לפעמים, כשאני מרדימה את גבי ומניחה אותה בעריסה לשינה טובה של אמצע היום, אני מורידה את המשקפיים, נשכבת על השטיח למרגלותיה, מניחה תחת הראש כרית קטנה, שתתמוך בעורף, מכסה את העיניים בחיתול בד (עדיף אחד שגבי עדיין לא הספיקה ללכלך), פותחת חגורה וכפתור במכנסיים ונושמת עמוק. לפעמים אני שוקעת, לפעמים אני צפה, לפעמים אני סתם שוכבת קצת בחדר החשוך-חלקית ונחה.
ככל שהשבוע מתקדם, כך מצטברת בי יותר עייפות. העובדה שגבי ישנה עכשיו שלוש פעמים במהלך הזמן שלי איתה ואורכו של כל נמנום הוא 45 דקות לפחות - ולפעמים שעתיים ופעם אפילו שלוש שעות - מאפשרת לי לזהות את הרגע בו אני הכי עייפה ולהישכב לידה בדיוק בתזמון המתאים. מוקדם מדי או מאוחר מדי והשינה הקלה לא תבוא. אני אשכב חמש או עשר דקות, אנסה להירדם ולא אצליח. אקום, ארד למטה עם המוניטור, אכין לי תה ואנסה לשבת ללמוד, למרות ששורפות לי העיניים והמוח שלי דייסה.
למרות שנחתי טוב-טוב בסופ"ש, כשהרדמתי את גבי בפעם השלישית אתמול, בארבע אחה"צ, לא הצלחתי להתרכז בקריאה. אחרי שישבתי קצת מול הספר וניסיתי, הבנתי שחלון הזמנים הקצר נפתח וממש בקרוב הוא יסגר בטריקה. השארתי את הספר על שולחן האוכל והלכתי לחדר של גבי. סגרתי את הדלת, נשכבתי על הרצפה, לקחתי נשימה עמוקה ועצמתי עיניים. רק כשהתחלתי להירדם שמתי לב ששכחתי לשים כרית מתחת לראש. זה לא הפריע לי לנמנם 35 דקות, שהרגישו כמו חמש ולהתעורר רעננה וטרייה. התעוררתי מקולות קטנים של תינוקת שנפל לה המוצץ ואחרי שהחזרתי מוצץ ונענעתי קצת את העריסה, העיניים הקטנות והעייפות נעצמו חזרה ואני ירדתי למטה, הכנתי לי תה ללא קפאין והתיישבתי לסיים את הפרק הארוך והמייגע שהתחלתי מוקדם יותר במהלך היום.
בסוף היום, אלון בא לאסוף אותי מהעבודה עם האוטו המושאל שנמצא אצלנו לשבועיים הקרובים.
יוני וסמדר נסעו לביקור בישראל, סיבוב הופעות ראשון עם התינוק החדש (יחסית) וביקשו שנסיע אותם לשדה"ת ונשמור להם על האוטו בהיעדרם. כבר חודש שאני מפנטזת על הרגע בו האוטו יהיה לרשותנו. על האפשרות לנסוע לקנות נעליים ב-DSW בלי לקחת זיפקאר, על קניות קלות בלי סחיבה בקרוגר, על נסיעה למכבסה שלא דורשת הינדוס מוקדם של מזוודות ותיקים מלאי כביסה.
אז אתמול בעשרה לשש בערב אלון אסף אותי. חיכיתי עם הקניות בכוונה תחילה וגם עם הכביסה. כשחזרנו הביתה אכלתי פרוסה עם אבוקדו ויוגורט, לקחתי את התרופות של אחר הצהריים ויצאתי לכבוש את העולם. הגעתי למכבסה, הפעלתי את המכונה ובזמן שהיא פעלה פינקתי את עצמי בצ'יפס משקית. הייתי עייפה והתחשק לי מלוח. אחרי שהעברתי את הכביסה למייבש נכנסתי לאוטו ונסעתי לקרוגר. שם העמסתי על העגלה בלי לעשות חשבון. זממתי מזימות ותכננתי תוכניות.
בקניות קניתי לנו פינוק אחד חורפי, לכבוד הסיום-סיומת של העונה הקרה - ארטישוק.
שנינו מאוד אוהבים ארטישוק אבל איכשהו יצא שהחורף לא עלה הפינוק הבריא על שולחננו. האמת שחשבתי שבביקור בישראל נאכל ארטישוקים (בדרך כלל בחורף יש שדה של ארטישוקים מאחורי הבית של ההורים שלי), אבל איכשהו, אחרי שאכלתי פומלה ביום השני לביקור שלנו והבאתי על עצמי כמעט-חסימת-מעיים, זה פשוט לא קרה עם הארטישוק.
אתמול, כשעברתי ליד מדפי הירקות הטריים ראיתי אותם וידעתי מיד - עכשיו או לעולם לא.
זאת הייתה חגיגה. מיד כשחזרתי הביתה בתשע וחצי (אחרי שעתיים וחצי של כביסה וסידורים) מילאתי את הקומקום עד שפתו והעמדתי סיר על הכיריים. קצצתי את הקוצים מעלי הארטישוק. אחרי עשרים דקות הבית התחיל להתמלא בריח הנכון, בפעם הראשונה לאותו ערב מלא פעלים. הכנתי רוטב פשוט של חרדל, דבש, מיץ לימון ושמנ"ז. ישבנו וקטפנו וטבלנו והיינו שמחים. ארטישוק זה כל-כך טעים. בין נהמה לנהמה אמרתי לאלון - הייתי צריכה לקנות ארבעה.
בזמן שהארטישוקים התבשלו הכנתי בצק לסקונס.
כבר המון זמן אני רוצה להכין סקונס. זוכרים ממתי? מאז ולנטיינס דיי. אבל אז לא מצאתי שמנת להקצפה בשומקום והזמן חלף עבר לו. הנה חלפו להם חודש וחצי ולא בא אף לא רבע סקון לפינו. בפעם הקודמת, התאווה לסקונס התעוררה אחרי שהכנתי לג'וליה ואריאל צ'יקן פוט פאי לפי המתכון של מאיה מבצק אלים. המתכון מציע שלושה סוגים אפשריים של בצק לציפוי של הפאי ואני בחרתי בבצק סקונס, שהוא האופציה הקלה יחסית. כשטעמתי חתיכה מהבצק כדי לבדוק אם הוא מוכן ידעתי שאני חייבת להכין כאלה לאלון ולי - אבל מתוקים ולא בטעם של שום. והנה אתמול שוב הכנתי לג'וליה ואריאל צ'יקן פוט פאי, לבקשתם. אלא שהפעם הייתה מתוכננת נסיעה לקרוגר בערב, עם אוטו.
הייתה לי מזימה והיו לי האמצעים להוציא אותה לפועל.
המתכון מבצק אלים הוא פשוט, מהיר וקל עד גיחוך. מערבבים יבשים, מוסיפים שמנת מתוקה ולשים שתי דקות. רשימת המצרכים קצרה, הלישה קלה והבצק נוח לעבודה. האיכות של המאפים המתקבלים נמצאת ביחס הפוך למידת הקלות של המתכון. מתקבלים סקונס רכים ונימוחים. אם טועמים מיד כשהם יוצאים מהתנור, מומלץ להכין כיסא בצד מבעוד מועד, כי הרגליים שלכם יהפכו לצמר גפן.
הסקונס נשמרים טריים ומופלאים גם יום למחרת האפייה (בדקתי היום, עת אכלתי בעבודה את הסקון שהחבאתי בקופסת האוכל שלי). בחרתי להוסיף לסקונס פטל אדום טרי ונטיפי שוקולד לבן. את הפטל הוספתי לקערה אחרי שטרפתי יחד את כל היבשים, לפני שהוספתי את השמנת המתוקה. בגלל שלשתי אותו עם הבצק הוא התפרק לגרגרים-גרגרים שניקדו את המאפים בורוד עז ועשו לי נעים בעין ומתפצפץ בפה. וכך, בזמן שהשבענו את רעבוננו בארטישוקים, הסקונס נאפו להם בנחת בתנור והיו מוכנים בדיוק בזמן לקינוח. מושלם.
אני מאוד מרוצה מהמנהג החדש שלי, במסגרתו כל הזמן יש בבית מאפה קטן ומתוק כלשהו. זה התחיל במאפינס גזר ובעצם לא נפסק מאז. אני אופה תבנית של 12 מאפינס אחת לשבוע ולפעמים בתדירות גבוהה יותר (תלוי כמה אלון רעב כשהם יוצאים מהתנור וכמה קלה עבורו הדרך לקופסא שלהם בהמשך). לרוב אלה מאפינס אוכמניות-שיבולת שועל, הסוג החביב על אלון. שנינו לוקחים לעבודה/לימודים מאפין אחד שמשמש ארוחת ביניים קלה ומפנקת או ממלא באופן מושלם את הנישה של הדבר המתוק שעוזר לשרוד את נפילת האנרגיה באמצע היום. ועכשיו, בזכות המיקסר החדש שלי זה אפילו קל יותר. קערה אחת, חמש דקות הכנה, עשרים דקות בתנור וזהו. Hassle free.
בזמן שחלקנו את הסקון הראשון אלון אמר שהוא היה מוכן לשבת עכשיו עם קנקן תה וריבה וליהנות מהסקונס כמו שצריך. "וזה יקרה הקיץ", הוא אמר ולא כיחד. בסוף השבוע האחרון הזמנו כרטיסים לביקור קיץ בן שלושה שבועות בישראל. מאחר וכיוון הטיסה שלנו עדיין הפוך (אנחנו טסים מישראל לארה"ב ובחזרה לישראל), הטיסה לישראל ביולי הקרוב היא למעשה "החזור" של הטיסה האחרונה מישראל לארה"ב בדצמבר האחרון. מאחר ומאוד קשה ולא נוח לקבוע בכל פעם את הטיסה לישראל חודשים רבים מראש, החלטנו לנצל את ההזדמנות ולהפוך כיוון - שבכל פעם שנרצה לטוס לישראל נזמין טיסה הלוך ושוב וזהו. בלי כרטיסים פתוחים ובלי קנסות על הזזת תאריכים.
הבעיה הגדולה היא שכרטיסי טיסה לכיוון אחד הם יקרים מאוד ולפעמים עולים כמו כרטיס הלוך-חזור ואף יותר. לכן היה לי רעיון - בדרך חזרה נטוס דרך לונדון, נבקר את אורי ונבלה כמה ימים בעיר ואז נמשיך לארה"ב. מחיר הכרטיסים סך הכל עולה כמו טיסה הלוך ושוב (או אפילו קצת יותר), אבל אנחנו מרוויחים שבוע בלונדון וגם הופכים כיוון בזמן שנוח לנו. ועכשיו גם יש למה לצפות - ביקור ארוך בארץ ואחריו חופשה מתוקה בעיר המופלאה שכבר התחלתי להתגעגע אליה. אני כבר חולמת על פיש & צ'יפס, על בירה של אחה"צ בפאבים, על רביצה בפארק עם ספר וחטיפים, על נקניקיות ענק מהעגלות ברחוב, על תה וסקונס ושווקים של יום ראשון. וחופשה. מלאה ומוחלטת ומפנקת, רגע לפני שחוזרים לאן ארבור, אלון מתחיל את שנת הלימודים השנייה ואני מוצאת עבודה כאחות ומתחילה את שארית חיי.
כשהסקונס יצאו מהתנור השעה הייתה כבר אחרי עשר אבל הערב שלי לא נגמר.
מאחר ובחרתי לחכות לאוטו ולא נסעתי לקניות בסופ"ש, גם לא בישלתי בסופ"ש (אבל כן אפיתי לחם!). מאחר ולא בישלתי בסופ"ש - לא היה לנו אוכל בבית. זאת אומרת, לא היה בשר. היו ביצים וירקות וגבינה ולחם, אבל בשביל סנדוויץ' ארוחת הצהריים של אלון, שהוא הארוחה העיקרית שלו ביום, צריך בשר. בקרוגר קניתי עוף והודו טחונים, כדי שאוכל להכין קציצות ברוטב עגבניות, גם זה בהשראת הבישולים בעבודה. אני בדרך כלל לא טועמת את מה שאני מבשלת לג'וליה ואריאל, אבל אתמול שכחתי להוסיף פירורי לחם לתערובת הבשר של הקציצות וחששתי שהקציצות לא יחזיקו. אז טעמתי אחת. היא הייתה מושלמת. ובאותו רגע החלטתי להכין גם לנו קציצות, בדיוק אותו דבר. ב-11 ורבע בלילה סגרתי את המכסה על סיר הקציצות והשארתי אותן להתבשל 45 דקות, אבל זה עוד לא היה הסוף. המיטה הייתה לא מוצעת, בגלל שהורדתי את המצעים לכביסה. הייתי צריכה להציע את המיטה ולקפל את הכביסה שהבאתי מהמכבסה כי לא היה לי חשק לקפל שם. העדפתי לחזור הביתה ולקפל בישיבה.
הצעתי את המיטה, שפכתי עליה את כל תכולת שק הכביסה והתיישבתי לקפל.
תיק-תק, עשר דקות והכביסה מקופלת. פיזרתי למקומות.
"כל הכביסה מקופלת ובמקום, המפקד!", אמרתי לאלון בצחוק והוא הרים עיניים מהמאמר שקרא והחזיר לי חיוך והצדעה. "מתי שעת הת"ש שלי?", אלון אמר שזה רק בסופ"ש, אבל אני תיקנתי ואמרתי - אחרי תורנות מטבח. הכיור היה מלא בכלים ששימשו להכנת הקציצות והסקונס ועוד כמה כלי אוכל מזדמנים. שינסתי מותניים וכדי לחתום את היום הזה כראוי, שטפתי כלים. בחצות ועשרים הכיור עמד ריק ובוהק מניקיון. אמרתי תודה ושלום ופניתי למקלחת. "אתה יודע איך אני יודעת שעוד לא הגעתי הביתה?", שאלתי את אלון, "כבר אחרי חצות ועוד לא הורדתי את השרשרת והעגילים".
אחרי המקלחת הכנתי לאלון סנדוויץ' ללימודים וארזתי עבורי את מיליון קופסאות האוכל שאני לוקחת איתי לעבודה. ואז טעמתי קציצה אחת, כי בכל זאת, אכלתי ארטישוק לארוחת ערב ואחד מלוא הכף מהסלט שאלון הכין לעצמו. ואז אכלתי עוד קציצה ועוד אחת. סך הכל, אכלתי חמש קציצות. כן-כן. לא אחת ולא שתיים - חמש. אחת אכלתי בעמידה כמו סוכריה על מקל המזלג, אבל לארבע הנותרות נתתי את הכבוד להיאכל בישיבה, מתוך קערית של ממש.
בחצות חמישים ותשע כיוונתי את השעון המעורר והוא סיפר לי שלרשותי עומדות שבע וחצי שעות שינה. כיבינו את האור ואמרנו לילה טוב. נרדמתי לפני שהספקתי לשמוע את הנשימות של אלון מחליפות מקצב.
כן-כן, One 35 minute nap goes a long way.
בפוסט הבא: פסח ראשון בניכר, נשיקות מרנג צבעוניות, איך אומרים "קופטלים" ומדוע ועוד שלל הפתעות.
 |
| נרכשו אתמול, חלק ממזימת פסח מרושעת שתצא לפועל בימים הקרובים |
הפוסט הזה מוגש לכם באדיבות האוטו של יוני וסמדר שאפשר לי לקחת איתי את המחשב לעבודה היום ובחסות גבי - המובילה בתחום נמנום התינוקות (המבצע לזמן מוגבל).
פוסט שמח ואנרגטי.
השבמחקוואו איזה הספק!
מישהו דיבר על עייפות?
ויש גם פאנץ' ליין כי שוכחים מה הכותרת עד השורה האחרונה.
אחלה!