אחות בישראל (אבל לא בארה"ב)

אתמול קיבלתי את תוצאות הבחינה הממשלתית.

אני לא אשאיר אתכם במתח וגם ככה רובכם כבר יודעים - עברתי - ובגאון!

יש מעט מילים בעולם שיוכלו לתאר את ההתרגשות שהציפה אותי.
יותר מהכל היה לי קשה להיות מנותקת מישראל, מהמשפחה והחברים, כשקיבלתי את ההודעה. הקשר היחיד עם חברים שנבחנו גם הם היה דרך הפייסבוק וישנם חברים שלא מפייסבקים. כשקיבלתי את הבשורה אחי הגדול היה מחובר בסקייפ, אבל ההורים שלי ונועה - לא. אלון יצא מהבית לאוניברסיטה כמה דקות קודם לכן. התקשרתי אליו למרות שידעתי שהוא עוד מדווש. משלא ענה, שלחתי סמס, "תתקשר אליי ברגע שתוכל! יש לי בשורות משמחות". והוא התקשר. וסיפרתי. אבל אז הוא התנצל ואמר שהשיעור כבר מתחיל. עליתי בג'ימייל צ'ט מול אורלי ומול עידן וחלקתי את הבשורות ואת השמחה. אבא שלי ונועה התחברו כל אחד בנפרד ובישרתי להם בכתב. התקשרתי לסבתא שלי עם כרטיס החיוג הבינלאומי שקניתי שלשום. ידעתי שאמא שלי נמצאת אצלה ובאמת היא ענתה לטלפון וסיפרתי לה בהתרגשות גדולה. עדכנתי סטטוס בפייסבוק. פעמיים. וקבילתי המון תגובות אוהדות, אוהבות, שמחות ומשמחות.

וזהו. לא היו עוד חגיגות, אף אחד לא צרח או עשה "קולולולולו" וקונפטי לא התחיל להתעופף מהתקרה (אני עוד מחכה שזה יקרה).
ואז אמרתי לעצמי - רגע, בעצם אני יכולה להתחיל בתהליך האמריקאי להסמכה. התהליך הארוך ורב השלבים שקראתי עליו המון אבל לא יכולתי להתקדם בו עד שלא אקבל את תשובות המבחן הישראלי. והנה, קיבלתיהן.

השלב הראשון הוא ליצור קשר עם גוף שנקרא CGFNS, שהוקם בשנות השמונים המוקדמות, כאשר ארה"ב נשטפה בגלי הגירה של אחים ואחיות שלמדו והוסמכו בפיליפינים. לא הייתה לרשויות שום דרך לדעת מה טיב ההשכלה שהם קיבלו, מי חונך באוניברסיטה נחשבת עם סילבוס המקביל לסטנדרט האמריקאי ומי למד בבית ספר לסיעוד וטרינרי שתוכנית הלימודים שלו מעודכנת נכון לשנת 1950. מישהו היה צריך לעשות סדר בדברים.

CGFNS רוצים לדעת עליי הכל. הם רוצים לדעת איפה למדתי ביסודי ולאיזה תיכון הלכתי. התפקיד שלהם הוא לבדוק את ההשכלה האקדמית והמעשית שלי ולתת אישור לכך שלמדתי במוסד מוכר, בסטנדרט מערבי ושהלימודים שלי מקבילים להשכלה המקומית שמקבלת סטודנטית בבית ספר לסיעוד באוניברסיטה אמריקאית.

אם כך, השלב הראשון בתהליך הוא לפתוח פרופיל באתר שלהם, להזין את כל הפרטים שלי, לשלם דמי ניהול בגובה מאות דולרים. הם מבקשים מהאוניברסיטה את הרישומים שלי, רשימת הקורסים שלמדתי במהלך התואר, התיאור שלהם והסילבוס. גיליון הציונים שלי. הם מבקשים ממשרד הבריאות את הרישום* שלי, כדי לדעת שאני אכן אחות מוסמכת בישראל ואני מורשית לעסוק בסיעוד (I am as of yesterday, baby).

אחרי ש-CGFNS נותנים לתואר ולתעודה שלי חותמת הכשר, הם נותנים לי גם אישור לגשת למבחן ההסמכה האמריקאי, ה-NCLEX (זה הכל ראשי תיבות, כן? קיצורים של שמות ארוכים ומרשימים). כל זה אולי נשמע פשוט, אבל זה לא. מדובר בהרבה שלבים מורכבים שתלויים זה בזה. אי-אפשר לעשות משהו לפני שהשלמת את השלב הקודם לו וברגע שהתחלת שלב מסוים יש זמן מוגדר במסגרתו חייבים לסיים את אותו השלב. ואם פספסת וחלון ההזדמנויות נסגר? באסה. שלם שוב את מאות הדולרים ולך תבכה על חלב שנשפך בזמן שאתה מנסה שוב, הפעם כמו שצריך. לכן התהליך מחייב למידה של הנושא כולו לעומק ותיאום של מערכת זמנים שלמה. אה, זה גם דורש שאהיה בארה"ב ושתהיה לי הסמכה ישראלית.

כשנכנסתי אתמול לאתר של CGFNS לא ידעתי באיזו מהאפשרויות הרבות באתר עליי לבחור. אז התקשרתי אליהם. המתנתי כמה דקות על הקו וכשנציג שירות הלקוחות ענה הצגתי את עצמי ושאלתי אותו מה עליי לעשות. הוא בתגובה שאל אותי כמה שאלות משלו ואז אמר לי - אני צריכה לבחור בתהליך שנקרא Credentials Evaluation Service. אה, אוקיי. סבבה, מעולה. הודיתי לבחור וניתקתי את השיחה. ואז אמרתי לעצמי, "אוי אלוהים, אני לא מאמינה שהרגע דיברתי עם CGFNS בטלפון".

ואז התחלתי לבכות.

בכי של ממש, עם דמעות גדולות, יפחות מעורבבות בצחוק, געיות רמות של צחוק מתגלגל מוכתם בדמעות מלוחות. זה היה בכי של שמחה, של התפרקות. כל-כך הרבה זמן חיכיתי. השקעתי ארבע שנים מהחיים שלי בלימודים לתואר, בבחינות, בכתיבת עבודות, בהתנסויות במחלקות. ומהרגע שאלון העלה את האפשרות שנעבור לארה"ב התחלתי לחקור וללמוד את נושא העבודה כאחות בארה"ב. אבל עד הרגע הזה, של סיום השיחה עם נציג ש"ל של CGFNS, עד אותו רגע ממש - כלום מתוך כל זה לא היה ממשי.
כשסיימתי את הבחינה ביום חמישי ההוא, לא הרגשתי שהנה, זהו, סיימנו. גם לא כשנסעתי לים עם הבנות. לא כשעליתי על המטוס ולא כשהגעתי לאן-ארבור, אם כי הרגשתי שהנה נפתח לו איזה פרק חדש. אבל חלק בי נשאר מאחור. בימים שחלפו מאז המבחן כמעט ולא הקדשתי לו או לתוצאות מחשבה. חברים שלי כבר התחילו לעבוד על תקן אחים ואחיות במחלקות, מחלקים תרופות תחת השגחה. אחרים עזבו את המחלקה בה עבדו כסטודנטים והמתינו לתשובות של הבחינה כדי שיוכלו להתקבל לעבודה במחלקה חדשה, בבית חולים חדש. ואני נסעתי לארה"ב. מתנתקת מהמסלול הישראלי הצפוי כל-כך של בוגרי בתי הספר לסיעוד בארץ, עולה על דרך חדשה שעשויה לארוך שמונה חודשים עד שנה ורק בסופה אוכל לחזור ולממש את ההשכלה שלי, ההסמכה שלי, המקצוע שלי - הייעוד שלי.
התהלכתי ברחבי הבית ודיברתי לעצמי. הלכתי במעגלים על השטיח הגדול שקנינו לפני שבועיים, ממלמלת לעצמי - OMG, OMG, OMG. מחליפה עברית באנגלית ועברית שוב - אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, אני לא מאמינה. מחליפה בכי בצחוק שהופך בחזרה לבכי. התיישבתי על המיטה, טמנתי את הפנים בשמיכת הפוך. הרבצתי לכרית. צעקתי, צחקתי. נשמתי עמוק. ניגבתי את הדמעות וקינחתי את האף ואמרתי לעצמי, בקול רם, שאני צריכה להירגע ואולי כדאי שאני אוכל ארוחת בוקר. ואז הסתובבתי עוד קצת במעגלים בבית כמו אריה בכלוב, מדברת לעצמי, לא מוצאת פינה. שלחתי לאלון סמס ושאלתי אם השיעור כבר נגמר. הוא השיב, "ממש הרגע" והתקשרתי אליו מיד. ושוב התחלתי לבכות ולצחוק. אמרתי לו תוך כדי בכי, "חשבתי שכבר סיימתי עם זה". עם הבכי. אבל לא. הוא הציע שאבוא לפגוש אותו באוניברסיטה אבל אולי הבין שקצת איבדתי את זה כששמע שאני ממשיכה לבכות ולא ממש מצליחה לדבר, חוץ משברי מילים ומדי פעם איזה, "אני, אני..." מגומגם שהצלחתי לייצר. אז הוא הציע שיבוא הביתה כי יש לו הפסקה של שעה. והוא בא. וישבנו ודיברנו וחגגנו קצת בשקט.

בערב הלכנו לשמוע הרצאה מעניינת ואחריה חגגנו עוד קצת בפאב החביב עלינו, על כריך ובירה. קינחנו במין שטרויזל/קראמבל תפוחים עם כדור גלידת וניל. ושוב התענגנו על כך שהבירה כאן עולה רק 2.5 דולר לכוס. פלא שיש כאן תרבות שתייה כ"כ מתירנית? ברקע התנגנה מוזיקת צ'ילאאוט נעימה שבהמשך התחלפה ברוק רך. לא מיהרנו הביתה, השעה הייתה רק שמונה וחצי כשההרצאה נגמרה. רכבנו הביתה על האופניים וכשהגענו עוד ראינו שני פרקים של Community, אחת מסדרות הקומדיה שאנחנו אוהבים.
כתבתי לנועה במייל שזאת הייתה חגיגה נחמדה, אבל שאני מרגישה שאין בעולם חגיגה מספיקה בשביל הכיף שאני מרגישה מאז שקיבלתי את החדשות הנפלאות האלה.

היום אחה"צ נסעתי לעיר על האופניים והסתובבתי קצת בחנויות היוקרתיות-מעוצבות ברחוב מיין. לא קניתי כלום. בדרך חזרה נסעתי לחנות שנקראת By The Pound וכשמה כן היא - אפשר למצוא בה קמחים וזרעונים וגרגירים וממתקים ופירות יבשים - הכל במשקל. בדרך הביתה דיוושתי בדרכים צדדיות כדי להימנע מהיתקלות באיזו עלייה לא סימפטית ובמקרה עברתי ליד מגרש האימונים של ה-Marching Band של האוניברסיטה, שמנגנת במשחקי הפוטבול של הקבוצה המקומית. עמדתי רבע שעה והסתכלתי עליהם עורכים חזרה, מתאמנים על A Hard Day's Night (א', ויתרתי לכם על האתגר שבניסיון לזהות את השיר; ב', אני מתנצלת על האיכות המעט ירודה ומקווה שבכ"ז תצליחו לתפוס קצת מהקסם).

כל מי שמכיר אותי ולא מהיום יודע שאני חולה על מרצ'ינג בנדס. יום אחד אפילו אמרתי למישהי בצחוק שזאת אחת הסיבות שעברתי לארה"ב. הפעם הראשונה שעברתי ליד מגרש האימונים שלהם הייתה מפתיעה ומרגשת. הם ניגנו אז את All The Lonely People, עוד שיר של הביטלס שהוא אהוב במיוחד על מנצחים/מאמנים של תזמורות-צועדות. ומאז אני יודעת ששם הם מתאמנים וגם מכירה פחות או יותר את השעות וכשיוצא לי לעבור שם אני משתהה ונותנת לחיוך שלי להתמתח ככל הניתן בין שתי האוזניים שלי. היום הייתה פעם כזאת והרגשתי שהם מנגנים במיוחד לכבודי. כי אחרי הכל, לא כל יום, גם לא כל שבוע, אני הופכת מסטודנטית - לאחות. גם אם עוד לא בארה"ב, לפחות בישראל. וזה, חברים יקרים שלי, לא הולך ברגל בשום מקום בעולם. וגם לא רוכב על אופניים.

אני ניצחתי!!!

:)

*הידעת? אחים ואחיות בישראל שסיימו את לימודיהם ועברו את בחינת ההסמכה של משרד הבריאות לא מקבלים רישיון. בעיני המדינה, סיעוד עדיין לא נחשב לחלוטין למקצוע אלא ל"עיסוק" (חלק מהבעיה נעוצה בהיעדר לובי חזק מספיק לאחים והאחיות בארץ והיעדר הנהגה חזקה). אחים ואחיות נרשמים ב"פנקס האחיות" במשרד הבריאות ולפיכך מקבלים מספר רישום. כיום, יוצא הדופן היחיד של הכלל הזה הינם העוסקים בתחום המיילדות, בו ישנו רישיון ולפיכך - מספר רישוי. אלה היו שישים שניות...