שתי מסרגות ופקעת של צמר

הכל התחיל ביום ראשון.

התכתבות בחלק התגובות של הפוסט האחרון התגלגלה לשיחה על ביגוד חורף לריצה. ספציפית, אני כתבתי בפוסט שקפאה לי האוזן ושהגיע הזמן לקנות סרט מחמם לאוזניים (קניתי באמאזון, תודה). נעמה כתבה לי שהיא ראתה מישהי לובשת סרט כזה בדיוק, שסרגה לעצמה מצמר מהמם. משם השיחה נמשכה לנושא הסריגה, ובעיקר - אני כותבת כמה תמיד רציתי לדעת לסרוג וכמה אני מצטערת שמעולם לא יצא לי ללמוד.

למעשה, פעם אחת, לפני כמעט שבע שנים, ניסיתי. קניתי מסרגות ושתי פקעות צמר, נחושה בדעתי לסרוג צעיף כחול כמתנת ואלנטיינ'ז למי שהיה אז חבר שלי (ואלנטיין! אני! זה היה מזמן... מאז אלון ואני נפגשנו וביססנו את מדיניות "ללא מתנות" שלנו. העולם יפה הרבה יותר). הדפסתי דף הוראות שמצאתי באינטרנט ולימד איך לעשות תפר בסיסי. לא הצלחתי. לא סתם, נכשלתי כישלון חרוץ. אחרי כמה ימים של ניסיונות, בלי יכולת להבין מה אני עושה לא נכון, המסרגות הושלכו הצידה ואני השלמתי עם הגזירה - כנראה לעולם לא אסרוג. המשכתי להסתכל על סרגניות בקנאה, בערגה. חולמת שיום אחד אהיה כמוהן, יודעת שלעולם לא.

אבל אז יוטיוב עוד לא היה מה שהוא היום.

"השיחה" עם נעמה הכניסה אותי לאמביציות. כשאלון עבר לידי, תמים ולא חושד בדבר, הודעתי לו, "החלטתי שאני הולכת ללמד את עצמי איך לסרוג". חיפוש פשוט ביוטיוב העלה אינספור סרטונים, כולל אחד בו אישה עם קול קצת מבוגר (רואים רק את הידיים) אומר שאחרי שהיא קיבלה תלונות שהסרטון הקודם שלה מהיר מדי, היא מעלה סרטון מאוד-מאוד-מ........או........ד איטי.

ביום ראשון האוטובוסים נגמרים מוקדם.

נכנסתי מהר לאתר של חברת האוטובוסים המקומית, בדקתי מתי האוטובוס הקרוב למאייר ומתי האחרון בחזרה. יש לי שלוש שעות. מספיק בשביל לנסוע, לקנות ולחזור. הזדמנות טובה גם לקנות קצת ירקות ופירות שעוד מעט נגמרים. הזדמנות טובה לשכוח לקנות מלפפונים.

נסעתי, קניתי, חזרתי.

התיישבתי מול המחשב ולמדתי איך להעלות שורה של עיניים על המסרגה (Cast On). אחרי שהעליתי שורה של 40 עיניים, כמו שהסבתא בסרטון המליצה לסורג המתחיל, הבנתי שאני בעצם לא יודעת איך להתקדם מכאן. מה השלב הבא? מזל שהסבתא אמרה שמי שתופס את הקטע יכול לצפות בסרטון הבא שלה, how to do the knit stitch (עין ימנית?). ישבתי מול המחשב והתרכזתי מאוד בסרטון, מדי פעם עוצרת ומחזירה אחורה, ממלמלת לעצמי "מה, מה, מה?!" ואומרת לה, "רגע, לאט יותר. slow down lady!". אלון ישב על הכורסא לידי וצחק לעצמו. "אתה צוחק עליי?", שאלתי אותו. הוא ענה שכן.

מאוחר יותר, כשישבתי על הכורסא האסופית שלנו (אני קוראת לה "כורסת הקריאה של אלון", אבל הוא בדיוק קם ועבר לחדר העבודה), אלון עבר בדרך חזרה מהשירותים ואמר לי שהוא מקווה שבקרוב אני אתחיל לסרוג קצת יותר מהר, כי בינתיים אני נראית קצת כמו ילדה מפגרת. מה?! זה קשה!

עברו יומיים.

אתמול בערב כבר סרגתי במהירות ראויה לציון. הטעות היחידה היא שהעליתי חמישים תפרים על המסרגה בהתחלה, אז כל שורה לקחה לי נצח. אבל זה אימון טוב. בין הסרטונים של סבתא ג'ודי יש סרטון אחד שכותרתו knit the raspberry stitch. זאת דוגמא יפייפיה ומורכבת, אז כמובן שרציתי ללמוד לעשות אותה. ברוב יהירותי ניגשתי לצפות בסרטון כבר אתמול, אלא שלשם כך צריך לדעת לעשות משהו שבאנגלית נקרא "purl stitch" (עין שמאלית?) שהוא בעצם הכיוון ההפוך ל"עין" הרגילה. בהתחלה בכלל לא הבנתי שדרוש פה תפר אחר. אחר כך הבנתי שצריך להעביר את הצמר מאחור קדימה כדי להתחיל, אבל לא הצלחתי להבין איך לעשות את זה. היום מצאתי סרטון מספיק איטי שמסביר את כל השלבים. עכשיו אני יודעת לעשות "עין" ו"עין הפוכה" - לא רק עם ביצי תרנגולת על מחבת.

הופה! תפר מתהפך :)

כמו אחרי שמשחקים משחק מחשב הרבה זמן ברצף או שמרכיבים פאזל, גם כשאני מניחה את המסרגות ופונה לעשות משהו אחר, נשארת לי על העיניים תמונת גרר של התפרים והמחשבה שלי ממשיכה להתעסק בדפוס התנועה החוזר על עצמו. איקס, לולאה, להשחיל, למשוך. 'חת, שתיים, שלוש, ארבע.

בעיה נוספת היא שמאז שהתחלתי לסרוג, זה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות. במקום לבשל, במקום לאכול, במקום לצאת מהבית, במקום לאפות. לדוגמא, אתמול בצהריים הייתי צריכה ללכת לקבל חיסון במרפאת הסטודנטים במרכז העיר. הייתי מוכנה 45 דקות לפני הזמן. כדי לנצל את הזמן והתיישבתי לסרוג. שמתי לי שעון מעורר, שלא אשקע בפעולה ואשכח את עצמי בתוכה. כשהשעון צלצל אמרתי, "אוף! אני לא רוצה לצאת מהבית!". רוצה להישאר לסרוג. בכל רגע בו אני עושה משהו שאינו סריגה (כן, גם עכשיו) המחשבה שלי נודדת לכיוון הסריגה - מתי אסרוג שוב? עכשיו בטח תגידו שיש לי נטייה להתמכרות. קודם הריצה, עכשיו זה... לפחות אני מתעלת את זה לכיוונים חיוביים.

אז עכשיו, אחרי שהשתלטתי על שני סוגי התפרים הבסיסיים, כל שנותר לי הוא להתאמן, להתאמן, להתאמן. אחרי שאשלוט מספיק במיומנות הבסיסית, אוכל להתחיל לנסות לסרוג דוגמאות מורכבות יותר. ואז אוכל אולי להתחיל פרויקט רציני - לא רק צעיף שהוא בעצם מלבן ארווווך, אלא בגד כלשהו, כפפות, כובע לתינוק במראה וינטג'... השמיים הם הגבול.

בינתיים אני גם רוצה ללמוד ולהבין איך לתקן טעויות ולעשות בקרת נזקים - מה עושים כש"נופלת עין"? בינתיים, אם אני מגלה את הטעות באיחור, אין לי ברירה אלא לפרום את כל העבודה שעשיתי עד כה, כי אני לא מצליחה לפרום רק חלק.

לפני כמה זמן עברתי ליד מרכז האומנות של אן ארבור וראיתי מודעה ובה כתוב שבמקום מתקיימת קבוצת סריגה אחת לשבוע, פתוחה לקהל הרחב. אולי אחרי שארגיש שאני אוחזת במסרגות בביטחון מספיק, אוכל להצטרף ולסרוג בצוותא עם עוד אנשים, לקבל טיפים ולרכוש עוד ניסיון.

ביומיים האחרונים אני מאושרת.

המהירות בה השתלטתי על המיומנות החדשה מילאה אותי סיפוק והקפיצה את תחושת הערך העצמי שלי. אני מרגישה מסוגלת. אני מרגישה שאצליח בכל דבר שאחליט לעשות, לא משנה מה. וזאת התחושה הכי נעימה בעולם.

רכישת המיומנות הזאת, שחשקתי בה זמן רב כל-כך, היא גם שלב נוסף בדרך שלי להפוך להיות מי שאני חולמת להיות - אדם שמסוגל לספק את כל צרכיו הבסיסיים, תוך שימוש בכמה חומרי גלם פשוטים. כמו באפיית לחם, שאפשר לעסוק בה בכל מקום, כל עוד יש קמח, מים ומחמצת. כמו בבישול, שבעוד שישנה אפשרות להכין מאכלים מורכבים, אפשר גם להיצמד לקו פשוט ונקי, ביתי ומוכר ולהפיק מאכלים מזינים ומשביעים. אני רוצה להיות מגניבה, כזאת שאחרים מסתכלים עליה ואומרים - וואו, היא עושה כל-כך הרבה דברים יצירתיים ומיוחדים, הכל בכזאת השקעה, הלוואי שגם אני הייתי... בעצם, אני רוצה להפוך להיות אותן בחורות שתמיד קינאתי בהן.

ויש גם את התסביך הישן-נושן, שאני סוחבת איתי מאז שהפסקתי לכתוב שירים (כן, פעם, בתיכון וקצת אחרי, כתבתי שירים). תסביך? אני? כן. גם לי יש כמה. קטנים ומוסתרים, אבל הם כאן איתי תמיד.

הייתי ילדה מאוד יצירתית, המון פוטנציאל, קצת פחות מימוש. או בעצם, כן מימוש, אבל אף פעם הפוטנציאל לא נרתם במלואו לאיזה פרויקט מובנה ומסודר שנמשך על פני תקופה ארוכה. טוב, הייתי עסוקה בלהיות חולה במחלה כרונית.

ובכל זאת, בכל שנות בית הספר וגם קצת אחרי - ציירתי, פיסלתי, שרתי. עשיתי בגרות בתיאטרון. ובכלל, הייתי קצת אקסצנטרית, מהמוזרים האלה שלומדים תיאטרון ומתנהגים קצת קוקו, מתלבשים קצת מוזר ואף אחד לא מבין אותם עד הסוף. אני עדיין זוכרת איך אחד הבחורים הכי פופולאריים (ונחשקים) בשכבה ניגש אליי כמה ימים אחרי שביצעתי את המונולוג שלי לבגרות בכיתה י"א מול כל בית הספר ושאל אותי אם אני יודעת לעשות גם קומדיה. א-לו-הים (כבר אז הבנתי שהוא טיפש מאוד, כנראה).

ואז זה נפסק. אולי מזה פיטר פן חושש. הפסקתי לכתוב שירים, הפסקתי לצייר, הפסקתי לשזור בחרוזים.

אני זוכרת שהתלבטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. בשלב כלשהו השתעשעתי במחשבה ללכת ללמוד ביולוגיה. אורי, אחי הבכור, איים עליי בצחוק, שאם אני לא עושה משהו עם היצירתיות שלי, הוא מנתק איתי את הקשר. ואז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. והבנתי שטעיתי ועברתי לסיעוד. והבנתי שצדקתי, הפעם (לקשר שלי ושל אורי שלום).

במהלך ארבע השנים האחרונות, הלימודים לתואר, הייתי פשוט עסוקה מדי.
בשנה ב' הצטרפתי למקהלה בירושלים ופרשתי אחרי ארבע פגישות. היה לי קשה להקדיש לכך שלוש שעות, ערב אחד בשבוע. מדי פעם קיבלתי מייל מאמא שלי, שמספר על סדנת כתיבה כאן או שיעור ציור פתוח שם. אבל לא היה לי זמן לזה וגם לא חשק. לא היה לי ראש לזה.

הסתפקתי בבישול, באפייה ולאחרונה בריצה. אמרתי לעצמי ולסובבים אותי שזאת האומנות שלי. וזה נכון, בהמון מובנים, אבל לא עד הסוף. בכל זאת, הרגשתי בחסרונו של המשהו הנוסף הזה. של יצירתיות אמיתית במשהו שכולם סביבי תופסים אותו כעיסוק פנאי, כתחביב, כאומנות.

אתמול פתאום התמלאתי בהבנה עמוקה - כמה אני חופשייה. כמו שלא הייתי שנים, כמו שאולי לא אהיה עוד לעולם, בסיומה של התקופה הזאת. אבל עכשיו, כשיש לי המון זמן ורק אני קובעת מה לעשות בזמן הזה, פתאום הכל מתעורר ואין גבולות. ופתאום כל הריכוז שאני מסוגלת לגייס, כל התשוקה והמשאבים - כולם מופנים לאפיקים שאני בוחרת בהם. בלעדית. וגם זאת התחושה הכי נעימה בעולם.

איך התחיל לי פוסט על סריגה והוא הפך לפוסט התבוננות עצמית ותסביכי נעורים?

לפחות תפסתי את זה וסובבתי אותו חזרה. שימו לב ואל נא תתבלבלו, זהו פוסט חיובי. שמח ומשמח.

טוב לי. שוב. עדיין.
פאדיחות :)