לבשל מרק עם החלונות פתוחים

לפני כמה ימים קראתי את הפוסט הזה בבלוג של אראן האהוב עליי כל-כך. היום, כשהתחלתי לבשל מרק, נזכרתי באותו פוסט והחלטתי לפתוח את החלונות. בחוץ אפור וגשום ובפנים חם. פתחתי חריץ בחלון שקרוב אליי ונתתי למטבח החם להצטנן קצת בעזרת האוויר שנכנס מבחוץ. זה נחמד ככה, לשתף את השכנים במתרחש במטבח שלי, לגרות להם את הדימיון ואת בלוטות הטעם.

חלון המטבח שלי

הגשם שהתחיל לרדת אתמול אחר הצהריים לא הביא איתו קור ראוי לציון. אתמול בערב יצאתי למכבסה בלי מעיל ולקחתי עליי רק צעיף סמלי. גם היום בצהריים, עם טמפרטורה של 14 מעלות צלזיוס בחוץ, חשבתי כמה מזג אוויר הוא עניין של הרגל והתרגלות. בשנה שעברה בתקופה הזו של השנה התחלתי את הסטאז' בשערי צדק. אני זוכרת שיצאתי מהבית יום אחד בצהריים ובחוץ היה מן אבק והשמיים היו חומים-אפורים. אתר ירושמיים שנהגתי להיוועץ בו כמעט בכל פעם שיצאתי מהבית גילה שבחוץ שבע מעלות והגדיר את מזג האוויר "קור כלבים" ואני התעטפתי בסוודר, מעיל, כפפות וכובע וכרכתי סביב הצוואר את הצעיף הכי צמרירי שמצאתי בבית.  יצאתי החוצה, כמעט נעלבת מהקור הקיצוני שפקד את ירושלים. אני נזכרת ביום ההוא וחושבת - כמה מעט ידעתי אז וכמה הרבה השתנה בתפיסה שלי את מזג האוויר בחודשים הספורים שאני נמצאת באן ארבור. והשינוי הזה הוא דווקא מאוד לטעמי.

החצר האחורית שלנו, שטופת גשם

עבר עליי יום מוזר.

אתמול, אחרי שחזרתי מהמכבסה, ביקרתי בשירותים שש פעמים ברציפות בתוך ארבע שעות. כל הצהרות הגבורה שלי נוסח, "לא מפריע לי זה" ו"לא אכפת לי זה" נמוגו כעשן. מצאתי את עצמי יושבת באחת וחצי בלילה על האסלה ותוהה מה עשיתי רע, למרות שידעתי את התשובה טוב מאוד - אכלתי בלי להיזהר. ועכשיו אני משלמת את המחיר. מהאסלה דילגתי ישר למקלחת. אחרי יום קשה-קשה בגזרת ה"מתחת לחגורה" המעט שאני יכולה לעשות עבור הגוף שלי הוא לשטוף אותו בקצת מים חמים שיעזרו להרפיה, יזכירו איך לנשום וגם ידאגו שלא יתפתח לי איזה זיהום לא סימפטי באזורים רגישים, בנוסף לכל הצרות. אחרי שעמדתי דקה במים היה נראה לי הגיוני יותר למלא אמבטיה. שוב חשבתי איזה מזל שאנחנו גרים בבית עם אמבט. התיישבתי במים החמים ובזמן שהבטן שלי געשה בעוד ערבול קולני, הבנתי שעוד לא סיימתי את היומית. יצאתי מהאמבטיה החמה, התנגבתי מהר והתיישבתי שוב על האסלה. לא נעים.

אחרי עשרים דקות במים, יצאתי והתכוננתי להיכנס למיטה. הייתי עייפה כבר לפני שלוש שעות אבל המחשב משך אותי להמשיך. מצאתי המון בלוגים חדשים לאחרונה שאני נהנית לקרוא בהם ולפעמים קשה לעצור. אבל לגוף שלי היו תוכניות אחרות. לרוע מזלי האמבטיה עוררה אותי ולא עזרה לי להתמסטל. בשתיים וקצת כיבינו את האור ואמרנו לילה טוב, אבל אני המשכתי לשכב ערה עד שלוש, משלוש עד ארבע נרדמתי לשינה קלה מאוד ורק בארבע, אחרי שחזרתי למיטה מפיפי שלישי, נרדמתי על אמת.

הצגת התכלית של אתמול בערב הבהירה לי שהגיע הזמן למעשים. ולכן, היום היה יום טיהור. פתחתי את הבוקר בכוס תה ענקית ובננה, המשכתי עם רסק תפוחי-עץ ודייסת קוואקר וצימוקים. אחר כך עוד בננה, חצי תפו"א מבושל עם קצת מלח, כוס מיץ תפוזים וכוס מים גדולה. זה היה התפריט שלי, בגדול, רוב הבוקר והצהריים. ללא טיפת שומן, אפילו לא לחם עם אבוקדו. בסיסי-בסיסי. בארבע אחה"צ, עת סגרתי את המכסה על הסיר של המרק, התפניתי לכרסם את שלל כנפי העוף שהתכבסו בציר העוף שבישלתי עבור המרק. זה היה החלבון המשמעותי הראשון שלי היום. בזמן הזה כבר הספקתי להסתחרר כמה פעמים, חלקן הגדול בעודי יושבת.

הגוף שלי מצחיק. הוא יודע להביע את מחאתו רמה כשאני אוכלת שטויות ולא מקפידה על תזונה, בעיקר כשמדובר במזון עתיר שומן. אבל גם כשאני פתאום עושה סיבוב פרסה ועוברת לאכול הכי טוב וממושמע הוא מתבלבל לגמרי. בעיקר, הוא מציג שלל תופעות שיותר מהכל מזכירות גמילה מפחמימות וזה מוזר, כי כאמור, אכלתי שתי בננות ותפוח עץ וצימוקים ובדייסה היה גם דבש. אבל אפשר גם לייחס את הסחרחרת למיעוט שעות השינה בלילה (אני כבר לא רגילה להסתפק בשבע) ולמרתון השירותים של הערב הקודם שבהחלט גבה מחיר. ההיבט הנחמד של הדיאטה המטהרת היה לראות עד כמה מהר הכליות שלי מתגייסות למשימה ומתחילות להפיק מים בערך מכל דבר שנכנס לי לגוף. גם המהירות בה חלפה הבחילה ובמקומה הגיעה תחושת תיאבון בריא שימחה אותי מאוד. אין אפס - כשאני מתנהגת יפה לגוף שלי, הוא מחזיר לי באותה מטבע (לא לפני שהוא ממש מבהיר את הנקודה שלו, שהייתי לא בסדר ואכלתי משוגע ונונונו לי וכל זה).

על אף התשישות הקלה שאפפה אותי במהלך הבוקר, התעקשתי לבשל מרק. בקניות של יום רביעי אספתי את כל המרכיבים הדרושים להכנת מרק כרוב-סלק, לראשונה מאז הגעתי לארה"ב. תיארתי לעצמי שבשלב מסוים אשתעמם מהתפריט השמרני-אנמי ואחפש משהו מעט מורכב יותר והעדפתי להיות מוכנה עם מאכל שהוא מספיק מעניין, אבל גם לא מזיק או הרסני. הרבה יותר טוב מ"שובר שגרה" בדמות פרוסת לחם עם אבוקדו, חביתה ועגבנייה.

בישלתי את המרק עם חלונות פתוחים ונהניתי מהקשר עם החוץ הגשום. זזתי לאט במטבח, לא מסדרת אחרי כל שלב, משאירה דברים לאחר-כך. נהניתי מההיכרות הראשונה עם הסלק המקומי, שהגיר סגול כהה לכל עבר ברגע שהסכין נגעה בו. מאוחר יותר הוא התגלה כמתוק הרבה יותר מאחיו הישראלי. מי יודע, אולי סלק כזה לא יהיה אכפת לי לאכול גם במנות אחרות.

צילום ידי הבשלנית באדיבות הסטודנט אלון

בחמש ועשרה כיביתי את האש מתחת לסיר המרק. החלפנו בגדים ויצאנו אל הקור הרטוב, לאסוף את אלי משדה התעופה. אלון אמר שאני לא חייבת להצטרף, אבל צדק כשניחש שהיציאה מהבית תעשה לי טוב. מכיר אותי טוב, הבחור שלי.

בדרך דיברנו על ההבדל בין הכבישים בישראל לאלה האמריקאיים. וגם שוב נזכרנו כמה אנחנו אוהבים לשבת יחד במכונית נוסעת, משוחחים ושותקים חליפות ונהנים מהזמן העובר במרווח שבינינו.

כשאספנו את אלי נהניתי להרגיש את השמחה האמיתית שכולנו חשנו על המפגש. שמחתי באמת לראות אותו ונראה שגם הוא שמח לפגוש אותנו. הוא שאל על סוף השבוע שלנו וסיפר על שלו ושמחתי מאוד כשנעתר להצעתי לקפוץ אלינו הביתה לקערית ספונטנית של מרק.

אתמול, לפני שאלון נרדם ואני המשכתי להיות ערה לידו, הוא הזכיר שמחר צריך לחשוב על אוכל לשבוע הבא. סוף השבוע הארוך השכיח ממני את המציאות הזאת, של השבוע שמגיע מיד אחרי החופשה. עם רמת המעיכות בה סיימתי את הערב והיעדר כל השראה לגביי התפריט של השבוע שלפנינו, המהמתי בהסכמה שקטה וניסיתי לא לחשוב על אוכל. אלון הזכיר שיש שוקיים של עוף במקפיא ואמר שאפשר אולי להכין אותם בתנור ולהסתפק ב"סתם סנדביצ'ים", שזה מה שהיינו עושים פעם, בירושלים, לפני שנהייתי עקרת בית חסרת עבודה ובעלת כל הזמן שבעולם (להכין בו קלצונה). אני נזכרתי למה אני אוהבת להקפיא עוף, שיהיה. בסוף הוא שם בדיוק ברגע שצריך אותו, ממש כמו סופרמן.

בצהריים הוצאתי את העוף מהמקפיא ואחרי שאכלנו מרק ואלי הלך, שלפתי שקית קוקי מהארון והעמסתי לתוכה את השוקיים. העיניים שלי נחו על ארבע האשכוליות האדומות שקניתי עוד לפני שטסתי לבוסטון ושורדות כבר שלושה שבועות. אין מה להגיד, לפירות הדר יש כושר עמידות. כבר בשבוע שעבר שיחקתי עם הרעיון להכין עוף במיץ אשכוליות אדומות (כי לאכול אותן כמו שהן אני לא יכולה במצבי, למורת רוחי ולמגינת לבי). אחרי חיפוש מתכונים עקר ברחבי הרשת החלטתי להעביר את הרעיון למגירה. אבל הערב הבנתי שבעצם אני ממש לא צריכה מתכון. ממתי בכלל צריך מתכון לעוף?

סחטתי אשכולית אחת לתוך השקית ואחריה עוד אחת, כי היה נראה לי שאפשר קצת יותר מיץ. הוספתי בערך כף דבש, שליש כוס שמנ"ז, מלח פלפל וקצת בלסמי (כן, אני שמה בלסמי בההההכל). והמון שום, כמובן. את הראש האחרון שהיה בבית. אחרי חצי שעה בתנור הבית התחיל להתמלא בניחוח פרדסים. אחרי שעה ועשרים של צלייה התקבלו שוקיים שזופים וריחניים והבשר יצא ורדרד ורך. החיבור בין עוף ופירות הדר הוא קסם. המיץ מרכך את בשר העוף וגם החלקים הפחות שמנים הופכים עסיסיים. נפלא.

אז עכשיו יש מה לשים בתוך הכריך, אבל ממה נכין את הכריך, בדיוק? אתמול בלילה, באותה שיחה חסרת מעוף (מצדי. נראה שדווקא כשאני במצב כזה אלון מפצה ונולדים לו רעיונות חדשניים), אמרתי שאולי פשוט אכין לחמניות קטנות מהבצק בו אני משתמשת לקלצונה. אבל הבוקר נזכרתי בפעם האחת בה ניסיתי להכין מאותו בצק לחם. זה יצא נחמד, אבל היה קצת דחוס מדי. אין מה לומר - זה לא שאור.

אז אחרי שהעוף נכנס לתנור נכנסתי אני לאתר "הנחתום" בחיפוש אחרי מתכונים ללחמניות. כל המתכונים באתר דרשו בצק מקדים והתפחה של שמונה שעות במקרר. מאחר ולא היה לי "יום קודם", חיפשתי הלאה. נכנסתי לאתר של קרין גורן. אמנם אני לא מתה עליה ובד"כ לא מחפשת אצלה מתכונים, אבל היא באה לי בטוב. במקום לחמניות, קיבלתי רעיון גאוני אחר - פיתות מחבת, או בשמן הלא-פוליטקלי-קורקט: פיתות עירקיות!

הלכתי על זה.

הבצק מאוד קל להכנה, שעה התפחה והוא נוסק לשמיים בגלל כמויות השמרים המטורפות. הפעם חרגתי ממנהגי ולא הפחתתי את השמרים בחצי ולכן הבצק התנהג כמו שהתכוון המשורר. ראיתם? אפילו אני מצליחה לכבוש לפעמים את היצר. בזמן שהבצק תפח והעוף נצלה סיפרתי את אלון. איזו יעילות, אה? עם איך שהיום שלי התחיל, לא הייתי מאמינה שככה הערב שלי ייראה. אחרי התספורת חילקתי את הבצק לכדורים והנחתי בצד להתפחה שנייה, עשרים דקות נוספות. בסופה של ההתפחה השנייה חיממתי מחבת טפלון גדולה והתחלתי לרדד כדורי בצק לפיתות שטוחות. צד אחד עד שנוצרות בועות, צד שני חצי דקה, הופ - לצלחת ולכסות במגבת. הרגשתי לגמרי עיראקית, מרחפת מהמחבת לשולחן הלישה-עריכה שלי, שוב למחבת והכיסוי במגבת והכל. גיליתי את השורשים העיראקיים שאין לי.

התקבלו כמעט עשרים פיתות בגודל צלחת גדולה, ממש בכלום מאמץ. אחרי שהכנתי לאלון ולי לאפה/ראפ עם טחינה, חסה ופולקע אחד של עוף באשכולית אדומה לארוחת לילה מושחתת (זה הזיוף הראשון שלי היום והרשיתי לעצמי רק בגלל שהבטן הייתה בוב'לה מאז הצהריים), סיכמנו שאפשר ואף רצוי להכניס את החביבות לרפרטואר הקבוע. עכשיו רק נותר לראות איך הן ישרדו הקפאה והפשרה.

לאפה אמריקאית וערמה של פיתות (גם מתחת למגבת התכולה)

עוד הספקנו היום לתכנן בקווים כלליים ביותר את הביקור שלנו בישראל. תפתחו יומנים - נוחתים ב-20/12 בבוקר ועוזבים בין שישי לשבת (31/12) לפנות בוקר. הצעות למפגשים, ארוחות שחיתות, מסעות בעקבות הגביע הקדוש ושחזורים של מלחמת היהודים ביוונים אנא שלחו למייל של אלון או שלי. אנחנו מתכננים לחלק את זמננו בין הקיבוץ למושב והולכים להיות לנו עשרה ימים עמוסים ומלאי התרחשות. אבל חשוב לנו לפגוש את כולכם, אז השמיעו קול!

את השנה האזרחית החדשה נקבל כבר באן ארבור. אני מקווה שכשנחזור מישראל כבר יהיה שלג הגון ולא סתם חצי פתית לעשרים קילומטר רבועים. אבל אמרו לי כבר להיזהר במשאלותיי. אז אני לא נזהרת, פשוט שומרת אותן לעצמי.

ועכשיו, לפני שאני הופכת לדלעת... יש עוד חצי מטבח לנקות (קצת פחות כי אלון המופלא שטף את הכלים שאני לכלכתי) ואני גם צריכה מקלחת.

שבוע טוב!