אתמול ב-11 בבוקר הלכנו לבית החולים, להיפגש עם הרופאה שלי ולשמוע מה יש לה להגיד. זאת הייתה הזדמנות נחמדה לגלות את שירותי השאטל של האוניברסיטה שנוסעים במגוון נתיבים ברחבי העיר. אחד מהם עובר די קרוב לבית שלנו ועוצר ממש ליד הבניין הראשי של בית החולים. מדובר בהליכה של עשר דקות בערך עד התחנה ונסיעה של עשר דקות. הקו עובר בתדירות גבוהה מאוד, אחת לעשר דקות והנסיעה בו היא בחינם. נחמד לחשוב על האפשרות שהקו הזה ישרת אותי ביום מן הימים, כשאעבוד בבית החולים.
אני מחבבת את הרופאה החדשה שלי. היא חביבה, יסודית ומנוסה. נראה שהיא יודעת מה היא עושה והיא משדרת את הביטחון הזה כלפי חוץ בצורה שגורמת לי להרגיש שאני בידיים טובות. נוסיף לזה את המערכת המצוינת של מרפאת ה-IBD של בית החולים ובכלל אני מרגישה שיש מי שמטפל בי. יש מספר טלפון אליו אני יכולה להתקשר עם כל שאלה או בעיה ולדבר עם אחות, שמתייעצת עם הרופאה שלי וחוזרת אליי עם תשובה. בשביל חולה ותיקה במערכת חדשה, זה מרגיע מאוד.
ביום שלישי, כשהחום כבר ירד אבל השלשולים עוד המשיכו בעוז, החלטתי שהגיע הזמן להתייעץ עם הרופאה שלי. אז הרמתי טלפון. תיארתי לאחות את המצב והיא הבטיחה לחזור אליי עם תשובות. היא חזרה אליי למחרת וביקשה שאגיע לבית החולים כדי למסור דגימה כדי לבדוק אם אולי נדבקתי בקלוסטרידיום דפיציל, חיידק שאוהב בתי חולים ומטופלים עם מערכת חיסונית מדוכאת. היא גם אמרה שהרופאה שלי רוצה לפגוש אותי בהקדם. מאוחר יותר באותו יום התקשרה מישהי ותיאמה לי פגישה כבר ליום שישי.
אז אתמול תפסנו את האוטובוס הכחול של האוניברסיטה והגענו לבית החולים צ'יק-צ'ק.
כשהרופאה התפנתה אליי, דיברנו על הבדיקות שלי. היא הסבירה קצת יותר בפירוט מה ראו בקולונוסקופיה וגם סיפרה על תוצאות ה-MRE שעד כה לא שמענו עליהן דבר. לשמחתנו, ה-MRE חזר תקין ויחד עם הקולונוסקופיה הוא מאשר שהמחלה שלי אכן ברגיעה. אז למה עבר כבר שבוע וחצי מאז הבדיקה ואני עדיין רצה כל הזמן לשירותים?
הרופאה שלי התנצלה, כאילו היא האשמה בכך שאני לא מצליחה להתאושש מאז הבדיקה. ואז, בזכות כך שהדגימה שמסרתי ביום רביעי חזרה שלילית, היא הציעה שאתחיל לקחת אימודיום - עד ארבעה כדורים ביום, למשך שבועיים. אם אחרי שבועיים אין שינוי, נדבר שוב.
זה בדיוק מה שרציתי לשמוע.
אמנם מעולם לא לקחתי תרופות נגד שלשול, אבל בימים האחרונים חשבתי לעצמי, שמאחר והבדיקות כולן תקינות ונראה שלא מדובר בזיהום או התלקחות של המחלה, אין סיבה שאני אמשיך לשלשל. לפיכך, אין סיבה לא לנסות לעצור את השלשולים, כי נראה שאולי פשוט הגוף שלי חטף כזאת מכה רצינית שהוא כבר לא מבין איך לעזור לעצמו ולעצור בעצמו (זה קורה לו לפעמים). אז אתמול נסענו לעיר מיד אחרי בית החולים, נכנסנו ל-CVS וקנינו אימודיום. אחר כך כבר היינו די רעבים אז חצינו את הרחוב ונכנסנו ל-Sava's. אמנם השעה הייתה כבר שתיים בצהריים, אבל הם עוד הגישו ארוחת בוקר. אז אלון לקח מנה של האש בראונס עם ביצים וכל מיני תוספות בסגנון יווני ואני אכלתי וופל בלגי עם עם קצפת ותותים והמון-המון סירופ מייפל.
כשחזרנו הביתה לקחתי את הכדור הראשון והלכנו לישון צהריים. אלון תכנן לישון רק חצי שעה, אבל כשהתעוררתי אחרי שעה וחצי הוא הודה שיצא מהמיטה רק עשר דקות לפניי. נראה שהמחלה האינטנסיבית של השבוע החולף התישה את שנינו. בכל זאת, אלון הקדיש חלק נכבד מהזמן בטיפול ודאגה, שניהם מעייפים מאוד כשהאדם שאתה אוהב אומלל וחולה ויש מעט שאתה יכול לעשות כדי לשפר את מצבו.
כשהתעוררתי מהשנ"צ הידיים שלי עדיין הריחו ממייפל ולראשונה מזה ימים רבים לא הרגשתי דחף לרוץ לשירותים. שינוי מרענן.
לקחתי כדור נוסף לפני השינה וישנתי טוב בלילה.
הבוקר קראתי קצת על אימודיום והבנתי למה הוא עוזר לי, מעבר לכך שהוא פשוט מאט את קצב התרוקנות הבטן שלי. מסתבר שאימודיום הוא חיקוי סינתטי של סם אופיואידי, בן משפחה של מורפין והרואין. בשונה משני האחרונים, אימודיום לא עובד על מערכת העצבים המרכזית, אז הוא לא ממסטל. אבל הוא חולק עם השניים תכונה חשובה אחרת שנותנת לו את האפקט הקליני שלו - הוא מרפה את השריר החלק במערכת העיכול. כך, הוא גם מאפשר ליותר נוזלים להיספג מהמעי הגס בחזרה למחזור הדם. כתוצאה מנטילתו של כדור הקסמים הקטן קורים שני דברים חשובים שמשפרים מאוד את ההרגשה שלי. הראשון, הוא שאני פחות צריכה להילחם באיבוד הנוזלים המתמיד שמתרחש בעקבות השלשולים המרובים. כשאין איבוד נוזלים אני לא מרגישה מיובשת כל הזמן וכשאני לא מרגישה מיובשת אני, איך לומר - מרגישה טוב יותר. הדבר השני הוא שהמעיים שלי רפויים יותר ולכן אני פחות סובלת מהכאבים העוויתיים שליוו אותי בעשרת הימים האחרונים. כשהבטן לא נאבקת בעצמה כל הזמן אפשר לישון, אפשר לשבת ובאופן כללי - העולם נראה טוב יותר. לכן עבר עליי לילה שקט הרבה יותר ולמרות שישנתי פחות מאשר בלילות הקודמים, קמתי רעננה הרבה יותר. לאור הרעננות החדשה, אני חושבת שאוכל לנסות להתחיל ללמוד למבחן. בתור חיזוק לאימודיום, התחלתי היום לקחת פרוביוטיקה וחזרתי לאכול יוגורט, כדי לנסות לשקם קצת את הפלורה של המעי שנשטפה שוב ושוב בעשרת הימים האחרונים.
לאור הלילה המוצלח והשקט היחסי בגזרת הבטן שנמשך גם הבוקר, החלטתי לנסות להתרחק קצת מהאסלה וממש לצאת מהבית. כמעט שבועיים של מחלה הביאו איתם ריפיון בגזרת הטיפוח העצמי ולכן שמתי פעמיי לקניון - אל המקום בו עושים גבות ושפם בחוט.
בחוץ זרחה השמש והתחזית סיפרה על חמש מעלות צלזיוס. היה יום מקסים ושמחתי להיות בחוץ. האוטובוס הגיע בדיוק בזמן ואחרי עשר דקות הגעתי למחוז חפצי. עשר דקות אחרי זה כבר נראיתי שוב כמי שזכאית לבוא בחברת בני-אדם, עם שתי גבות במקום אחת ובלי איזה צל מוזר שמעיב על העיניים ועל השפה העליונה.
ליד המקום של הגבות והשפם יש מקום של עיסוי סיני עם מחירים מאוד הוגנים. אז נכנסתי ומיד הובילו אותי למיטה, לקחו ממני את המעיל והתיק, הורו לי לחלוץ נעליים ולהוריד משקפיים. נשכבתי על הבטן והתמסרתי. אחרי עשרה ימים של כאבים וחוסר נוחות, הגיע הזמן לנשום עמוק ולתת למישהו לפרק אותי ולהרכיב מחדש.
בחרתי בעיסוי של שעה - אם כבר, אז כבר.
40 דקות עיסוי גב, כתפיים וצוואר ו-20 דקות רפלקסולוגיה. זאת הפעם הראשונה שאני מקבלת עיסוי מקצועי מעל הבגדים (שאינו טיפול שיאצו). זה היה טוב ממש כמו עיסוי עם שמנים ולרגעים אפילו טוב יותר. בשלב הרפלקסולוגיה כבר הייתי חמאה, נשמתי נשימות עמוקות-עמוקות. בתום 60 דקות קמתי, נעלתי נעליים, לקחתי את הדברים שלי, שילמתי והלכתי לחכות לאוטובוס, מרחפת עשרה סנטימטרים מעל הקרקע.
אחרי שבת כזאת, כשכל התוכניות שלי ליום ראשון מסתכמות במנוחה, אני חושבת שביום שני אוכל כבר לחזור לעבודה. ובגדול - אני חושבת שאני מתחילה לחזור לעצמי. הגיע הזמן.
"הכל עובר עליך"(וזה תרתי משמע לפחות),
השבמחקועוד משהו שהוא התייחסות לציטוט מהפוסט וראשיתו בציטוט השורה הראשונה שלי:"את בעצמך שמש זורחת"
:)