדתי? כן. זה מה שאני עושה בתקופות מבחנים כשאני צריכה להתרענן. אני שמה שיר feel-good במחשב, קמה ומנערת את עצמי טוב-טוב. זה משחרר אחלה.

למשל, זה מהיום (שהיה ברשימת המוזיקה בחתונה שלנו):

כשסיימתי את המקבץ השני יצאנו להליכה וכשחזרנו - ארוחת ערב ומקלחת. למרות העייפות (מאיפה, בחיי) הייתי צריכה לחזור ללמוד. רק עוד קצת. התחלתי מקבץ שלישי של 75 שאלות אבל בשאלה התשיעית שמתי לב שאני עייפה וסתם עושה טעויות טיפשיות. אז עצרתי רגע והחלטתי להפחית את מספר השאלות. מצוידת בכוס תה צמחים שאלון הכין לי, השלמתי 50 שאלות וחתמתי את היומית ב-200 שאלות סך הכל. לא רע.

תראו איזו תלמידה רצינית אני, taking notes and everything
השעה עוד הייתה קצת לפני 11 בלילה ועוד לא התחשק לי ללכת לישון אז החלטתי לאפות עוגה. לא מאפינס, לא עוגיות. עוגה. כבר הרבה זמן לא הייתה כאן עוגה. כזאת שחותכים ממנה חתיכה לפני שאוכלים, שלא נאפתה מראש מחולקת למנות אישיות.

אז חיפשתי בגוגל "עוגת שוקולד" ומיד הגעתי למתכון "בבצק אלים" שנראה מבטיח, לעוגת שוקולד בשנייה. כבר העתקתי את החומרים לדף, חילקתי את הכמות בחצי, אבל אז ניגשתי למקרר והמציאות טפחה על פניי - יש לי רק ביצה אחת. חזרתי לגוגל וביקשתי שייתן לי מתכון למאפינס שוקולד. לא יודעת למה, אבל הייתה לי תחושה שאמצא הרבה מתכונים למאפינס שדורשים רק ביצה אחת. נכנסתי ללינק הראשון שהבטיח "מאפינס שוקולד נמס בפה". מי יכול להתווכח עם זה. העתקתי את המרכיבים וכבר לקחתי את תבנית השקעים והנחתי אותה על הדלפק ואז אמרתי לעצמי, לעזאזל, רציתי עוגה!

רציתי עוגה, תהיה פה עוגה.

קבלו את המתכון והצצה לתוצאה הסופית.


מערבבים את כל היבשים בקערה אחת ואת כל הרטובים בקערה שנייה. מוסיפים רטובים ליבשים, מערבבים עד הטמעה. העוגה הייתה מוכנה אחרי 30 דקות ב-180 מ"צ.

כהרגלי המקולקל בקודש, הכנסתי כמה שינויים במתכון. אני מתחילה לחשוב שזאת קומפולסיה שאני לא יכולה להתנגד לה. אז מה שיניתי?
לפי כלל היחסים בין קמח לבין אבקת אפייה שמתי כפית וחצי של אבקת אפייה ולא רק כפית אחת.
החלפתי את כוס המים בחצי חלב-חצי שמנת להקצפה, כי למה-מי-מת מים בעוגה? ז"א, אם לא צריך פרווה וכאלה. ולא צריך. תודה.
אין לנו בבית אבקת שוקולית, אז השתמשתי בקקאו רגיל. אחרי שטעמתי את הבלילה הלא-אפויה וגם את התוצאה הסופית אני חייבת לפסוק שאין צורך בשוקולית. העוגה מספיק מתוקה גם ככה.
לא השתמשתי בתמצית רום. במקום זה, לקחתי את העוגה לכיוון התפוזי, עם חצי כפית תמצית טעם תפוז וכפית קוואנטרו. הוספתי גם כפית תמצית וניל. עוד דחף כפייתי שלי - לכל דבר אני מוסיפה וניל.
כאמור, במקום מאפינס אפיתי עוגה. השתמשתי בתבנית 20*20 אותה ריפדתי בשתי שכבות נייר אפייה שהנחתי בשתי וערב (קריס-קרוס). שימנתי את התבנית בספריי שמן מתחת לנייר האפייה וגם את השכבה העליונה של נייר האפייה שבאה במגע עם העוגה. אחרי האפייה העוגה נשלפה בקלות מהתבנית. הידד.

לראשונה מזה הרבה זמן ערבבתי ידנית ולא הפעלתי את הקיצ'ן-אייד לרגל המאורע. לפעמים זה נעים, לעשות את הדברים בדרך הישנה והפשוטה. כמה שאני נהנית מאפייה וכמה שהיא משמחת אותי. במהלך ההתרוצצות במטבח מפה לשם שמתי לב שאני מדברת לעצמי ומדי פעם מצחקקת בקול. וזה בחינם. שווה.

במהלך האפייה אלון ניגש ואמר "בא לי משהו". לדעתי אלה היו ריחות האפייה שזחלו אל חדר העבודה שלו, דגדגו אותו בבטן וקראו לו לצאת למטבח ללקט תופינים. אמרתי לו שיש עוגה בתנור והוא אמר, "אה, נכון. איזו עוגה זאת?"
עניתי: "שוקולד תפוז""
והוא התעקש: "אבל איזו עוגה?"
התנצלתי: "לא יודעת, נו, עוגת שוקולד"
והוא דרש: "אבל לא עוגה כבדה כזאת, נכון? אני לא אוהב עוגות שוקולד כבדות".
התגוננתי: "לא יודעת, זאת הפעם הראשונה שאני מכינה אותה, אבל לא נראה לי שהיא תצא כבדה"

הטועם המלכותי אישר שהעוגה לא כבדה. בטעימה ראשונה הוא ניסה להסביר את עצמו שוב, "יש בזה שוקולד צ'יפס? את מכניסה אותם עכשיו לכל דבר, הא?". צודק. הוא קנה שקית חדשה של נטיפי שוקולד ביום שבת והיום המפלס כבר ירד לפחות משמינית שקית. לאן הם נעלמים כולם?
שאלתי, "זה טוב?" והוא ענה, "כן, לא כבד. אני לא אוהב שכל העוגה היא כאילו כמו...", "פאדג'?", הקדמתי והצעתי. "כן, אז היא לא ככה. היא טובה. והתפוז ממש מוסיף".

יש!

יצאה עוגה קצת מתפוררת, אבל יכול להיות שזה יעבור לה אחרי שהיא תתקרר, אם רק ניתן לה להגיע לשלב הזה בלי לחסל הכל. ואם אתם לא כמו אלון ובכל זאת אוהבים שהעוגה קצת פאדג'ית, קחו סיכון ותקצרו את האפייה בחמש עד עשר דקות. ספרו לי איך יצא.

אני, יש לי הרגלים רעים אני. לרוב, אני לא מסדרת ומנקה מיד אחרי האפייה. אני אומרת לעצמי שאעשה את זה אחר-כך, אבל זה מושג כללי ומאוד מעורפל. לרוב אני מגיעה לזה כמה ימים מאוחר יותר. אולי זה בגלל שאבא שלי פינק אותי כשעוד גרתי בבית. אני הייתי אופה או מבשלת והוא היה מנקה אחרי. באופן יוצא דופן, הערב הגדלתי לעשות ומיד החזרתי הכל למקום ושטפתי לא רק את הקערה בה השתמשתי, אלא גם את כל הכלים האחרים שהיו בכיור והיה להם מקום על המתקן לייבוש כלים. וגם העברתי סמרטוט על המשקל הדיגיטלי שלי שהתלכלך ועל שולחן ההכנות שלי. אחח, כמה גאווה ונחת אני מסבה לעצמי. שנאמר, אם אין אנילימילי.

מחר נוותר על השעון המעורר ונתעורר ביקיצה טבעית, כי די, מספיק, זה מכאיב. ואחר כך נחזור.

עוד שבועיים למנאייק.

יום שלישי, 22 במאי 2012

This & That

כמתוכנן, יום שישי היה יום העבודה האחרון שלי ומאז יום שבת אני מתרכזת בלימודים.
הנחתי קצת לשיטת פומודורו ועברתי לעבוד לפי הספק שאלות יומי, כי הרגשתי שאני לא זקוקה להפסקה כל 25 דקות. להיפך, הרגשתי שהטיימר תולש אותי החוצה מהרצף ולא מאפשר לי להיכנס לריכוז מקסימאלי. בינתיים אני מאוד מרוצה משיטת העבודה החדשה. בכל יום אני שואפת לפתור לפחות 200 שאלות תרגול. בעוד שבוע בערך, 10 ימים לפני המבחן, אתחיל גם לתרגל בחינות לדוגמא עם "חומר סגור".

אני מתעוררת כל בוקר עם שעון מעורר בשעה 10. זאת שעה שנוח לי איתה והשעון הפנימי שלי אוהב. בימים האחרונים הרגשתי איך אני משלימה שינה ומפצה קצת על העייפות שהצטברה בתקופה האחרונה שכללה עבודה די אינטנסיבית ושילוב של לימודים בסופ"ש. אתמול נשכבתי במיטה רק לרגע וישנתי שעה. אין לזלזל בערכה של המנוחה הטובה לקידום לימודים.

אז חשבתי שאכתוב פוסט קצר ומהיר בזמן ארוחת הצהריים שלי אבל הנה נגמר לי האוכל בקערית ואני רק בתחילתו של הפוסט. אז כמה דברים מהירים וקצרים לפני שאני חוזרת למקבץ השאלות הנוכחי.

כשהיינו אצל אלי ביום חמישי שעבר הוא שלח אותי הביתה עם שני ספרים מומלצים "לקריאת קיץ". שניהם ספרי בישול, כמובן, ושניהם מתמחים בקינוחים. יהיה פה שמח אחרי הבחינה.

עוד הוכחה לכך שאין תחליף לאור טבעי בצילום

בשבת בבוקר אפיתי מאפינס. רציתי לאפות מאפינס שוקולד צ'יפס, בסיסיים ובטוחים וגם פשוט משהו שמתבסס על חומרים שכבר יש בבית. להפתעתי, לא מצאתי הרבה מתכונים ברחבי הרשת (ואולי הייתי צריכה לחפש באנגלית, עכשיו כשאני חושבת על זה). שעשע אותי מתכון אחד באתר נענע10 שביקש 3/4 חמאה, אבל לא ציין 3/4 מה. בסופו של דבר מצאתי איזה מתכון. טמפרטורת האפייה נראתה לי קצת גבוהה אבל שיתפתי פעולה. בדקתי את המאפינס אחרי 10 דקות והם כבר נראו מוכנים (לפי מבחן הקיסם) אבל משום מה החלטתי לאפות אותם עוד חמש דקות, כפי שהמתכון מורה. בתמורה הם יצאו קצת יבשים. מגיע לי. בפעם הבאה? אולי להוסיף קצת גרידת תפוז או ליקר תפוז, בשביל העניין. וגם קצת יותר לחות. יש למישהו מתכון טוב למאפינס שוקולד צ'יפס?


נכון חמודים? הבלוריות החצופות של חלקם אומרות רק דבר אחד - הגיע הזמן לקנות כפית עוגיות כדי שאוכל לעצב בצקים קשים קצת יותר בקלות. טוב, אני מודה, רק חיכיתי לתירוץ.

אתמול הכנתי עוף, סידרתי וניקיתי את שולחן האוכל ואת המטבח. כשהבית נקי ומסודר יש גם (קצת יותר) סדר בראש וזה נעים לי.

אני מקווה שנתראה שוב בקרוב, למרות שהזמן קצר והמלאכה רבה ובכל יום שעובר המבחן מתקרב בעוד יום... כל התקופה הזאת היא בעצם שיעור שנועד ללמד אותי איך לכתוב פוסטים קצרים. אני לא חושבת שבאמת אצליח לשנות את הלכותיי.

ועכשיו אני הולכת להכין לי קפה ולחזור ללמוד כי כל החומר הזה לא ידחס לתוך הראש שלי מעצמו.
נו, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו וזה...

יום שישי, 18 במאי 2012

פנקייקס

אתמול, ממש לפני שנרדמתי, חשבתי לעצמי - מה אעשה עם הריוויון שנשאר אחרי הכנת המילוי של הטארט? אולי אופה מאפינס בבוקר. ואולי...


כן. פנקייקס. רעיון מעולה! הדבר המושלם לבוקר עצל כששנינו נמצאים בבית ואפשר לקחת את הזמן וליהנות מכך שלא צריך ללכת לשום מקום. אפשר פשוט להיות. כשגבי נרדמה לנמנום השני שלה היום ב-12 בצהריים, התחיל להתעורר בי הרעב. העוגייה היחידה שאכלתי לארוחת בוקר כבר לא הספיקה. אפרופו עוגייה יחידה לארוחת בוקר - מדהים איך בגיל 28 הרגלי האכילה של בנאדם יכולים להשתנות כל-כך. אולי אלה חילופי העונות ושינויי מזג האוויר.


התבססתי על מתכון שפורסם בביסים לפני כמעט חודש. במקום יוגורט השתמשתי בחצי כוס ריוויון ועוד רבע כוס מיץ תפוזים. אחרי שהוספתי את הקמח הוספתי עוד קצת ריוויון לבלילה שהרגישה לי סמיכה מדי. הוספתי פנימה גם ככפית גרידת לימון וקצת תמצית וניל. לא יכול להזיק.


והפטל שנשאר לנו במקרר.
אף פעם לא אכלתי פנקייקים עם פירות יער. היום גיליתי לראשונה עד כמה השילוב הזה מוצלח. ועם יוגורט ודבש? בכלל.

תענוג.

. . .

ארוחת הערב אצל אלי הייתה מדהימה, תודה ששאלתם. אוכל טוב, מזג אוויר טוב, חברה טובה וקצת אלכוהול. מה עוד צריך בנאדם בחיים האלה.
הלכנו ברגל כי חששנו שהטארט לא ישרוד נסיעה באופניים. מזג האוויר האביבי והנפלא התאים בדיוק והפך הליכה של חצי שעה לבילוי. וכמו תמיד, כשהרגליים זזות הלשון משתחררת. היה לנו הרבה על מה לדבר.
לא ידענו מה אלי מכין לנו. כשטיפסנו במעלה המדרגות לדירה שלו, הבטן שלי דילגה בשמחה כשעטף אותנו ענן סמיך של ריח של אוכל טוב. בתוך המטבח החם חיכה ברווז שנצלה בשלמותו בתנור ומתחתיו תפוחי אדמה שלמים שרק חיכו לקלוט את כל הטוב שטפטף ממנו. ציפורים צלויות פעמיים בפחות משבוע? I'll have some of that, please!
ערכנו את השולחן שבחצר וישבנו לארוחה נפלאה, אוכלים בידיים, מתענגים על הבשר העסיסי ונהנים מהויתור הזמני על נימוסי השולחן שלנו. השמש ששוקעת רק בתשע העניקה לנו מאורה לאורך כל הארוחה. את הקינוח כבר אכלנו בפנים. והטארט יצא מ-עו-לה. בעל טעם לימוני מתון ועדין שהשתלב באופן מושלם עם החמצמצות העדינה של הריוויון. הקלתית יצאה פריכה וחמאתית והשילוב בין המילוי לבין הפטל היה מופלא ומדויק. אלון כבר הכריז שזאת העוגה שהוא רוצה ליום ההולדת שלו. אחרי שכל אחד מאיתנו אכל פרוסה אחת, המשכנו ליישר את העוגה לאט-לאט, תוך כדי שיחה. בסופו של דבר בתוך שעתיים אכלנו יחד כמעט טארט שלם. נשארה אולי שמינית עוגה שחולקה באופן שווה בין אלי ואלון.
אני אוהבת את אלי והיה לי כל-כך כיף. ועכשיו אני יכולה ללכת לישון שמחה, שבעה ומסופקת.

הי-דד.

יום רביעי, 16 במאי 2012

ריפוי באפייה

בשבוע שעבר אלי שלח לנו מייל עם הזמנה לארוחת ערב ביום חמישי הזה, רגע לפני שהוא עוזב את העיר לחודש. כמובן שנענינו בשמחה ושאלנו מה להביא. הופקדנו (זאת אומרת, הופקדתי) על הקינוח.

בהתחלה מחשבתי נדדה דווקא לכיוון קינוחי השוקולד ממשפחת הגנאש המוקצף, אבל משהו במזג האוויר של אביב על גבול הקיץ ביקש קינוח קליל ופירותי. ברוח הלימוניות השורה על מטבחי לאחרונה - עוגיות, מקרונים, עוגה - בחרתי לאפות טארט לימון ופטל אדום. החלטתי לאפות את הטארט היום כדי לתת לו זמן להצטנן כראוי ולהתייצב מבחינת טעם ומרקם. little did I know שהולך להיות לי יום כל-כך מרוקן רגשית, אבל דווקא לאור כך, הצורך לקפוץ לקרוגר מיד אחרי העבודה כדי לקנות מצרכים וההתעסקות במטבח פחות או יותר מהרגע שהגעתי הביתה היו בבחינת תרפיה מתוזמנת היטב. בקרוגר גם מצאתי פתאום משמשים סמוקי-לחי שגרמו ללבי להחסיר פעימה ולדלג בשמחה. מיד אספתי שלושה לסל ואחד מהם נאכל כבר בדרך לאוטובוס.


במשך היומיים החולפים חיפשתי ברשת את ה-מתכון ה-מנצח. התלבטתי רבות בין קלתית בצק פריך לקלתית פירורי עוגיות ובין טופינג של פטל בלבד לבין פירות יער מעורבים. בסופו של דבר השתמשתי בקלתית מהמתכון לפאי לימון מהבלוג "אוכל זה טעים". זוהי הקלתית המנצחת מפני שלמרות שמדובר בבצק פריך, הטריק הגאוני של מרת'ה סטיוארט חוסך את מלחמת הרידוד הנוראית. הרעיון פשוט: אחרי צינון הבצק מגררים אותו על פומפיה גסה ומהדקים לתבנית. מושלם.

זאת הפעם הראשונה בחיי שאני אופה אפייה עיוורת. הלך אחלה. רק בפעם הבאה אני חושבת שניתן לקצר את אפיית הקלתית בנפרד מהמילוי, כי השוליים בטארט הסופי נראים לי קצת שחומים מדי. אני מקווה שזה לא יורגש בטעם (נגלה מחר בערב).

את המתכון למילוי לקחתי מההבלוג kiss my spatula, שהצטערתי מאוד לגלות אותו באיחור של שנה בערך, היות וסיבוב קצר באתר גילה לי שהבלוג כבר לא מתעדכן. חבל. בשונה ממתכונים אחרים המתכון הזה משתמש בלימון כמוסיף ומשביח טעם ולא כמרכיב מרכזי. בעוד מתכונים אחרים מבקשים כמות נכבדת של מיץ לימון, המתכון הזה עושה שימוש בשתי כפיות מיץ וגרידת קליפה מלימון שלם. הארומה והטעם משתחררים באפייה ומפעילים את קסמם על המאפה כולו. הכמויות שבמתכון מניבות יותר מילוי ממה שנחוץ למילוי הקלתית עד שפתה ולכן מילאתי כלי פיירקס קטן במילוי הנותר וכחצי שעה מאוחר יותר נהנינו מפודינג לימון חמים, היישר מהתנור.

בהשראת המתכון לטארט דובדבנים מ"ביסים" (כמובן שגם לשם הגעתי במהלך חיפושיי אחרי המתכון המושלם), פיזרתי על הקלתית החמה נטיפי שוקולד לבן מיד בתום האפייה ולפני הוספת המילוי. מחר נמצא אותם מסתתרים בנגיסות מזדמנות מהטארט והם ישמחו אותנו מאוד.

במקרר הייתה לנו קופסת פטל אחת שקנינו ביום ראשון והיום בקרוגר קניתי עוד שתי קופסאות, שלא יחסר. במהלך הרכבת הטארט שמתי לב שהפטלים החדשים כהים יותר משמעותית מאלה שחיכו במקרר מאז סוף השבוע. ואז גיליתי שקניתי בטעות פטל אורגני. יקר יותר, כהה יותר ועם טיפה פחות טעם. נו, מילא. בפעם הבאה אני אשים לב יותר.

ואם מותר לי, הנחתום, קצת לדבר בשבחי עיסתי - כמה סיפוק, עונג, חדווה וגאווה יש כשמצליחים על הפעם הראשונה. נכון, עוד לא טעמנו, אבל רק מאיך שזה נראה, אני מוכנה להמר שהצליח לי.

אחרי היום שעבר עליי, נעים לסיים בתיקון.

Flashbacking

כשהתעוררתי בטיפול נמרץ לא ידעתי איפה אני. שכבתי במיטת בית חולים ושמעתי צפצופים של מוניטור. על הקיר מול העיניים שלי היה שעון. ניסיתי לקרוא למישהו אבל לא הצלחתי להפיק קול. נרדמתי. התעוררתי שוב ושוב ניסיתי לקרוא. הפעם הצלחתי להפיק לחישה ואחריה קריאה צרודה. אחות אחת ניגשה. שוב נרדמתי ושוב התעוררתי. ובראש כל הזמן התנגן לי "בשבחי הסמבה" של אריק איינשטיין. עד היום אני מנסה להבין איך, מכל השירים בעולם, דווקא השיר הזה הסתנן פנימה דרך מסך הערפל הסמיך של סמי ההרדמה שהחזיקו אותי ישנה במשך כמה יממות.

בתוך ענני חומרי ההרדמה שהתחילו להתפנות החוצה מהגוף שלי, התעוררתי ושקעתי שוב בשינה עמוקה לסירוגין. שינות חטופות, עמוקות, שבאות והולכות כאילו לחץ מישהו על מתג, מדליק ומכבה את האור שבתוך הראש שלי. השינה עמוקה אבל תמיד טרופת חלומות שמרגישים כמו מציאות, כל-כך מוחשיים שאפשר לגעת בהם, אבל גם דמיוניים כמו ג'לי שקוף, שרוטט ומעוות את התמונה שנשקפת דרכו. כשהתודעה שלי כבר עיבדה את עובדת היותי ביחידה לטיפול נמרץ, חלמתי שבמיטה לידי שוכבת שרית וינו-אלעד. מכל האנשים בעולם. היא לבשה שמלת קטיפה בצבע ירוק בקבוק ולצווארה היה צעיף נוצות צהוב או זהוב, כמו לזמרת בקברט. היא סיפרה לי על העבודה שלה בזנות, על ההיריון וההפלה שהכריחו אותה לעבור. בגלל זה היא כאן.

מכל האנשים בעולם, מכל השירים בעולם.

כמה חודשים אחרי שחזרתי הביתה מאותו אשפוז התפלאתי ביני לביני, איך זה שלא לקחתי איתי מוזיקה לבית החולים. ואיך זה שלא ביקשתי שיביאו לי. אני זוכרת איך שתיתי דרך נקבוביות העור את המוזיקה הגרועה שבקעה מהטלוויזיה בתשלום של השותפה שלי לחדר. בעיקר MTV ולפעמים ערוץ 24, דנה עדיני שרה "אין לי מקום" בשיר של פרויקט מטרופולין ואני, חולקת חדר עם עוד שתי נשים, רוצה הביתה. ובבקרים המוארים, הצלולים, של המחלקה הכירורגית באסף הרופא, הלכתי לאט סביב-סביב במסדרונות המחלקה, משתדלת להחזיק את הבטן ששכחה שפעם היו לה שרירים ואני מזמזמת לעצמי, "השחר מתקלח במקלחת של צבעים" ואמא שלי מתפלאה על המצברוח הטוב שלי. העצב הגדול יגיע מאוחר יותר.

רציתי לדעת מה קרה בזמן שישנתי ויום אחד אמא שלי אמרה שיודה ונינט נפרדו. "באמת?" - לא. הם עדיין יחד. כלום לא השתנה.

בשום שלב מאז אותה תקופה, ספטמבר 2007, לא הוגדרתי רשמית כסובלת מ-PTSD, רק בגלל שהיה חסר לי סימפטום אחד כדי לענות על הקריטריון של ה-DSM - לא סבלתי מהפרעה משמעותית בתפקוד. כלפי חוץ, בחברה, הייתי ממש בסדר. אבל כשהייתי לבד, זה כבר היה סיפור אחר. את הפלשבק הראשון המלא שלי חוויתי בשנה הרביעית של התואר, הרבה אחרי שסיימתי בהצלחה טיפול קצר מועד, בן 12 מפגשים, באמצעות EMDR ודה-סנסיטיזציה. לפני זה היו לפעמים ריחות שסימרו את עורי וגרמו לי רתיעה, אבל אף פעם לא פלשבק מלא.

נסענו בדרך חזרה מאסף הרופא לירושלים, אני ועוד כמה חברים ללימודים. דיברנו על הסטאז' במחלקות השונות והחלפנו רשמים וחוויות. דיברנו על הביקורת שיש לנו בנוגע למה שנחשפנו אליו. על הפער בין התיאוריה לפרקטיקה שרואים בשטח. עבור רובנו זה היה המפגש הראשון עם הפער הזה. אחת מהחברות שלי התחילה לתאר את האופן שבו רוחצים את החולים ביחידה לטיפול נמרץ בה היא עשתה את הסטאז' ובאפי עלה הריח של הספטול, אותו סבון אנטיבקטריאלי שנפוץ כל-כך בשימוש בבתי חולים ציבוריים בארץ. ביקשתי שנחליף נושא ועדיין, באותו רגע, לא הבנתי מה קורה לי. מאוחר יותר באותו יום, באוטובוס בדרך לסוף שבוע בקיבוץ, אמרתי לאלון - "אני חושבת שהיה לי היום פלשבק" והתחלתי לבכות. זה העניין עם פלשבקים. יש איזה טריגר שמפעיל תגובה ואתה נשאב פנימה ברגע אחד. לפעמים רק שעות מאוחר יותר תבין מה בכלל קרה. למה כל היום היית חסר סבלנות, למה הרגשת עייף או עצבני יותר מהרגיל.

אין לי הרבה אירועים כאלה, שאני חוזרת למה שקרה לי באותו ספטמבר. הטיפול נתן לי את האפשרות לחזור לשם מנטאלית, בלי לחוות בכל פעם מחדש את הרגשות הנוראיים שליוו הכל. אבל לפעמים, פתאום, ממקום לא צפוי, משהו קורה ואני שוב שם. לבד. יש שלל רגעים שאני זוכרת. רגעים קטנים, שברי תמונות שחוזרים אליי לפעמים בצבעים חיים, מלווים בריח וקול. לפעמים אני זוכרת משהו שמישהו אמר לי, לפעמים משהו שמישהו עשה, שאני עשיתי או הרגשתי. במהלך הטיפול בניתי נרטיב של מה שקרה באותו ספטמבר, ניסיון לתאר את רצף ההתרחשויות הסיבתי; מה הוביל לאירועים שהיו, מה קרה "בזמן שישנתי", מה קרה אחרי שהעירו אותי ואיך באורם של כל אלה אוספים את שברי החיים וחוזרים לנהל יומיום. אבל מחוץ לסיפור המסודר, הכרונולוגי, השיטתי, ישנם פירורי הזכרונות. גזרי אירועים ושברי שיחות שנשארו מונחים על רצפת חדר העריכה. ולפעמים הם חוזרים בלי התראה ובאלימות השייכת ללוחם גרילה תובעים את מקומם בסיפור, המקום שנגזל מהם וניתן לסיפורים אחרים שהתאימו יותר לקו העלילה שרציתי לרקום.

נועה הייתה אז בהיריון עם עלמה. כל-כך מזמן זה היה. אלון ואני רק התחלנו לצאת. היינו אז יחד שלושה חודשים בסך הכל.

ביום בו העלו אותי בחזרה למחלקה הכירורגית מטיפול נמרץ, נועה הייתה איתי. באותו ערב היא עזרה לי לקום מהמיטה לראשונה והושיבה אותי על כיסא גלגלים של מקלחת. היא חפפה לי את הראש והשתמשה במרכך פעמיים. לראשונה אחרי כמה ימים היא הברישה את השיער שלי. עד היום אני זוכרת את התחושה הזאת. מהרגע שהתעוררתי בטיפול נמרץ כל מה שרציתי הוא לשבת על אסלה ולהבריש את השיער. דברים כל-כך קטנים שמשנים כל-כך הרבה. כמה ימים אחר-כך, אחרי שראו שאני יציבה, העבירו אותי לחדר אחר, מרוחק יותר מתחנת האחיות. באותו יום בצהריים נועה הייתה איתי. עם בטן של חודש שישי וחולצת צווארון ה-V האדומה שאני נתתי לה, היא בדיוק חזרה מהעגלה של הקפה עם סנדוויץ' גבינה צהובה. כשהיא עזרה לי להתיישב במיטה, כשהזדקפתי, הראש שלי היה בדיוק מול מפתח הלב שלה. נשמתי רגע ונשענתי עליה, פיזית ורגשית. אני זוכרת את הרגע הזה בחיות רבה. הבוקר, חיממתי לגבי בקבוק וחיכיתי איתה שהאוכל יהיה מוכן. היא שכבה על הבטן על השטיח ואני ישבתי לידה. לרגע היא נטתה קצת הצידה והראש שלה נגע לי ברגל. היא נעצרה ונתנה לראש שלה לנוח על הרגל שלי, מתמסרת לחום ולנעימות שבמגע. שעתיים וחצי מאוחר יותר החלפתי לה חיתול והתחלתי לבכות. עד אותו רגע רצו לי בראש סרטים ומשפטים. שברי תמונות וזיכרונות מהתקופה האומללה ההיא שהיו בה רגעים של חסד, רגעים שבזמן הטיפול בטראומה נאחזתי בהם כמו אדם טובע.

אלון היה עסוק אז התקשרתי לנועה. רציתי לדבר איתה על דברים אחרים, להסיח את דעתי מהמחנק הנוראי הזה שאחז לי בגרון, אבל ברגע ששמעתי את הקול שלה בצד השני של הקו התחלתי לבכות. דיברנו קצת והשיחה הקלה עליי. בעיקר לדעת שאני לא לבד. במיוחד לדבר עם עוד מישהו שהיה איתי שם ומבין, אפילו רק חלק. ואז גבי הייתה צריכה לנמנם ובישראל כבר הייתה השעה למקלחות של הילדים ונפרדנו. אלון כבר סיים את עיסוקיו ואחרי שהרדמתי את גבי ירדתי למטבח, שתיתי קצת מים והתקשרתי אליו. הרגשתי כאילו עבר עליי מכבש. מרוקנת לגמרי מאנרגיה. שרפו לי העיניים ויותר מהכל, עדיין הרגשתי מחנק נוראי. אלון אמר שזה כמו שמתעוררים מחלום ונשארים רק עם ההרגשה הלא נעימה, משהו מציק ולא יודעים בדיוק מה. הסכמתי איתו. לא יכולתי לחשוב על דימוי מדויק יותר.

אמא שלי אומרת שבשביל אנשים חזקים, אמפתיה היא הטוב הכי רע שיש. בתקופות שהיא עוד לימדה ואני הייתי מאושפזת היא הייתה מסתדרת יופי, עד שמישהו היה שואל אותה מה נשמע וגם באמת רוצה לשמוע את התשובה. ככה זה. כל עוד אף אחד לא מתייחס אליך, אתה יכול להמשיך להציג את החזות החזקה, אבל טיפה אחת של רוך וכל החומות נופלות. הדבק שהחזיק את השברים שהם אתה עד לאותו רגע מתמוסס ואתה הופך לערימה מבולגנת של רסיסי-אדם.

הפלשבק יכול להימשך כמה שעות עד כמה ימים. וכל הזמן הזה אתה מתנהל בתוך איזו הזייה, חלקך במציאות הקיימת וחלקך נשאב ונשלף החוצה מתוך איזו מציאות אלטרנטיבית, שדה קרב מעשן. היום למדתי שפלשבק בעבודה זה תענוג מפוקפק מאוד. במיוחד כשהעבודה היא טיפול ביצור קטן שזקוק לתשומת הלב שלי חלק גדול מהזמן. לעומת זאת, גם למדתי שאת רוב הדברים שכרוכים בטיפול בתינוק אפשר לעשות על אוטומט. ולפעמים דווקא חיוך מחמם לב של תינוקת שאוהבת אותי ללא תנאי הוא כל מה שצריך כדי קצת לרכך את הקושי הפתאומי. ובסופו של כל יום עבודה מגיע הרגע בו הולכים הביתה וכבר ברגע הזה יש איזו הקלה.

אז מה עושים?
כדי למנוע, דואגים לישון מספיק בלילה (עייפות היא הטריגר הכי חזק אצלי).
דואגים לשתות ולאכול כמו שצריך. מונעים סטרס באופן כללי.
ואם כבר קרה, נושמים עמוק, שוטפים פנים ושותים מים.
מדברים עם מישהו אוהב ואהוב שינפץ את בועת הבדידות העבה והחונקת של הטראומה. כותבים.
אוכלים שוקולד, שותים תה עם הרבה סוכר ובגדול - מתרכזים בפחמימות, כמו שתי המיני-פיתות עם הדבש שהכנתי לי אחרי ארוחת הצהריים כדי קצת להמתיק את המלח של הדמעות.
יוצאים החוצה, להרגיש את הרוח והשמש על הפנים. כל דבר שיפעיל את החושים ויזכיר את גבולות הגוף.
ואם אחרי כל זה המחנק עדיין נשאר, מחכים שייגמר יום העבודה. חוזרים הביתה, מתחבקים, מתקלחים, הולכים לישון וקמים למחרת ליום בו השמש שוב זורחת. תמיד.

יום ראשון, 13 במאי 2012

חשקים, פינוקים ועוגה אחת: מבישולי סוף השבוע

מחר מתחיל שבוע העבודה האחרון שלי לפני היציאה לחופשת טרום הבחינה. ביום שישי הבא, עת יכה השעון חמש (או חמש וחצי, תלוי מתי ג'וליה תחזור הביתה), אפשוט את מדי האומנת הדימיוניים שלי ואתמסר כל כולי ללימודים לבחינה. בינתיים, עד שיגיעו הימים בהם אצטרך לחשוב על האופן בו אני מנהלת כל דקה מזמני, כל עוד הלימודים על אש קטנה יחסית למה שיהיה פה בשלושת השבועות שקודמים לבחינה, אני משתדלת לצבור כמה שיותר זמן מטבח, כדי שהגעגועים בתקופת ההתנזרות החלקית לא יהיו קשים מנשוא.

סוף השבוע החולף היה סופשבוע של חשקים.
מתחילת השבוע הסתובבתי עם חשק להמבורגר שלא בא על סיפוקו. באחד הימים, כשאלון הלך לעשות קניות, סיפרתי לו על ההמבורגרים שמוכרים בקרוגר, שהם בעצם פשוט בשר בקר טהור, רזה, מחולק מראש ל-4 קציצות. זה לא היה ברשימה אז הוא שכח, כי אלון קונה לפי רשימות. לא כמוני, שקונה לפי הרשימה, אבל גם לפי העין והלב.

כך חלף שבוע וביום שישי מיד אחרי העבודה קפצתי לקרוגר וקניתי את ההמבורגרים המדוברים, שמיניית לחמניות המבורגר ומלפפונים חמוצים אמריקאיים. הגענו הביתה והדלקתי את הגריל החשמלי. בינתיים הכנסתי את הלחמניות לקלייה קצרה בגריל, חתכתי ירקות לקוביות גדולות וערכתי שולחן. לכבוד סוף שבוע העבודה גם פתחתי בקבוק בירה וכך התחלנו את סוף השבוע ברגל ימין.


ביום חמישי, כששכבתי במיטה לפני שנרדמתי וחשבתי שאלך לקרוגר בשישי אחרי העבודה, נזכרתי שבסניף הגדול יותר שקרוב לבית של ג'וליה ואריאל מוכרים עוף מוכן בגריל וגם עוף מטוגן וחשבתי לעצמי שאולי כחלק מההקלות שאני עושה לעצמי בתקופת הלימודים אקנה לנו עוף בגריל. ומיד חשבתי לעצמי - לא עדיף כבר להכין לבד ושיצא טוב יותר? אז ביום שישי פצחתי במחקר אינטרנטי וקראתי בעבודה קצת מתכונים ל-rotisserie style chicken ובקרוגר אספתי לעגלה גם עוף שלם אחד, אותו אכלנו לארוחת ערב אתמול.

מסתבר שאפשר לקנות מכשיר רוטיסרי ביתי, עם שיפוד ענק עליו משפדים את העוף וכך הוא מסתובב תוך כדי צלייה. ממש-ממש. אבל מצאתי מתכון שפשוט המליץ להפוך את העוף כל 25 דקות וכך עשיתי. זה גם אפשר לי לשבת ולפתור רצפי שאלות בין סיבוב לסיבוב וגם אפשר לעוף להיצלות מכל צדדיו. מנפלאות המולטיטאסקינג. הלכתי על התיבול הקלאסי לעוף ג'ינג'י בגריל - קמצוץ פפריקה חריפה, שתי כפיות פפריקה מתוקה, כף מלח שום, כפית פלפל שחור. לא הצלחתי להתאפק והכנסתי לתוך העוף לימון שחרצתי את קליפתו, ענף רוזמרין וענף טימין. את הכל ערבבתי לתוך שתי כפיות של חמאה מומסת ועשיתי לעוף מסאז' טוב. הכנסתי אותו לתנור ב-400 מעלות פרנהייט (200 צלזיוס) וכל 25 דקות הפכתי אותו, הרטבתי אותו במעט מים באמצעות שפריצר ובאמצעות מברשת סיליקון הברשתי אותו בנוזלי הצלייה שנקוו בתחתית התבנית. בתחתית התבנית פיזרתי שיני שום שלמות וגם תפוחי אדמה קטנטנים שחתכתי לחצי לאורכם. תפוחי האדמה נחרכו בתחתיתם, נאפו והפכו נימוחים בליבם וגם ספגו את נוזלי העוף המתובלים. פשוט מעדן. יצא עוף שחום וחתיך במיוחד, עסיסי ומלא טעם, שלא נפל בדבר מהמוצר שמוכרים בסופר. גם קלעתי בול לטעם של עוף קלאסי בגריל ולא הייתה מאושרת ממני, כי אני כל-כך אוהבת עוף בגריל!

מאחר ועוף שלם מספק בערך חמש מנות לסועדים רעבים, היום נותרנו עם מנה אחת בלבד, שתלך איתי מחר לעבודה. לפיכך, כבר היום שחזרתי את היצירה בשינוי קל - שוקיים במקום עוף שלם. בתום הצלייה, כשנשנשתי תפוחי אדמה מתחתית התבנית קלטתי שיש להם בדיוק את הטעם של ה"פוטטוס" שמוכרים במקדונלדס. פיצוח מגניב.

ולפינת המתוק - ביום חמישי לפני שבוע וחצי אלון ואני ישבנו יחד בסטארבקס ללמוד וליהנות קצת מהמזגן שלהם. אחרי שגמרתי את הקפה הקר שלי ופתרתי 50 שאלות קמתי לקנות לנו משהו מתוק. קניתי פרוסת עוגת לימון ומאפין אוכמניות אחד. נזכרתי כמה אני אוהבת עוגות לימון בחושות ובכלל עוגות מיץ למיניהם. אחת העוגות האהובות עליי ביותר בעולם כולו היא עוגת התפוזים שאמא של אלון אופה, שהיא בכלל שווה בגלל שהיא עוגת ספוג (עם חלבונים מוקצפים) והיא אוורירית ועסיסית ונפלאה. אני צריכה לזכור לבקש כזאת לפעם הבאה שאנחנו בישראל.

לגמרי במקרה, אתמול אמא שלי שלחה לי מייל ובו העבירה לי את הניוזלטר של בית הקפה "תמולשלשום" בירושלים. היה שם קטע מספר שהיא חשבה שאני אוהב וגם מתכון לעוגת לימון של גיל חובב. מהרגע שקראתי את המתכון הזה היה לי ברור שאני חייבת לנסותו בהקדם. הערב יצאנו להליכה בשכונה ותכננו אותה כך שתיגמר בקרוגר כדי לקנות לימונים. הכנתי רק חצי מכמות העוגה, כי שש ביצים ותבנית 28 לשני אנשים היה נראה לי קצת מוגזם, למרות שתמיד אפשר להקפיא. בגלל שהכנתי רק חצי כמות אפיתי בתבנית רבועה, 20 על 20 והיא יצאה קצת נמוכצ'יקית, אבל מה אכפת לנו? אנחנו אוהבים נמוכים.

המתכון מורה לאפות את העוגה עד שהיא מזהיבה היטב, אבל בתנור שלנו החום הוא תחתי בלבד ולכן תחתיתה של העוגה הזהיבה היטב ופניה נשארו בלונדיניים למשעי.  עשיתי בשכל שקיצרתי את זמן האפייה בהתאם להפחתת גודל העוגה - היא הייתה מוכנה כעבור 30 דקות בדיוק. למרות שהמתכון לא מורה לעשות כן, בישלתי קצת את מיץ הלימון והסוכר הנוספים לסירופ, עד שהסוכר נמס. חששתי שהעוגה תידבק לתבנית ואפילו חשבתי לרפד אותה בנייר אפייה, אבל בסופו של דבר רק שימנתי וקימחתי כפי שהמתכון מבקש. העוגה קצת מתכווצת באפייה ומתרחקת מדפנות התבנית והיא נפרדת בקלות רבה מהתבנית אחרי צינון ואפילו צינון חלקי, כי בינינו, למי יש סבלנות לחכות שתתקרר לגמרי לפני שטועמים?


יצאה עוגה מאוד ריחנית ולימונית ורכה-רכה-רכה-רכה, עובדה שאני זוקפת לזכות החמאה. אני מרוצה מאוד.

וזאת ההזדמנות להשוויץ בתבנית שקניתי עם אלי, לבראוניז ועוגות רבועות אחרות
ועכשיו - אפשר להתחיל את השבוע.

יום רביעי, 9 במאי 2012

אביב אמיתי

כשרק עברנו לאן ארבור והאלרגיות שלי חזרו לתקוף, אחי הגדול, שגר כבר כמה שנים באנגליה, אמר לי שהוא גילה שככה זה - בארץ בה יש עונות אמיתיות, מי שסובל מתופעות עונתיות, סובל יותר. ואכן, לראשונה בחיי אני גרה במקום בו יש ארבע עונות, נפרדות, מובחנות. והאביב? משוגע. יום אחד שמש וחום אימים, למחרת גשם וטמפרטורות שיורדות לכיוון ה-10.

אתמול התחזית איימה בגשם שיירד כל היום. אז קמתי מספיק מוקדם בבוקר כדי לוותר על האופניים ולתפוס שני אוטובוסים לעבודה. אבל בבוקר כשקמתי השמיים היו כחולים. חזרתי לישון עוד חצי שעה ורכבתי לתחנה המרכזית. הגשם התחיל בצהריים ונמשך ונמשך עד שעות הערב. גשם של אביב, כך אני לומדת, הוא גשם שיורד בטיפות ענק ושוטף הכל. מי שנקלע למטר כזה לא יישאר יבש.

אחרי העבודה תפסתי אוטובוס לקניון. במסגרת הנסיונות לנהל את הזמן שלי ביעילות, אני משתדלת לעשות דברים שלא קשורים ללימודים בערבים אחרי העבודה, כשאני עייפה. כך, חציו השני של יום חמישי וסופי השבוע מוקדשים ללימודים, בעדיפות הראשונה ורק אם נשאר זמן - לדברים אחרים. ביום שני אלון ואני נסענו ל-Arborland. קנינו לאלון נעלי ספורט ולי סנדלי נוחות יפים ואלגנטיים, בדיוק כמו שרציתי. אתמול עבדתי עד מאוחר  ואפיתי עוגיות והיום נסעתי לקניון לחפש חזיות.

לא ידעתי ש-Eddie Bauer עושים גם נעליים...
לאוטובוסים באן ארבור יש מן מתקן מיוחד, בחזית, שמאפשר לקחת עליהם את האופניים. כדי שלא אצטרך לנסוע מהקניון שוב לתחנה המרכזית רק כדי לקחת את האופניים הביתה למרות שהאוטובוס עובר ליד הבית שלנו, לקחתי את האופניים איתי על האוטובוס לקניון והם חזרו איתי משם. זאת הפעם הראשונה שאני משתמשת במתקן הגאוני הזה והייתי מאוד מרוצה מעצמי על ההישג החדש.

בדרך לקניון התחיל שוב לרדת גשם חזק. הייתה טיפה שמש וחשבתי לעצמי שאולי תהיה קשת, אבל הגשם נחלש והשמש הסתתרה. אבל מישהו שמע את המחשבה החרישית שלי, כי כשיצאתי מהקניון חיכה לי המחזה המרהיב הזה. הקשת הראשונה שלי השנה. הקשת הראשונה שלי בארה"ב. מקסימה.


כל מי שיצא מהקניון ברגעים הבאים שיחרר קריאות התפעלות והתרגשות וכל מי שהיה לו טלפון עם מצלמה שלף וצילם. קשת היא מראה משמח.


אחרי כמה דקות היא הפכה לקשת כפולה.


ואז האוטובוס הגיע.

יום שלישי, 8 במאי 2012

עוגיות שוקולד צ'יפס

היום עבדתי יום ארוך מהרגיל - תשע וחצי שעות.
ג'וליה הייתה צריכה לנסוע לוושינגטון הבירה לרגל עבודה והיא ביקשה שאשאר עד מאוחר, אז נשארתי. מאחר והיא הודיעה לי על כך כבר בסוף השבוע, ביקשתי שיסיעו אותי הביתה בערב כדי להקל עליי. אולי בגלל שידעתי על כך מראש והתכוננתי מנטלית, היום עבר בקלות ובכיף ואפילו לא נרשם משבר עייפות רציני, אבל אולי זה בגלל שאתמול הלכתי לישון ב-11 (ונרדמתי, כמו בובה'לה נרדמתי).

חזרתי הביתה בשבע וחצי ובאורח פלא לא הייתי מרוסקת מעייפות. אבל ברגע שהתיישבתי מול המחשב הרגשתי איזו עייפות קטנה נוחתת. מה אעשה בערב הקצר שלי, עד שאלך לישון?

היום אלון הלך לקניות. עכשיו שהוא לא לומד ואני עובדת ולומדת למבחן, חלוקת העבודה קצת השתנתה ואלון לקח על עצמו יותר מטלות שקשורות למשק הבית. ברשימת הקניות כתבתי שאם הוא רוצה עוגיות הוא יכול לקנות. והוא החליט שלא. שאלתי אותו אם בגלל שהוא לא רצה עוגיות והוא אמר שבפעם הקודמת העוגיות שקנינו בקרוגר היו מאוד מתוקות והרגישו לו לא בריאות. אז החלטתי לאפות עוגיות וככה להעסיק את עצמי עד שיגיע הזמן בו יהיה אפשר ללכת לישון.

לא, אלה לא עוגיות מהספר שלי. בכלל, ממש אחרי שהחלטתי להתחיל לעבור עליו ברצינות נכנסו לתמונה המקרונים ועכשיו אחרי שסיפקתי את הסקרנות שלי באפיק הזה, המבחן נכנס לתמונה. שוב, "פרויקט העוגיות" נדחק לתחתית הסולם. אבל הוא עוד ישוב. מתי? ניחשתם נכון - אחרי המבחן.


אלה "סתם" עוגיות שוקולד צ'יפס, לפי המתכון המעולה מהבלוג בצק אלים.

אז התכוונתי להכין עוגיות ויצאו לי פיתות... זה מה שקורה, ילדים, כשלא מקררים את הבצק לפני האפייה. וגם כשחסר בבצק קצת קמח והחמאה עושה בו כרצונה. זאת התוצאה של כך שקניתי לאחרונה בצק ייעודי לעוגות ועוגיות ואני עדיין לומדת אותו. על אף הפגם האסתטי (יופי הוא בעיני המתבונן) העוגיות יצאו מ-עו-לות. ואולי אפילו בגלל זה - משהו בדקוּת הפריכה שלהן מזכירה קצת ביסקוויט וזה נעים וטעים לי.

אלה אותן עוגיות שאפיתי כשביקרתי אצל תומר ואורלי, אלא שאז לא היה להם בבית סוכר חום והשתמשתי בסוכר לבן בלבד. הפעם חילקתי את הסוכר, חצי לבן-חצי חום. מתקבלות עוגיות מעט קרמליות בטעם. חגיגה אמיתית.

העוגיות מוכנות והשעה עשר וחצי בערב. אפשר ללכת לישון :)


ולנושא אחר לגמרי - אני חושבת שכבר סיפרתי כאן פעם שמאחוריי הבית של ג'וליה ואריאל יש שמורת טבע ובה כמה בריכות טבעיות. עם בוא האביב חזרו לפקוד את הבריכות שלל עופות מים, בעיקר אווזי בר. ובשבוע שעבר פתאום ראיתי שהאווזים העמידו דור המשך. הלוואי שגבי הייתה כבר בגיל שמתלהבים מכאלה דברים. בינתיים אני מתלהבת (בצווחנות הצפצפנית האופיינית לי) עבור שתינו. הם כל כך פלומתיים!

מתרגלים חצייה בטוחה


והגענו בשלום!
חוץ מהבחורה החשודה הזאת שמצלמת אותנו כל הזמן...
אבל היא בחיים לא תיכנס למים! חה!

יום ראשון, 6 במאי 2012

שובו של הזהב הירוק ושלל פכים קטנים

מי שקורא כאן מזה זמן מה, מי שמכיר אותי בתלת מימד וכל מי שאי-פעם חלק איתי בית, דירה או שולחן אוכל, כבר מכיר את חיבתי ונאמנותי העזה לשקיות צלייה בתנור. במיוחד בתקופות עמוסות או בתקופות בהן המוזות שותקות, שקיות צלייה מסוגלות להנפיק ארוחה מפוארת בהשקעה מינימלית של מחשבה וזמן. אבל גם בעיתות של שפע זמן ויצירתיות, אפשר להשקיע קצת יותר ולקבל תוצאה מוצלחת, כמעט foolproof.

בהתחשב במערכת היחסים הארוכה שלי ושל שקיות הקוקי, מפתיע (אותי) לגלות שרק לאחרונה העליתי על דעתי לצלות בשקיות חזות עוף שלמים. אני לא יודעת למה, אבל תמיד חשבתי שהצלייה בשקית תוציא מחלק העוף הזה את הגרוע ביותר - היא תייבש אותו ותהפוך אותו סיבי ובלתי ניתן ללעיסה. אני לא יודעת בדיוק מה גרם לי לנסות את זה בפעם הראשונה, אבל אני חושבת שזה היה שילוב של חוסר רצון לעמוד רבע שעה מעל הג'ורג' פורמן (ולא שאני לא אוהבת אותו) ושל זה שפתחתי את העלון המצורף לשקיות הצלייה האמריקניות שלנו והתעמקתי מעט בטבלה שמפרטת את זמני הצלייה המומלצים. "יאללה, ננסה", אמרתי לעצמי, "מה יש לנו להפסיד". כעבור 40 דקות צלייה התוצאה הפתיעה מאוד - חזות עוף רכים, עסיסיים ומלאי טעם.

לפני כמה ימים נזכרתי פתאום במרינדה שקראתי לה בזמנו "הזהב הירוק". מצאתי אותה בבלוג בלינגבלינג, בכלל כתיבול לתפוחי אדמה בתנור. אחרי ניסיון ראשון עם תפוחי האדמה, כשנשארה לי המון מרינדה, ניסיתי אותה על עוף והתאהבתי. כבר בפעם השנייה שניסיתי אותה עברתי לקצוץ הכל במעבד המזון למן משחה ירוקה, כמו פסטו, מאוד ירוקה ומאוד ריחנית. כשעברנו לגור אצל ההורים שלי בתקופה שקדמה למעבר לארה"ב, העברתי לאמא שלי מגש קוביות קרח ובו המרינדה הקפואה, במנות קצובות. לפני זמן מה, באחת מהתכתבויות המייל הבלתי נגמרות שלנו, שרצות בינינו הלוך-ושוב היא סיפרה לי שהיא השתמשה בקובייה האחרונה של המרינדה. אני חושבת שהיא שמה אותה על פסטה.

אז לפני כמה זמן נזכרתי במרינדה. עוד משהו שעכשיו שיש לנו פוד-פרוססור יכול לחזור לככב במטבח. זה הרגע לגילוי נאות - השימוש בשקיות צלייה לתנור הוא מהיר וקל כשעובדים לפי עיקרון "מכל הבא ליד", עומדים מול מדף התבלינים ושופכים לשקית קצת מזה וקצת מההוא, מכניסים את השקית לתנור תוך שלוש דקות ואחרי שגומרים לאכול ומלקקים את האצבעות מצטערים שלא כתבנו בצד מה שמנו וכמה מכל דבר. אבל כשרוצים קצת להשקיע... טוב, זה כבר סיפור אחר.

אתמול, קצת אחרי שש בערב, החלטתי להתחיל להתניע את ארוחת הערב. התוכנית הייתה שאכניס את העוף לתנור ואז נצא להליכה בשכונה. הבטחתי לאלון שזה ייקח לי רק חמש דקות - להכין את המרינדה ולשגר. כנראה שעבר באמת המון זמן מאז שהכנתי את המרינדה הזאת, כי הספקתי לשכוח כמה תובענית פעולת הפרדת העלעלים של עשבי התיבול מהענפים שלהם. כעבור חצי שעה בערך, כשאגלי זיעה מבצבצים על מצחי ואני כבר רוקדת במקום מרוב חוסר סבלנות, הפעלתי את מעבד המזון וזרזפתי לתוך הכוס שלו שמן זית בזרם איטי. אחרי עשר דקות כבר היינו בחוץ. אבל יש פתרון! אם תכינו כמות גדולה ותקפיאו את השאריות, הפעם הבאה בה תרצו להשתמש במשחת הקסם הזאת תהיה מהירה כברק; רק להוציא מהמקפיא, לזרוק לשקית/על הפסטה החמה ויש לכם ארוחה עם התיבול המופלא בתבל. טעים-טעים.

כשחזרנו מההליכה, אחרי מקלחת טובה, ישבנו לטעום את התוצאה. עם מנה נדיבה של אורז לבן ריחני וחם זאת הייתה ארוחת ערב מפנקת ומספקת ביותר. בשקית נאספו נוזלי הצלייה - לא ממש רוטב, יותר כמו ציר עוף, אבל זהו ציר ריחני ומתובל, מיצוי מופלא של טעמי הטימין, האורגנו, הרוזמרין והשום שבמשחת הקסמים. בזמן שהכנתי את המשחה שוב תהיתי אם היא לא חזקה מדי, עם ראש שום שלם וכמות גדולה כל כך של עשבי תיבול. אבל הטעמים מתעדנים ומתמזגים במהלך הצלייה והמנה הסופית מתקבלת מבושמת ומתונה. בדיוק כמו שהיא צריכה להיות. כמה כפות של הציר על האורז הפכו הכל לחגיגה. והעוף? נהדר. עסיסי ומלא טעם.

בסוף הארוחה היה חסר לנו קינוח, אז הלכנו חיש מהר לחנות המשקאות שליד הבית וקנינו פיינט של בן & ג'ריז בטעם Boston Cream Pie. זה טעם חדש יחסית שמציע כל מה שאנחנו אוהבים בגלידה - בסיס של גלידת וניל או קרם, עם שבבי שוקולד קטנים שמסתתרים פה ושם, חתיכות עוגה (במקרה הזה, yellow cake) וקרם עוגות. הסיום המושלם לארוחה טובה.

ונעבור לפינת הפכים הקטנים:

1. אני ניגשת למבחן בעוד חודש בדיוק!
במהלך השבוע אלון סיפר לי על חבר מהלימודים שסיפר בפייסבוק על כך שהשתמש בשיטה שנקראת Pomodoro Technique. מדובר בשיטה לניהול זמן, לפיה מגדירים רשימת מטלות ומחלקים את הזמן למקטעים של 25 דקות. בתום 25 דקות של עבודה ניתן לקחת 3-5 דקות הפסקה. אחרי 4 מקטעים רצופים של 25 דקות ניתן לקחת הפסקה ארוכה יותר, של 15-30 דקות. אלון ואני הסכמנו שזה לא כאילו הוגה השיטה באמת המציא משהו. זה עוד אחד מאותם מקרים בהם מישהו הוא הראשון להעלות את הדבר על הכתב, לפרסם ספר ולעשות מזה כסף. ולמה קוראים לשיטה "פומודורו", עגבנייה באיטלקית? כי הוגה השיטה ממליץ להשתמש בטיימרים מיושנים, כמו טיימר העגבנייה הנפוץ במטבחים ביתיים.
ביום חמישי אלון הציע שאולי אנסה להשתמש בשיטה. במקרה שלי, לא מדובר ממש ברשימת מטלות אלא במטלה אחת מרכזית - ללמוד למבחן באמצעות פתרון שאלות תרגול. ישבנו יחד בסטארבקס ועשיתי 4 מקטעים רצופים של עבודה, עם הפסקות קצרצרות ביניהם. אחרי ארבעה מקטעים הרגשתי שאני לא יכולה יותר, אבל היי! פתרתי 70 שאלות. אתמול שוב השתמשתי בשיטה. בבוקר, אחרי שסיימתי את כוס התה הראשונה שלי והעמדתי בצק ללחם, הכנתי לי ארוחת בוקר והלכתי לשבת מול השאלות. עשיתי 4 מקטעים ואחריהם הפסקה גדולה. בהמשך היום עשיתי  עוד שני מקטעים, אחריהם ישנתי צהריים ואחרי ארוחת הערב ישבתי לעוד שני מקטעים. המשמעות של השימוש בשיטה מרשים ביותר כשמסתכלים על השורה התחתונה: אתמול עבדתי 3.33 שעות, נטו. פתרתי 150 שאלות תרגול. בלי לקום באמצע שאלה, בלי לקום אחרי כל שאלה ולבדוק מה התחדש במקרר ומה השתנה במצב הבצק. בלי להתברבר ובלי לחפש הסחות ותירוצים. התרכזתי ועבדתי ביעילות במשך שלוש שעות ושליש, בלי משחקים ובלי מזמוזים. ובגלל שזמן העבודה הוא כל כך תחום ומוגדר ומרוכז, רגשות האשם לגביי זמן שהושקע בדברים שאינם לימודים פוחתים משמעותית. אתמול גם אפיתי לחם, הכנתי מרינדה ועוף ואורז, יצאנו להליכה של 40 דקות... אבל כל זה לא היה על חשבון הלימודים ולא נעשה כדי לדחות את המחוייבות או לברוח ממנה.
אחרי שנתתי ללחץ להשתלט ביום רביעי, העבודה הטובה ביום חמישי, אתמול וגם היום מרגיעה מאוד. אני פותרת שאלות ולא סתם - אני עונה עליהן נכון. יהיה בסדר. בנוסף, אני גולשת באתר Allnurses.com, אתר בינלאומי לאחיות שמרכז פורומים בנושאים שונים, גם פורום ללומדים ל-NCLEX. אחרי תרגול של כמה שאלות, התחלתי קצת לדאוג שהכל קל לי מדי וחששתי שאולי דיסק התרגול שהגיע עם הספר שלי הוא פשוט קל ולא מייצג את הרמה בבחינה. נכנסתי לפורום ושאלתי והמליצו לי על כמה דיסקים אחרים שיש לי. אתמול ניסיתי דיסק אחר, עליו אמרו שרמת השאלות בו מאוד מייצגת את הרמה במבחן וגם בו, רוב השאלות היו קלות מאוד בעיני. אז כנראה שאני בסדר.
2. קנינו מאוורר!
בימים רביעי וחמישי השבוע היה חם מאוד, עם טמפרטורות שהגיעו לשיא של 31 מ"צ במהלך היום. ביום חמישי הלכתי לפגוש את אלון בסטארבקס כדי ללמוד, אבל, בואו נודה באמת - בשביל המזגן שלהם. בערב ניסיתי להירדם ובמשך שעה רק חיפשתי את הפינה הצוננת יותר במיטה, זאת שעוד לא הספקתי לחמם. הבית פלט את כל החום שהוא ספג במשך היום וחדר השינה שלנו, בו אי אפשר לפתוח חלון, פשוט הפך לסאונה. ביום שישי אחרי העבודה הלכתי לקרוגר וקניתי שם מאוורר קטן ומאז איכות חיינו ואיכות השינה שלנו השתפרו פלאים.
3. ביום שישי בערב נצפה דביבון בחצר האחורית שלנו!
עמדתי ושטפתי כלים כשפתאום הבחנתי בתנועה בזווית העין. הסתכלתי וראיתי אותו, פרוותי ושמנמן, מתקדם בהליכת גנבים ליד החנייה. צווחתי (כהרגלי), "אלונו, בוא מהר לראות, יש חיה בחצר האחורית! חיה!". ה"חיה" זינקה בריצה בתגובה לצווחות ההתרגשות שלי וברחה מהר-מהר, הרבה לפני שאלון השאנן, שמתרגש מחיות הבר המקומיות הרבה פחות ממני (או לפחות לא מוצא אותן ראויות לצווחות), הרים את העיניים ממסך המחשב שלו. סיכמתי את האירוע בכך שעד שלא אלמד לרסן את ההתלהבות שלי כנראה שעדיף לי להישאר בתחום הסיעוד ולא לרדוף אחרי קריירה בתחום חקר חיות הבר. אבל בחיי, דביבון!
4. אתמול בערב ראינו את הסרט Being Elmo
הסרט מספר את סיפורו של הבובנאי שמפעיל את אלמו מהחבובות. זה סרט מתוק, מצחיק, מקסים ונוגע ללב. אין לי הרבה מה לומר לגביו, אני רק ממליצה בחום לכל מי שאוהב סיפורים אנושיים שמוגשים בעדינות וטוב טעם - לכו לראות את הסרט הזה. שווה כל רגע.

סוף השבוע הזה היה פשוט מתנה. אמנם כבר בתחילת השבוע החלטתי שאני מפחיתה לחץ בעבודה ובהמשך השבוע החלטתי שאני מוותרת כליל על הנסיונות ללמוד בעבודה, פשוט כי זה לא מתאפשר ובכל זאת הגעתי לסופ"ש עם הלשון בחוץ, זקוקה למנוחה טובה. בילינו את רוב סוף השבוע בבית, רק שנינו. לא היו לנו תוכניות גדולות. הלכנו לישון מוקדם יחסית, התעוררנו ביקיצה טבעית (שלי התקלקלה לגמרי בגלל ההתעוררות הקבועה עם שעון מעורר במהלך השבוע), יצאנו לטיולים ארוכים בשכונה כמו שאנחנו אוהבים. ביום שישי אלון הגיש את המטלה האחרונה לשנה זו ובכך סיים את השנה הראשונה באופן רשמי. הידד לו ולנו! וכך, למרות שלמדתי המון במהלך הסופ"ש אני מרגישה שנחתי טוב. הייתי בבית עם אלון, מילאתי מצברים, נשמתי.

אני מוכנה להתחיל שבוע חדש.

יום רביעי, 2 במאי 2012

Countdown

ברום עמוד השדרה שלי, בין השכמות, יושב לו פיל. לא פיל גדול, אולי פילפילון. אבל הוא יושב שם, כל הזמן.

אני לא לחוצה. לא מתוחה. לפחות לא באופן מודע. אבל בלילה, לפני השינה, כשאני מתכופפת אל הברז שבכיור המקלחת בתום הצחצוח, כדי ללגום קצת מים ולנקות את שאריות משחת השיניים מהפה, פתאום הגב העליון שלי משמיע מן חריקה כזאת, שרק אני שומעת, ואני מבינה שהוא לא נשם כבר יום שלם. אולי הוא הבריח איזו שאיפה פה ושם, כשנשכבתי ליד גבי על הרצפה בזמן משחק, כששילבתי ידיים מאחוריי הגב ועשיתי לו קווץ' וסחיטה. אבל לא יותר מזה. בגדול, בלי הפסקה, הגב שלי בסטרס. וכולנו יודעים שהגב שלי הוא חלק ממני. כשאני פתאום שומעת אותו אומר שלוחץ לו, לא נותר לי להסיק שכנראה לוחץ גם לי. פשוט לא שמתי לב.

אני לא לחוצה, אבל יותר מדי פעמים בזמן האחרון אני נכנסת למיטה הרוגה מעייפות ולא מצליחה להירדם. אני שוכבת על הגב ומרגישה את הלב שלי פועם. חושבת על הזמן שנשאר עד המבחן, על מה שכבר הספקתי ומה שעוד נותר להספיק. אני קמה לשירותים. רק עוד פיפי אחד, אחרון. ואז עוד אחד, אחרון בהחלט. ועוד אחד, אחרון-אחרון ודי. כמו ילד שלא רוצה ללכת לישון או מעולם לא עזרו לו ללמוד להרגיע את עצמו ולהרפות, לוותר. עוד לגימה של מים, עם שמיכה-בלי שמיכה, עם כרית הירגעות על העיניים-לא זה מחמם ולוחץ וכבד לי אני מורידה, עם חולצה-חם לי, בלי חולצה! על הצד, על הגב, על הצד השני.

אלוהים אדירים, היום כבר הראשון במאי...

בום.

הדופק שוב שועט ואני שוב מתהפכת, מנסה למצוא את התנוחה בה אני אתן לסחרחורת העדינה של העייפות לסחוף אותי ואוותר סופית על האחיזה בגוף שלי למשך השעות הקרובות. לפעמים, כשנמאס לי להיאבק, אחרי חצי שעה או חמישים דקות, אני קמה ולוקחת בנדריל, אנטיהיסטמין שתמיד נמצא אצלנו בארון התרופות בשביל האלרגיה, אבל כמו שספר הסיעוד שלי יודע לספר, הוא משמש גם להשריית שינה. הלילה, אפילו עם בנדריל, ישנתי כמו בלילה שלפני טיול, כמו שאלון קורא לזה. שינה לא לגמרי עמוקה, מקוטעת. כזו שבמהלכה מודעים לרגעים בהם מתהפכים ומשנים תנוחה. שבאמצע הלילה פתאום מתעוררים ותוהים אם השעון כבר צלצל ופשוט כיבינו אותו וחזרנו לישון. כזו שכשהבוקר מגיע הוא גואל אותך מהלימבו הזה של העולם הצמיגי והדביק שבין שינה לעירות, עולם שבו העיניים עצומות ואת נחה, אבל רק חצי, כי משהו שם ברקע ממשיך לרחוש ולא עוצר באמת, אפילו לא לרגע.

אני לא לחוצה, לא במודע, כי באמת אין לי סיבה להיות לחוצה. עוד שלושה עמודים קצרים ואסיים את הפרק האחרון בספר. כבר לקחתי את המחשב הישן שלי לעבודה כדי שאוכל לתרגל כמה מאות שאלות כל יום. אבל משהו בפנים לא נותן לי מנוח. בכל זאת יש שם איזה גרגיר של חשש ולמרות שהוא רק קטן וגרגירי, הוא כבר נבט והתחיל לשלוח שורשונים סביב-סביב והוא קונה את אחיזתו בי. אני לוקחת נשימה עמוקה ושמה לב שאני צריכה לחשוב עליה, לקחת אותה במודע ובמתכוון, כאילו אחרת היא לא תיכנס למקום הנכון, לא תצליח לשבור את התנגדות בית החזה הקפוץ, הדרוך, הסרבן.

כמו תמיד, לפחות יש לכל זה תאריך תפוגה - עוד חודש ופחות משבוע. אחרי זה הכל יהיה רגוע ושקט. ונוכל לחגוג ולהתפרק ולחשוב אחורה על כל הלחץ הזה שהיה או לא היה ואיך היה והאם היה מוצדק או לא.

ונוכל להתחיל לשלוח קורות חיים.