על כביסה ופמיניזם

מכירים את זה שממש נראה לכם שעומד לרדת גשם, אבל הגשם לא מגיע?

זאת לא איזו מטפורה מורכבת או פתיחה למופע סטנד-אפ בסגנון ג'רי סיינפלד. פשוט ככה, תיאור מציאות-מזג האוויר, כפי שחוויתי אותה כשרכבתי על האופניים בדרך חזרה הביתה מהמכבסה.

בשבוע שעבר ירד גשם ביום רביעי. סל הכביסה כבר היה מלא עד מעל גבול ההיגיון שלו והיה צריך לעשות מעשה. מילאתי את תיק הגב הגדול של אלון והלכתי לתחנת האוטובוס עם המטרייה המנוקדת שלי מתנדנדת ממפרק שורש כף היד, אבל לא פתוחה. אני אף פעם לא ממהרת לפתוח מטריות. אוהבת לתת לגשם להרטיב אותי. במכבסה גיליתי שבימי רביעי ושישי יש הנחה של דולר על מכונות הכביסה הגדולות, ה-triple loaders, שגם ככה עברתי להשתמש בהן לאחרונה, אחרי שקלטתי את היעדר ההיגיון שבהפעלת שתי מכונות בשני דולר כל אחת במקום מכונה אחת גדולה קצת יותר בשלושה דולר ו-75 סנט. ובימי רביעי זה 2.75, אז בכלל.

אתמול היה בוקר היה אפור, אבל לא ירד גשם. מאז שקניתי את האופניים רציתי לבדוק אם לא יהיה כבד מדי לרכב למכבסה עם הכביסה בתיק הגב הגדול והיום הזדמן לי לנסות. הכתפתי את התיק, עליתי על האופניים והתחלתי לדווש במורד הרחוב. אחר-כך, מהמכבסה, כשהכביסה כבר מסתובבת במכונה, אמרתי לאלון בטלפון, "it was a heavy-duty ride". כל המשקל מהגב עבר לרגליים והגעתי למכבסה מזיעה מרוב שהתלבשתי טוב, להתגונן מפני הקור. הנה עוד תועלת נלווית לכביסה הנקייה והריחנית – עושים ספורט בדרך למכבסה. הדרך חזרה כבר הייתה קלה יותר, אולי בגלל שויתרתי על שכבת לבוש אחת ואולי בגלל שכבר התרגלתי.

אני חושבת על הרגלים לא מעט בזמן האחרון. באיזו מהירות אנחנו מתרגלים לשינויים. לאילו מן שינויים אנחנו מתרגלים. מציאות חיינו משתנה ללא הרף ואנחנו מתרגלים, כל הזמן, ללא הפסק. רוב הזמן אנחנו בכלל לא שמים לב לכך שמשהו השתנה ואנחנו בתגובה התרגלנו, התאמנו את עצמנו. לפעמים השינוי הוא גדול. לפעמים אנחנו מתנגדים לו, שכלית, רגשית או גופנית. אנחנו מתמרדים נגדו, בועטים לכל עבר, מטיחים אגרופים באוויר, נאחזים בציפורניים בהרגלים הישנים שכבר לא משרתים אותנו, מתוך ניסיון להשיב את מה שהיה ואיננו. רק לעיתים יש למאבק שלנו השפעה. לפעמים השינוי הוא חיצוני לנו. לעיתים הוא בכלל לא קשור אלינו ורק אדוות רכות שלו מגיעות אלינו. לפעמים לאדוות הרכות הללו יש כוח אדיר והן מטיחות אותנו לכל עבר. כמה מכל זה נתון לבחירתנו? בכלל, בחיים שלנו, כמה אנחנו בוחרים? כמה מכל מה שעובר עלינו מוכתב מבחוץ? האם כמעט הכל מתנקז לאופי התגובה שאנחנו בוחרים? האם האופן בו אנחנו בוחרים להגיב הוא אפיק הבחירה היחיד?

תראו מה זה. עקרת בית שחושבת מחשבות נעלות על הקיום האנושי, על דטרמיניזם, על סיבתיות ועל חלק "הרשות הנתונה" שבקיום היומיומי שלנו. אולי ככה זה כשיש יותר זמן חופשי ואולי זה פשוט ככה בלי קשר. כשהרגליים מדוושות גם גלגלי המוח מסתובבים.

גם במושג הזה, "עקרת בית", אני הופכת קצת לאחרונה, שכן נדמה לי שבזמן האחרון הפכתי עוד יותר זכאית לו וכמו בגד חדש, אני עומדת מול המראה ובודקת האם הוא מתאים לי. אם עד היום הייתי גם עוסקת במטלות של עקרת בית בנוסף לאיזה עיסוק עיקרי, אבל לא רק, בשבועות שמאז הגעתי לכאן חלק גדול משגרת היומיום שלי סובב כמעט בלעדית סביב המשק הבית.

האם המושג הוא בהכרח מושג שוביניסטי? כן, אם הוא מניח שהאישה העוסקת במטלות הבית עושה זאת וצריכה לעשות זאת אך ורק מפני שהיא אישה ומפני שכך מצופה ממנה. ואם אישה מסוימת עוסקת במטלות הבית מפני שהיא נהנית מהן ובוחרת לבצע אותן, האם פרצנו את המעטפת השוביניסטית? כאן צריך לחזור עוד כמה צעדים אחורה ולשאול, האם ניתן בכלל לפרוץ את המעטפת. שמא אותה אישה מאמינה שהיא נהנית ממטלות הבית, מאמינה שהיא בוחרת לבצען, ומקור האמונה שלה, אמיתית ככל שתהיה, היא הבנייה חברתית רבת שנים שכבר לא מותירה לה מקום למחשבה עצמאית ולבחירה חופשית באמת? האם יש לנו בכלל סיכוי לשבור את הרצף של החינוך הטוב שקיבלנו כל השנים? החינוך למעמדות ותפקידים תלויי-מגדר, חינוך שיביא אותנו יום אחד לנסות ולשכנע את בן-זוגנו בכל לשון, "לא, בחיי, אני באמת נהנית לעשות כביסה". והאם, באמת, נהנית? האם יש כאן אמת ולא-אמת שניתן להבדיל ביניהן, לומר שזאת האחת וזאת האחרת, לפסוק ולקבוע מה נכון ומה לא? האם אי-פעם יכולה להיות אישה כלשהי שמכבסת בגדים מבלי שתצפה לאישור הכפול; האחד, אותו כל-הכבוד על כך שהכביסה כבר ריחנית ומקופלת. השני, על כך שהגשימה את ייעודה החברתי-מגדרי.

 ויש לנושא עוד נדבך, והוא השיפוט המוסרי הנמזג לתוך הסוגיה, כפי שמשתקף מהשם של המגזין האמריקאי הותיק, "Good Housekeeping". יש עקרות בית "טובה" ועקרות בית "גרועה" או "לא-טובה". מאישה מצופה להיות עקרת בית טובה, או להיות מבוססת מספיק כלכלית כדי לשלם למישהו שיעשה זאת במקומה על הצד הטוב ביותר. המשוואה פשוטה - אם את עקרת בית טובה, את עצמך טובה, במהותך הפנימית ביותר. ולהיפך, אם הכיור מלא כלים, הילדים לא רחוצים, הכביסה לא נקייה והבית לא מצוחצח, זה משליך עלייך פנימה. משהו לא בסדר בך. ברכיב הנשי הפנימי ביותר של הווייתך.

הנקודה האחרונה מחזירה אותי לדילמה שהעסיקה אותי רבות בתקופה שקדמה להחלטתנו להתחתן ולאחר מכן בתקופה המוקדמת של ארגון החתונה. ישנן בנות, כך מספרים, שכל ימי חייהן חולמות להיות כלות. בגיל ארבע הם כבר מעצבות בחלומותיהן את שמלת כלולותיהן, בגיל שש הן בוחרות את הנעליים התואמות. כמו בשיר מ"אמא אווזה", הן מכינות הכל, הן מוכנות פיזית ומנטלית, "עכשיו רק חסר שיבוא החתן".

ואני? מעולם לא הייתי כזאת. בילדותי טיפסתי על עצים, אבל גם לבשתי שמלות. אהבתי להתאפר אבל מעולם לא חלמתי על יום כלולותיי. הייתי בת, כן? אבל מעולם לא חשבתי שיש לכך משמעות, מעבר לזאת הביולוגית. ואז הכרתי את אלון. חצי שנה אחרי שהתחלנו לצאת פקדה קדחת החתונות חלק נכבד מחבריו לספסל הלימודים. אבל לא הייתה לזה שום השלכה מרומזת על הסטטוס הזוגי שלנו, כי אנחנו רק התחלנו לצאת. שנה מאוחר יותר התחתנו כמה מחברותיי וחבריי מבית הספר לסיעוד ואז התחלתי להרגיש איזה לחץ. אנחנו הרי יוצאים כבר שנתיים, שנתיים וחצי, שלוש. וכולם שואלים אותי, "למה בעצם אתם לא מתחתנים". ואני עונה בחיוך, "למה כן?", אבל משהו החל מנקר בתוכי.

התחלתי להרגיש כאילו אני חיה במן פיצול אישיות. מצד אחד, מעולם לא היה לי חשוב להתחתן ואפילו אמרתי שאם בן הזוג שלי היה מתנגד לכך נחרצות לא היה לי אכפת. אני רוצה ילדים, אבל אני יכולה בהחלט לראות מצב שנסתפק בזה. אולי נתחתן אחרי הילד השלישי, בשביל הקטע. מצד שני, איזו אישה דמיונית החלה צועקת בתוכי, "אני רוצה להתחתן ואני רוצה את זה עכשיו". אני רוצה ללבוש שמלה, אני רוצה טבעת, אני רוצה מוזמנים וסידורי ישיבה, אבל יותר מהכל - אני רוצה שכולם ידעו שאתה בחרת להתחתן איתי.

אולי כבר כתבתי על זה כאן, על אותה תחושה מוזרה של היישות הזרה השוכנת בתוכי. אף פעם לא חשבתי שאני כזאת. לילה אחד אמרתי לאלון שאני באמת לא יודעת מה קורה איתי, הרי מעולם לא חשבתי שכל-כך חשוב לי להתחתן. אבל הלחץ החברתי היה רב מדי - הרי כולם מתחתנים! וגם כאן הייתה מידה של חיפוש אחרי האישור החברתי, כפי שתפסתי את זה אז - אישה מקבלת הצעת נישואין כאות הצטיינות, כפרס על התנהגות טובה. פעם קיבלת פרס על השתייכותך למשפחה מיוחסת. היום, כשמגורים משותפים לפני החתונה הם תופעה מקובלת בקרב זוגות חילוניים, הצעת הנישואין היא פרס על כך שעברת את המבחן המקדים. הבחור אומר, "אני כבר גר איתך. אני מכיר אותך. אני יודע שאת יודעת לבשל, לנקות, לכבס, להזדיין. את מוכנה לעלות לשלב הבא!". ניתוח די ציני, הא? ברור שזאת לא חזות הכל, אבל זאת עוד דרך להסתכל על זה. 

מה שהפריע לי אז יותר מהכל וממשיך להפריע לי היום, הוא שהרגשתי ששני הדברים מבטלים זה את זה ולא יכולים לדור בכפיפה אחת. האם אני יכולה להיות פמיניסטית שנהנית מבישול, מכביסה, מקניות? האם כפמיניסטית מותר לי להינשא ולרצות בנישואין, מבלי שאתרום להנצחתה של מסגרת חברתית המבוססת על דיכוי-נשים? האם מותר לי לרצות להיות אמא לילדים? או בקיצור - האם מותר לי לומר (או לחשוב) שאני פמיניסטית מבלי שאדרש לשרוף את החזייה שלי? פמיניסטיות רדיקאליות ישיבו בשלילה לשאלה הזאת, שכן בעיניהן "האישי הוא הפוליטי", תמיד. אם כך, האם פמיניזם משמעו בהכרח ביטול הנשיוּת?

שלשום סיימתי לקרוא, בהנאה רבה, את החלק הראשון של הספר, "פיטר פן – הספר המוער", בתרגומה של גילי בר-הלל סמו ועם הערותיה. החלק הראשון הוא הספר "פיטר וּונדי", אותו רוב האנשים מזהים פשוט כ"פיטר-פן" והוא הבסיס לרוב העיבודים המודרניים לספר, עם תוספות או השמטות. החלק השני הוא "פיטר פן בגני קנזינגטון". זהו למעשה ספר מוקדם יותר, שמגולל את עלילותיו של פן עוד לפני שעף לו אל ארץ לעולם-לא. אבל בינתיים בחרתי להמתין עם קריאתו כדי לתת להנאה של החלק הראשון לשקוע.

בר-הלל סמו עשתה עבודה מופלאה בעריכת הספר הזה. כפי שהיא מעידה בהקדמה לספר, היא השוותה בין מבחר מהדורות אך שמרה אמונים לעותק של המהדורה הראשונה של הספר, שראתה אור בשנת 1911. הספר "פיטר וּונדי" הוא ספר שנכתב בתחילת העשור הראשון של המאה הקודמת. ככזה, חלקים רבים בו מבטאים תפיסות חברתיות מיושנות מאוד בנוגע למעמד האישה ותפקידיה. רוב התפיסות האלה נתפסות היום כקוריוז. בליווי הערותיה החכמות ומאירות העיניים של בר-הלל סמו, זכיתי בהזדמנות להתאהב מחדש בסיפור, בגרסה מלאה הרבה יותר שלו, שהיא גם מותאמת יותר לקורא המבוגר. הספר נותן גם הצצה אל התפיסות המגדריות של אותה תקופה, כפי שהן משתקפות ביחסים שבין פיטר פן ושלל הדמויות הנשיות בסיפור – ונדי ואמה, טינקרבל וטייגר-לילי. תוך כדי הקריאה ואחריה, מצאתי את עצמי תוהה על ההבדלים בין התפיסות של אז לבין התפיסות המגדריות של תקופתנו אנו, שהן אולי מעודנות יותר, אך הן עדיין מאוד נוכחות ומעצבות חלק גדול מחשיבתנו והתנהגותנו.

ועכשיו, אחרי שהטרדתי את הראש היפה שלי בכל-כך הרבה מחשבות, אני הולכת לראות קצת טלוויזיה או לבשל או לקנות משהו, שחס וחלילה לא יכנסו לי עוד רעיונות מוזרים לראש.