הבוקר קמתי ובזמן שהמים רתחו, שמתי מקל אחד של חמאה רכה וסוכר במיקסר שלי והתחלתי לעבד אותם לקרם. תוך כדי העיבוד קראתי שוב את המתכון וראיתי שהייתי צריכה בערך פי שניים חמאה. מהר-מהר המסתי במיקרו את הכמות החסרה והוספתי לקערה המתערבלת. או - עכשיו זה נראה נכון.
הוצאתי את החמאה מהמקרר כבר אתמול בערב. אחר-כך הייתי צריכה כל הזמן להתאפק ולא להתחיל להכין עוגיות בו במקום, מנסה לפנות להיגיון של עצמי באומרי ש-11:20 בלילה זאת שעה מאוחרת מדי להתחיל לאפות עוגיות (ואחר כך חצות ועשרים וגם אחת). הצלחתי להתאפק עד הבוקר. הכנתי עוגיות שיבולת שועל וצימוקים לפי המתכון שבתחתית המכסה של המיכל של שיבולת שועל קוואקר אינסטנט. כבר חודשים אני מתסכלת על המתכון הזה בכל פעם שאני פותחת את שיבולת השועל. אתמול בכלל חשבתי שאכין עוגיות שוקולד צ'יפס. אבל אז שוב ראיתי את המתכון הזה וידעתי שהגיע הזמן.
 |
| מתכונים נוספים באתר www.quakeroats.com |
יצאו עוגיות מעולות. במתיקות מתונה, פריכות בשוליים ורכות במרכז. יותר טובות מכל עוגייה קנויה. כאלה, ביתיות. פינוק. לא אספר לכם כמה עוגיות אכלתי בין שהן יצאו מהתנור ובין שהתיישבתי ללמוד
וכמה עוד בין שקמתי באמצע הקריאה ועד שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. בואו
נסתפק באמירה הכללית שעוגיות כאלה הן הכי טעימות כשהן טריות וגם שהיום שבת ולפעמים מותר קצת להשתולל.
אל תיבהלו - אכלתי פחות
מעשר. אני חושבת.
אחרי שהתחלתי את הבוקר בכזאת תנופה, הכדור המשיך להתגלגל במטבח. קפצתי על ההזדמנות הגלומה בתנור שכבר היה חם והכנתי במהירות ירקות לצלייה - צנוניות, סלקים, פלפלים כתומים ופטריות. מאלה ייצא קלצונה מושחת, בשילוב גבינת העיזים שקניתי אתמול. כעבור שעה הבית כולו הריח מפלפלים קלויים ואני יכולתי סופסוף להפסיק לשטוף כלים ולהתיישב ללמוד.
אני משתמשת בקיצ'ן אייד שלי יותר ויותר,
דבר שמסב לאלון שמחה רבה ולא רק בגלל שהוא זוכה לאכול את המטעמים שהם
התוצאה של השימוש המוגבר הזה. אלון שמח כי כשהוא קנה את המיקסר והוא עמד
שבוע על שולחן ההכנות שלי מבלי שאפילו חיברתי אותו לחשמל, הוא קצת דאג
שאולי היה עדיף כבר לקנות עציץ, אם הסיבה היחידה שרציתי מיקסר עומד היא
בשביל היופי. אבל אז התחלתי להשתמש בו והדאגות פגו. אני נהנית מאוד לערבב
בעזרתו מאפינס והיום גם השתמשתי בו לעוגיות, אבל בתחום בצק השמרים והשאור אני
עדיין מעט מתקשה. אחרי שנים של ערבוב ולישה ביד, קצת קשה לי שאני צריכה
ללמוד את המלאכה מחדש, אבל אחרת. אני רגילה למגע של הבצק, לתחושה שהוא
מעביר כשהוא מוכן או כשהוא צריך עוד קצת מים או עוד קמח. עם המיקסר, אפשר
רק להסתכל. אפשר להרים את וו הלישה ולנסות להבין האם המרקם של הבצק טוב
מהמראה שלו והאם לפי המראה הוא מוכן. יש חוק שאומר שהבצק כולו צריך להיאסף
לכדור על הוו ולנקות את שולי הקערה. היום, כשהכנתי את הבצק לקלצונה זה
דווקא קרה, אבל כעבור כמה דקות של לישה הכדור "התפרק". הוספתי עוד קצת קמח,
שוב נוצר כדור וכעבור עוד כמה דקות, שוב אותו סיפור. בסופן של עשר דקות
לישה, אחרי שהעברתי לקערת ההתפחה בצק שבבירור הרגיש לי דביק וקצת רטוב מדי,
חשבתי לעצמי שאם אני לא אסגר על העסק בקרוב אני עלולה למצוא את עצמי חוזרת
במהרה ללישה ידנית, כי לא קל לי עם הלמידה מחדש של משהו שכבר מזמן הפך
בשבילי לאינטואיטיבי. וגם כי שלב הלישה חשוב מאוד להצלחת המאפה הסופי ואני
לא נהנית מכשלונות סדרתיים (אפילו שאלון מתעקש שזה לא עניין קבוע, אני לא
אוהבת שלא מצליח לי). בינתיים אני עוד נותנת לזה סיכוי, אבל אני מזהירה
שהסבלנות שלי לא תימשך לעד.
אתמול סיימתי בשעה טובה ומוצלחת את כל הפרקים בסיעוד המבוגר. היום פתרתי את שאלות התרגול של הפרקים האחרונים, שקצת הזנחתי. אחרי שפתרתי את כל השאלות ועשיתי סיבוב ניצחון ברחבי הבית (כולל שכיבה סמלית על המיטה), התחלתי את הפרקים בפרמקולוגיה. בינתיים השד לא נורא. אפילו סביר בהחלט. לשמחתי אני מכירה את רוב התרופות (בינתיים) ויודעת למה הן מיועדות. אני מכירה את תופעות הלוואי העיקריות, מינונים מקובלים (כשצריך לדעת), התוויות נגד, רמה טוקסית ועוד פרטי מידע חשובים. אין לי ספק שיהיו פרקים יותר ארוכים ועמוסים, אבל בגדול - אני מסתדרת ואף יותר מזה. וזה נכון לגביי הלימודים בכלל, לא רק התרופות. מדהים אותי כמה מידע המוח שלי שימר בארבע שנים האחרונות ואיך שהמידע הזה ממשיך להתקיים גם בלי שאני מתעסקת בו כל הזמן ובלי שאני עושה דבר פעיל לשם כך. משמח מאוד.
אתמול נסעתי לקניות מיד אחרי העבודה. הגעתי לסופר בסביבות שש ועד שהגעתי הביתה השעה הייתה שבע. ובכל זאת, לבשתי בגדי ספורט ויצאתי לרוץ. תוך כדי התארגנות אכלתי שני תמרים. הייתי עייפה אבל לא ויתרתי. כל היום חשבתי על הריצה אליה אצא בערב. הלהבתי את עצמי עוד מהערב שקדם לכך והבטחתי לעצמי שאני לא מוותרת. עכשיו, כשמזג האוויר קצת יותר מסביר פנים, אני מנסה לחזור לפעילות קצת יותר קבועה. זה לא פשוט, כשאני מבלה חלק ניכר מימיי בעבודה ואמורה להקדיש חלק לא מבוטל ללימודים. אבל בשבוע החולף הגוף שלי התחיל לאותת שהוא צריך את התנועה. כמה אפשר לשבת על כיסא, רכונה מעל ספר ולקרוא ולקרוא ולקרוא. צריך לצאת קצת, להזיז קצת, לנער. ביום חמישי בערב סרקתי את הרשת בחיפוש אחרי עצות וטיפים להגברת המוטיבציה להתעמלות. מעבר להחלטתי לקצר את האימונים באופן משמעותי (אתמול רצתי רק עשרים דקות), החלטתי שאני מנסה לאתגר את עצמי ולהתמיד במשך החודש הקרוב בשגרה קבועה - יום כן, יום לא. בימים של "לא" מותר לי לצאת לצעוד או לרכב על האופניים אם מתחשק לי לזוז. בימים של "כן" אני יוצאת לריצה קלה בת עשרים דקות ולא מוותרת לעצמי אלא אם אני חולה. נראה אם אני אצליח לעמוד באתגר שהצבתי לעצמי.
אני לא אוהבת להכריז על דברים כאלה בקול, מחשש שאני לא אעמוד בהם ואז אאכזב את עצמי ואת הסובבים אותי. אבל ההימנעות מהכרזה קצת מביסה את המטרה, מפני שקל הרבה יותר להתייחס בביטול להתחייבות שחשבתי עליה דרך אגב ואמרתי לעצמי, "כן, יכול להיות נחמד אולי לנסות לעשות את זה מתישהו אבל לא נורא אם לא יילך אז לא צריך לספר לאף אחד". אז הפעם אמרתי לאלון ועכשיו אני גם כותבת את זה בבלוג. אולי התמדה שכזאת במשך חודש תביא אותי ממש לשלב באופן מוצלח פעילות קבועה בסדר היום שלי ואחרי חודש זאת כבר תהיה שגרה ואני לא אצטרך אילוצים חיצוניים כדי להזיז את עצמי. בינתיים, אני צריכה להזכיר לעצמי שהיציאה להליכה או ריצה תמיד משפרת את מצב הרוח שלי ואת רמת האנרגיה שלי, באופן מיידי. ההשפעות ארוכות הטווח כוללות תחושה טובה יותר לגביי הגוף שלי, יכולת ריכוז גבוהה יותר, תחושת רעב ושובע מסודרת יותר ושינה טובה יותר בלילה. לא שווה?
ולסיום - השבוע הכנתי לראשונה חזות עוף שלמים בשקית צלייה בתנור. משום מה אף פעם לא השתמשתי בשיטה הזאת לחזות עוף, מחשש שהם יאבדו את העסיסיות שלהם. ביום חמישי השבוע לא התחשק לי להכין ארוחת ערב והצעתי לאלון שאולי נאכל בחוץ. הבית היה די ריק ממצרכים, למעט שני מגשים של חזה עוף במקפיא. הפשרתי מגש אחד וניסיתי לחשוב מה אני רוצה להכין. חשבתי להשתמש בגריל ג'ורג פורמן שלנו, אבל אז פתחתי את הארון, ראיתי את שקיות הצלייה והחלטתי ללכת על זה. את המשרה-רוטב אלתרתי, כרגיל. האמת שנכנסתי לאתר של חברת Reynolds כדי לבדוק את זמני הצלייה המומלצים לחזה עוף בעת השימוש בשקית הצלייה וקיבלתי רעיון לעוף בלימון ומשם זרמתי עם הדימיון ועם מה שהיה במקרר. הכנסתי לשקית קליפה ומיץ מלימון אחד, ארבע שיני שום חצויות, מעט-מעט רוזמרין יבש, בערך 2 כפיות דבש, כפית חומץ בלסמי, קצת חרדל, מלח ופלפל. פשוט. התקבלה מנה מאוד לימונית, אני חושבת שבעיקר בזכות השימוש בקליפת הלימון ולא רק במיץ. החזות יצאו עסיסיים ועמדו במבחן החימום במיקרו ביום שלמחרת. התגובה של אלון לטעימה הראשונה מבטאת את ההצלחה של המנה באופן הטוב ביותר - "מי צריך ללכת למסעדה!". ואכן, טעימה ועוד טעימה הבהירה שמדובר בפיצוח אמיתי. מנה מנצחת. היום שחזרתי את אותו הרוטב בדיוק, עם שוקיים. בינתיים הבטן שלי מלאה בעוגיות וקלצונה שיישרתי שוב ושוב במהלך אחה"צ, אז לא טעמתי את העוף, אבל אני מקווה שהשחזור יצא נאמן לגרסת המקור.
נראה לי שאני הולכת לתפוס את האור האחרון ולעשות סיבוב בחוץ, לקצת אוויר צח.
שבת שמחה לכולם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה