יום שני, 10 באוקטובר 2011

מרגיש כמו בית



היה לנו סופשבוע נפלא.
היום היה יום נהדר, שחתם את סוף השבוע והכתיר אותו כמוצלח ביותר. ואיזה כיף זה שיש סופשבוע ארוך כזה, עם יום אחד נוסף. צ'ופר. יש מספיק זמן להכל, בלי התחושה המתסכלת של הזמן שבורח בין האצבעות. אפשר לישון הרבה, לנוח, לשהות יחד באותו מרחב. ולרגע לא מרגישים שהנה כבר נגמר סוף השבוע לפני שהספקנו...
פתחתי את הבוקר בלישה של שני בצקים לשני סוגי הלחם שסיפרתי לכם עליהם אתמול. אחר כך ראיתי פרק של "האנטומיה של גריי" במחשב וכשהוא נגמר רכבתי על האופניים שלי לקרוגר. בהתחלה חשבנו שאולי אלון יבוא איתי, שאולי ניסע לפני זה לחנות יד-שנייה ההיא, אבל החלטנו שעדיף שהוא יישאר לקרוא ואני אסע לבד. וכשאחזור אולי ניקח את האופניים לסיבוב.
בזכות זה שהלכתי לקרוגר לבד יכולתי לקחת את הזמן, כמו שאני אוהבת. אספתי חופן של שעועית ירוקה טרייה לשקית, רחרחתי אפרסקים כתומים, בחרתי בקפידה את קופסת הפטל המוצלחת ביותר וליטפתי את עגבניות התמר (כאן קוראים להן "עגבניות רומא") עד שמצאתי את החמש שיבואו איתי הביתה. מול כל תחנה ברשימת הקניות שלי עצרתי והרהרתי. קראתי את כל התוויות במלוא תשומת הלב. מרחתי את הזמן.
בארוחת הערב אתמול אלי סיפר לנו שהוא מכין בבית כרוב כבוש והציע לתת לנו קצת. כשהגענו הביתה אלון אמר שבטוח אני יכולה להכין גם. ובאמת לפני שיצאתי לסופר הסתכלתי על מתכונים באינטרנט - רק כרוב, מלח ומים. אבל לא התחשק לי. ולכן, בעוברי ליד מדף הירקות המשומרים אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שאין פה כרוב כבוש. הרי זאת לא המצאה של בית השיטה... החלטתי שהפעם אני מסתכלת טוב-טוב ומחפשת. סרקתי את המדפים חזור וסרוק והנה – כרוב כבוש! מיד הצטרפה קופסת שימורים אחת לחברים האחרים שכבר נאספו בסלסלה שלי. אלון ישמח כל-כך!
רגע של התרברבות: מלפפונים בארה"ב זאת בעיה. אני יודעת שגם באנגליה הם לא משהו. כמעט תמיד האפשרות היחידה היא מלפפון ענק, באורך חצי מטר, עטוף במן ניילון נצמד. במקרה הטוב יהיה לו טעם של כלום עם מרקם שבין קלקר לספוג. במקרה הסביר יותר, הוא יהיה מר ומבאס. ישנן חנויות בהן אפשר למצוא מגשית קלקר ובה חמישה מלפפונים בגודל סביר, כמו בישראל. אבל לפעמים חלקם כבר קצת מרקיבים בקצוות וגם אם כבר מצאתם כאלה שהם לא, סטטיסטית חצי מהם יהיו גרועים יותר מהמלפפון הענק והמר שקניתם. אז איפה ההתרברבות? פעם אחת קניתי בקרוגר מלפפון ענק ודווקא היו לו טעם ומרקם ממש כמו של מלפפון "רגיל". ומאז אני מצליחה לשמור על רצף של מלפפונים מוצלחים. פריכים, עסיסיים ובעלי טעם בדיוק נכון. ניצחון!
ברשימת הקניות היה גם חזה עוף לשניצלים. אתמול בערב פתחנו את הדיון הקבוע – מה נכין לאכול השבוע. מאחר ואני אופה לחם, הצעתי חזה עוף. ככה אפשר לשים חתיכה אחת בין שתי פרוסות ולקבל ארוחה משביעה ומזינה. חשבנו איזה מן חזה עוף. בתיבול "על האש", בעשבי תיבול, בסויה. הכל נשמע נחמד אבל לא מדהים. ואז אמרתי, "אולי אני אכין שניצלים", ועיניו של אלון נצצו.
בעצם, לא הכנתי שניצלים מאז שהגעתי הנה. ועכשיו הגיע הזמן לשניצלים. זה תמיד זמן טוב לשניצלים.

לכבוד האופניים החדשים, מצאתי דרך לקנות בקרוגר בלי לקחת יותר מדי דברים, שאחר-כך לא אוכל להסתדר איתם על האופניים בדרך חזרה הביתה. אז יש לי שיטה. אני נוסעת עם תיק הגב שלי ובכניסה לסופר לוקחת סל ולא עגלה. הגודל של הסל מקביל די בדיוק לקיבולת של התיק שלי וכך אני לא חורגת מהכמות שאני יכולה לסחוב בצורה בטיחותית. מבריק! התגליות הקטנות האלה ממלאות אותי שביעות רצון.

כשחזרתי אכלנו ארוחת ארבע קלה ובגלל שהשעה הייתה כבר חמש וחצי והיינו צריכים להשיג את השאריות האחרונות של השמש, מיהרנו לצאת לטיול אופניים. בהתחלה לקחתי את אלון לשכונה היוקרתית בה יצא לי לרוץ כבר כמה פעמים. בדרך לשם קשקשנו המון. הרכיבה על האופניים משחררת את הלשון. הרגשנו כמו בקיבוץ, מדוושים יחד ברחובות הרחבים בשעת בין ערביים, עוברים ליד Burns Park ושומעים צעקות של ילדים שמשתוללים על המדשאות. קיבוץ.
אחרי עלייה קטנה ועוד פנייה שמאלה ואז ימינה, הגענו.

וזה אפילו לא הבית הכי יפה בשכונה. אבל תראו כמה עצים!

הראיתי לאלון את הבתים הגדולים והמטופחים, הגינות הענקיות, העצים העתיקים שמקיפים הכל. ושוב אמרתי לו מה שחשבתי בפעם הראשונה שהגעתי לשם, "אתה רואה, זה כאילו מישהו החליט לבנות את הבית שלו בתוך שמורת טבע". משם נסענו לכיוון צפון-מזרח, אל הארבורטום.
עלייה מאמצת התחלפה בירידה והרוח על הפנים הפיחה בי תחושה של חופש אמיתי. האופניים האלה, שני גלגלים, פדאלים וכיסא – כל-כך פשוטים אבל כל-כך משמחים. הם בדיוק מה שהייתי צריכה.

הארבורטום, הידד! כל-כך רציתי וקיוויתי כבר להגיע לשם וההגעה עצמה מילאה אותי שמחה ללא-גבולות. נכנסנו מהכניסה הכי דרומית וישר נגלה לפנינו פארק רחב ידיים, עם גבעות עגלגלות וגאיות ביניהן. והכל ירוק וצהוב וורוד ואדום. כל צמח נמצא בשלב אחר של שלכת, חוץ מירוקי-העד שעומדים בעלוותם הירוקה-כהה ומשווים לקו הנוף נופך דרמטי.

מי זה שם הולך בשביל? ומשמאל - אני חושבת שלזה מתכוונים כשאומרים "סבך"

אלון אמר שהוא כל-כך שמח שהוא החליט לקחת הפסקה מהמאמרים ולנסוע איתי. שמחנו לראות את הארבורטום ושמחנו להרגיש לראשונה שהנה – אנחנו גרים בחו"ל ואנחנו מנצלים את זה ממש. יחד. רוכבים על אופניים, מטיילים בחיק הטבע שבלב העיר, כמו שלא עשינו מעולם בירושלים. אם בכלל הייתה האפשרות...
התמלאתי אושר אמיתי. אין מילים לתאר את התחושות ששטפו אותי למראה הטבע הפשוט, הרכיבה הנעימה במזג אוויר מושלם והיכולת לחלוק את כל זה עם אלון ברגע המדויק והנכון הזה.

הקיסוסים בתבערתם - אדום וכתום וצהוב!

ושוב חזרה אליי התחושה הזאת, שמילאה אותי לראשונה כשהגעתי לשכונה המדהימה שבין Ferdon street ל-washtenaw avenue האלכסונית – אני כל-כך ברת מזל. אילולא הצעד הזה שאלון בחר ותכנן עבורנו, סביר להניח שלעולם לא הייתי מגיעה לאן-ארבור. ולעולם לא הייתי רואה את המראות הללו, פוגשת את האנשים והמקומות הנפלאים כל-כך, החדשים, היפים, הנעימים.

הטבע עוטה צבעי חג - קיסוס בשלכת מטפס על עץ.

בדרך חזרה הביתה אלון אמר שהוא מרגיש באן-ארבור משהו שלא הרגיש מעולם בירושלים – הוא מרגיש כאן בנוח. ואני שאלתי – מרגיש בנוח זאת דרך אחרת להגיד מרגיש בבית?

רואים את הירח? יש לי בערך חמש תמונות שונות של שמיים אבל החלטתי שאחת מספיקה.

מיד כשחזרנו אלון התחבר בחזרה למאמר הראשון מתוך שניים שעוד נשארו להיום. אני התייצבתי במטבח וניצחתי על סיר אורז ומחבת רוחשת שבתוכה היטגנו שניצלים בחדווה. באמצע הדרך כיביתי את האש מתחת למחבת והבאתי לאלון טעימה משניצל אחד. הבחור המתוק שלי, אהוב לבי היחיד והמיוחד מכל, הסתכל עליי ואמר לי – את יודעת, עם האוויר הנעים שנכנס מהחלון, השניצל הזה וקולות השמן שמתפצפץ במחבת, זה מרגיש לי כמו בית.
כמובן שמיד דמעתי ונישקתי וחיבקתי אותו. ואמרתי לו - אלונו, כמה אני אוהבת לשמח אותך.
והוא צודק, זה באמת מרגיש ככה, כמו בית. הדירה שלנו שהסתדרה לאיטה אבל כבר הגיעה לנקודה הזאת, שהיא נוחה ונעימה ומזמינה. ויש תחושה שגם העיר עצמה מקבלת אותנו והיא נפתחת לקראתנו ולטובתנו.
אתמול לפני שנרדמנו אמרתי לו שאחרי הביסלי והבמבה, חשבתי על געגועים. אני חושבת על המשפחה ועל הארץ. ואני מתגעגעת מדי פעם. בנקודות, בפינות מסוימות. אבל אני לא מרגישה מן תחושה בלתי נגמרת, קורעת, חותכת, של געגוע. ולמרות החששות, אני לא מרגישה מחנק וכובד בבית החזה ומן תחושה שאני לא יכולה להמשיך. כי בעצם, אני כאן עם אלון, האדם שגורם לי להרגיש בבית בכל מקום שבו אהיה. לקחתי את תחושת הבית שלי איתי.
כמה זה העסיק אותי לפני הנסיעה, או בעצם מהרגע שהחלטנו שנוסעים. האם נרגיש בבית ואיך נרגיש ועד כמה ומתי. והנה זה מגיע, בטבעיות כזאת, בקלות, בלי מאמץ מיוחד. כמו שאנחנו יודעים ורגילים ומכירים. פשוט מתוך היותנו אנחנו, יחד, אחד עם השני.
סוף השבוע הזה, בו גם טיילנו, גם נחנו וגם התארחנו ובכל זאת אלון הספיק לקרוא את כל המאמרים ברשימת הקריאה ואני עשיתי קניות ובישלתי - זה נותן תחושה שאפשר להצליח. אפשר להצליח לעשות הכל, לשלב לימודים מוצלחים עם חיים. לא לאבד את הצפון, לא לשכוח את עצמנו בתוך הלחץ והעומס. וזאת ההוכחה.

אז ישבנו לאכול ארוחת ערב.
שניצלים ואורז ושעועית ירוקה מוקפצת בחמאה ושמן זית, סלט חתוך גס של עגבניות ומלפפונים בבלסמי. פשוט וטוב. וביתי.

כל-טוב.

ועכשיו יצאו מהתנור שלוש כיכרות לחם ריחניות ולוהטות.

מלמעלה למטה; לחם שאור עם שיפון וזרעי פשתן, לחם שאור עם אגוזי מלך - וכולם ביחד.

קשה להתאפק ולא לתפוס סכין, לפרוס ומיד לאכול חמש פרוסות עם חמאה מלוחה, ככה. סכנת הכוויה לקצות האצבעות היא הדבר היחיד שעוצר אותי. חייבים לחכות.
הלחם מילא את הדירה כולה בריח של בית, וטוב לי ונעים לי.

שבוע טוב לכם, אהוביי.

תגובה 1:

  1. מבינה על מה הוא מדבר. תחושת הנוחות.


    נעמה

    השבמחק