יום שני, 23 בינואר 2012

שובו של המרק הכתום: מבישולי סוף השבוע

בסוף השבוע זכינו בקניות עם אוטו, מה שאפשר לי להשתגע בסופר.
המקור לשיגעון היה שיא נמוך בטמפרטורות, נכון לחורף זה. כשבלילה היה מינוס 20 ובמהלך היום עלה למינוס 12, יכולתי לחשוב על ימים בעתיד בהם לא ארצה לצאת מהבית כדי לקנות אוכל, בטח לא על האופניים שלי. מה גם שעם העבודה, חמישה ימים בשבוע, לא מזיק שיש במקפיא ובארונות כמה מצרכים שיהפכו כל ארוחה או תבשיל מ"סתם" ל"משהו".
כמו במלחמה, הקור שבחוץ סימן עבורי הזדמנות להצטייד בשימורים ובקפואים. וכמו לפי חוק, תמיד הכל נגמר יחד - גם הקמח ושמן הזית, הקוואקר והצימוקים. זאת הייתה קנייה מקיפה. חזרנו הביתה כמנצחים, עם כביסה נקייה וריחנית והרבה שקיות מלאות מצרכים. אחרי שהחזרתי את הזיפקאר למגרש החנייה ממנו אספתי אותה, חזרתי היישר לזרועותיו של הספר שלי ולמרות שחשבתי להכין עוף בתנור לארוחת ערב, הסתפקנו בסלט עם יוגורט. בכל זאת, אכלנו בשר לצהריים וממש לא הרגשנו חייבים.
בהמשך הערב נלחמתי שוב ושוב בדחף להכין את הקציצות. תשע וחצי בערב לא נראתה לי כמו שעה הגיונית לעמוד ולקצץ והייתי צריכה להתאפק כי מאוד רציתי כבר לדעת איך הן ייצאו.

בבוקרו של יום שבת פצחתי במרתון הבישולים השבועי.
בתוכנית היו מרק כתום, כי הרגשנו שלא מיצינו את הנגלה הקודמת (זה החיסרון בבישול כמויות קטנות יותר של מרק. לפעמים זה נגמר מהר מדי), קציצות בתבשיל חומוס, דלורית ותרד - כדי לנסות ולפצות על הכישלון בתחילת השבוע ופשטידת כרובית וברוקולי.

התעוררתי באחת עשרה בבוקר וכבר עם התה הראשון של הבוקר שטפתי את הכלים שהיו בכיור, כדי להתחיל את יום הבישולים כמו שצריך. במקביל העמדתי סיר על הכיריים, בתוכו התבשלו פרחי הכרובית והברוקולי. השלב הראשון בהכנת הפשטידה לא דרש מאמץ מיוחד, כי פשוט קניתי שקית מוכנה של ברוקולי, כרובית וגזר גמדי. בישלתי את הירקות עד כמעט-ריכוך וסיננתי אותם. במקביל אידיתי בשמן ומים שלושה בצלים - חלק ילכו לקציצות וחלק לפשטידה.
כשהבצל היה שקוף ומעט שחום הוצאתי שני שליש מהכמות לקערית. אל היתר שנותר במחבת הוספתי שלוש שיני שום פרוסות. אחרי דקה הצטרפה לחגיגה כפית חמאה. אלון הרים ראש, "מה מתבשל שם?". עניתי תוך פירוט על תכולת המחבת. אלון שחרר אנחה של כניעה והכריז שהוא רוצה לאכול את זה כבר עכשיו, כמו שזה.
נתתי לשום לשחרר ניחוחותיו ואז הוספתי למחבת כמה כפות קמח. אחרי שהקמח ציפה יפה את הבצל והשום, ספג אליו את החמאה ושינה מעט את צבעו, כיביתי את האש והוספתי למחבת גביע שלם של גבינת קוטג' דלת שומן, כוס מוצרלה מגוררת ובערך כוס יוגורט לבן, שני אחוז שומן. הוספתי שתי ביצים, מלח-פלפל ואגוז מוסקט ושפכתי את תערובת הפלא על הירקות שהמתינו כל הזמן הזה בסבלנות דרוכה בסיר בו הם התבשלו. שיטחתי את התערובת בתבנית פיירקס מלבנית ושלחתי לתנור ל-45 דקות.

אזהרה! המאכל אינו בטוח לפולניות הנוטות ליישורים

שכחתי לשמן את התבנית וגם לא פיזרתי פירורי לחם על התחתית כמו שאני נוהגת לעשות. אף על פי כן, יצא מוצלח מאוד. הידד לפשטידת הכרובית האן-ארבורית הראשונה שלנו! יומיים אחרי הכנתה וכמעט-כמעט גמרנו את כולה. כן ירבו כמוה בעתיד.

בינתיים, בארץ אחרת, ערבבתי את התערובת לקציצות.
אחרי הכישלון הצורב של הבישול בעבודה ביום שלישי שעבר, החלטתי לנסות שוב את המתכון, אבל בוריאציה קצת אחרת. למעשה, השתמשתי בו כהמלצה או השראה. הכנתי קציצות רגילות, שלי, כמו שאני מכינה. חצי עוף-חצי הודו, בצל ופטרוזיליה קצוצים דק. הלכתי על התיבול המזרחי - כורכום, כמון וקינמון. הוספתי גם פפריקה מתוקה וחריפה, כי אני לא יכולה בלי. גירדתי פנימה תפוח אדמה אחד, אדום קליפה ונתתי להכל לעמוד בערך שעה.
התערובת הזאת, עם קצת פירורי לחם, חזקה מספיק גם בלי ביצה, אז למה להוסיף אחת? היא עומדת יפה בבישול ואני מנחשת שגם טיגון לא יבהיל אותה.
שטפתי את הסיר מהמערכה הקודמת ושמתי בתוכו את הבצל שטיגנתי קודם לכן. הוספתי חומוסים משתי קופסאות שימורים, שסיננתי ושטפתי ודלורית אחת שטופלה כנהוג. המתכון מ"ביסים" מבקש להוסיף גם תרד, אבל היו לי הרהורי כפירה. ניגשתי לאלון להתייעצות, ובעידודו גמלה בי ההחלטה להכין קלצונה ממולא תרד (עליו עוד יסופר).
אחרי שהקפצתי את החומוסים והדלורית קצת עם הבצל והתבלינים (זהים לאלה שנכנסו לתוך הקציצות, מינוס הפפריקה החריפה), הוספתי לסיר שתי כוסות מים וכפית רסק עגבניות ונתתי לכל החגיגה להגיע לרתיחה, אז התחלתי לקצץ קציצות. בגלל הצפיפות בסיר לא היה לקציצות הרבה מקום ממש לצלול אל תוך נוזלי התבשיל. מדי פעם נענעתי את הסיר וכשהיה נראה שכבר ממש אי-אפשר, סגרתי מכסה וחיכיתי כמה רגעים, לתת לקציצות הזדמנות להתמצק ולהתקשח קצת לפני שאני נוקטת באמצעים יותר קיצוניים. בסופו של דבר הוספתי עוד שתי כוסות מים עד שלכולם היה נוח ונעים. הקליפות הדקות של החומוסים שנפרדות מהגרגירים והדלעת שקצת נכנעת ומתפרקת בבישול עוזרים לעבות את הרוטב, כך שהוא לא יוצא מימי לגמרי.
קיצצתי קציצות קטנות מכפי הרגלי ובחרתי לתת להן צורה מעט פחוסה. בכל פעם כידררתי כדור קטן ואז מעכתי אותו בעדינות בין כפות הידיים. הגודל של הקציצות הופך אותן לסוכריות של ממש. סכנת נשנוש!
 
עם אורז לבן: אוכל נחמות

בעוד הקציצות מתבשלות, עברתי ללוש את הבצק לקלצונה.
אחרי שהנחתי אותו להתפחה, פניתי להכין את המילוי - שוב אידיתי בצל בשמן ומים, שוב הוספתי לו שום אחרי שהזהיב. ואז שלושה תפוחי אדמה שחתכתי לקוביות קטנות, בערך ס"מ על ס"מ. כשקוביות תפוח האדמה היו שקופות ומבריקות הוספתי את התרד. בינתיים, המרק הכתום סיים להתבשל ובתוכו חיכה בדיוק המרכיב שיסגור את הקלצונה - חזות עוף שלמים. חתכתי את העוף לקוביות, בערך באותו גודל כמו קוביות תפוחי האדמה והוספתי גם את העוף למחבת. אחרי כמה רגעים נוספים של הקפצה, פיזרתי מעל הכל קצת מוצרלה מגוררת, כיביתי את האש וחיכינו לבצק שיסיים את תפיחתו.
אז ערכתי שני מאפים והחלטתי להיות יצירתית. המאפה הראשון קצת התפרק כשניסיתי להעביר אותו משולחן העריכה לתבנית. המילוי החם השפיע על הבצק והפך אותו קצת נוזלי. עם המאפה השני כבר הייתי חכמה יותר - אמנם רידדתי אותו ישירות על השולחן (אני שונאת לרדד על נייר אפייה) אבל מיד בתום הרידוד העברתי אותו לנייר אפייה ושם המשכתי בעריכתו.
בדרך כלל אני אופה את הקלצונה כמו שהוא, או לכל היותר מברישה אותו במעט שמן זית. הפעם, לכבוד העריכה המסוגננת, החלטתי שמגיע למאפים המפוארים טיפול מפנק והברשתי אותם בביצה טרופה. הם הודו לי בברק מפואר כשיצאו מהתנור.

לפני
אחרי

מאפה אחד נפרס ונעטף כארבע חתיכות בודדות, להיות לאלון ארוחת צהריים במשך השבוע הקרוב. השני נפרס גם הוא ונשלח למקפיא, לחכות ליומו. כשיש לי כאלה דברים טובים במקפיא, אני מרגישה שאני יכולה לנשום לרווחה.

גם היום בישלתי, בעבודה. יומיים בשבוע שכמה שעות מתוכם מוקדשות בלעדית לבישולים הם משימה לא קלה, אבל אחרי שהתאוששתי מהנפילה של שבוע שעבר, אני מצליחה לשמור על החדווה.
היום בעבודה בישלתי מרק עוף מפנק במיוחד - אחרי שהמרק מתבשל, אני מפרקת את העוף השלם שהתכבס בתוכו ומחזירה רק את הבשר לתוך המרק. אני מרגילה אותם לטוב מדי.
וגם - חזה עוף במרינדה המקסימה לחזה עוף לפי "ביסים" ורוטב עגבניות עם פטריות שמפיניון (לפי הראש, הלב והעין).
ג'וליה ביקשה שאכין תפוחי אדמה פשוטים, צלויים בתנור, אבל במקרר היו פלפלים שנשארו משבוע שעבר, בגלל שכחתי להכניס אותם לגיבץ' (נזכרתי בזה בפתאומיות, באחת עשרה וחצי בלילה, בעודי יושבת מול המחשב, דבר שגרם לי לתהות על דרכיו הפתלתלות של המוח האנושי) וגם חבילה של עליי בייבי-תרד שנשכחו מחוץ לאיזה תבשיל (תהרגו אותי אם אני זוכרת איזה). כשסיפרתי לה על הפשטידה שהכנתי לנו בשבת, זממנו יחד על איזו פשטידה של תפוחי אדמה ומה-שנשאר-במקרר. באותה שיטת הכנה, אידיתי את כל הירקות יחד. שני פלפלים צהובים, אחד ירוק, שלושה תפוחי אדמה לבנים ושלושה סגולים וחבילה של תרד. את הרווחים בין הירקות מילאתי בשתי כפות קוטג', שתי כפות פרמז'ן, שתי ביצים (ועוד קצת All-Whites, שזה חלבוני ביצה בלבד שנמכרים כאן בקרטון כמו של חלב), כוס קמח ובערך כוס חלב. מלח-פלפל ואגוז מוסקט.
בגלל שבבית לא היו הרבה גבינות או יוגורט בטעם טבעי, הבלילה הכילה הרבה קמח, שימלא את הרווחים בין הירקות. חששתי שאולי זה ייצא קצת יותר דומה לעוגה או ללחם מאשר לפשטידה, אבל ג'וליה כבר הודיעה לי במייל שזה היה נפלא. אני מחכה להגיע מחר, לטעום ולהיווכח בעצמי.

ומה מתבשל אצלכם?


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה