יום שני, 31 באוקטובר 2011

דוקטור-מה? מורה נבוכים למבוך החיים של סטודנט PhD (וגם אשתו)

בפוסט הקודם ובכמה פוסטים אחרים שכתבתי מאז שהגענו הנה, יצא שחזרו והופיעו ביטויים דוגמת "הצעתי לאלון ואלון הסכים", "ביקשתי מאלון והוא נעתר". הקורא העירני אולי יחשוב שמהכתוב עולה איזה דפוס, בו נראה שאני האקטיבית, היוזמת, המציעה, ואלון הוא הפאסיבי. פרשנות אפשרית נוספת היא שאני זאת שרוצה ומעוניינת לעשות דברים יחד ואני צריכה "לשכנע" את אלון שיבלה איתי זמן. מאחר וזאת פרשנות קצת מעוותת של מציאות חיינו, חשבתי לכתוב פוסט שיסביר קצת מה בעצם אלון עושה ואיך יחד אנחנו מנסים להשיג איזון במערכת העדינה של חיינו החדשים מעבר לים.

נתחיל?

רוב האנשים נחים בסוף השבוע.
יום שישי מגיע וכבר בבוקר יש את התחושה הזאת באוויר, תחושה של סופשבוע. חלקנו מרגישים אותה כבר ביום חמישי בערב. יום שישי מביא איתו את ההבטחה למנוחה ונופש קצר. בילוי זמן עם המשפחה, שינה עד מאוחר, אולי ארוחת ערב במסעדה או סרט. נפלא. בארה"ב ובמדינות רבות אחרות סוף השבוע מתחיל בשישי אחה"צ ונמשך עעעעעד ראשון בערב. סופשבוע ארוך. איזה כיף!

אצל אלון סוף השבוע הוא זמן לעבודה.

רגע, מה בעצם אלון עושה?
אלון קורא. מצחיק, לא? לקרוא זאת עבודה?
ובכן, כן. זאת העבודה של אלון, כי זאת העבודה של סטודנט לדוקטורט במדע-המדינה.
טוב, אבל זאת בטח לא עבודה קשה, נכון?!
ובכן, לא, ז"א, כן. זאת עבודה קשה מאוד. אלון לא קורא עיתונים או ספרות יפה. אלון קורא מאמרים, פרקים מספרים ולפעמים ספרים שלמים. והוא לא קורא סתם קריאה מרפרפת. הוא צריך לשים לב לכתוב, לעבד אותו ולכתוב לעצמו הערות בצד לגביי מה שקרא. לפעמים הוא נדרש לכתוב עבודה קצרה (נייר) בו הוא מנתח את המאמר או הספר שקרא ומעלה הצעות לשיפור המחקר המתואר. מיד אחרי סוף השבוע, במהלך השיעורים השונים בקורסים אליהם הוא רשום, מצופה מהסטודנט החרוץ להגיב על הדברים שקרא, לומר מה דעתו עליהם תוך שהוא מעביר ביקורת על הטיעון המרכזי. 
זאת אומרת, אלון עובד בסוף השבוע בהכנות לקראת השבוע כולו, ואז במהלך השבוע הוא לומד ובמקביל עובד על המטלות השוטפות, עד שמגיע עוד סופשבוע וחוזר חלילה. אין נקודות עצירה (למעט חופשת חג המולד, שהיא החופשה הקצרה שבין שני הסמסטרים) ויש מעט חלונות זמן פנויים למנוחה ובטלה.

הלימודים לדוקטורט הם לא כמו לימודים בבית-ספר או לימודים לתואר ראשון.
בתואר הראשון שאני עשיתי, בסיעוד, למדתי חמישה ימים בשבוע. הייתי קמה כל בוקר מוקדם ונוסעת לביה"ס לשבע שעות של לימודים או התנסות קלינית במחלקה. זה היה אינטנסיבי ומתיש, אבל כשהייתי חוזרת הביתה, הזמן שלי היה לרשותי, לרוב. כמעט כל השיעורים היו בדגם המוכר שבו מרצה עומד מול כיתה ומעביר תוכן למאזינים פאסיביים, פחות או יותר. היו מבחנים ועבודות, אבל רובם רוכזו בתקופת זמן מוגדרת בסוף הסמסטר. מדי פעם היה צריך לרכז מאמץ ולתת איזו דחיפה, אבל רוב הזמן הכל התנהל בקלות יחסית.
רוב השיעורים בהם אלון משתתף, לעומת זאת, שונים מאוד מהמושג "שיעור", כמו שרובנו מדמיינים אותו. ברוב המקרים,  המורה או הפרופסור לא עומד ומרצה מול כיתה של חמישים איש. לרוב, מדובר בקבוצה של עשרה סטודנטים, פחות או יותר, שיושבים ומנהלים דיון על החומר שקראו לקראת השיעור, כשהפרופסור מנהל את הדיון ומנחה אותו. מכולם מצופה להשתתף ולפיכך לא ניתן לוותר על הקריאה ועדיין לקחת חלק פעיל בשיעור. ההערכה בסוף הקורס מתבססת על מידת השתתפות בשיעורים ואיכותה ועל הניירות שהסטודנט כתב במהלך הקורס.
מסלול הלימודים לדוקטורט שונה ממסלולים אחרים גם בשל הכמות האדירה של חומרי הקריאה בכל קורס וקורס. בשבוע ממוצע על אלון לקרוא בין 300 ל-400 עמודים (באנגלית, כן?). לצערנו, אי-אפשר לומר שכל חומר הקריאה מעניין. חלק מהמאמרים הם מאמרים סטטיסטיים די משמימים. ועוד לא הזכרנו את התרגילים בסטטיסטיקה, מחשוב ומתמטיקה שצריך לפתור ולהגיש כל שבוע.

מה המטרה של כל זה, של הקריאה והכתיבה והתרגילים?
השנתיים-שלוש הראשונות של התואר הן מעין "תוכנית הכשרה". הסטודנטים לומדים יסודות במחקר וקוראים מאמרים יסודיים ופורצי-דרך במחשבה מדינית ומחקר במדע המדינה. כל זה כדי שהחל בשנה השנייה לתואר הם יוכלו להתחיל ללמד בעצמם תלמידי קולג' זבי-חוטם, ובשנה הרביעית הם כבר יוכלו לערוך מחקר במדע-המדינה (בתקווה שבתוך כל העומס הם הצליחו לחשוב מה בעצם מעניין אותם ומה היו רוצים לחקור).

אבל למה בכלל לעשות את זה, ולמה לנסוע כל-כך רחוק לשם כך?
אלה שאלות חשובות שדרוש להן מענה, ואלה שאלות ששאלנו את עצמנו ללא הפסקה, עד שהיינו בטוחים שהגענו לתשובה אמיתית, כנה ומספקת. ועד שמצאנו את התשובה, לא החלטנו שאנחנו באמת נוסעים.
התואר באוניברסיטת מישיגן, כמו תארים דומים באוניברסיטאות אחרות בארה"ב, הוא תואר מעולה מבחינה מקצועית-אקדמית. במסגרת התואר כאן אלון מקבל כלים שסביר להניח שלא היה מקבל בשום מקום אחר. הוא קורא טקסטים חשובים שלא קרא עד היום, הוא לומד שפות תכנות שונות שישרתו אותו במחקר העתידי שלו. הוא לומד שוב סטטיסטיקה ממש מהיסודות. הבחירה בלימודים הללו היא צעד חכם מאוד, בשביל מי שהחליט לבחור באקדמיה כמקצוע ולהקדיש את חייו למחקר והוראה אקדמית.

אז אם כל-כך קשה, למה לא לוותר ולחזור לארץ?
ראשית, כמו שהסברתי קודם, זה שווה את זה בגלל הערך המקצועי. שנית, זה לא תמיד יהיה כל-כך קשה, יש תקווה באופק. ההתחלה אמנם עמוסה ומלחיצה, אבל כבר בסוף השנה הזאת העומס צפוי לרדת ובסוף השנה השנייה הוא יורד עוד יותר. בשנה השלישית מספר הקורסים פוחת משמעותית והמוקד עובר לעבודה עצמאית על תזת הדוקטורט. ואז יש יותר זמן פנוי ויותר גמישות. ככל שנתקדם במסלול הזה הסיכוי לגמול רק יילך ויגדל. החל באפשרויות תעסוקה רבות יותר בעתיד, ביטחון תעסוקתי וכלכלי וגם התפתחות אישית ומקצועית. אנחנו רואים עולם, אנחנו משפרים את האנגלית שלנו, אנחנו נחשפים לאנשים, מקומות וחוויות שלא היינו נחשפים אליהם בשום דרך או נסיבות אחרות. ובינתיים אנחנו בהחלט משוכנעים שזה שווה את זה.
חשוב לזכור שקיומו של קושי לא שולל הנאה, ואולי זה בעצם הדבר החשוב ביותר. אלון נהנה מאוד ממה שהוא עושה. גם בתוך כל הקושי הזה, לרגע הוא לא הרגיש שהיה רוצה לארוז את המזוודות ולחזור לארץ. הוא לא הרגיש שעשה טעות כשבחר במסלול הזה ובא הנה. שנינו מבינים שהקושי הוא הכרחי. והקושי לא מגיע לבדו, שכן כבר עכשיו אלון מתחיל לקצור את פירות ההשקעה האדירה שלו. החריצות משתלמת בדמות הערות והערכות חיוביות מהמרצים, מחמאות מחברים לכיתה וציונים טובים בתרגילים. ויש גם תגמול פנימי, בדמות הסיפוק שמגיע כשאתה מלהטט בין אינספור מחוייבויות ומטלות בתוך סדר יום עמוס ותובעני, ובכל זאת מצליח. אתה מסיים כל יום מרוסק, מרגיש שסחטו ממך את כל המיץ, אבל הצלחת ואתה ממשיך להצליח. גם אתמול, גם היום וגם מחר. אז כנראה שאתה עושה משהו נכון.
למעשה, אפשר לומר שבגלל זה אלון מקבל מלגה מהאוניברסיטה, כשיחד איתה מגיע מסר ברור - אתה, אל תעשה כלום, רק תלמד. אנחנו ניתן לך את הכסף הדרוש לתשלום שכר-דירה, חשבונות וקניות של (מעט) אוכל. בינינו, גם אם היית מנסה לעבוד לא היית מצליח, כי היית טובע בעומס. אתה סטודנט, רק סטודנט. כשעושים את זה חמישה ימים בשבוע, מהבוקר עד הלילה, שבעה חודשים בשנה, זאת עבודה קשה מספיק.

רגע, שוב, למה אני מספרת לכם את כל זה?
ובכן... כמו שהקדמתי ואמרתי, הקריאה בבלוג עלולה ליצור לפעמים רושם מוטעה, כאילו אני זנוחה ומסכנה ואלון מטה לי חסד כשהוא מקדיש לי מזמנו היקר. כאילו את אלון מעניינים רק הלימודים והוא מרשה לעצמו לשכוח מקיומי.
אבל לא. אלון מתנהל כרגע במצב שנקרא באנגלית Tunnel Vision. בגלל שהוא כל-כך עמוס, הוא מתחפר בשוחה שלו ומתרכז בכל רגע במטלה שלנגד עיניו, אבל במקביל הוא גם מנסה להסתכל על התמונה הרחבה יותר, לעשות סדרי עדיפויות ולנהל את הזמן שלו בצורה אסטרטגית נוכח רשימת המטלות. כמו שאומרים באנגלית, He's keeping his eyes on the ball.
כרגע, בינתיים, עד שאמצא עבודה והתמונה תתאזן קצת, אלון מאוד עסוק ואני מאוד פנויה. למרות ואף על פי זאת, יש דברים שחשוב לנו לעשות יחד. אנחנו בהחלט רוצים ואוהבים לבלות זמן יחד. הזמן המשותף שלנו הוא מועט אבל הוא חשוב מאוד לשנינו ולכן אנחנו צריכים להיות עירניים, לאתר את הכיסים הקטנים של הפנאי היחסי, שנפערים בסדר היום העמוס של אלון ואיכשהו לדחוף אותי פנימה. לפעמים נדרשת יצירתיות, כדי לנצל כל פיסת זמן בצורה הכי מוצלחת, שהכי תתאים לצרכים וליכולות של שנינו. נשמע מורכב? אשקר לכם אם אגיד שלא, אבל אלה החיים שלנו כרגע והם משקפים את הבחירה המודעת שלנו.
לפיכך, הרבה פעמים יוצא שאני מביאה לידיעתו של אלון את קיומם של אירועים שונים שאני חושבת שיש בהם עניין משותף לשנינו ושיכול להיות שניהנה מהם יחד. אני הרי גמישה, אז לי קל יותר להתאים את עצמי אליו. אין טעם שאני אכריח את אלון להתגמש לפי הרצונות שלי, כמו שהוא לרגע לא דורש או מצפה ממני לבטל את רצונותיי וצרכי מולו. אנחנו צוות ויש לנו אינטרס משותף שכל העסק הזה יצליח. ואם נפסיק לתפקד תחת הנחת העבודה הזאת, נביס בעצמנו את האינטרסים שלנו, וזה פשוט מטופש.

אינטרס משותף, אמרתי? מה בעצם יוצא לי מכל זה?
אווווווו. שאלת השאלות. אני אתחיל את התשובה לשאלה הזאת בסיפור קצר.
ביום שישי קיבלתי חיסון נגד שפעת. עליתי לקומה הרביעית בבניין וקיבלתי שאלון פרטים אישיים. הייתי צריכה גם לענות על כמה שאלות בכתב; האם אני חולה כרגע, האם אני רגישה לביצים או לאחד ממרכיבי החיסון, האם קיבלתי בעבר חיסון נגד שפעת. אחרי שהשלמתי את מילוי השאלון מסרתי אותו לגברת החביבה שהפנתה אותי לחדר האחות, שהזמינה אותי לשבת. אחרי שהיא הציגה את עצמה, היא שאלה אותי שוב את אותן השאלות שרק לפני רגע השבתי עליהן בשאלון הכתוב. למה? כי ככה צריך. כי זה מה שכתוב בספר שצריך לעשות לפני שנותנים לאדם חיסון כלשהו.
סיפרתי לאלון על זה, ואמרתי לו שבישראל מעולם לא נשאלתי את השאלות הללו. וגם אם כן, זה תמיד היה "על הדרך", אף פעם לא מתוך כוונה, ברצינות, ברוב תשומת לב. "כמה אני שמחה שיש לי הזדמנות לעבוד כאן כאחות", אמרתי לו. כי כאן עושים דברים כמו שצריך.
אז מה יוצא לי מזה? דבר ראשון, אני נמצאת עם בעלי, אהוב לבי, השותף שלי, איש הצוות החביב עליי ביותר. דבר שני, אני זוכה למקפצה מקצועית ענקית. אמרתי לאלון - זאת ליגה אחרת. מערכת הבריאות האמריקאית ומקצוע הסיעוד באמריקה נמצאים בחוד החנית, שנים קדימה מהמקום בו נמצא המקצוע בישראל ואני אתבל גם את הקביעה הזאת בסיפור קצר:
אורלי, חברה שלנו מבוסטון, ילדה לפני שלושה שבועות בערך. לפני כמה ימים התכתבנו בצ'ט והיא כתבה לי משהו בנוגע לזה שחבל הטבור של גבריאל התינוק קצת מסריח (זה קורה לכולם). שאלתי אותה אם היא מנקה אותו כל יום ואורלי השיבה שלא. "לא עושים את זה כאן", היא אמרה והוסיפה, "אני חושבת שהפסיקו עם זה לפני שנה".
עבור מי שלא מבין המון בטיפול ביילודים צעירים, אני אסביר - אחרי שחותכים את חבל הטבור נותר גדם, אשר מתייבש ולבסוף נושר, ומשאיר מאחוריו את מה שלימים יהיה הפופיק שלנו, כמו שכולנו מכירים ואוהבים אותו. בישראל נהוג לבצע טיפול יומי בגדם, הכולל בדרך כלל את ניקויו באמצעות צמר גפן ותמיסת חיטוי כלשהי. לפעמים, אם יש הפרשה צהבהבה, מוסיפים גם טיפול במשחה אנטיביוטית. ובבוסטון, בבית החולים בו אורלי ילדה, הפסיקו לעשות את זה. למה?
יש תחום שלם ברפואה, סיעוד ומקצועות פרקטיים בכלל, שנקרא Evidence Based Practice, או בקיצור, EBP. זהו תחום ששואף לעודד אנשי מקצוע לא לקבל את שיטות העבודה הקיימות כפשוטן, אלא תמיד לשאול "למה עושים את זה כך ולא כך". למה לא סוגרים בקליפס נקז חזה שהתנתק ממערכת הניקוז? למה מקימים מהמיטה חולה שעבר ניתוח בדרך זו ולא אחרת, ולמה דווקא בתזמון הזה? כששואלים שאלות ומבצעים מחקרים שנועדו לבדוק אותן, עוברים מעשייה מקצועית המבוססת על מוסכמות ואינטואיציה לעשייה מבוססת ראיות, שהיא עשייה שנבדקה בכלים מחקריים ונמצאה בטוחה יותר, חסכונית יותר ומבטיחה תוצאות טיפול טובות יותר ורווחה רבה יותר למטופל או לצוות. כמובן שיש מקטרגים לשיטה הזאת, אבל לא אכנס לכך עכשיו.
הדברים שאורלי אמרה לי עוררו אצלי מחשבה. אמרתי לאלון שזה מדהים בעיני, שמישהו חשב על זה ושאל "למה". ואז, כמו שאורלי אמרה, "הם פשוט הבינו שאם לא נוגעים בזה זה מתרפא מהר יותר, אז הפסיקו להתעסק עם הגדם". וה"פשוט הבינו" הזה, לא אומר שמישהו קם בבוקר והייתה לו הארה, או שהתשובה באה אליו בחלום הלילה. מישהו החליט שהשאלה הזאת דורשת בדיקה ומענה, והוא הלך ועשה מעשה. וזה מחזיר אותנו למה שאמרתי על מערכת הבריאות - הרפואה והסיעוד - בארה"ב. אני מתפתה לקרוא לזה אפילו ליגת העל, הליגה של המקצוענים.
ההזדמנות להפוך לעובדת במערכת הזאת התגלגלה לפתחי רק בזכות הבחור המוכשר והמדהים שלי, שהצליח להתקבל ללימודים באוניברסיטה מעולה שמדורגת בחמישייה הפותחת בתחום מדע המדינה בארה"ב. בלעדיו כל זה לא היה קורה. המאמצים האדירים שאלון השקיע בשנים האחרונות, כאשר ליהטט בין שלוש עבודות בשנה האחרונה ובמקביל כתב את עבודת המאסטר שלו ממש עד החודש האחרון, רק כדי שתהיה לנו הכנסה קבועה  (עם כל הכבוד לקצבת הנכות שאני מקבלת מביטוח לאומי אבל לא דורשת ממני עבודה ממשית) וכדי שאני אוכל להתרכז בבריאות שלי ובלימודים שלי. כל זה הביא אותנו הנה, למקום הזה, להזדמנות האדירה שנפרשה לפנינו, כזוג וכשני פרטים עם שאיפות וחלומות ופוטנציאל, שבחרו לחלוק את חייהם, לאחד כוחות ושאיפות. אז מה לי שאלין?


מי שמכיר אותי יודע שמגיל צעיר, יש לי רצון חזק מאוד ואני יודעת להילחם עליו. לא קל להביא אותי לעשות משהו שאני לא רוצה בו באמת. ואפשר להפעיל את החוק הזה גם בכיוון ההפוך - אם אני עושה משהו, כנראה שרציתי בו. כנראה שבחרתי לעשותו. כנראה שביררתי את התנאים, בדקתי ביני לביני האם הם מתאימים לי והחלטתי שכן. ולכן אף אחד לא אשם לי או אחראי לבחירות שלי. כי הן שלי ואני עומדת מאחוריהן. ואם אני לא עומדת מאחוריהן, טוב, כדאי שאבדוק את הנחות העבודה שלי ואשנה אותן.

יש פה ליל-כל-הקדושים, חג המולד, שלג, תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע, סנאים, אספרגוס, פירות-יער ועוד הרבה דברים מעולים. אז נכון, מערכת הבריאות כאן מבוססת רפואה פרטית וזה נורא, בהשוואה לביטוח הבריאות הממלכתי המוצע בישראל. ונכון, אמריקה היא האמ-אמא של תרבות השפע והצריכה, הבזבזנות והחזירות. אני לא אומרת, לרגע אפילו, שהכל פה מושלם. אבל בהשוואה לתרחיש המקביל, הישראלי, זכינו לחתיכת שדרוג הזדמנויות ואפשרויות. כי בישראל אלון היה נאבק להחזיק בשלוש עבודות, במקביל למאבק הנדרש כדי להצליח להתמיד בלימודי דוקטורט תובעניים. ובזמן שהיה נשאר לו היה מתאמץ (אני לא אגיד שוב נאבק, זה כבר נדוש) ומחפש איזה מענק או מלגה שיעזרו לו לממן את הלימודים. וגם אז סביר להניח שלא היה מוצא משהו שיכסה את התואר כולו ועוד יציע לו מלגת מחייה נדיבה. ואני? הייתי מוצאת את עצמי במחלקה בבית חולים, פרטי, ציבורי או ממשלתי. הייתי עובדת שעות ארוכות כדי להתקדם לאט מדי בסולם דרגות השכר. הייתי חייבת לעבוד לילות ושבתות וחגים, רק כדי לגמור את החודש עם משכורת ממוצעת של 5,000 ש"ח בחודש. ולימודים מתקדמים? בשביל מה להמשיך לתואר שני (אם לא בשביל הנשמה בלבד), אם סיומו יוסיף רק 200 ש"ח למשכורת? נכון, סיעוד הוא מקצוע שחלקו אלטרואיסטי בבסיסו, אבל גם לאלטרואיזם יש גבול, ועוד לא מצאתי את האחות שהסכימה לעבוד בהתנדבות.
אם היינו נשארים בארץ סביר להניח שהיינו צריכים לגור בבית הקטן שבחצר של ההורים שלי, רק אחרי שהיינו מגיעים איתם לאיזה הסכם הקלה בשכר הדירה. היינו צריכים לקנות אוטו כי במושב חייבים אוטו (דבר שממש לא חייבים באן-ארבור). ובשבתות היינו יוצאים להפגין בכיכר, כי ככה זה כשחיים בתחתית מעמד הביניים. קו העוני הוא לא קו דמיוני. ובואו לא נדבר בכלל על לחסוך, או לנסוע לטייל בחו"ל מדי פעם.

מפה לשם, יצא לי "פוסט הודייה". ובמובן מסוים, בצדק. יש לי על מה להודות. ויש לי למי. אבל גם היה לי חשוב שתדעו שאני כאן, בעיר הזאת, במדינה הזאת, בדירה הזאת עם הבחור הזה, כי זה מה שאני רציתי. וזה מה שבחרתי. לא סתם קיים הביטוי בעברית, "בחיר לבי".


ובסופו של יום עמוס ומעייף (אבל גם בתחילתו ובאמצעיתו) אלון לעולם לא שוכח שאני קיימת. והוא זוכר לומר, להזכיר ולהבהיר כמה הוא שמח שאנחנו כאן יחד וכמה לא היה מוותר עליי, בעד שום הון שבעולם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה